זכרנו את הקישואים | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם עומד לקראת סוף השנה והוא מביט קדימה ואינו יודע מה לעשות שנה הבאה. הוא מפרסם סטטוס בפייסבוק שהוא מחפש עבודה ומודיע לכל קרוביו ואוהביו ואפילו מתקשר ליוסף אלוני (שהעסיק אותו במלצרות בשמינית והיה לו כיף שם סך הכל) ושואל אותו אם יש לו עבודה בשבילו. אבל לא, אין לו. יש ליוסף אלוני מספיק שמיניסטים שיעבדו בשכר רעב, ואדם מסתכל קדימה ואינו רואה דבר מלבד ערפל.

מה הסיפור, אומרת לו אמא שלו. הם יושבים לקפה של בוקר שישי במדרחוב, והיא מסתכלת בו מבלי להבין. אולי תחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, היא אומרת, ופשוט תלך לשם. בתגובה, הוא שותק ומתערבל עם הכפית בקפה דל הלקטוז. והלא משם מתחילה הבעיה, הוא חושב. מנין לי לדעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אתה צריך מישהי, היא אומרת לו לבסוף (אמא פולניה, ככלות הכל). אתה יודע מה אתה מחפש?

ב.
מאיפה לו לדעת.

אני מחפש מישהי כמו רונית, הוא חושב לעצמו. זה לא שרונית הייתה מושלמת, אבל היא מצטיירת במוחו ככזו. הרגעים הקשים שלהם נעלמים מחייו. הוא שוכח את המריבות, את משיכת הכתף המעצבנת שלה, את הרגעים שבהם היא שתקה וסירבה להגיד לו על מה היא כועסת. הוא מדחיק שלשה שבועות שבהם הסתובב בעולם ובכה מחוסר יציבות בקשר. הדבר היחיד שהוא זוכר זה שהיה לו קשר פעם, שהוא היה מוצלח.

הקשר עובר במוחו העצמה. כל שבריר רומנטיקה הופך להיות שעות שלימות של אושר. ורונית, שאפשר להסכים על זה שהיא בחורה נחמדה, בסך הכל, אבל לא הרבה יותר מזה, הופכת להיות מיתית. הוא יושב עם רונן ונאנח בעגמומיות של זיכרון; אתה זוכר אותה, הוא שואל-אומר. רונן זוכר, בטח שהוא זוכר, היא התפרצה עליו פעם אחת. יותר מזה: הוא זה שספג, בעשרות חצאי בירות, את הקשיים שהיו בקשר ההוא. אבל הזיכרון הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק את האדם עכשיו, אז נו, מה אפשר לעשות.

ג.
כי כן, לפעמים אדם נמצא במקום ואינו יודע איך לקרוא למקום בו הוא נמצא. כשהוא מביט מטה, הוא רואה שרגליו מהלכות על עננים, שאין תחת רגליו קרקע יציבה. הוא מסתכל אל העתיד ואינו יודע לאן הוא הולך. הוא מסתובב והולך והולך ומרגיש שהוא אבוד, שאין לו מקום, שמאז שרונית זרקה אותו (לפני שנתיים) גם אהבה אין לו. והואיל והוא לא יודע מה קורה, ולא מה יקרה, הדבר היחיד הבטוח שהוא יכול להאחז בו זה מה שקרה בעבר.

אז הוא נאחז.

ד.
בני ישראל הולכים במדבר ומתאוים תאווה. הם שותים תה עם נענע ומתגעגעים. מי יאכילנו בשר, הם אומרים. מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. עתה נפשינו יבשה, אין כל מבלתי אל המן עינינו.

אבל מה הסיפור שלכם, אומרת התורה. המן כזרע גד הוא. עינו כעין הבדולח. הוא יורד עם הטל ברכות שכזו, מלטפת. טעמו כטעם לשד השמן. זה כאילו האוכל המושלם. בצל? שום? קישואים? אתם אמיתיים?

אבל זה לא הסיפור. לא הטעם הממשי של הקישואים הוא מושא הגעגוע, אלא הממשות. אלא העובדה שאפשר לאחוז את הקשואים בידיים, שאפשר לנגוס באבטיח והוא מטפטף לך על החולצה ואתה צריך ללכת להחליף חולצה וכן הלאה. לא הטעם של המן הוא זה שמפריע לבני ישראל, אלא העובדה שלא צריך לחתוך אותו. אתה מנסה לאחוז בו והוא נמס. אתה מביט בו ורואה ערפל.

זה נחמד שהמן נראה טוב, באמת. גם לשד השמן הוא אחלה טעם שבעולם, אבל תן לנו משהו להאחז בו.

ה.
הגעגוע של בני ישראל לא מכוון למצרים, אלא לבטחון. הם הולכים במדבר ואין להם מושג היכן הם. הם יודעים שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אבל היא מעבר להרי החושך. הם רוצים משהו שידוע להם, ובהעדר אופציה אחרת הם נסוגים אל האקסית; מעצימים אותה, מחשיבים אותה, זוכרים את הדגה שמעולם לא נאכלה. בעצם, הם מתגעגעים למשהו שלא היה מעולם.

בכלל זיכרון הוא דבר מתעתע. אדם חושב שהוא זוכר משהו שקרה (את זוכרת איך הלכנו לחנות הנעליים שהייתה בפינה וצחקנו הרבה?), אבל למעשה הוא התרחש רק אצלו, רק בזיכרון. מעולם לא הייתה רונית, מעולם לא הייתה חנות נעליים, הקשר היה קשר סתמי למדי והסתיים באותה צורה לא-משהו שבה קשרים כאלה מסתיימים. שום דבר ממשי לא קרה, רק במוחו של האדם.

כשהוא נאחז, הוא נאחז בעצמו. כשהוא מתגעגע, הוא מתגעגע לדימוי של עצמו.

ו.
בצורה מעניינת למדי, משה מתלונן גם הוא. 'האנוכי הריתי את העם הזה,' הוא מלין, 'אם אנוכי ילידתיו?' למה אני צריך לסבול בגללו? העם מתלוננים, גם הוא מתלונן. לומר שהבעיה אינה עצם התלונה, אלא הרצון להשאר בעבר.

ז.
ובאמת, כשיוסף אלוני מתקשר ואומר שבדיוק חסר לו מלצר לשלושת החודשים הקרובים ושיתייצב מחר באולמי פילפילון עם מכנס שחור, אדם מגלה – קצת מאוחר מדי – שהוא גדל. שלחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם. שהעבודה במלצרות היא חרא בסך הכל, שהגב שלו כואב, ושבצל ושום הם בסך הכל בצל ושום. לא פחות, לא יותר. גרוע מכך, הוא מבין שהוא ידע את זה כל הזמן.

אבל אין ברירה, והוא חורק שיניים ועובר את שלשת החודשים האלה. ורע לו. הוא משלם את המחיר על התאווה שלו. ולא כי העבר הוא גרוע, אלא כי אי אפשר להאחז בו. כי להאחז בו זה כמו לשקוע בחול טובעני, ובשביל לצאת מהמדבר חייבים להמשיך ללכת.

ח.
וגם בני ישראל משלמים מחיר קשה מאוד על התאווה שלהם; מגפה פושה בעם, והם מתים בהמוניהם ונקברים במקום שקוראים לו 'קברות התאווה'. התורה מפרשת את השם ואומרת 'כי שם קברו את העם המתאווים', אבל אולי אפשר להגיד שמאותו היום והלאה בני ישראל לא התאוו. שהם קברו את התאווה במקום ההוא והמשיכו הלאה.

'הלאה'. קל להגיד 'הלאה'. לאן הם המשיכו?

ט.
הלא משם התחלנו; מה לעשות בשנה הבאה? אדם מסתכל לשנה הבאה ויש שם רק ערפל, ב'הלאה' הזה. נורא נחמד להגיד 'תמשיך ללכת', אבל ההליכה לא מבטיחה להגיע לאנשהו. ובאמת בפרשה הבאה אלוהים אומר למשה לשלוח מרגלים, כדי שבני ישראל ידעו לאן הם הולכים. כי הליכה צריך שיהיה בה מטרה כלשהי, שלא יצא אדם ויתהלך סביב עצמו עד כדי סחרחורת.

אבל זו כבר הפרשה הבאה, וגם היא עוסקת בדימוי ובעונשו; אם הפרשה שלנו עוסקת בהעצמת העבר ובהתנפצותו, הפרשה הבאה עוסקת בהעצמת התקווה ובהתנפצותה. וזה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

י.
הם יושבים, אם כן, בבוקר יום שישי כלשהו ושותים קפה דל לקטוז. בדיוק אמא שלו שאלה אותו מה הוא מחפש. הוא נאנח אנחה ארוכה. אין לי מושג, הוא אומר. אמא שלו מביטה בו ברחמים אימהיים. ככלות הכל היא הרתה גם ילדה אותו. כמו אלוהים לעם ישראל; ירצה או לא ירצה, הוא שלו. תרצה האֵם או לא תרצה, זה הבן שלה. גם לי אין מושג, היא אומרת לבסוף, אבל תדע שאתה לא אבוד לבדך בעולם.

אם אתה צריך משהו להאחז בו, תדע שאנחנו איתך.

איש כי יפליא | לפרשת נשא

א.
לפעמים מתקשר אדם לאדם אחר ואומר לו תקשיב יש לי מישהי להציע לך. והאדם האחר מקשיב להצעה והיא נשמעת בסדר. והוא יוצא לדייט ראשון והדייט ממש בסדר. הם יושבים בבית קפה גנרי בירושלים ושותים קפה סביר ומחייכים מדי פעם אז הוא ממשיך לדייט שני ושלישי. ואחרי חודש הוא מוצא את עצמו בקשר שהוא לגמרי בסדר, ונחמד לו, ואין לו סיבה טובה לחתוך, אבל מה.
הוא לא יודע מה לעשות ומתייעץ עם הרב שלו, או עם המאמן האישי, או עם הברמן בפאב השכונתי, והיועץ אומר לו תקשיב, בסדר זה ממש סבבה. ילדים באפריקה היו מתים לקשר זוגי שהוא בסדר. אם זה עובד אז יאללה, תמשיך.

אז הוא ממשיך. וזה ממשיך להיות בסדר. אין רגעים שזה חרא ואין רגעים שזה גן עדן וסך הכל נחמד. וסוף דבר הוא מתחתן עם הבחורה הזאת, שהיא באמת באמת בסדר, ויש להם נישואים שהם סבבה וקשר פיזי שהוא נעים וטוב ותו לא, והוא עובד בעבודה שיש בה כסף ונולדים להם ילדים סבירים והם חיים חיים בורגניים מספקים בהחלט והכל נורמלי לחלוטין, תודה ששאלתם.

ומדי פעם לפני השינה הוא נזכר שיש שירים שבהם מספרים על אהבה בוערת כאש, על נפש שנשרפת בלהבה, ולרגע הוא תוהה מה זה אומר, אבל אחרי כמה רגעים הוא מכניס את האגודל לפה, מתהפך על הצד ונרדם.

ב.
ולפעמים גם עם אלוהים דברים כאלה קורים. כלומר אדם שנולד למשפחה דתית תקינה ונורמטיבית ועובר את המסלול הרגיל (ישיבה תיכונית – מכינה / ישיבה – צבא – משפטים בבר-אילן – משרד עו"ד ברנר-את-שולמן מומחי נזיקין) והחיים הדתיים שלו נורמטיבים ותקינים בהחלט. הוא לא שונא את אלוהים ולא אוהב אותו ובעיקרון הוא מאמין אלא שלא טרח לבחון את הנושא באמת אף פעם והוא מקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה. נחמד לו בדת סך הכל.
וזה בסדר, זה לגמרי בסדר.

ג.
ויום אחד, כך מספרת לנו הפרשה, בנאדם רוצה חיים אחרים. הוא רוצה לאהוב. אין לו כח ל'בסדר' הזה, ל'סבבה', לתקינות של היחסים. נמאס, לאדם הנורמטיבי הזה, והוא מחליט יום אחד להפליא לנדור, להזיר את עצמו. להקדיש את חייו לאלוהים. והוא מפסיק לשתות יין ומגדל את שיער ראשו וזקנו הופך פרא ולא נטמא למת והופך להיות אדם אחר. אחר באות גדולה, בהדגשה; הוא פרוע, הוא לא מתחבר עם אנשים (יש משהו בשתיית יין שמחבר לבבות. ובכן), אמהות מצביעות עליו מרחוק, הוא יוצא מהנורטיביות החוצה.

ד.
איזה דבר מדהים זה, אדם שלא מסתפק בבסדר, שמבקש לבעור באהבה.

ה.
הוא קדוש לה'. כמו אדם שמקדש את אשתו, כך הוא מקדש את עצמו לאלוהיו. לו היה יכול היה עונד לעצמו טבעת, מתחתן עם האלוהים. ובדתות אחרות היו הנזירים הולכים למנזרים מחוץ לעיר ומתגוררים שם כל ימי חייהם, מתרחקים מהחברה כמו מאש (עניין מוזר, מטאפורת האש הזאת. ממה אתה מתרחק, מה מחמם אותך, כמו מה אתה בוער).

pinkfloyd-wishyouwerehere
עטיפת האלבום 'wish you were here' של הפינק פלויד

ו.
יש מחיר ליציאה מהנורמליות. אדם שמבקש לבעור באהבה צריך לקחת בחשבון שלילות שלמים הוא לא יצליח להרדם, שהוא ינסה לבדוק מבחנים אבל דעתו תלך ותיסוב סביב הנערה, שכל צליל הודעה יקפיץ אותו כמוכה ברק, וכשיצטרך לעשות מילואים – הגוף כמו יאיים לצאת מתוך עורו החוצה, מרוב כיסופים. ואדם שמבקש לאהוב את אלוהיו, לעשות משהו יוצא דופן – להקדיש את עצמו – צריך לקחת בחשבון שברנר את שולמן יפטרו אותו על חוסר ייצוגיות.

ז.
איך אפשר לחיות ככה בכלל.

ח.
הרמב"ם אוסף בספר 'הפלאה' את כל הדברים המופלאים שאדם יכול לעשות באמצעות השפה. הוא יכול להפוך לנזיר והוא יכול להשבע והוא יכול להחרים והוא יכול להקדיש, וכל הדברים האלה הם הצורה שבה אדם מביע את היחס שלו כלפי משהו וממקם את עצמו ביחס אליו (מריחוק ועד קרבה). והם מכונים 'הפלאה': למשל, הפסוק אצלינו אומר "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר".

ט.
כי מה הוא פלא אם לא הרגע הזה שבו אדם חוזר הביתה בעוד יום של חול, בשנת הנישואים השתיים עשרה, באמצע חודש אקראי, ומביא לאשתו פרחים. ימי החול הם פשוטים כל כך, שגרתיים, נורמטיביים, ופתאום פרחים. הרגע בו אדם מבין כמה לא נורמלי זה שמישהו אוהב מישהו בעולם החול הזה. ומה הוא פלא אם לא החריגה מהנורמליות, אם לא הלב המקפץ ושואג, אם לא הרגע שבו אדם פותח את פיו וכל הפרפרים שמלאו את הבטן יוצאים לחוג מסביב.

י.
כלומר, הרגע שבו אדם לא מסתפק בלהיות מצווה לאהוב את אלוהיו בכל לבבו, נפשו ומאודו, ומחליט גם ליישם את זה וללכת עם זה עד הסוף. לגרוסמן יש קטע נהדר ב'שתהיי לי הסכין', שבו יאיר כותב: "אם את באמת מרגישה את עצמך בסוגריים – תני לפחות גם לי להידחק לתוכם, ושכל העולם ישאר בחוץ. שהעולם יהיה הגורם שמחוץ לסוגריים, שיכפיל אותנו בפנים".
שכל העולם ישאר בחוץ.

יא.
אבל הדבר החשוב יותר שהפרשה מלמדת אותנו הוא הפסוק היפה הזה, אחרי התרת נדר הנזירות: "ואחר ישתה הנזיר יין". לומר שלכל נזירות יש סוף. ששלהבת היא כמו הבזק של מצלמה: רגע אחד שבו הלב קופץ ונתפס באויר, ותו לא. ואחרי שאדם מגדל פרא שיער ראשו הוא צריך לחזור ולהסתפר, ואחרי שהוא יוצא מחברת אנשים הוא צריך לחזור ולשבת בשוק ביום חמישי ברבע לחצות ולשתות משהו עם חברים.

יב.
כלומר שכוחה של הנורמליות גדול מחוסר הנורמליות. שלשחק עם הלב זה נחמד, באמת, אבל לך תחיה חיים שלמים עם מישהי ואחר כך תחזור ונדבר. וזה נחמד שאדם מתאהב באלוהים, אבל בסוף היום צריך לחזור לברנר את שולמן ולהתנצל על הטירוף שפקד אותי, שניה אני מסדר את המסמכים ויושב עם אדון אמירים שמבקש לתבוע את השכן שלו על ענייני צנרת. שלפעמים צריך לחרוג מהנורמליות כדי לדעת את כוחה.

יג.
אז למה כל זה, בעצם? אם זה רק ברייק קצר של התאהבות באמצע החיים ולא פרישה טוטאלית מהמירוץ, מה חפץ יש בכל זה?
אולי להגיד לאדם שבסדר זה באמת בסדר. ואהבה היא עניין של שגרה, והנורמליות היא מה שמחזיק את העולם על מכונו ועבודת האל היא לברך ברכת המזון אחרי שאוכלים לחם, במין סיזיפיות אינסופית. וצריך ללכת על האדמה ולהיות מודעים ויציבים ונורמלים. זה נכון, הכל נכון.
ובכל זאת; לדעת שיש פלא בעולם.
לדעת שאפשר לעוף.

להזיז את העולם | לפרשת בחוקותי

א.
אני רגיל לחשוב על קללה בתור איזשהו פורקן לכל הרגשות שמצטברים במקום הזה שבין החזה והלב. שהם הולכים ותופחים שם ונכלאים בתוך איזה מסגרת או חוסר אונים ואין ברירה אלא לשבור את כל המסגרות ואת כל הכלים ולפרוק את הכל.
ונניח הפעם הראשונה בחיי שקיללתי הייתה בצבא. איי רסט מיי קייס.

ב.
אבל פעם חשבו שלמילים יש כח. כלומר שאם אתה אומר לבנאדם הלוואי שיפול עליך פטיש חמש קילו, אז בצירוף של כמה דברים (כמו צדיקוּת וזמן ועת רצון ומקום מסוגל) אכן יפול עליו פטיש חמש קילו. וזה לא מספיק שחשבת עליו דברים רעים ואיחלת לו בליבך, אלא המילים הם הדבר המבצע. כלומר שצריך לבטא את המילים ממש.

וזה מה שג'ון אוסטין קרא לו דיבור פרפורמטיבי. כלומר דיבור שמבצע איזה פעולה בעולם ולא רק מתאר אותו. כמו 'הרי את מקודשת לי' שאדם אומר לאשה, ובעצם מתחתן איתה באמצעות המילים.

ג.
לכן גם בימינו אחרי שכבר אין אמונה במילים ואנחנו מכירים את החוקים של דה סוסיר שמילים הן שרירותיות וכל זה, עדיין מקללים באמצעות מילים שהן טאבו. שהרי בעיקרון יכולנו לחשוב שזה קצת אידיוטי ללכת לאחל לאנשים לעשות כל מיני דברים שהם דווקא היו הולכים בשמחה לעשות אותם, אבל בכלל לא תוכן הקללה הוא העיקר, אלא העובדה שהיא שוברת איזה משהו שלא מדברים עליו ואסור לבטא אותו. כלומר שהדיבור עצמו מנפץ איזו חומה.

ד.
אלוהים בפרשה מקלל את עם ישראל או מוכיח אותם. והוא מספר שיהיו מלא דברים רעים בעתיד אם עם ישראל לא ישמור מצוות. ובאמת אפשר להגיד שהוא בסך הכל אומר להם מה יקרה להם אם הם ילכו בדרך אחרת, אבל זה קצת מוזר לחשוב על זה בתוך ההקשר. כלומר למה אנחנו מסיימים ככה את ספר ויקרא.

ה.
פעם מישהו אמר לי שההפך של אהבה זה אדישות. ושאם מישהו שונא מישהו אחר זה אומר שסך הכל אכפת לו ממנו. ואחרי כל החומש הארוך שמדבר על הקשר שבין אדם לאלוהיו מגיעה פרשת התוכחה, ואולי לכן קוראים לפרשת הקללות האלה פרשת התוכחה, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, ויש סיום אופטימי לכל העסק וגאולה ו'לא מאסתים' וכל זה. כי ברומנטיקה כמו ברומנטיקה.

ו.
הסיום של הפרשה ובעצם של כל ספר ויקרא הוא בעצם רשימת מחירים. כלומר שאם אדם מתחייב למקדש כסף בשווי של עצמו, כמה הוא צריך להביא. וזה קצת מוזר לחשוב על זה שבנאדם שמחליט לתת נדבה צריך רשימת מסודרת כמה כסף כל דבר שווה. מה זו החומריות הזאת פתאום.

ז.
פעם מישהו אחד כתב שהדבר הכי חשוב בעולם הוא להרגיש, ויש בזה מן האמת, אבל אמת גדולה יותר היא מה שהיה ר' שלמה נוהג להגיד, שהדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טוב למישהו אחר.

ח.
באמת צריך לדעת כלל גדול והוא שאהבה היא לא רגש. אנשים חושבים שהיא רגש, אבל באמת היא פעולה בעולם. ולפעמים אדם אוהב מישהי והרגשות מצטברים אצלו בין החזה ללב והוא הולך וגואה ומוצף עד קצהו. ומשוררים הולכים וכותבים שירים כדי לפרוק הכל.

אבל באמת מה שצריך לעשות זה ללכת לקנות לה גּוּמִים בבסטה ההיא בשוק. והיה אפשר לחשוב איזה דבר מפגר זה, שאהבה יכולה להתממש בצורת גומי בטעם אבטיח, אבל אין תוחלת לכל הרגש הזה אם הוא לא מבצע פעולה בעולם.

ט.
חזק חזק ונתחזק.

אני כל כך עסוק בזמן האחרון

א.

לפני חודשיים בערך הלכתי לאכול סעודת ליל שבת עם יואב, והוא עדיין לא חזר מהתפילה אז עמדתי בחוץ וחיכיתי לו. בדיוק הייתה תפילת הפגנה מול עוד מסעדה לא-כשרה שנפתחה בירושלים, ואנשים עמדו ושרו שירי שבת בקול. ישבתי על הספסל וחיכיתי ליואב, ופתאום ראיתי שני חסידים עוברים מולי בבגדי שבת; שטריימל, גרביים משוכים, קפוטה. הטיתי אוזן, ושמעתי את אחד החסידים אומר לשני:

"נו, זה בדיוק אותו הסיפור עם פיות השיניים."

ב.

אני אוהב להיזכר ברגע הזה: היה בו שבריר של אמת. כמו שפעם אחרת הלכתי לקנות אופניים משומשים בחצי השני של העיר, ונכנסתי לחנות אופניים בחניה של קניון חרדי. הקניון עצמו היה קטן מאוד, צפוף מאוד, על גבול המשפחתי, ובחנות היו מוכרים נחמדים מאוד והמון קונים, חרדים ברובם המוחלט.

אחד, בן ארבעים וחמש בערך, ביקש אופניים. לא משנה איזה, פשוט אופניים. שני חסידים עם מעיל ארוך ביקשו אופניים להשכרה, ואחר כך גלגלו את המעיל למעלה, דחסו אותו לחגורה (!) ורכבו משם. ילד בן ארבע עשרה יצא לרכב לבית שמש עם כובע שחור, ובכל הזמן הזה הסתובבו שם אמא אמריקאית אחת ושתי בנותיה, חרדיות גם הן, שביקשו לקנות אופני פעלולים נוצצים.

זה היה נהדר.

ואז יצאתי משם וראיתי את המודעה הזאת.

10687090_10204288845575411_3842072437061931034_n

נהדר, מה יש לומר.

ג.

שיחה ששמעתי פעם בגן סאקר (באמת!), בין זוג חרדי באמצע דייט:

"אני לומד טורשולחנערוך. את יודעת מה זה טורשולחנערוך?"

"לא"

"זה ספר ההלכה הגדול. כולם לומדים את זה. גם הרב של אבא שלך, מזה הוא פוסק"

"מעניין. כולם מהספר הזה, אתה אומר?"

"כן, ומה את עושה?"

"אני מעבירה חוגים ביצירה. אתה יודע, פאייטים ומסגרות. כאלה."

ד.

אלחנן ניר כתב פעם משהו יפה:

אולי בכל זאת

כָּל יְמֵי הַבַּחֲרוֹת הָיָה מַשְׁחִיר עַצְמוֹ
עַל חִדּוּשֵׁי הָאַחֲרוֹנִים
חוֹסֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל
בַּתְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה
בִּילָדִים שֶׁלּוֹ שֶׁדָּפְקוּ וְאָמְרוּ הִגִּיעַ זְמַן.
עַכְשָׁו הוּא מִתְנַדְנֵד,
פֵּאוֹת עֲיֵפוֹת שֶׁלּוֹ נָעוֹת בִּכְבֵדוּת
אִשְׁתּוֹ קְצָת נְבוֹכָה שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ.
הוּא אוֹמֵר לָהּ:
אוּלַי בְּכָל זֹאת

תמונה

ה.

'כל מה שעולה מתכנס' של פלאנרי אוקונור הוא אוסף קטן וראוי, של סיפורים קצרים, המפרק יפה את הגזענות ואת ארצות הברית של אמצע המאה. אותי הוא מעניין, כרגע, בעיקר כספרות דתית. אפילו לא במובן של 'ייצוג המתח בין הקתולים והפרוטסטנטים', אלא בפשטות; כספרות שהאמונה, אלוהים והגאולה משחקים בה תפקיד מרכזי.

 דווקא כי אין הרבה כאלה.

אני מכיר ז'אנר אחד של ספרות כזו: ספרות חרדית (ואני קורא כאן ספרות חרדית גם למה שמכונה 'סיפורי עולם קטן'). הספרות החרדית מתייחסת לאלוהים באחת משתי הצורות – האחת, דאוס אקס מכינה, כלומר שהאל מופיע ופותר את הבעיה. הגיבור במצוקה? יתפלל ויופיע נס. ואפילו לאו דווקא בהתרת הקונפליקט, אלא גם בהובלת העלילה: צירופי מקרים שאינם צירופי מקרים, אלא 'נס'.

הצורה השני היא הרקע של המרחב הסיפורי. האל נוכח ברקע, אבל הוא אינו המוקד. כמו שני הסיפורים שנזכרתי כאן לפני רגע: אנשים הולכים ומדברים ביניהם על פיות שיניים. קונים אופניים. כמו שטיסל, כמו סרוגים. יש אלוהים, אבל הוא אי שם ברקע, והסיפור הוא סיפור שמתרכז באדם ובמערכות היחסים סביבו.

[אוף טופיק: מעניין לחשוב על זה בהקשר שתי התמות המרכזיות שאיתן מתמודדת הספרות החרדית: קונפליקטים סביב המשפחה, וספרות מתח, שבה הגיבור צריך לשמר את הסדר על כנו].

ו.

הצורה השנייה, בה פתחתי, היא דווקא זו שפחות מעניינת אותי כרגע. היא מייצרת את הספציפיות, את הקונקרטיות, אבל לא מעבר. המקומות המעניינים יותר הם אלה שבהם אלוהים הוא זה שמנחה את העלילה ולמעשה מייצר 'נס' שגואל את העולם. זה יוצר ספרות מאוד חינוכית, כיון שההתרה באה מבחוץ, באמצעות כח על שמשיב את הסדר על כנו.

וחזרה לפלאנרי אוקונר; מה שמעניין במיוחד בספרות שלה זה ההיפוך של הסיפורים. בניגוד לספרות החרדית, שבה, בזכות האל, הגיבור זוכה לתיקון והעולם זוכה לגאולה, הרי שאצל אוקונר התהליך הוא שלילי. הסיפור מקבל התרה שלילית (הגיבור מת, נפצע, מתאכזב וכן הלאה) דווקא בגלל העדר האל. במילים אחרות, האל משחק כאן תפקיד הפוך; הוא לא מניע את העלילה. היא נעה בלעדיו, ומגיעה למקום שלילי. ובדרך זו תולה אוקונר את חלאיי העולם המודרני בהעדרו של האל או בהעדרה של האמונה. מה שמייצר, מחד, סיפורים אמינים ו'מערביים' (במובן העלילתי של המילה), ומצד שני סיפורים שמסוגלים לתת לאלוהים מקום מרכזי.

זה קצת מזכיר את תארי השלילה של הרמב"ם: אולי הדרך היחידה לדבר על אלוהים היא לדבר על העדרו.

ז.

אני קצת מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה. אין לי מושג.

אולי במקום זה, עוד סיפור לסיום: פעם הלכתי עם חברים לאכול צ'ולנט ביום חמישי בערב, אי שם בשכונות החרדיות בואכה מוסדות זוועהיל. נכנסנו לאיזה מקום קטן מול ישיבת מיר ושם היו פרסומות של קוקה קולה ושני יהודים עם סיר ענק של צ'ולנט, וקנינו והלכנו לאכול באיזו גינה ציבורית.

עוד אנחנו אוכלים והולכים עברו לנגדינו שני בחורי ישיבה חרדים, והאחד אמר לשני בכאב לב:

"אני כל כך עסוק בזמן האחרון שאין לי זמן לכלום. אפילו לאלוקים אין לי זמן."

(כך אמר, 'אלוקים'. בקו"ף. ואחר כך המשיך ללכת ואנחנו המשכנו לאכול צ'ולנט והעולם חזר להיות מה שהוא תמיד, ורק המתכנן העירוני של ירושלים תכנן את מנורות הרחוב שלה כך שיתנו אור יותר צהוב משאר מנורות הרחוב בשאר הערים, כי יש הוֹד קדוּמִים בעולם.)

האל של השפה | לפרשת בראשית

[א]

דומה עלי שכל נסיון לדבר על תפישת העולם היהודית לגבי משהו צריך להתחיל משלשת הפסוקים הללו, שפותחים את ספר בראשית ואת המקרא כולו.

"א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'יְהִי אוֹר', וַיְהִי-אוֹר."

שלשה פסוקים: הראשון מביא לנו את הזמן, את האל ואת המרחב. השני מספר לנו על הכאוס ששרר בחלל שנהיה לפתע, ועל היחס שבין האל ובין אותו כאוס. השלישי מספר לנו כיצד נברא האור; באמצעות מילים. משמע, השפה יכולה לברוא. בפסוקים ובפרקים אחר כך ממשיך המקרא ומספר לנו על הטוב ועל הרע, על בריאת שאר העולם, על האדם, החטא והעונש, וממשיך ומתפרט בסיפורים שונים, מיתוסים המכוננים את תפישת עולמו של העם היהודי והדתות הנגזרות הימנו. אבל לפני הכל, בפשטות: תחילה נוצרו הזמן והמרחב הכאוטיים. אחר כך ארגן אותם אלוהים באמצעות השפה, וכבר מונחים לפניך אבני הבניין של המציאות.

בשביל להבין כיצד מתאר המקרא את הבריאה אולי כדאי להנגיד אותו לתפישה אחרת במקצת, ולשם כך להתחיל עוד שלב אחד קודם, לפני הבריאה ולפני הכתיבה. להביט על הרגע שבו האדם הבין שהזמן קורה: שהיה עבר, שיש הווה, שיהיה מחר. וה'מחר' הזה מפחיד אותו, כשם שמקומות בלתי מוכרים מפחידים אותו. הוא יודע מה קרה בעבר, מה יש סביבו בהווה, אבל העתיד הוא בלתי ידוע, והבלתי ידוע הזה מפחיד. הוא מפחיד כשאדם נע במרחב; במערות, בחושך, בארץ לא נודעת. הוא מפחיד כשאדם מביט הלאה, בזמן, ותוהה מה יהיה מחר, מה יהיה בשנה הבאה, מה יהיה איתו בכלל. ויותר משניהם, הוא מפחיד – ואולי נובע – מאותו 'לא ידוע' הגדול בכולם: המוות.

[ב]

אותו בלאגן, חוסר סדר, מכונה ביוונית 'Χάος', 'כאוס'. ובעברית: 'תֹהוּ וָבֹהוּ'. זה אינו העדר, ריק מוחלט, אלא עירבוביה מוחלטת של החומרים המרכיבים את העולם. המיתולוגיה היוונית, כפי שהיא מתוארת בתאוגוניה של הסיודוס, מולידה את האלים מתוך הכאוס; תחילה היה בלאגן, אחר כך באו האלים ויצרו מתוכו את הקוסמוס, סידורם של החלקים באותו כאוס. במובנים מסוימים, האלים שנוצרו מהכאוס אינם רק מסדרים את הכאוס, אלא מהוים את הסדר בעצם בריאתם. קיומה של גאיה (האדמה) מבדיל אותה מהאויר ובכך מסדר אותו. כך גם קיומה של ניקס (אלת הלילה) מבדיל אותה מהיום, ובכך מכוננים היום והלילה. סך הכל, אפשר לומר, האלים היוונים, לפחות הראשונים שבהם, הם התגלמותו של הסדר במציאות. הקוסמוס מתוך הכאוס.

התפישה היוונית מהווה סינקדוכה לתרבות בכלל ולתרבויות הקדומות בפרט. אף שקיימות חברות אחרות שבהן האל לא נוצר מתוך הכאוס אלא היה במקביל אליו, בכל המקרים, גם ביהדות, האל – הבורא – הוא זה שמסדר את הכאוס. מירצ'ה אליאדה מתאר בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' כיצד בתרבויות הקדומות מהווה ה'קדוש' מהווה מרכז העולם, נקודה קבועה ויציבה, וסביבה מתעצב הקוסמוס. מחד, ככל שהולכים ומתרחקים מהמרכז, אי-הסדר שולט יותר ויותר. ומאידך ישנו תהליך שמשייך מקומות חדשים ובלתי מוכרים אל ה'קודש', אל המוכר. הקדוש הוא הממשי, הוא המציאות, ואילו מה שאינו מקודש הוא כאוטי, לא מוכר, וממילא – מאיים.

התהליך הזה, שמתבצע בפולחנים ובריטואלים דתיים ומבוסס על מיתוסים, מתבצע גם בדרכים אחרות, בלתי-מקודשות. כך, למשל, תהליך מיפוי העולם, שמטרתו להסיר את חוסר הוודאות ולייצר אשליה של שליטה וסדר במרחב. כך גם מייצגים הסיפורים תהליכים בזמן, בכדי שנוכל ללמוד מההיסטוריה וממילא להשליך על ההווה, לאמור: אם כרגע אנחנו נמצאים במצוקה, והמצוקה הזו דומה למצוקתו של גיבור סיפור כזה או אחר, נוכל לדמות את הסיפור שלנו לשלו ולהגיד 'כשם שהוא נחלץ, כך גם אנחנו נחלץ'. כלומר, להפוך את העתיד לידוע ולמוכר. אולי זה מה שהתכוון היידיגר, אלפי שנים אחר כך, כשאמר 'הפילוסופיה היא געגוע לבית'. הפילוסופיה מנסה להפוך את העולם למוכר, להבין את העולם ואת המתרחש בו, ובכך לאפשר לאדם להלך בו כמו שהוא מהלך בבית: בנחת, בלי חשש, במוּכָּרוּת.

באופן כללי, ניתן להגיד שדרך הפעולה של סידור המרחב מתבצע בשני אופנים. האחד, כפי שזיהה קלוד לוי-שטראוס, באמצעות דיכוטומיות: טוב ורע, אור וחושך, ארץ ושמים, כאוס וקוסמוס. השני, באמצעות סימנים: סיפורים מהוים סימנים הסיפורים מהוים סימנים (כלומר, ייצוג מימטִי) בזמן, והמקומות הידועים והקבועים מהוים סימנים במרחב. כך אני יכול לנווט את דרכי במרחב כשאני מתייחס כל הזמן אל ההר הגבוה שאני רואה ומכיר. אותו הר גבוה הוא התחלתו של תהליך המיפוי, שהופך את המרחב למיוצג על המפה. במקרים רבים, אותן דיכוטומיות מיוצגות או מתוחמות באמצעות הסימנים, ולהפך – הסימנים מצביעים ומייצרים את הסטרוקטורה.

חשוב לשים לב לתהליך מעניין שהתרחש בבניית תפישת העולם הזו: כיון שהאלים היו הסדר והקדוש היה המוכר, הפך הזמן האלוהי לזמן קבוע, מוכר ומקובע. 'זמן נצחי'. הרי העתיד מכיל בהכרח מרכיב מאיים ובלתי ידוע, והדרך היחידה להתגבר עליו הוא לבטל אותו. להגיד שאין לו קיום, שהזמן היחיד שקיים באמת הוא הזמן המיתי, שאינו נמצא על ציר הזמן שלנו ולא על ציר זמן בכלל. הזמן המיתי הוא כעין מרחב; הוא לא מתרחש, אלא הווה. במובנים האלה, הזמן שלנו, הממשי, אינו אלא חיקוי של הזמן האלוהי.

המקרא פותח את הסיפור אחרת: לא היה כאוס תחילה וממנו נולד אל, ולא היה כאוס במקביל לאל, אלא שתחילה היה אל וממנו נוצר הכאוס. היווצרותו של החלל במקביל לזמן אומרת שאין לנתק ביניהם; לא קיים זמן נצחי (כלומר זמן מוכר, זמן מקובע, דמוי מרחב). הזמן הוא ליניארי, קָוִי, וההיסטוריה מתחילה מראשית הבריאה וממשיכה עד הגאולה. את התפישה הזאת מביא המקרא כבר בפסוק הראשון שלו, והיא הולכת ומתפרטת בהמשך ספר בראשית ובמקרא בכלל. אבל על מנת להבהיר את זה נזדקק לדבר על תפישת האלוהות היהודית, ולשם כך נזדקק לדבר על המושג 'אל' בכלל, כלומר על הצורה שבה השפה מתפקדת כשהיא יוצרת את המונח 'אל'.

"צייר לי אור"
"צייר לי אור"

[ד]

אלוהים אמר 'ויהי אור', והיה אור.

אבל איזה אור הוא היה? אור רפה, חזק, חלש? צהוב, אדום או לבן? האם הוא היה אור של דמדומים, מעין נוגה? האם הוא היה בוהק או רך? יש הרבה סוגים של אור, ובכל זאת. תחילה היה חושך. אנחנו יכולים לדמות לעצמינו את החושך. אחר כך היה אור, וגם אותו אנחנו יכולים לדמות לעצמינו. אור שמכנס תחתיו את כל אותם האורות שהוזכרו לעיל, וגם כמה אחרים. דויד גרוסמן כתב על זה יפה ב'שתהיי לי הסכין':

"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.

את מבינה, נכון?"

דרך מילותיו של יאיר, גיבורו של גרוסמן, אנחנו יכולים לחוש בצער של השפה: איך המילה 'אור' מצמצמת, מכבה את המגוון האינסופי של המציאות. אבל דרך תיאור הצער של יאיר אנחנו יכולים לעמוד פה על נקודה חשובה אחרת: זה לא רק שהשפה מצמצמת את המציאות, אלא שכך היא נבנית. כוונתי להגיד – שמילה לוקחת מגוון של תופעות ומכנה את המאחד אותם בשם. אור יכול להיות גם אור שמש, גם אור פלורוסנט וגם אור נר, והמשותף לכולם הוא ה'אוֹרוֹת' שלהם. הוא מה שאנחנו מכנים בשם 'אור'. כך גם עם מילים אחרות: למן עצמים במרחב ועד למחשבות, רגשות, עצמים מטאפיזיים וכן הלאה. ואת מה המושג 'אל' מכנס תחתיו?

[ה]

דקארט טען כי העובדה שיש לנו, בכלל, את המושג 'אל' בראש הוא ההוכחה לקיומו של האל, שהרי זה מושג שאין לו ייצוג, שהוא אינסופי. וכיון שאנחנו (בני האדם) סופיים, אין לנו את היכולת להכיל אינסוף אלא אם כן מישהו – האל – המשיג לנו אותו. קצת בניגוד לדקראט, אני חושב שהצורה שבה הומשג המושג 'אל' היא פשוטה יותר: אפשר לקחת את אותו 'לא ידוע' שתואר לעיל, להכליל את המופעים השונים שלו במציאות ולכנות אותו איקס. ה'איקס' הזה הוא האל. הוא הייצוג של הלא ידוע. וכך יש לנו את 'אל הגשם' שהוא הסיבה, המסובב, התוצאה של כל ה'לא ידוע' שבגשם. ויש לנו אלים אחרים שמתפקדים בתוך מערכת של מיתולוגיות וחוקים וכוחות שמעליהם ומתחתיהם, כשכולם יחד לוקחים את אותו 'לא ידוע', מעניקים לו שם ובכך הופכים אותו, במידה רבה, לידוע ולמוכר. במובנים רבים, הוא מתפקד כמו הסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות.

הקיצור, במעבר בין הכאוס והקוסמוס התרבות לקחה את את המאיים הכאוטי, העניקה לו שם, דמות, פרקטיקות התנהגותיות ובכך הכלילה אותו בתוך הקוסמוס ובתוך הסדר, וריככה יותר את המסתורי. אפשר לראות את זה בצורה יפה אלמוות של האלים במיתולוגיות השונות: אולי אחד הדברים הבסיסים שמבדילים בין אל לכל גיבור מיתי אחר הוא חוסר היכולת למות. אלים לא יכולים למות, הם ניצחו את המוות. הזמן לא חל עליהם. ובכך, הצורה שבה אנחנו מתמודדים עם אימת המוות שלנו היא באמצעות אותם אלים; תפילה, הקרבה, האמנה וכן הלאה. את הייצוג הזה אפשר לראות, בעיקר בתרבויות הקדומות (אבל לא רק: הדתות הפוליתאיסטיות עדיין משתמשות בזה), בצורה שבה האל מתגלם במרחב, בצורה פיגורטיבית: בפסלים, בתמונות. האל הוא דבר מוכר, ולכן יש לו דמות, ולכן הוא קיים במרחב עצמו, בתוך הסדר. כמו האל היווני שנולד מן הכאוס אל תוך הקוסמוס: הרי לא יכל להיווצר בכאוס, הכאוס הוא ריק. מעצם קיומו של האל, מתחייב שיהיה קוסמוס.

האל היהודי שונה משמעותית. הסיבה הראשונה לשונותו היא שהוא מתגלה בזמן, ולא במרחב. ואולי נכון יותר יהיה להגיד, בעקבות מה שאמרנו, שהוא מסדר את הזמן, לא את המרחב. כלומר, נגזר מכך, הוא אינו מקובע אלא דינמי. ומכאן נגזר שלא קיימת אפשרות לייצג אותו, כיון שחלק מיכולתו להתגלות בזמן היא העדר הייצוג הפיגורטיבי שלו, העובדה ש'אין לו גוף ולא דמות הגוף' כדברי הרמב"ם. וכפי שמנוסחים שתי הדברות הראשונות:

"אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ"

אפשר ללמוד לענייננו שני דברים משתי הדברות האלה: האחד, שהאל היהודי אינו 'הבורא', כלומר – הוא לא זה שיצר את המרחב. כמובן, הוא גם, אבל לא זה עניינו. הוא פועל בתוך הזמן, מוציא ממצרים – לא בזמן נצחי, אלא כרגע. והשני, שאסור לייצג אותו בפסל או בתמונה. המילים 'השמיים ממעל, בארץ מתחת, במים מתחת לארץ' מהדהדים קצת את ספר בראשית ואת 'רוח אלוהים' שמרחפת על פני המים, ומרמזים שהבורא והגואל ממצריים הם אותו אל, והם אותו אל שנגלה לאברהם וליצחק וליעקב. אל שמתגלם בזמן, כפי שהוא אומר למשה: "אהיה אשר אהיה". אני מי שאני. בכדי להיות בזמן, ולהתגלם בזמן, הוא אל נסתר, לא נודע, נעלם.

במובנים רבים, הוא הכאוס.

[ו]

העובדה הזאת, שלאל היהודי אין ייצוג פיגורטיבי, שינתה את העמידה מולו, את תפישת השפה, את תפישת הזמן ואת תפישת הפעולה במרחב באופן כללי. כיון שהאל אינו קיים במרחב, אלא מתגלה בו לאורך הזמן, קיומו הוא רק בהתגלות ובזכרונה. כלומר, אצל האדם. על כן, מחויב שיהיה ציר זמן ליניארי, כלומר שתהיה היסטוריה עם עבר, הווה ועתיד. ובהתאמה, העמידה מול האל אינה בפני ייצוג מוכר (אף שאנחנו נוטים למטפאפוריקה חוזרת ונשנית בנושא), אלא בפני הלא נודע. כוונתי לומר שבניגוד לאלים האחרים, האל היהודי אינו ידוע. לא רק בדמותו, גם במעשיו. הוא ה'לא נודע' המוחלט. וכיון שהוא מתקיים בהתגלות – כלומר, בדיבור עם האדם העומד מולו – העמידה מול האל היא עמידה מול הלא מוכר. היא אינה רק של הכנעה או של אהבה, אלא גם עמידה של השתאות ופליאה.

פליאה אינה רק משתאה, היא גם מחפשת. היא מחפשת 'מה האל אומר לי'. היא מתווכחת איתו. היא מנסה להבין. כיון שאין לנו ייצוג להאחז בו, וכיון שהאל הוא כאוטי ולא מושג, היהדות היא דת מאוד טקסטואלית, לא פיגורטיבית: היא מכוננת סביב ספר, המקרא, ויצרה ממנו הסתעפויות ענפות של פרשנויות, מדרשים, אגדות, פירוטי ההלכות וכדומה. יותר מזה, העולם נברא ומתפקד באמצעות שפה. אלוהים לא עיצב את האור בידיו ולא צייר את האור, אלא אמר 'יהי אור', והאור נוצר. כלומר, תהליך הסדר של המציאות לא נוצר באמצעות האל (הכאוטי), ולא באמצעות הייצוג של האל (שנותר לא מוכר), אלא באמצעות הסימנים של השפה; אותם סימנים שדיברנו עליהם קודם, הבונים את הסטרוקטורה של העולם – וגם של התורה. כשם שהאל הוא, בעצם, זיכרון של התגלות האל אצל האדם, כך גם העולם הוא המבנה שמשרטט סביבו האדם באמצעות לימוד התורה: שפה, אנושיות.

ואם כן: הדבר שישנו באמת, שניתן להאחז בו, הממשי – הוא האנושי.

————

ושוב מזכיר: נפתח חוג פרשת שבוע אצלי בדירה. נפגשים בשבת הקרובה ולומדים קצת. ויש עוד פרטים כאן.