Posts Tagged 'אינטרנט'

מה עושים עם כל הזמן הזה

א.
איבדתי את הסיסמה לפייסבוק.

זאת אומרת, כבר מזה שבועיים שהחלפתי את הסיסמה ברצף אותיות אקראי שעשיתי לו 'העתק הדבק', בעיקר בשביל שאני לא אוכל להתחבר מהפלאפון החכם שלי – וממחשבים אחרים – גם אם ארצה מאוד. פשוט בגלל שאני לא יודע את הסיסמה. אבל אז התנתקתי בטעות מהפייסבוק, וכשניסיתי להתחבר מחדש – לא הצלחתי. הסיסמה ששמורה בדפדפן היא הסיסמה הישנה. ובכן, במקום לרפרש בפייסבוק מצאתי את עצמי קורא ספר שהוא לא עיון / שירה / סיפורים קצרים, כמו שהיו כל עשרות הספרים האחרים שקראתי השנה.

זה מוזר לי קצת, לחזור לקרוא. היום הסתובבתי בשבוע הספר ומצאתי את עצמי עובר דוכן דוכן ומזהה את רוב הספרים שעליו. יכולתי להצביע על ספר אקראי ולזהות שאני יודע מה כתוב בו. קראתי אותו, או שקראתי התייחסויות אליו. פתאום הבנתי שהיו זמנים שקראתי בהם המון. איפה אני ואיפה הזמנים האלה. כיום אני קורא ספרי עיון ללימודים, קורא סיפורים קצרים להכין בהם את הסדנאות, ושאר הזמן נבלע איפשהו בתוך האינטרנט הגדול ורחב הידיים הזה. לרבות כתיבת הפוסטים לבלוג הזה, למרות שאני לא כותב בקצב קצוב וכולי.

כל זה הזכיר לי שחנה פנחסי כתבה פוסט על הדברים הטובים שהאינטרנט מזמן לנו. אתרים נחמדים והכל. סוגים חדשים של ידע. אולי יש לומר: הצורות החדשות שהידע מתארגן בהם. פתאום לא צריך לזכור את הדברים, כמו בבגרות בהיסטוריה, ובני תיכון יכולים לקום ולהגיד לי באמצע הדרכה 'אבל 1914, זה לפני או אחרי השואה?' כי מי צריך לזכור כשיש סמארטפון. והשורה האחרונה לא הייתה צינית כלל ועיקר: אני באמת חושב שלא צריך. שפתאום המוח האנושי יכול לוותר על הזיכרון המילולי שלו ולהתחיל לחשוב לרוחב, בהיקפים של קישורים ולינקים שמארגנים את הידע בצורה תלת מימדית. הקיצור, מסתבר מהפוסט, תענוג. המון נגישות לידע חדש.

וזה מלהיב, באמת. אבל–
לא יודע.
כתבתי הרבה פחות סיפורים ושירים בשנתיים האחרונות. הכל התנקז לפוסטים, לשנינויות בשקל בפייסבוק. וכנגד כל דקה שישבתי על כתיבה, הוצאתי עוד עשרים דקות על חיפוש וקריאה של דברים וראיית סרטונים וצ'אטים וכן הלאה. ואני לא באמת יכול להפסיק, גם אם אנסה.

ואני מפחד מרדידות, ומזה שאין טקסט יציב שאפשר להשען עליו , ושאין משהו שכולנו יכולים להתייחס אליו והוא הבסיס התרבותי שלנו. כמו שהיה התנ"ך וכמו הקומדיה האלוהית לאיטלקים וכדומה. אני לא יודע מה יקרה כשהכל יתפרק ויהיה רק עיתונאות בגרסתה המיידית, 'סערות הרשת', הגלים שהולכים וגוועים. ומה ישאר אחרינו מכל הטקסטים האלה.

ועוד מחיר: פתאום הבנתי שאני נקרא בבלוג הזה, וגם בפייסבוק, כ'יודע'. כבקי בחומר. כאדם שיודע מה קורה כאן, בעולם הזה, ובא לספר על זה לכולם. כי אולי בשביל להגיד משהו אי אפשר להסתייג כל הזמן. צריך לעמוד עליו למרות שאתה יודע שהוא שגוי. וגם כאן, הרי. וכל פעם שמתייחסים לרעיונות שלי כאילו עומדים מאחוריהם מאות שעות של לימוד וחשיבה על הנושא–

ב.
— כתבתי למישהו השבוע:

"אלבר קאמי פותח את ´המיתוס של סיזיפוס´ במשפט "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה". אני לא מסכים עם המילה ´התאבדות´ במשפט הזה, אבל עם השאר אני מסכים. השאלה הפילוסופית הגדולה היחידה היא אם כדאי (אולי יש לתרגם – ראוי) לחיות את החיים האלה. ומה אתה עושה איתם. ומה עושים עם הסוף, עם המוות הזה, שרודף אותך בכל אשר תלך.

לא יודע איך עונים על השאלה הזאת.

אני מתכוון – אני יודע את המילים שאחרים עונים לעצמם על השאלה הזו, אבל לא מצליח להבין את הפועל של המַעֲנה. איך קם אדם ומזיז את הנפש כך שתענה על השאלה הזאת. לא יודע.

אני חושב שזו שאלה מהחלל הפנוי. לא כמו שתיאר את זה ר´ נחמן, זו לא שאלה ´שאין עליה תשובה´. זו שאלה מהחלל הפנוי עצמו, לא הסימבולי. החלל שאין בו כלום. שאי אפשר לענות עליו בגלל שהמילים ישר יוצרות בו איזה ´יש´ ודוחקות את החלל הצידה, אבל החלל נשאר. תמיד נשאר. אי שם בין הסרעפת לבטן, באיזו תחושת פאנטום מכווצת היטב, בחנק שעולה בגרון מול דברים יפים מאוד. פעם כתבתי ´אנשים רואים יופי ובוכים´ וחשבתי על ´וואי להאי שופרא דבלי בעפרא´. והכל הולך וסובב לשם.

והידיעה, אולי יש לדייק: האשליה של הידיעה, היא המקום שאנחנו מנסים להתמודד עם השאלה הזאת. אני לא יכול לענות על ההיסוס וגם להסס בו זמנית, התשובה נהרסת כך מהחל ועד כלה. אני חייב לעמוד על הרגליים ולחייך בשביל להגיד משהו. ויותר מזה: לידיעה ברורה יש מוצקות. דברים שנשארים. לא הכל כלה. הרהורים, ובכן, באים והולכים.

זה לא אומר שהשאלה לא נשארת נוכחת. זה רק אומר שברגע שאני אומר משהו, ולא משנה מה, אני לא יכול להשאיר את השאלה כל הזמן בקו החזית. ואין זה משנה איזו מהשאלות הגדולות שלך. ואני חושב שאנשים נשארים עם השאלה, היא לא נמחקת, היא פשוט עוברת לרקע כדי לאפשר, אתה יודע, לדבר. שנוכל לעשות משהו. שנוכל לשלם משכנתא, לקנות טיטולים, להכין מרק לשבת. אני לא יודע באמת, אני רק מציג את עצמי כיודע. אחרת הייתי יושב בצד כל הזמן, מהוסס, חושש לגעת בעולם השביר-כל-כך הזה."

ואולי יש להוסיף: אנחנו גם מייצרים מגננות. אשליות של המשכיות. השאלה לא עוברת בנחת אל הרקע. היא נדחקת לשם בכח.

אני חושב ששני הדברים מתקשרים, לפחות אצלי באיזשהו מהלך זיגמונט-באומני שכזה. מודרני ונזיל. שאנחנו כל הזמן נלחמים בזמן שהולך. מנסים לנצח את המוות איכשהו. כמו הסיפורים על העולם הבא, שתמיד היו נדמים לי כמו מקל הליכה בבית אבות. והלא כולנו עומדים למות, לפחות שיהיה לנו איזה סיפור ותקווה, להישען עליהם. להפיג את הפחד. וכמו שבאומן כותב, לאט לאט, במודרניות, אנחנו מנצחים את הזמן. אנחנו מקצרים את המרחב. כבר לא לוקח זמן לראות דברים שנכתבו במקומות אחרים, וגם הטיסות הולכות ומקצרות מרחקים. והזמן הולך ונעלם.
והפייסבוק, כמו גם האינטרנט בכלל, מעבר לקיומו כרשת חברתית (וצריך לפרט על זה פעם), מאפשר לנו לדלג על הזמן. הכל מאוד מיידי, מתרחש, אתה יוצר טקסט והטקסט קיים ומגיבים אליו מיידית ולייקים והכל כמו ששרים הג'ירפות: 'היו רבים שאמרו שהזמן… הממ… אין בעצם זמן."

אין זמן ואין מרחב. אשליית הניצחון האולטימטיבית. יש לי כל כך הרבה מה לומר על הנושא, אבל זה יחכה למועד אחר. לזמן אחר. ללילה אחר שבו יהיה לי כח.

ג.
אני לא הולך לעזוב את הפייסבוק. מפחיד אותי מדי: כמו המוות הופך להיות הניתוק מהפייסבוק, ולא הניתוק מהחיים עצמם. אבל יקח לי זמן לחזור. אם אתם משתפים בפייסבוק, לפחות תתייגו אותי, שאני אדע שפרסמתם בפעם הבאה שאתחבר. [סמיילי אידיוט] ואני, כך נראה לי, אנסה לחזור עוד קצת אל החיים האמיתיים. מזל שתכף ומיד החופש, ובחופש הולכים לטייל ונוטשים את המחשב לאנחותיו. ואולי אחזור לכתוב דברים מהוססים שכאלה, רכים כמו עננים. בכל מקרה, החלטה יציבה לא תתקבל כאן ועכשיו. אפשר להניח לצורך להחליט, לפעמים.

לבינתיים אכתוב כאן את הסטטוס שרציתי לכתוב הערב בפייסבוק ולא יכולתי. ולפניו: יש משהו מאוד קל בלכתוב על עצב, אתם יודעים? פעם הבאה, אמן, משהו שמח.
———-

אנשים אומרים 'כמו פיל בחנות חרסינה' וחושבים על הספלים נשברים, על השברים על הרצפה, על הגסות שבה הפיל הולך בעולם. אף אחד לא חושב על יהושע (זה שמו של הפיל) שנכנס על קצות אצבעותיו לחנות וביקש להחליף את הספל שקיבל במתנה מרות (שהלכה לה, בינתיים) לפני זמן רב. ועל עצימת העיניים המיידית, המתכווצת, חסרת האונים, כשפנה פניה לא נכונה וידע שאין מה לעשות ובהכרח ישבור עוד משהו בבהלתו, לכשינסה לצאת. 'כמו פיל בחנות חרסינה', הם אומרים, ואף אחד לא חושב על הפחד הגדול שפשט בו כששמע את קול הנפץ וחשש שאולי-וחס-ושלום-אבל אולי נשבר לו, שוב פעם, הלב.

ממים שהצטברו וקצת מסביב

לאינטלגנטים שבכם (כולם): יש כאן ממים. ממים הם למעשה בדיחה משוכפלת, שמתבססת על הכירות מוקדמת של הקורא עם המ. meme באנגלית, אם תהיתם.
הסבר פופולרי ומהיר אפשר לקרוא כאן. אבל מכיון שאני באמת משועמם, אז הוספתי קצת טקסט על פייסבוק ומודעות עצמית, בסוף.

יצרתי כמה ממים להנאתי, אני מעלה אותם כאן. חשוב להזכיר שמם טוב מבוסס על הכירות מוקדמת, ולכן אם זה לא מצחיק אתכם, כנראה שאני יותר טוב בפוסטים כבדים ומשעממים. למעשה, כל העניין הזה נועד כדי שתחשבו שיש לי חושומור ואני גיק מגניב ועושה מלא כסף באינטרנט. ושמאלן, כמובן, כי רק שמאלנים עושים ממים.

——

הציטוט מתייחס לדברי הרב זייני כאן:

"כפית על כל מורי החמ"ד במדינת ישראל להשתתף בכנס ב'מכללת הרצוג' המפורסמת בדעותיה הפסולות לעתים, ובזה אתה נותן לכולנו תחושה שיש לך אג'נדה חדשה הפסולה לחלוטין בעיני רבים מאוד מהציבור הציוני דתי, ואני ביניהם".

שכה אחיה.

—-

אלה היו שני ממים על בנות, דוסים ודייטים.

והנה אחד על ישיבת שיח:

אני ממש חש בצורך להסביר כמה בדיחות פנימיות פה:

הפסל היווני הוא של סוקרטס, שנודע ב'דעותיו הפסולות לעיתים' ואף הומת על שהוא משחית את הנוער של אתונה. החברים מהצבא חושבים שאני מעשן סמים, והרי סיפור: במסגרת אחד ממבצעי הרבנות הצבאית הלכתי להכשיר כלים בבסיס כלשהו. היה שם טבח רוסי שהיה עם בייני"שים בצבא, ושאל כל אחד איפה הוא לומד. כשאמרתי 'שיח' הוא צחק ועשה תנועת עישון. ובכן, מסתבר שהיו איתו שני חבר'ה משיח (שנזרקו בינתיים) שעישנו סמים להנאתם. אין לי מה להגיד על כך. לאקאן פופולרי בישיבות עתניאל ושיח, אין לי מושג למה הוא זכה לכבוד, ולא רולאן בארת (לדוגמה) או קליפורד גירץ (דוגמה אחרת). שיהיה. ומה אני באמת עושה? כותב פוסטים במחשב הנייד ושותה קפה.

וגם לומד, אם תהיתם.

—-

כמה מילים על פייסבוק וממים

א. השבוע הצלחתי שלא לעשות כלום. קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, הלכתי להצגות, ראיתי סרטים והייתי המון המון בפייסבוק, בפורומים ובבלוגים. אז תחילה, אי אפשר שלא להתייחס לזאפינג האינסופי, לרפרשים בלתי נגמרים לכל אתרי האינטרנט, שתובעים את תשומת הלב בהיותם החלון מה'בית' הקונקרטי אל הסייברספייס. תחושת ה'אני נמצא בחוץ, העולם בכף ידי' והצורך הבלתי נגמר בתשומת לב; אני מגיב לך, את מגיבה לי, משתפת דברים שאני אומר ובאופן כללי ישנה תחושת התרחשות: הפיד מתעדכן כל הזמן. אתר החדשות מתעדכן כל הזמן. דברים קורים במחשב שלי!, כל זה מחפה על העובדה שאותם אתרים אינם מהוים קיום משמעותי (תופעה שמכה, לעיתים, בלא מעט אנשים שחושבים ש10,000 לייקים מהוים שליש מנדט, ומגלים שיש בוחרים במדינת ישראל שאין להם פייסבוק, או שיש לא מעט בני נוער במדינת ישראל ללא זכות בחירה) בעולם. לא שלאומת האינטרנט אין כח. יש לה, וזהו בדיוק מה שמטעה. אנשים שכותבים 'אני לא קונה יותר אקס עד שיגמרו הפרסומות המגעילות' היו מאוד רוצים לעשות את זה – ואולי אכן עושים, אבל לא כולם – למעשה היו רוצים לעשות את זה. הקיום של הדברים הוא בשפה, בסימנים, ב'לייק', אבל לא בממשות.

ב. כמובן, המרחב הפייסבוקי שונה; פעולת הניכוס מקבלת משמעות אחרת כשאר מדובר ב'שיתוף', המהווה אמירת 'הוא אמר את המילים שלי'. מעין ציטוט, אבל בניגוד לציטוט, השיתוף הוא גורם שלישי, שמשייך את הנאמר למקורו, תוך הצבעה על המשתף בתור 'גם אני רוצה להגיד את זה'. גם האמירה עצמה שונה, שהרי אנשים לרוב לא מדברים בציטוטים סתם כך, בחיים, אבל הפייסבוק הוא מקום אנשים יכולים לכתוב – כעין  במת העיר – הגיגים שלא היו מתקבלים בחברה אנושית (כל הגיגי 'כמה טוב וכמה  יופי', למשל). למעשה, הייצוג הפייסבוקי שלי אינו ייצוג של ה'עצמי', אלא של 'עצמי כוזב' (כהגדרתו של ויניקוט), כיון שהוא מקבל את ממשותו מ'התנגשות' עם 'עצמי' אחרים. הוא מעוצב על ידי אחרים. אין לו ממשות בנתק. אני אסייג את דברי בצורה דרסטית, כיון שמי שממלא את אותה 'דמות' הוא אדם עם 'עצמי אמיתי', אלא שהצורה בה מתבררים הדברים היא רק ביחס לאנשים אחרים. ולרוב, אנשים מודעים לזה כשהם כותבים: אני כל הזמן נצפה, אני כל הזמן מדווח. אני מודע לעצמי, למי אני מתייחס ומה אני כותב.

ג. שעתוקים בין מרחבים: ציטוטים והפניות בשיחה אמיתית לדברים שנעשו, נכתבו או נצפו בפייסבוק, מהווה פלישה של החיים בפייסבוק אל החיים האמיתיים, ומערבב את הזהויות הללו.  הבדיון מתערבב במציאות, וכך אפשר לראות אנשים מדברים במציאות, תוך שהם מסמנים סמני כתב ("במרכאות" זו דוגמא ידועה וישנה, אבל גם |ערך מוחלט|, ולעזאזל, אפילו ה'לייק') או ציורי-סמלים שבמקורם נודעו לסמן תנועה אמיתית, מציאותית: פעם משמעותו של אגודל מונף (אמיתי) הייתה 'חיים', לאחר מכן זה עבר התמרה ל'אני אוהב את זה', המשיך ל'אוהב' בפייסבוק (עדיין אותה משמעות), ועכשיו מסמל את ה'אוהב את זה' של הפייסבוק, שבעצם מסמן את עצמו. כלומר, המסמן (האגודל) מסמל בסופו של דבר את עצמו, אבל במודעות עצמית, כיון שהוא עובר דרך מרחב שאינו קיים.

ד. השעמום שמלווה אותי בסופו של יום באינטרנט, מהווה תוצר של צריכה אינסופית של דברים חסרי משמעות. המשמעות שנוצרת להם בשעת הפתיחה – רפרוש – קריאה או צפייה – סגירה היא אינה משמעות חוץ אינטרנטית, ולמעשה אינה מהווה 'מילוי זמן' במשמעות, אלא 'מילוי זמן' סתמית. מהותו של הממ, למעשה, מהווה שילוב של כל זה: קישור לידע קודם, ונסיון בניה של ידע חדש, שיבנה בתורו ידע חדש. העובדה שאני יוצר אותו בעצמי מחד, אבל אני עושה אותו כמחווה (או כשעתוק תבנית קיימת האומרת דבר מה בפני עצמה) יוצקת לתוכו משמעות הבנייתית עצמית, מלווה במודעות עצמית אינסופית, שמסמלת שוב ושוב את עצמה.

ה. והנורא מכל, שאני מרגיש שאני לא באמת יכול להעלות לכאן רק ממים. אני צריך לקשקש קצת מסביב, שיראה שאני לא באמת משועמם כמו שאני.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.