זהות אינה דבר קשיח

א.
זהות אינה דבר קשיח.

לפעמים, בסקרים טלפוניים או בטפסי הרשמה לכנסים, מבקשים ממני להגדיר את עצמי מבחינה דתית. "האם אתה," הם שואלים, "חרדי / חרד"ל / דתי לאומי / מסורתי / חילוני". זו, כמובן, שאלה שתוהה על ההשתייכות הסוציולוגית שלי. אף אחד לא רוצה לדעת מה אני באמת. האם אני מאמין או לא מאמין. מה אני חושב על מדינת ישראל.

מעולם לא סימנתי חרדי, אני חושב. את כל אחת מההגדרות האחרות סימנתי, בהזדמנויות שונות. לפעמים הרגשתי דתי לאומי, לפעמים מסורתי, בפעמים אחרות – חרד"ל. בכל פעם סימנתי משהו אחר. בכנות, רציתי לומר, אני לא כל כך טוב בלהגדיר את עצמי.

ב.
זה קצת מעצבן בעולם מדיד כל כך, אבל האמת היא שזהות אינה דבר קשיח. לפעמים אני ככה, לפעמים אני אחרת. זה קשור לעוד דברים: מי נמצא מסביבי, מה קרה באותו היום, על מה אני חושב באותם רגעים. אם הייתם שואלים אותי כרגע, למשל, את שאלת ההגדרה העצמית, שאלת 'מה אתה?', אני מניח שהייתי אומר שאני בעל עסק עצמאי. מוזר, אבל זה מה שמטריד אותי כרגע.

נכון, הזהות הדתית שלי נמצאת, איפשהו, ברקע, אבל היא יותר חמקמקה ממוגדרת.

אני חושב שזה נכון גם לאנשים אחרים. זה לא בדיוק הגדרת ה'רצף', כלומר שאנשים ממוקמים על פני רצף כלשהו שבין הדתיות המוחלטת והחילוניות המוחלטת, זה יותר שזהות היא דבר חמקמק. הוא נוצר, לרגע, רק כאשר הוא מתבקש להגדרה מבחוץ. כשמישהו שואל 'מה אתה מבין חמשת האפשרויות', או שמישהו בוחן את ההתנהגות שלנו ושואל עליה. תכניס אדם מסורתי לחדר מלא חילונים, הוא יגדיר את עצמו דתי. תכניס אותו לחדר מלא דתיים, הוא יגדיר את עצמו דתי. תכניס אותו לחדר מלא נשים, הוא יגדיר את עצמו גבר, ובחדר מלא הייטקיסטים הוא יהיה בעל עסק עצמאי.

ביומיום אנחנו לא חושבים על הזהות שלנו, אנחנו חיים בתוכה. היא צפה על פני השטח רק כשמישהו מציף אותה. בין לבין, היא תמיד בתנועה. היא אינה דבר קשיח.

ג.
לפני כמעט עשרים ושלש שעות פרסמתי בפייסבוק, שוב, פוסט שכתבתי פעם בבלוג. קוראים לו 'על הדתיים החדשים', והוא פורסם בזמנו בעקבות שלישיית מאמרים של מיכה גודמן במוסף שבת. הוא לא זכה להמון תגובה בפייסבוק, הפוסט הזה, אבל הנתונים לא משקרים; הוא נצפה כמעט אלפיים פעמים ביממה האחרונה, ותיבת ההודעות הפרטית שלי, כמו גם טופס יצירת הקשר בבלוג, מלאים בתגובות לפוסט ההוא.

מבין התגובות, יש שאלה אחת שחוזרת על עצמה, בעיקר מהצד הדתי, וזו השאלה 'אבל למה הם דתיים'. המילה 'הם', במקרה הזה, מדברת על אנשים ונשים שמגדירים את עצמם כדתיים, אבל אינם מאמינים באלוהים או שאינם מקיימים מצוות. זו שאלה טובה, לכאורה: הרי יש פה סתירה בין ההגדרה העצמית ובין המימוש שלה במציאות, לא?

אחת התשובות האפשריות היא שזה מה שקרוי בפסיכולוגיה 'דיסוננס קוגנטיבי', כלומר פער בין עמדה (הגדרה, במקרה שלנו) ובין התנהגות, והדיסוננס הקוגנטיבי יוביל את האדם, לאחר משך זמן, לפרש מחדש את המושג 'דתי', ולהגיד 'אני דתי, שכן זו הדתיות החדשה'. לחלופין, האדם יגדיר את עצמו מחדש, ויגיד 'אני אכן לא דתי'.

וזה נכון, כלומר, דברים כאלה קורים לפעמים. אנשים משנים את תפישת הדת או את תפישתם העצמית. אבל בפעמים אחרות, דברים כאלה לא קורים.

ד.
אני רוצה להציע את עניות דעתי, והיא שזה לא דיסוננס קוגנטיבי. הייתי רוצה להגדיל ולהגיד שדיסוננס קוגנטיבי הוא מסוג הדברים שמתקיימים רק במחקרים פסיכולוגיים, כלומר שעצם הצבת השאלה יוצרת את הדיסוננס, אבל אני לא מתיימר להבין בפסיכולוגיה. אני אצמצם את זה להגדרה עצמית, ואגיד שהדיסוננס, הצרימה, נוצרת רק במבט מבחוץ. רק כשזה מפריע למישהו. רק כשמישהו שואל 'אבל רגע, איך אתה הולך עם כיפה אבל מחלל שבת?'

כל עוד זה לא מפריע, הזהות האישית נעה על פני המרחב הזה שבין הדת והחילוניות, ולא נזקקת להגדרה מחדש. ולכן, כך כמדומני, התשובה לשאלה 'למה אנשים מגדירים את עצמם כדתיים למרות שהם לא מקיימים מצוות?' היא – 'למה לא?'

כלומר, באמת – מה אכפת להם? מה אכפת לי? המקום בו הם נמצאים נוח להם. אנשים סביבם מקבלים אותם. הם באים מתוך עולם דתי, מדברים בשפה דתית, ישמחו שהילדים שלהם ילכו לבני עקיבא כי בסך הכל היה להם נחמד בבני עקיבא, הסביבה שבה הם מרגישים בנוח היא סביבה דתית, אז למה לעשות את השינוי?

בימים עברו הם לא היו מוצאים מקום. החברה הדתית הייתה קשיחה יותר, הגבולות היו סגורים יותר, הם לא היו מוצאים זוגיות, והם היו נזרקים בעל כרחם לחברה החילונית. אבל עברנו את הימים האלה, ושינוי זהות סוציולוגית ושינוי הגדרה עצמית מודע הוא דבר גדול וקשה.

תשאלו א.נשים שחזרו בשאלה או בתשובה: הסביבה משתנה, השפה משתנה, הצורה בה מתנהגים משתנה. אם אין צורך לעשות את זה, למה לעשות את זה? אפשר להתנהג כחילוני בבית וכדתי בחוץ, מה רע בזה, בסך הכל?

למעשה, זו מסורתיות. מסורתיות היא השחייה בתוך הזהות האישית הלא-קשיחה שלך. זה לא 'לעשות את מה שאבא שלי עשה', ולא 'לא לעשות את מה שאבא שלי עושה', אלא לאמץ חלק ולקחת חלק, לעיתים לא מתוך החלטה מודעת, כי 'ככה זה', כי 'למה לא', כי 'זה מה שעושים אצלינו'. אין פה גבולות קשיחים או הלכה שמגדירה את עצמה, אלא לפעמים כך ולפעמים אחרת. לפעמים שומרים שבת שלימה, לפעמים נוסעים לים. למעשה, אני חושד שאלמלא המילה 'מסורתיים' לא הייתה משוייכת לבני עדות המזרח בדווקא, היינו מגדירים את הדתיים / דתל"שים החדשים בתוך 'מסורתיים', ולעקיבא נוביק לא הייתה כתבה.

ה.
ויש כאן עוד נקודה. גם היא, שוב, לעניות דעתי: הזהות הדתית משחקת כאן תפקיד יותר גדול ומשמעותי מאשר זהות סוציולוגית. אנשים לא מרגישים אנטי כלפי הדת. להפך. הם מחבבים את המסורת באופן כללי (גם אם חלק ניכר ממנה מעצבן אותם), הם מחבבים את אלוהים (גם אם לפעמים הם חושבים שהוא לא קיים), הם הולכים בשבת להתפלל בבית כנסת, ו – שוב, באופן כללי – הם מרגישים שהם חלק מהסיפור הדתי.

השלת הזהות הדתית הסוציולוגית גוררת אחריה השלת זהויות נוספות: דתית, רוחנית, חווייתית. יותר קל להתפלל לאלוהים כשאנשים בסביבה שלך מתפללים לאלוהים. יותר קל לשמור שבת באופן כללי כשכולם סביבך שומרים שבת. אין צורך פנימי או חברתי לדחות מעליך את המצוות המקובלות, וכיון שכך – קיום הצוות בא לא מיראת האל או השולחן ערוך, אלא מאהבתו.

אני יודע, בישיבות מסויימות הביטוי 'עבודה מאהבה' משמעו לרצות לקיים את התורה כולה, מתוך דבקות באלוהים ובתורתו, אבל בצורתו הפשוטה יותר, 'עבודה מאהבה' משמעה לקיים מצוות כי אתה אוהב אותם, ללמוד תורה כי אתה אוהב ללמוד תורה, ולהתפלל לאלוהים כי אתה אוהב אותו. זה, ותו לא. כמדומני שזה גם המקרה כאן.

ו.
אגיד בכנות – אני לא חושב שהשינוי הזה נכון יותר, מבורך יותר או מהווה אופצייה דתית חדשה ומלהיבה. אני חושב שזו המציאות.

אני חושב שיש לה יתרונות, כמו היכולת של הדת להוות בית לאנשים רבים יותר שנעים בתוך המרחב הלא-מוגדר שלה ומוצאים בה את דרכם, כמו היכולת להתמודד עם דברים שמפריעים בתפיסה הדתית המקובלת, ולא באמצעות אפולוגטיקה (היחס לאנשים שאינם יהודים, היחס לנשים, תפישות קוסמולוגיות כאלה ואחרות, התעלמות מקיומו של רצף היסטורי בתוך טקסטים, כמו שיטת הרבדים או תורת התעודות, וכן הלאה).

אני חושב שיש לה גם מחירים:
למשל, עבודה מאהבה יכולה להוביל למקרה שיהיה מסמן בלי מסומן, כלומר תפילה שהיא רק שירים וצלצולים, אבל בלי הפונקציה של ה'התפללות' בתווך.
למשל, אבדן הקשיחות הדתית גורם לזה שהמסורת או הדתיות או האמונה לא שורדת לדור הבא. דתל"שים לא יכולים לגדל דתל"שים, כמו שאומר הפתגם.

כך או כך, אני חושב שזה לא רק סיפור סוציולוגי (לרצות להיות חלק מחברה) ולא רק סיפור דתי (לרצות להיות קשור לדת רק לא בתצורה המקובלת שלה). אני חושב שזה סיפור שמורכב משניהם, ומהזהות שנוצרת באמצעות הניגוד בינם ובין החלופות (החברה החילונית, או החילוניוּת).

ובכל מקרה, אני חושב שמה שהכי חשוב לזכור הוא שכל הכפפה של הזהות לתוך מסגרת קשיחה וניסיון לפרש אותה על בסיס המסגרת הזאת לא תופס את המהות האמיתית של 'מהי הגדרה עצמית' או 'מהי זהות', בין אם מדובר בזהות דתית, בין אם מדובר בכל זהות אחרת. זהות אינה דבר קשיח.

מודעות פרסומת

הרהור על הכיפה

כשהרב שג"ר דיבר על כינון האמת הוא כנראה דיבר על הכיפה שלי ועל היחסים הסבוכים שלי איתה. על הרגעים שאני איתה והרגעים שאני בלעדיה, והניסיון להגדיר לעצמי בכל פעם מחדש למה כך ולמה אחרת. ועל אף החשש מהתיוגים ומההגדרות בכל זאת אני מוצא את עצמי הולך איתה בפומבי, מתירוצים רבים ושונים.

אוריה מבורך כתבה ודיברה הרבה, בזמנו, על כיסוי ראש לנשים. המסמן, היא אומרת, יכול להנתק מהמסומן. כיסוי הראש לא חייב להיות הכפפת הראש לנהלים הגבריים, הצנעת לכת, שלטון הפטריארכיה. אדרבה, המורידות את כיסוי הראש מהסיבה הזו – הן שבות ומכוננות אותו כך, כפטריאכלי. והלא אפשר לשים כיסוי ראש ולכוון בו משהו אחר: למשל, אהבה.

אין לי מהלכים, הבנה או תובנות בעניין כיסוי הראש של נשים, וזכותה של כל אשה לברור לעצמה את הדרך ללכת בה. אבל כשקראתי את הדברים של אוריה, אי אז, שמעתי את הקול הפנימי שלי, המתלבט על הכיפה. הקול שאומר 'תלך כמו כולם', הקול שאומר 'יהודי צריך ללכת עם כיפה', הקול שמתלבט 'מה יהיה אם יראו אותי ככה'.

נזכרתי בזה לא מזמן, כשניסיתי להסביר לתלמידים שלי למה לפעמים אני עם ולפעמים אני בלי. בגדול, אמרתי, כאדם שגדל בבית דתי, אני רגיל לחשוב על הכיפה בתור משהו שנעשה עם הפנים לקהילה: הסוג, הגוון, הגודל, גודל החוטים, הצורה – כל המאפיינים של הכיפה מגדירים אותי חברתית ומאפשרים לאחרים לדעת איך להתייחס אלי. כלומר – הכיפה נמצאת עלי תמיד, והפעולה נמצאת במבט הרואה אותי. אבל אולי – כך הצעתי – הכיפה לא נועדה החוצה, אלא פנימה?

וכשאני אומר 'פנימה', אני מתכוון לזה שהיא אקט שאני פועל בו. כלומר שעצם ההליכה עם הכיפה היא פעולה במבט שלי, שכוונתה יכולה להיות – אני דתי עכשיו. אני מביט בעולם במבט שיש בו אלוהים. אני מזכיר לעצמי שאני לא כל העולם. כל מיני דברים כאלה. ולמרות שזו פעולה שאחרים רואים אותה, בכל זאת זו פעולה שמיועדת להזכיר לי משהו, ולא לסביבתי. במובנים כלשהם , זו יכולה להיות הנקודה על המצח של ר' נחמן.

ככזו, הפעולה יכולה לתפקד כ'פעולה' רק כאשר היא לא טבע. פעם חשבתי שאדם יכול לשמור על השבת רק כאשר השבת מאיימת לברוח, והוא צריך לכלוא אותה בגדרים ובגדרות. אם השבת לא תלך לשום מקום, אינך שומר – לכל היותר אתה מארח לה לחברה. זה נכון גם לכל מצווה אחרת, וגם לכיפה; אם יש לך את האפשרות ללכת בלי כיפה, ובכל זאת אתה בוחר להניח, הפעולה מקבלת ממשות בעולם.

אם לשחק במסמן ומסומן, שוב, הרי שהכיפה היא המסמן. אבל במקום לסמן לעולם הגדרה דתית, או היותי דתי, היא מסמנת את זה כלפי. אני איני האובייקט הנקרא, אלא הקורא, והקריאה הזו היא שמכוננת את אותה 'אמת' שג"ריסטית, אמת רכה, שאינה מוכרחת.

והדברים ארוכים.

דעה ישרה

 

אַחֲרֵי שֶׁאֱלֹהִים מֵת
הַמַּאֲמִינִים הִתְגּוֹדְדוּ בַּחוּץ
אֶחָד רָצָה לְשַׁפֵּץ אֶת הַדִּירָה
אַחֵר רָצָה אֶת הָאָרוֹן
שְׁנֵי יְלָדִים
רָצוּ לִפְתֹּחַ שָׁם פָלָאפֶל
וְזָקֵן אֶחָד שֶׁהִכִּיר אוֹתוֹ אָמַר
חֲבָל
כְּבָר הִתְרַגַּלְנוּ
תִּרְאוּ אֵיךְ הַשֻּׁלְחָן עוֹמֵד יָפֶה
עִם הַמַּפָּה וְהַפְּרָחִים
תַּשְׁאִירוּ אֶת זֶה כָּכָה
אַל תִּגְעוּ בְּשׁוּם דָּבָר

ימים נוראים ונפלאים | לראש השנה

א.
פתאום מבין המון ימים של חול הגיע ערב ראש השנה והחגים כולם, ויהודים הולכים לטבול במקווה ולהתיר נדריהם בפני דיינים מומחים ולשיר 'אחות קטנה' בבית הכנסת. ואיני יודע מה מפתיע יותר: שהימים הנוראים הגיעו, או שככלות הכל הם אינם כל כך נוראים. שאין בהם הוד ואין בהם חיל ורעדה, ואין בהם מלבד לשבת לשולחן עם רימון ותפוח בדבש ולאחל לעצמינו באסמסים שנה טובה ומתוקה.

ובאיזשהו מקום זה מוזר. איך הימים שהיו כל כך גדולים ונוראים צמצמו עצמם לכדי תפוח בדבש. ולא שאני מזלזל, אבל–

והרי כשהייתי בישיבה היינו חוזרים ואומרים לעצמינו שראש השנה אינו יום דין ואינו משפט, למרות האשליה ולמרות 'ונתנה תוקף', והוא אינו אלא היום שבו ממליכים עלינו את אלוהים. והשופר אינו קול זעקה שקורא לנו לחזור בתשובה שלימה, אלא קול חצוצרות המלכת המלך.

ב.
אבל זמן עבר מאז. אני כבר לא בישיבה, יצאתי, והדימויים האלה זרים לי. משפט? מלך? אלוהים הוא לא המלך שלי ולא הדיין שלי. הוא מן צללית מלווה של החיים שלי, אם בכלל, אבל בוודאי שהוא לא המוקד. תפילות? בכיות? תנו לי את הגפילטע פיש וההערינג והצ'ולנט שלי, איזה ספר נחמד להעביר איתו את חזרת הש"ץ, ותו לא.

וכשחושבים על זה כך נראה היחס שלי לאלוהים ככלל. אל תבלבלו אותי עם אלוהים שמשגיח על כל מעשה, עם משמעויות מטאפיסיות, עם כוונות בתפילה. תנו לי קצת יידישקייט והניחו לי בשקט.

וזה בדיוק מה שזה עושה לראש השנה, היידישקייט הזה; הופך אותו למוכר. המנגינות המוכרות. האוכל המסורתי. וכל עניין המיוחדות של היום הזה נעלמת, וכל שאני רוצה, פתאום, הוא לעבור את החג בשלום.

ולא כי אני לא רוצה שתהיה לו משמעות, אלא כי המשמעות המקובלת לא מדברת אלי כבר.

ג.
אריסטו פותח את ה'פואטיקה' בנקודות הפתיחה והסיום של סיפור. סיפור, הוא אומר, נפתח בנקודה הכי מוקדמת שהוא יכול ומסתיים בנקודה שאחריה אין עוד מה לספר. לפני ההתחלה אין דבר, וגם לא לאחר הסוף. וחשבתי לעצמי שראש השנה הוא מן נקודת אמצע כזו, למרות שקוראים לו ראש השנה. כלומר יום שיש לו עבר (השנה הקודמת) ויש לו עתיד (השנה הבאה) והוא מן נקודה של הווה, רגע שבו עוצרים הכל ומתבוננים.

אבל במה להתבונן? על מה אנחנו מסתכלים, כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו?

אנחנו מסתכלים על הצללים של החיים. על הדברים שמלווים אותנו כל כך הרבה זמן, עד ששכחנו שהם שם. אנחנו מנכיחים את המציאות הקיימת, ומסתכלים על המשפחה, על העבודה, על התחביבים ששכחנו.

וכן, גם על אלוהים.

ד.
הדימויים המקובלים ליחסי אל – מאמין הם דימויים של מוכרחות. המלך לא שואל את נתיניו אם הם רוצים להיות נתינים שלו. גם האב לא שואל את בנו אם הוא רוצה להיות בנו. אתה חייב שיהיה לך אלוהים, בין אם תרצה ובין אם לא. אפילו שיר השירים מתאר איזו ריצה מלאת כמיהה ותשוקה, מין אהבה שאי אפשר לשאול עליה.

בכל פעם שהיו מדברים על זה בסביבה, הייתי נזכר בדברים היפים שכתב בעל התניא, ש'אין מלך בלא עם', כלומר ש'מלך' הוא הגדרה של יחס בין מלך לנתינים; בשביל שיהיה מלך צריך שיהיו לו נתינים. ואם לא היינו ממליכים עלינו את אלוהים, הוא לא היה מלך כלל.

וחשבתי שאולי צריך ללכת לאיזו הגדרה שאינה מוכרחת. להגדרה שבוחרת בכל פעם מחדש; נניח, לזוג. זוג שבוחר להתחתן ולחיות ככה את החיים. ואפשר שלא, ובכל זאת כן. והם מתרגלים זה לזה אט אט, והופכים להיות הרקע זה של זה.

ה.
כי כן, לפעמים אדם חוזר הביתה ואשתו מביטה בו במבט עקום. הוא בודק את מפתח המכנסיים שלו (סגור) ואת הצווארון בחולצה (פתוח, אבל במידה הנכונה), ומנסה להזכר אם זרק את הפח (כן) ואם דיבר עם בוזגלו על הגננת שמזלזלת בילדים, והדברים נראים לו עשויים היטב, כדרך כל יום. והם הולכים ונטרדים יום שלם ושותקים בהפגנתיות בזמן שהם אוכלים שאריות מוסקה משבת, וכך זה ממשיך עד שהוא נשבר.
מה עשיתי, הוא שואל אותה לבסוף.
זה יום הנישואים שלנו, היא אומרת.

שכח. והלא אפשר לשכוח. ועם תחושת האשמה שמציפה אותו, הוא עומד תוהה: והלא מה שהיה צריך להעשות, נעשה. המטלות סומנו בְּוִי. בסך הכל לא עשה לה איזו ג'סטה של 'מְעבר'; מה כבר קרה.

ו.
ונראה לי שהעניין ביום הנישואים הוא חידוש הברית. זה היום בו אדם אומר לאשתו שהיא המלכה שלו, שהוא מוכן לקבל אותה בתור גורם משפיע על חייו. ואם הוא לא עושה ג'סטה, הוא כאילו מראה שהוא לא בוחר מה מחדש. ואולי זו המשמעות של 'יום הדין'. לא כי זה יום שבו אנחנו עומדים למשפט ומחליטים עלינו מה יהיה דיננו במהלך השנה, אלא כי זה היום שבו אני מנכיח את קיומו של אלוהים, ואת זה שאני בוחר בו. וביום הנישואים דברים הופכים להיות רגישים יותר ומועדים יותר לפורענות.

כלומר שעניין המלכת האל הוא עניין יום הדין; בעצם זה אותו הדבר.

ז.
המילה 'נורא' פירושה 'מעורר יראה'. יש יראה שהיא פחד ויש יראה שהיא יראת כבוד. ופירושה שיש כאן משהו שחורג מן הרגיל, שהוא יוצא דופן. שהוא 'מאוד'.

אולי 'הימים הנוראים' אין פירושם 'הימים המפחידים', אלא 'הימים המיוחדים'. אולי אי אפשר שראש השנה יגיע כמו שצריך אחרי חודש שלם של אלול. צריך שתהיה שגרה, שתהיה התרגלות.

דווקא מתוך ימי החול, הנכיחו את המציאות שלכם.

ח.
ובכן, ערב ראש השנה. אל תחששו, לכו לאהבותיכם ואמרו להם שאתם אוהבים אותה או אותו. התקשרו לסבתא ואמרו לה שאתם מתגעגעים אליה. ספרו לחבריכם שאתם רוצים לחזק את הקשר. שלחו הודעות נחמדות לאנשים שחשובים לכם ולא אמרתם להם את זה מספיק.

ט.
ולכם, העוקבים והקוראים והמגיבים: תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים לי, עוצרים אותי ברחוב, שולחים לי הודעות.
אתם חשובים לי, למרות שאני לא מכיר את רובכם.
סתם, רציתי שתדעו.

שנה טובה ומתוקה.

—–

[בתמונה – כריכת האלבום הראשון של וולוט אנדרגאונד; ציור של אנדי וורהול, שהיה לוקח אובייקטים רגילים כמו בננה או פחית מרק, מעצים ומגדיל אותם, 'מנכיח' אותם, מסב אליהם תשומת לב והופך אותם למיוחדים.]

אבינו מלכנו | לערב ראשון של סליחות

לפעמים אני מוצא את עצמי מחפש את השפה הדתית החדשה ההיא, שכולם מדברים בה, ואומר לנפשי איך זה שעדיין לא מצאנו שפה שאפשר לדבר בה והדברים ישמעו הגיוניים ומכוונים דבר דבור על אופניו. דרך משל, שאדם יושב בסליחות ובעשרת ימי תשובה ואומר אבינו מלכנו, ואומר המלך הקדוש, וחוזר ואומר המלך תביאני חדריך נגילה ונשמחה בך, ורק אחרי שהוא אומר כל זאת הוא נזכר שמעודו לא ראה מלך. ויותר משלא ראה מלך מעודו, מנהיגי הציבור שלו הם אנשים אפרוריים ומעשיים. הציבור כבר לא מעריך עושר וכבוד, אלא נסיעות במחלקת תיירים וטיח מתקלף מהקירות בבניין הדירות שבו גר הנשיא עם זוגתו. ואם התברר שראש הממשלה אוהב גלידה, מיד יוצאת מחאה ציבורית ומתריעה ואומרת שאין זה ראוי שראש ממשלה יאכל גלידה. בכן בא אדם לומר סליחות, ומגלה שהוא לא מבין את המטאפורות שהשפה הדתית שלו משתמשת בהן.

אני מרגיש מוזר להגיד את המילים האלה. 'אבינו', אני אומר, אבל היחס ביני לבין אבי הוא לא היחס ביני ובין אלוהי. 'מלכי', אני אומר, אבל לא היה לי מלך מעודי. 'עבד ואדון' אני מפייט, והלא מעולם לא הייתי, לא עבד ולא אדון. אני מביט במערכות היחסים ההיררכיות סביבי: הן מושתתות על כבוד, על הערכה, על יכולת שיתוף. הבוסים שלי בעבודה הם אנשים נחמדים, וגם אם לא היו כאלה, הדבר הכי גרוע שיכלו לעשות לי הוא לפטר אותי. ואתה אומר – שנים, שנים אני אומר את המילים האלה ומתאר את אלוהי בשפה שלא מתארת באמת את היחס ביני ובינו. לא כך אני מרגיש כלפיו. וגם אם אינני מרגיש נכון – אין לי את הכלים, בחברה דמוקרטית, בשביל להרגיש כמו שהשפה מתארת.

luij

והנה מגיע ערב ראשון של סליחות ואדם אומר לעצמו מה לי ולסליחות. ממי יש לי לבקש סליחה. ולמה בפומבי. ולמה להכות על החזה. ומה קורה כאן. אני כמו מצטדק בפני מי שנמצא מעלי בהיררכיה, אבל אני לא מרגיש בהיררכיה. אני לא מרגיש נתון תחת מישהו.

ברגעים האלה אני אומר שאולי צריך לחדול מהעבודה מיראה הזאת, ולפנות לעבודה מאהבה.

אלא שהשפה המטאפורית הזו מזמנת לי קשיים חדשים. לא כי המילה 'אהבה' זרה לי, ולא כי אין לי מושג במערכות יחסים זוגיות. אלא מפני שאני מורגל שמערכת יחסים זוגית היא הדדית. ואם אינה הדדית, מוטב לה שתסתיים. והנה אני מוצא את עצמי מדמה את היחס שלי עם אלוהי כאותו אחד שהלכה חברתו למדינת הים ונפרדה ממנו. אמרה לו אולי נחזור כשאחזור, ולא חזרה. והוא מנסה להתקשר אליה, והיא לא עונה. הוא לוקח את המכתבים שכתבה לו בעבר וקורא בהם שוב ושוב, מנסה לדלות מהם רמזים על העתיד. הולך לחבריו, שואל אותם לדעתם. מתקטנן בכל אות ובכל שורה. ואם היה שואל אדם בר דעת, היה שומע את האמת: שחבל. שהיא לא בעניין שלך. שלא סתם היא לא חוזרת ולא מתקשרת. הקריאה במכתבים שנשלחו בעבר מעידה על שהקשר התקיים בעבר. אבל היום? היום, היה אומר לו בר הדעת, חבל על המאמץ. כשאתה מדבר אליה והיא לא עונה, כשאתה מדמה לעצמך שדברים כאלה ואחרים הם סימנים שהיא שולחת, אתה בעצם מדבר על עצמך ושומע את עצמך, אבל מערכת יחסים אין כאן.

ולא שיש לי פתרון לכל זה, אבל קראתי את תחילת הסליחות האשכנזיות, ובמוצאי שבת שלפני ראש השנה פותחים ואומרים במוצאי מנוחה – קידמנוך תחילה. כמו כמו אדם שניתק באמצע השיחה ואמר שיחזור אליך, ואתה מקדים ומתקשר אליו. וחשבתי לעצמי שסליחה יש במשמעה שתי אפשרויות. האחת חרטה וחזרה בי – "סליחה שדיברתי לא יפה" – והשנייה, כאדם ששואל "סלח לי, מה השעה?", וזו בקשה ופניה להסבת תשומת הלב אליך.

ואפשר שאנחנו אומרים את הראשון, אבל מבקשים את השני.

ענה לנו.


[וגם זה:
סליחה לימים נוראים

מחזור לימי התשובה]