Posts Tagged 'אלוהים'

הרהור על הכיפה

כשהרב שג"ר דיבר על כינון האמת הוא כנראה דיבר על הכיפה שלי ועל היחסים הסבוכים שלי איתה. על הרגעים שאני איתה והרגעים שאני בלעדיה, והניסיון להגדיר לעצמי בכל פעם מחדש למה כך ולמה אחרת. ועל אף החשש מהתיוגים ומההגדרות בכל זאת אני מוצא את עצמי הולך איתה בפומבי, מתירוצים רבים ושונים.

אוריה מבורך כתבה ודיברה הרבה, בזמנו, על כיסוי ראש לנשים. המסמן, היא אומרת, יכול להנתק מהמסומן. כיסוי הראש לא חייב להיות הכפפת הראש לנהלים הגבריים, הצנעת לכת, שלטון הפטריארכיה. אדרבה, המורידות את כיסוי הראש מהסיבה הזו – הן שבות ומכוננות אותו כך, כפטריאכלי. והלא אפשר לשים כיסוי ראש ולכוון בו משהו אחר: למשל, אהבה.

אין לי מהלכים, הבנה או תובנות בעניין כיסוי הראש של נשים, וזכותה של כל אשה לברור לעצמה את הדרך ללכת בה. אבל כשקראתי את הדברים של אוריה, אי אז, שמעתי את הקול הפנימי שלי, המתלבט על הכיפה. הקול שאומר 'תלך כמו כולם', הקול שאומר 'יהודי צריך ללכת עם כיפה', הקול שמתלבט 'מה יהיה אם יראו אותי ככה'.

נזכרתי בזה לא מזמן, כשניסיתי להסביר לתלמידים שלי למה לפעמים אני עם ולפעמים אני בלי. בגדול, אמרתי, כאדם שגדל בבית דתי, אני רגיל לחשוב על הכיפה בתור משהו שנעשה עם הפנים לקהילה: הסוג, הגוון, הגודל, גודל החוטים, הצורה – כל המאפיינים של הכיפה מגדירים אותי חברתית ומאפשרים לאחרים לדעת איך להתייחס אלי. כלומר – הכיפה נמצאת עלי תמיד, והפעולה נמצאת במבט הרואה אותי. אבל אולי – כך הצעתי – הכיפה לא נועדה החוצה, אלא פנימה?

וכשאני אומר 'פנימה', אני מתכוון לזה שהיא אקט שאני פועל בו. כלומר שעצם ההליכה עם הכיפה היא פעולה במבט שלי, שכוונתה יכולה להיות – אני דתי עכשיו. אני מביט בעולם במבט שיש בו אלוהים. אני מזכיר לעצמי שאני לא כל העולם. כל מיני דברים כאלה. ולמרות שזו פעולה שאחרים רואים אותה, בכל זאת זו פעולה שמיועדת להזכיר לי משהו, ולא לסביבתי. במובנים כלשהם , זו יכולה להיות הנקודה על המצח של ר' נחמן.

ככזו, הפעולה יכולה לתפקד כ'פעולה' רק כאשר היא לא טבע. פעם חשבתי שאדם יכול לשמור על השבת רק כאשר השבת מאיימת לברוח, והוא צריך לכלוא אותה בגדרים ובגדרות. אם השבת לא תלך לשום מקום, אינך שומר – לכל היותר אתה מארח לה לחברה. זה נכון גם לכל מצווה אחרת, וגם לכיפה; אם יש לך את האפשרות ללכת בלי כיפה, ובכל זאת אתה בוחר להניח, הפעולה מקבלת ממשות בעולם.

אם לשחק במסמן ומסומן, שוב, הרי שהכיפה היא המסמן. אבל במקום לסמן לעולם הגדרה דתית, או היותי דתי, היא מסמנת את זה כלפי. אני איני האובייקט הנקרא, אלא הקורא, והקריאה הזו היא שמכוננת את אותה 'אמת' שג"ריסטית, אמת רכה, שאינה מוכרחת.

והדברים ארוכים.

דעה ישרה

 

אַחֲרֵי שֶׁאֱלֹהִים מֵת
הַמַּאֲמִינִים הִתְגּוֹדְדוּ בַּחוּץ
אֶחָד רָצָה לְשַׁפֵּץ אֶת הַדִּירָה
אַחֵר רָצָה אֶת הָאָרוֹן
שְׁנֵי יְלָדִים
רָצוּ לִפְתֹּחַ שָׁם פָלָאפֶל
וְזָקֵן אֶחָד שֶׁהִכִּיר אוֹתוֹ אָמַר
חֲבָל
כְּבָר הִתְרַגַּלְנוּ
תִּרְאוּ אֵיךְ הַשֻּׁלְחָן עוֹמֵד יָפֶה
עִם הַמַּפָּה וְהַפְּרָחִים
תַּשְׁאִירוּ אֶת זֶה כָּכָה
אַל תִּגְעוּ בְּשׁוּם דָּבָר

ימים נוראים ונפלאים | לראש השנה

א.
פתאום מבין המון ימים של חול הגיע ערב ראש השנה והחגים כולם, ויהודים הולכים לטבול במקווה ולהתיר נדריהם בפני דיינים מומחים ולשיר 'אחות קטנה' בבית הכנסת. ואיני יודע מה מפתיע יותר: שהימים הנוראים הגיעו, או שככלות הכל הם אינם כל כך נוראים. שאין בהם הוד ואין בהם חיל ורעדה, ואין בהם מלבד לשבת לשולחן עם רימון ותפוח בדבש ולאחל לעצמינו באסמסים שנה טובה ומתוקה.

ובאיזשהו מקום זה מוזר. איך הימים שהיו כל כך גדולים ונוראים צמצמו עצמם לכדי תפוח בדבש. ולא שאני מזלזל, אבל–

והרי כשהייתי בישיבה היינו חוזרים ואומרים לעצמינו שראש השנה אינו יום דין ואינו משפט, למרות האשליה ולמרות 'ונתנה תוקף', והוא אינו אלא היום שבו ממליכים עלינו את אלוהים. והשופר אינו קול זעקה שקורא לנו לחזור בתשובה שלימה, אלא קול חצוצרות המלכת המלך.

ב.
אבל זמן עבר מאז. אני כבר לא בישיבה, יצאתי, והדימויים האלה זרים לי. משפט? מלך? אלוהים הוא לא המלך שלי ולא הדיין שלי. הוא מן צללית מלווה של החיים שלי, אם בכלל, אבל בוודאי שהוא לא המוקד. תפילות? בכיות? תנו לי את הגפילטע פיש וההערינג והצ'ולנט שלי, איזה ספר נחמד להעביר איתו את חזרת הש"ץ, ותו לא.

וכשחושבים על זה כך נראה היחס שלי לאלוהים ככלל. אל תבלבלו אותי עם אלוהים שמשגיח על כל מעשה, עם משמעויות מטאפיסיות, עם כוונות בתפילה. תנו לי קצת יידישקייט והניחו לי בשקט.

וזה בדיוק מה שזה עושה לראש השנה, היידישקייט הזה; הופך אותו למוכר. המנגינות המוכרות. האוכל המסורתי. וכל עניין המיוחדות של היום הזה נעלמת, וכל שאני רוצה, פתאום, הוא לעבור את החג בשלום.

ולא כי אני לא רוצה שתהיה לו משמעות, אלא כי המשמעות המקובלת לא מדברת אלי כבר.

ג.
אריסטו פותח את ה'פואטיקה' בנקודות הפתיחה והסיום של סיפור. סיפור, הוא אומר, נפתח בנקודה הכי מוקדמת שהוא יכול ומסתיים בנקודה שאחריה אין עוד מה לספר. לפני ההתחלה אין דבר, וגם לא לאחר הסוף. וחשבתי לעצמי שראש השנה הוא מן נקודת אמצע כזו, למרות שקוראים לו ראש השנה. כלומר יום שיש לו עבר (השנה הקודמת) ויש לו עתיד (השנה הבאה) והוא מן נקודה של הווה, רגע שבו עוצרים הכל ומתבוננים.

אבל במה להתבונן? על מה אנחנו מסתכלים, כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו?

אנחנו מסתכלים על הצללים של החיים. על הדברים שמלווים אותנו כל כך הרבה זמן, עד ששכחנו שהם שם. אנחנו מנכיחים את המציאות הקיימת, ומסתכלים על המשפחה, על העבודה, על התחביבים ששכחנו.

וכן, גם על אלוהים.

ד.
הדימויים המקובלים ליחסי אל – מאמין הם דימויים של מוכרחות. המלך לא שואל את נתיניו אם הם רוצים להיות נתינים שלו. גם האב לא שואל את בנו אם הוא רוצה להיות בנו. אתה חייב שיהיה לך אלוהים, בין אם תרצה ובין אם לא. אפילו שיר השירים מתאר איזו ריצה מלאת כמיהה ותשוקה, מין אהבה שאי אפשר לשאול עליה.

בכל פעם שהיו מדברים על זה בסביבה, הייתי נזכר בדברים היפים שכתב בעל התניא, ש'אין מלך בלא עם', כלומר ש'מלך' הוא הגדרה של יחס בין מלך לנתינים; בשביל שיהיה מלך צריך שיהיו לו נתינים. ואם לא היינו ממליכים עלינו את אלוהים, הוא לא היה מלך כלל.

וחשבתי שאולי צריך ללכת לאיזו הגדרה שאינה מוכרחת. להגדרה שבוחרת בכל פעם מחדש; נניח, לזוג. זוג שבוחר להתחתן ולחיות ככה את החיים. ואפשר שלא, ובכל זאת כן. והם מתרגלים זה לזה אט אט, והופכים להיות הרקע זה של זה.

ה.
כי כן, לפעמים אדם חוזר הביתה ואשתו מביטה בו במבט עקום. הוא בודק את מפתח המכנסיים שלו (סגור) ואת הצווארון בחולצה (פתוח, אבל במידה הנכונה), ומנסה להזכר אם זרק את הפח (כן) ואם דיבר עם בוזגלו על הגננת שמזלזלת בילדים, והדברים נראים לו עשויים היטב, כדרך כל יום. והם הולכים ונטרדים יום שלם ושותקים בהפגנתיות בזמן שהם אוכלים שאריות מוסקה משבת, וכך זה ממשיך עד שהוא נשבר.
מה עשיתי, הוא שואל אותה לבסוף.
זה יום הנישואים שלנו, היא אומרת.

שכח. והלא אפשר לשכוח. ועם תחושת האשמה שמציפה אותו, הוא עומד תוהה: והלא מה שהיה צריך להעשות, נעשה. המטלות סומנו בְּוִי. בסך הכל לא עשה לה איזו ג'סטה של 'מְעבר'; מה כבר קרה.

ו.
ונראה לי שהעניין ביום הנישואים הוא חידוש הברית. זה היום בו אדם אומר לאשתו שהיא המלכה שלו, שהוא מוכן לקבל אותה בתור גורם משפיע על חייו. ואם הוא לא עושה ג'סטה, הוא כאילו מראה שהוא לא בוחר מה מחדש. ואולי זו המשמעות של 'יום הדין'. לא כי זה יום שבו אנחנו עומדים למשפט ומחליטים עלינו מה יהיה דיננו במהלך השנה, אלא כי זה היום שבו אני מנכיח את קיומו של אלוהים, ואת זה שאני בוחר בו. וביום הנישואים דברים הופכים להיות רגישים יותר ומועדים יותר לפורענות.

כלומר שעניין המלכת האל הוא עניין יום הדין; בעצם זה אותו הדבר.

ז.
המילה 'נורא' פירושה 'מעורר יראה'. יש יראה שהיא פחד ויש יראה שהיא יראת כבוד. ופירושה שיש כאן משהו שחורג מן הרגיל, שהוא יוצא דופן. שהוא 'מאוד'.

אולי 'הימים הנוראים' אין פירושם 'הימים המפחידים', אלא 'הימים המיוחדים'. אולי אי אפשר שראש השנה יגיע כמו שצריך אחרי חודש שלם של אלול. צריך שתהיה שגרה, שתהיה התרגלות.

דווקא מתוך ימי החול, הנכיחו את המציאות שלכם.

ח.
ובכן, ערב ראש השנה. אל תחששו, לכו לאהבותיכם ואמרו להם שאתם אוהבים אותה או אותו. התקשרו לסבתא ואמרו לה שאתם מתגעגעים אליה. ספרו לחבריכם שאתם רוצים לחזק את הקשר. שלחו הודעות נחמדות לאנשים שחשובים לכם ולא אמרתם להם את זה מספיק.

ט.
ולכם, העוקבים והקוראים והמגיבים: תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים לי, עוצרים אותי ברחוב, שולחים לי הודעות.
אתם חשובים לי, למרות שאני לא מכיר את רובכם.
סתם, רציתי שתדעו.

שנה טובה ומתוקה.

—–

[בתמונה – כריכת האלבום הראשון של וולוט אנדרגאונד; ציור של אנדי וורהול, שהיה לוקח אובייקטים רגילים כמו בננה או פחית מרק, מעצים ומגדיל אותם, 'מנכיח' אותם, מסב אליהם תשומת לב והופך אותם למיוחדים.]

אבינו מלכנו | לערב ראשון של סליחות

לפעמים אני מוצא את עצמי מחפש את השפה הדתית החדשה ההיא, שכולם מדברים בה, ואומר לנפשי איך זה שעדיין לא מצאנו שפה שאפשר לדבר בה והדברים ישמעו הגיוניים ומכוונים דבר דבור על אופניו. דרך משל, שאדם יושב בסליחות ובעשרת ימי תשובה ואומר אבינו מלכנו, ואומר המלך הקדוש, וחוזר ואומר המלך תביאני חדריך נגילה ונשמחה בך, ורק אחרי שהוא אומר כל זאת הוא נזכר שמעודו לא ראה מלך. ויותר משלא ראה מלך מעודו, מנהיגי הציבור שלו הם אנשים אפרוריים ומעשיים. הציבור כבר לא מעריך עושר וכבוד, אלא נסיעות במחלקת תיירים וטיח מתקלף מהקירות בבניין הדירות שבו גר הנשיא עם זוגתו. ואם התברר שראש הממשלה אוהב גלידה, מיד יוצאת מחאה ציבורית ומתריעה ואומרת שאין זה ראוי שראש ממשלה יאכל גלידה. בכן בא אדם לומר סליחות, ומגלה שהוא לא מבין את המטאפורות שהשפה הדתית שלו משתמשת בהן.

אני מרגיש מוזר להגיד את המילים האלה. 'אבינו', אני אומר, אבל היחס ביני לבין אבי הוא לא היחס ביני ובין אלוהי. 'מלכי', אני אומר, אבל לא היה לי מלך מעודי. 'עבד ואדון' אני מפייט, והלא מעולם לא הייתי, לא עבד ולא אדון. אני מביט במערכות היחסים ההיררכיות סביבי: הן מושתתות על כבוד, על הערכה, על יכולת שיתוף. הבוסים שלי בעבודה הם אנשים נחמדים, וגם אם לא היו כאלה, הדבר הכי גרוע שיכלו לעשות לי הוא לפטר אותי. ואתה אומר – שנים, שנים אני אומר את המילים האלה ומתאר את אלוהי בשפה שלא מתארת באמת את היחס ביני ובינו. לא כך אני מרגיש כלפיו. וגם אם אינני מרגיש נכון – אין לי את הכלים, בחברה דמוקרטית, בשביל להרגיש כמו שהשפה מתארת.

luij

והנה מגיע ערב ראשון של סליחות ואדם אומר לעצמו מה לי ולסליחות. ממי יש לי לבקש סליחה. ולמה בפומבי. ולמה להכות על החזה. ומה קורה כאן. אני כמו מצטדק בפני מי שנמצא מעלי בהיררכיה, אבל אני לא מרגיש בהיררכיה. אני לא מרגיש נתון תחת מישהו.

ברגעים האלה אני אומר שאולי צריך לחדול מהעבודה מיראה הזאת, ולפנות לעבודה מאהבה.

אלא שהשפה המטאפורית הזו מזמנת לי קשיים חדשים. לא כי המילה 'אהבה' זרה לי, ולא כי אין לי מושג במערכות יחסים זוגיות. אלא מפני שאני מורגל שמערכת יחסים זוגית היא הדדית. ואם אינה הדדית, מוטב לה שתסתיים. והנה אני מוצא את עצמי מדמה את היחס שלי עם אלוהי כאותו אחד שהלכה חברתו למדינת הים ונפרדה ממנו. אמרה לו אולי נחזור כשאחזור, ולא חזרה. והוא מנסה להתקשר אליה, והיא לא עונה. הוא לוקח את המכתבים שכתבה לו בעבר וקורא בהם שוב ושוב, מנסה לדלות מהם רמזים על העתיד. הולך לחבריו, שואל אותם לדעתם. מתקטנן בכל אות ובכל שורה. ואם היה שואל אדם בר דעת, היה שומע את האמת: שחבל. שהיא לא בעניין שלך. שלא סתם היא לא חוזרת ולא מתקשרת. הקריאה במכתבים שנשלחו בעבר מעידה על שהקשר התקיים בעבר. אבל היום? היום, היה אומר לו בר הדעת, חבל על המאמץ. כשאתה מדבר אליה והיא לא עונה, כשאתה מדמה לעצמך שדברים כאלה ואחרים הם סימנים שהיא שולחת, אתה בעצם מדבר על עצמך ושומע את עצמך, אבל מערכת יחסים אין כאן.

ולא שיש לי פתרון לכל זה, אבל קראתי את תחילת הסליחות האשכנזיות, ובמוצאי שבת שלפני ראש השנה פותחים ואומרים במוצאי מנוחה – קידמנוך תחילה. כמו כמו אדם שניתק באמצע השיחה ואמר שיחזור אליך, ואתה מקדים ומתקשר אליו. וחשבתי לעצמי שסליחה יש במשמעה שתי אפשרויות. האחת חרטה וחזרה בי – "סליחה שדיברתי לא יפה" – והשנייה, כאדם ששואל "סלח לי, מה השעה?", וזו בקשה ופניה להסבת תשומת הלב אליך.

ואפשר שאנחנו אומרים את הראשון, אבל מבקשים את השני.

ענה לנו.


[וגם זה:
סליחה לימים נוראים

מחזור לימי התשובה]

זכרנו את הקישואים | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם עומד לקראת סוף השנה והוא מביט קדימה ואינו יודע מה לעשות שנה הבאה. הוא מפרסם סטטוס בפייסבוק שהוא מחפש עבודה ומודיע לכל קרוביו ואוהביו ואפילו מתקשר ליוסף אלוני (שהעסיק אותו במלצרות בשמינית והיה לו כיף שם סך הכל) ושואל אותו אם יש לו עבודה בשבילו. אבל לא, אין לו. יש ליוסף אלוני מספיק שמיניסטים שיעבדו בשכר רעב, ואדם מסתכל קדימה ואינו רואה דבר מלבד ערפל.

מה הסיפור, אומרת לו אמא שלו. הם יושבים לקפה של בוקר שישי במדרחוב, והיא מסתכלת בו מבלי להבין. אולי תחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, היא אומרת, ופשוט תלך לשם. בתגובה, הוא שותק ומתערבל עם הכפית בקפה דל הלקטוז. והלא משם מתחילה הבעיה, הוא חושב. מנין לי לדעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אתה צריך מישהי, היא אומרת לו לבסוף (אמא פולניה, ככלות הכל). אתה יודע מה אתה מחפש?

ב.
מאיפה לו לדעת.

אני מחפש מישהי כמו רונית, הוא חושב לעצמו. זה לא שרונית הייתה מושלמת, אבל היא מצטיירת במוחו ככזו. הרגעים הקשים שלהם נעלמים מחייו. הוא שוכח את המריבות, את משיכת הכתף המעצבנת שלה, את הרגעים שבהם היא שתקה וסירבה להגיד לו על מה היא כועסת. הוא מדחיק שלשה שבועות שבהם הסתובב בעולם ובכה מחוסר יציבות בקשר. הדבר היחיד שהוא זוכר זה שהיה לו קשר פעם, שהוא היה מוצלח.

הקשר עובר במוחו העצמה. כל שבריר רומנטיקה הופך להיות שעות שלימות של אושר. ורונית, שאפשר להסכים על זה שהיא בחורה נחמדה, בסך הכל, אבל לא הרבה יותר מזה, הופכת להיות מיתית. הוא יושב עם רונן ונאנח בעגמומיות של זיכרון; אתה זוכר אותה, הוא שואל-אומר. רונן זוכר, בטח שהוא זוכר, היא התפרצה עליו פעם אחת. יותר מזה: הוא זה שספג, בעשרות חצאי בירות, את הקשיים שהיו בקשר ההוא. אבל הזיכרון הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק את האדם עכשיו, אז נו, מה אפשר לעשות.

ג.
כי כן, לפעמים אדם נמצא במקום ואינו יודע איך לקרוא למקום בו הוא נמצא. כשהוא מביט מטה, הוא רואה שרגליו מהלכות על עננים, שאין תחת רגליו קרקע יציבה. הוא מסתכל אל העתיד ואינו יודע לאן הוא הולך. הוא מסתובב והולך והולך ומרגיש שהוא אבוד, שאין לו מקום, שמאז שרונית זרקה אותו (לפני שנתיים) גם אהבה אין לו. והואיל והוא לא יודע מה קורה, ולא מה יקרה, הדבר היחיד הבטוח שהוא יכול להאחז בו זה מה שקרה בעבר.

אז הוא נאחז.

ד.
בני ישראל הולכים במדבר ומתאוים תאווה. הם שותים תה עם נענע ומתגעגעים. מי יאכילנו בשר, הם אומרים. מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. עתה נפשינו יבשה, אין כל מבלתי אל המן עינינו.

אבל מה הסיפור שלכם, אומרת התורה. המן כזרע גד הוא. עינו כעין הבדולח. הוא יורד עם הטל ברכות שכזו, מלטפת. טעמו כטעם לשד השמן. זה כאילו האוכל המושלם. בצל? שום? קישואים? אתם אמיתיים?

אבל זה לא הסיפור. לא הטעם הממשי של הקישואים הוא מושא הגעגוע, אלא הממשות. אלא העובדה שאפשר לאחוז את הקשואים בידיים, שאפשר לנגוס באבטיח והוא מטפטף לך על החולצה ואתה צריך ללכת להחליף חולצה וכן הלאה. לא הטעם של המן הוא זה שמפריע לבני ישראל, אלא העובדה שלא צריך לחתוך אותו. אתה מנסה לאחוז בו והוא נמס. אתה מביט בו ורואה ערפל.

זה נחמד שהמן נראה טוב, באמת. גם לשד השמן הוא אחלה טעם שבעולם, אבל תן לנו משהו להאחז בו.

ה.
הגעגוע של בני ישראל לא מכוון למצרים, אלא לבטחון. הם הולכים במדבר ואין להם מושג היכן הם. הם יודעים שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אבל היא מעבר להרי החושך. הם רוצים משהו שידוע להם, ובהעדר אופציה אחרת הם נסוגים אל האקסית; מעצימים אותה, מחשיבים אותה, זוכרים את הדגה שמעולם לא נאכלה. בעצם, הם מתגעגעים למשהו שלא היה מעולם.

בכלל זיכרון הוא דבר מתעתע. אדם חושב שהוא זוכר משהו שקרה (את זוכרת איך הלכנו לחנות הנעליים שהייתה בפינה וצחקנו הרבה?), אבל למעשה הוא התרחש רק אצלו, רק בזיכרון. מעולם לא הייתה רונית, מעולם לא הייתה חנות נעליים, הקשר היה קשר סתמי למדי והסתיים באותה צורה לא-משהו שבה קשרים כאלה מסתיימים. שום דבר ממשי לא קרה, רק במוחו של האדם.

כשהוא נאחז, הוא נאחז בעצמו. כשהוא מתגעגע, הוא מתגעגע לדימוי של עצמו.

ו.
בצורה מעניינת למדי, משה מתלונן גם הוא. 'האנוכי הריתי את העם הזה,' הוא מלין, 'אם אנוכי ילידתיו?' למה אני צריך לסבול בגללו? העם מתלוננים, גם הוא מתלונן. לומר שהבעיה אינה עצם התלונה, אלא הרצון להשאר בעבר.

ז.
ובאמת, כשיוסף אלוני מתקשר ואומר שבדיוק חסר לו מלצר לשלושת החודשים הקרובים ושיתייצב מחר באולמי פילפילון עם מכנס שחור, אדם מגלה – קצת מאוחר מדי – שהוא גדל. שלחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם. שהעבודה במלצרות היא חרא בסך הכל, שהגב שלו כואב, ושבצל ושום הם בסך הכל בצל ושום. לא פחות, לא יותר. גרוע מכך, הוא מבין שהוא ידע את זה כל הזמן.

אבל אין ברירה, והוא חורק שיניים ועובר את שלשת החודשים האלה. ורע לו. הוא משלם את המחיר על התאווה שלו. ולא כי העבר הוא גרוע, אלא כי אי אפשר להאחז בו. כי להאחז בו זה כמו לשקוע בחול טובעני, ובשביל לצאת מהמדבר חייבים להמשיך ללכת.

ח.
וגם בני ישראל משלמים מחיר קשה מאוד על התאווה שלהם; מגפה פושה בעם, והם מתים בהמוניהם ונקברים במקום שקוראים לו 'קברות התאווה'. התורה מפרשת את השם ואומרת 'כי שם קברו את העם המתאווים', אבל אולי אפשר להגיד שמאותו היום והלאה בני ישראל לא התאוו. שהם קברו את התאווה במקום ההוא והמשיכו הלאה.

'הלאה'. קל להגיד 'הלאה'. לאן הם המשיכו?

ט.
הלא משם התחלנו; מה לעשות בשנה הבאה? אדם מסתכל לשנה הבאה ויש שם רק ערפל, ב'הלאה' הזה. נורא נחמד להגיד 'תמשיך ללכת', אבל ההליכה לא מבטיחה להגיע לאנשהו. ובאמת בפרשה הבאה אלוהים אומר למשה לשלוח מרגלים, כדי שבני ישראל ידעו לאן הם הולכים. כי הליכה צריך שיהיה בה מטרה כלשהי, שלא יצא אדם ויתהלך סביב עצמו עד כדי סחרחורת.

אבל זו כבר הפרשה הבאה, וגם היא עוסקת בדימוי ובעונשו; אם הפרשה שלנו עוסקת בהעצמת העבר ובהתנפצותו, הפרשה הבאה עוסקת בהעצמת התקווה ובהתנפצותה. וזה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

י.
הם יושבים, אם כן, בבוקר יום שישי כלשהו ושותים קפה דל לקטוז. בדיוק אמא שלו שאלה אותו מה הוא מחפש. הוא נאנח אנחה ארוכה. אין לי מושג, הוא אומר. אמא שלו מביטה בו ברחמים אימהיים. ככלות הכל היא הרתה גם ילדה אותו. כמו אלוהים לעם ישראל; ירצה או לא ירצה, הוא שלו. תרצה האֵם או לא תרצה, זה הבן שלה. גם לי אין מושג, היא אומרת לבסוף, אבל תדע שאתה לא אבוד לבדך בעולם.

אם אתה צריך משהו להאחז בו, תדע שאנחנו איתך.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.