Posts Tagged 'אמונה אלון'

על 'בית על מים רבים' של אמונה אלון

חלק ניכר מהשבת ביליתי לצד הספר החדש של אמונה אלון 'בית על מים רבים', וכיון שאף אחד משום עיתון לא ביקש ממני לכתוב עליו, אני מרשה לעצמי לכתוב עליו מיד לאחר הקריאה, ובנקודות קצרות, וכל מיני דברים שאפשר רק בבלוג כמו הרהורים לא-מחויבים שלי.

א. אמונה מצאה קול רציף, סוף סוף. זה נורא נורא משמח. אתה קורא והטקסט קוהרנטי, מעביר תחושת מציאות, מדייק תחושות. לרגעים הרגשתי כאילו אני קורא טקסט גרוסמני, כלומר, מבחינת הצורה שבה המשפט מתנגן. זה נהדר, ונותן תחושה שאתה קורא סופרת גדולה.

(חוץ מהקטע שהספר כתוב בזמן הווה. לא יודע למה זה טוב. אני חושב שכל סיפור שלא כתוב בלשון עבר, בגוף שלישי יחיד, צריך תירוץ טוב מאוד בשביל זה. אני לא מצאתי כאן תירוץ טוב. אולי בשביל להנגיד בין העבר וההווה, מי יודע).

981555

ב. בניגוד לספרים הקודמים, אין כאן שירים באמצע הסיפור או דברי תורה ארוכים או כל דבר ששולף אותך מהקריאה. הדבר הכי קרוב זה הרהורים של הגיבור על דברים ותיאורי הנוף האורבני של אמסטרדם. הרהורים מעניינים, דווקא, והתיאורים נחמדים.

הערת שוליים: אין לי מושג למה סופרים מתארים ערים. בקושי אפשר להעביר תיאור של דירה כמו שצריך. הגיבור הולך מערבה או מזרחה ואין לי מושג לאן הוא הולך, מה קורה שם, שום דבר. יש גם כל מיני שמות של מקומות באמסטרדם. בחיים לא הייתי באמסטרדם. כשאני אהיה שם אני לא אזכור שום דבר מהתיאורים בספר. זה שיגע אותי אצל רובי נמדר ב'הבית אשר נחרב', כאן זה במינון הרבה יותר נמוך אבל נזכרתי אז יאללה.

ג. יש דמות אחת בספר, וזה הגיבור – הסופר – שכותב את הסיפור של משפחתו בזמן השואה. כלומר, בערך ובלי לספיילר. יש מלא דמויות מסביבו, אבל התחושה שנוצרת היא שהן כמעט ולא קיימות. אין להם רצונות, שאיפות, תחושות, וואטאבר. הדמות היחידה שקיימת מלבדו זו אמא שלו, בסיפור שהוא כותב, וגם זה בקושי. דמויות לא צריכות תיאורים, הן צריכות רצון משלהן.

הגיבור, אגב, הוא באמת מן סופר כזה שכמעט לא רואה אף אחד מלבדו. אז בתור סיפור מהתודעה שלו שכתוב בגוף שלישי – זה עובד אחלה.

ד. בשלב די מוקדם בספר הגיבור מגלה את הסיפור של המשפחה שלו, שהוא מאוד מפתיע ומאוד לא צפוי, ולכן הוא עושה בהשפעתו כל מיני דברים משונים כמו ללכת לגור באמסטרדם איזה שלשה חודשים בלי אשתו, אבל בשביל לשמור על מתח אמונה אלון לא מספרת לנו מה המידע שהוא גילה. זה יוצר תחושה מאוד מוזרה, שהגיבור – שאנחנו נחשפים לכל מחשבה שלו בערך – יודע משהו שאנחנו לא.

אין לי מושג למה אמונה עשתה את זה. זה נורא מעצבן. כלומר, זה יוצר מתח בין הסיפור בהווה לסיפור בעבר (פירוט בסעיף הבא), ובהתחשב בזה ששום דבר לא קורה בהווה (הגיבור יושב בבתי קפה או מסתובב בעיר ורואה דברים), והסיפור בעבר לא מאוד מותח (אם כי מוצלח), היה צריך להוסיף עוד איזה פער בשביל ליצור מתח בסיפור. אז סבבה, בסדר, אבל זה מוזר נורא על גבול ה'למה לעזאזל את לא מספרת לנו את זה? זה חסר היגיון'. זהו, אמרתי.

ה. הסיפורים מתערבבים זה בזה. העבר מתערבב בהווה. אבל בניגוד לתחביב הסטנדרטי של סופרי ארצנו, לכתוב פרק מהעבר פרק מההווה – אמונה כותבת משפט משפט, או פסקה-משפט-פסקה, זה נותן נופך סוריאליסטי לסיפור, וזה מגניב. היה אפשר להתפרע עם זה יותר, אבל לא בטוח שאמונה רצתה למשוך לכיוון הזה. אולי כן. לא יודע. אם כן, אז חבל שלא התפרעה.

ו. מאוד קשה לכתוב על השואה ולהגיד משהו חדש. מאוד מאוד. אמונה לא אמרה עליה משהו חדש. אפשר לנחש את העלילה לבד. אם אתם מחפשים זווית חדשה, לא זה הספר. תקראו את 'הכל מואר' של ספרן פויר או משהו כזה.

ז. שורה תחתונה: לא 'הספר הכי טוב או מטלטל או מפתיע', אבל ספר טוב, שיותר מהעלילה – הוא מסופר היטב וכתוב היטב, והדמות הראשית מעניינת ממש. ושני הדברים האלה ממש חשובים, אלוהים יודע כמה שהם חשובים. והעיקר – אמונה אלון סוף סוף קיבלה את הקול היציב והבוטח שחיכיתי לו כבר שלשה ספרים, ובניגוד לכמה סופרים ישראלים אחרים שהוציאו לאחרונה ספרים, הרי שהקול הזה רק עושה חשק להמשיך ולקרוא כל מה שהיא תכתוב.

מודעות פרסומת

במופלא ממני / אמונה אלון. גם ציפור / יעקב מאיר

יפורסם ב'עולם קטן' של השבת הקרובה (פרשת נשא, 2/6) . אמן.

תופים ותרועות! שבוע הספר חוזר ובגדול, החל מיום רביעי של השבוע הקרוב ועד להודעה חדשה, כלומר עשרה ימים אחרי. ובכלל, ימים גדולים: הנחות בחנויות, מלא סופרים מדברים על הספרים שלהם, שמחה וששון. הקיצור, לכו לקנות ספרים! לכו לקרוא ספרים! לכו לדבר עם סופרים ביריד הגדול שבעיר שלכם! עשרה ימים בשנה, חבל לפספס.
חבל שאני לא מקבל תמלוגים על הפרסומים האלה, הייתי מרויח מזה מלא כסף.
כן, איפה היינו? שבוע הספר העברי. בדרך כלל בשבוע הספר אני עושה פרוייקט מיוחד (כבר ארבע שנים) ובו אני ממליץ על מלא ספרים, או נותן טיפים לקניה, או שולח את כולכם לשלוח לי מיילים. ובכן, מלבד הבשורות האלה, יצאו כמה וכמה ספרים עבריים במהלך השנה האחרונה שמין הראוי לתת עליהם את הדעת. ואני אתחיל, כמובן, עם סופרי המגזר. אז ארבעה סופרים דת"ל הוציאו ספר בחודש האחרון: מיקי שיינפלד, יעל משאלי, אמונה אלון ויעקב צ. מאיר.
אין לי מושג איך החדש של מיקי שיינפלד. עדיין לא הגיע לידי, עדיין לא קראתי אותו, ובאופן כללי אני רק יכול להגיד כשהוא יגיע, תהיה ביקורת. כנ"ל, אגב, החדש של יעל משאלי. תהיה ביקורת כשיגיע הספר. ככה זה עובד: קודם קוראים, אח"כ מגיבים. מצד שני, יש לי מושג איך שני האחרים. הנה:

במופלא ממני / אמונה אלון
כנרת זמורה ביתן, 270 עמודים.

אמונה אלון היא כבר מזמן הכהנת הגדולה של הספרות הדתית לאומית, למרות שהיא – מסתמא – מנסה להתרחק מההגדרה המגזרית הזאת. אבל כשהספר החדש שלך מתכתב עם אגדה חז"לית, ועוסק בבתי מדרש גבריים ונשיים, מתחדשים וישנים, ובלימוד תורה באופן כללי, קצת קשה להתרחק מההגדרה. אני לא חילוני אז אני לא ממש יודע, אבל יהיה מעניין לפגוש את החילוני שיקרא את הספר ויבין מה היא רוצה בדיוק.

אבל אתם דתיים, ברובכם [קוראי הבלוג – האמנם?]. אליכם זה ידבר. ואם אתם מכירים את הסיפור על ר' יוחנן וריש לקיש, זה יהיה אפילו מגניב יותר. כי אלון מתכתבת עם האגדה הזאת בצורה בוטה. למעשה, חצי מהסיפור הוא פשוט שעתוק של הסיפור לחיים שלנו. פשוט שכתוב, ולא פשוט, כי אלון מצליחה לחלץ מהאגדתות האלה סיפור גדול ונורא, על אהבה בין שני תלמידי חכמים והאישה, לירז, אחותו של האחד (נאור) ואשתו של השני (אביב), שנקרעת ביניהם. בכתיבה עמוקה, סוחפת אך לא נסחפת – באיזשהו מקום נראה שהיא הצליחה לחצות את נהר המטאפורות שסוחף כל סופר – מצליחה אלון לספר את הסיפור. על הקמת בית מדרש אמיתי, אוונגרדי, רגליו בארץ וראשו בשמיים, על שני תלמידי החכמים שמנהיגים אותו, על כריזמה ועל אמת.

וזה רק חצי סיפור. החצי השני מספר את חייה של אחות ר' יוחנן במקרה שהוא לא פגש את ריש לקיש. היא הופכת להיות מנהיגה, אישה גדולה, מרצה בחסד במדרשה לנשים בימים וכותבת טור דתי-מהפכני בלילות. אבל אין לה משפחה, ואין לה ילדים, והזמן דוחק בה, כמו שהוא דוחק בחברה שלה בסיפור המקביל. שתי העלילות האלה – שמתחברות-לא מתחברות בסוף הסיפור – מוליכות אחת את השניה הלאה, ומדברות על אמונה, על בדידות, על האהבה הגדולה שיכולה להיות בין שני חברים, ועל המתח שמפריד את הכל.

והנה פינת הוידוי האישי: בכמה רגעים (בעיקר בקטעים שמדברים על הבדידות הקיומית, ועל איך אי אפשר להביס אותה בשום דרך, גם לא ע"י חתונה ולידה וחברות. לא יודע מה הסיפור שלי עם הבדידות הזאת) כמעט התחלתי לבכות. והרעיונות של 'הקבצן החיגר', שם הטור האישי של לירז, גיבורת הסיפור, כמו גם הניתוח לאגדתא המקורית, מבריקים ומאירים את האמונה והחיים באור אחר.

ורק שתי הערות חצי-קטנוניות:
א. אתה יודע שפספסת את הסיפור שלך כשאתה מתחיל לפרש מילים בארמית. ובמילים אחרות, ברגע שאתה חש בצורך לתת הסבר תיאולוגי, או פילוסופי, לעלילה שלך, זה אומר שפספסת את הסיפור עצמו והחלקת למקום מתחת, למקום שאמור להיות בסאב טקסט של הסיפור ולצוף רק בתודעת הקורא. זה לא קורה הרבה בספר הזה, אבל כשזה מתחיל לקרות – בעיקר לקראת סוף הספר – הרגשתי תחושה עזה של החמצה. ספרות גדולה לא נזקקת לזה, ואפשר גם לספר את הרובד הזה, לא צריך להסביר.
ב. אמונה אלון, בשבילי, היא כמו זלדה. היא כותבת כתיבה נשית, כזו שלא משתמשת בתחביר רגיל, או בניסוח רגיל של תודעה, והכתיבה שלה רוקדת כל הזמן על הציר שבין המנגינה ובין הכתב. כלומר, קשה לי אישית לשמוע את הסיפורים שלה מוקראים בקול, או מסופרים מאחד לשני לפני השינה. אולי זו בעיה בי, אבל זה אומר שהכתיבה שלה היא לא סטנדרטית. זה לא אומר שזה רע: גם בספר הקודם שלה הכתיבה לא הייתה סטנדרטית, והוא היה ספר נהדר.

בשורה התחתונה: ספר שראוי לשם שאלון רכשה לעצמה. כתיבה טובה, אמיתית, נועזת ונוגעת. ויותר דומה לשני שלה (ותכתבו: אהובתינו) מאשר לראשון (שמחה גדולה בשמיים).

גם ציפור / יעקב צ. מאיר.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 156 עמודים.

במלחמת לבנון השניה הייתי בנהריה. מכיון שכך הריני להעיד בלב שלם שנפלו שם קטיושות. יותר מכך, שלא היה כ"כ מה לעשות בעיר במהלך היום כשאתה מחוץ למקלטים. ויותר מכך, שהיחידים שעלו לצפון בימים ההם היו מתנדבים. מי שהלך לטייל בגליל באותו זמן הוא, ללא ספק, חולה נפש. אז אריאל ונעמי, גיבורי סיפורו הקצר של יעקב מאיר, עולים לצפון בימי המלחמה בשביל למצוא מנוחה נפשית.

מה בדיוק קרה? סבא של אריאל נפטר, ואחיו מאושפז בבית החולים ומצבו בכי רע. גם מצבו הנפשי של אריאל לא שפיר במיוחד, והוא מתעלף, מתמוטט, מבלה יום שלם בבניין נטוש ובאופן כללי לא נשמע הכי נורמלי בעולם. מה קרה לנעמי? מסובך יותר להסביר. בכולופן, גם היא עולה צפונה. שניהם מוצאים מקלט, בסופו של דבר, בבית עץ שבנו חקלאים, ממגורשי גוש קטיף. יעקב מאיר לא משתמש כמעט בקונפליקט הזה. היא חיילת שהייתה בגירוש, הם מגורשים, וכמעט אין ביניהם התנגשות. כמו כן, יש בסביבה צדיק חולה סרטן שבא לשם בשביל למות. יודעים שהוא צדיק בגלל שהוא אומר מלא דברים חכמים, אבל לא בטוח באף אחד מהם. ובאופן כללי קצת קשה להיות בטוח במשהו בספר הזה. אתם יודעים, הוא כתוב קצת מבולבל, כאילו מישהו לקח חיים וניסה לסדר אותם ככה שיצא לו מזה סיפור. ההתחלה של הספר, לדוגמא, היא סוף של סיפור אחר לגמרי שיעקב מאיר לא טורח לספר לנו.

יעקב מאיר כותב את טור פרשת השבוע ב'הארץ', אם אתם קוראים 'הארץ'. באופן כללי יהיה מעניין לעשות פעם סקר ולגלות מיהם חמשת האנשים שקוראים גם את 'עולם קטן' וגם 'הארץ'. בטח כתבים מתוסכלים או משהו. על כל פנים, הוא כותב גם טור על הדף היומי ב'מוסף שבת' של מקוראשון. וכמו שנוהגים לכתוב על מאחורי הספרים: "זהו ספרו הראשון".

בשורה התחתונה: כתיבה קצת מוזרה, סוף טיפה מפתיע, אבל יש משהו בספר הזה שפורץ את הכתיבה הרגילה, וזה הרבה. דפדפו לפני שאתם קונים.

ותכתבו: אהובתנו | אמונה אלון

343 עמודים, הוצאת ידיעות אחרונות.

 מה שקרה זה שדורי ברטוב, שהוא עורך דין מצליח שנשוי למנהלת אולפנה מצליחה-לא-פחות בשם מיכל, החליט לעזוב את הבית. לא להתגרש, סתם לעזוב את הבית, ללכת לגור בדירת מטר וחצי ברחוב ילדותו אי שם בירושלים. אשתו, מיכל, מצליחה בהתחלה להחזיק את מה שהחזיקה עד עכשיו: הבית נותר מסודר למופת, והפאה השחורה שהיא מניחה על ראשה מסודרת ומהוקצעת כמו תמיד. בתחילה נראה שהיא שורדת את המשבר, אבל הדברים – כמוה, בעצם – הרבה יותר מורכבים.

מיכל עצמה מתמודדת עם גירושים מאוחרים מאוד של הוריה. אביה התחתן בשנית עם אשה צעירה ממנו בעשר שנים ואילו אמה של מיכל עברה לגור לבדה בדירה קטנה ולצייר שערים נעולים שהיא מוצאת ברחבי ירושלים. אחד הבנים של דורי ומיכל בעל הפרעת כפייתיות שמתחילה להתפתח, וביתה הקטנה, ענבר, מרגישה כאילו היא בת אלף כשלמעשה היא רק בכיתה ז'.

ובו זמנית, כלומר בערך שמונים שנה לפני כן אבל באותו קצב התפתחות של העלילה, מספרת שיינא חוא את סיפור אהבתה לגדליה בשוּרוֹת קצרות ומליציות שנעות בין השירה והפרוזה (למעשה, בתחילת הספר זה שירה מדוּדה, בהמשך זה כבר הופכת לפרוזה קצרה). ענבר, הגיבורה-לכאורה (ורק לכאורה: הגיבורים האמיתיים הם דורי ומיכל) של הסיפור, היא המיועדת להביא את סיפורה של שיינא חוה אל סיומו המוצלח, ובינתיים הוא בוער בעצמותיה ולא נותן לה, כמו גם לשיינא חוה, מנוחה.

 הספר החדש של אמונה אלון (השני, אחרי 'שמחה גדולה בשמיים') מעורר תהודות באויר. פרסומות ברדיו, מודעות גדולות ובכלל, ספר חדש של סופרת מוצלחת מהציבור הדתי לאומי מעורר ציפיות גדולות. קודם כל, אני מוכרח להגיד: יש דברים בגו. הספר עצמו כתוב היטב, הפרקים הקצרים (יחסית) נותנים תחושת רציפות וקריאה מהירה, והכתיבה של אלון חכמה אבל לא מעיקה, נותנת מקום להרהורים ודוקרת במקומות הנכונים ומחייכת באחרים. רק קטעי ה'ספק-שירה' מאיטים את הקריאה ומציקים משהו, וכמדומני שמשלב שונה וגבוה יותר היה נותן את התחושה הנכונה בלי להעיק על הקריאה.

 ומה בעומק? בעומק מתארת אלון קונפליקט בין זרימה לבין קשיחות, בין נשיות לגבריות – אלא שיש כאן היפוך תפקידים. דווקא הדמות הנשית המרכזית הוא גבר, בעוד שהדמות הגברית המרכזית היא אשה. ודווקא הפירוד ביניהם הוא, באופן פרדוקסלי, זה שמביא לקירוב המחודש. אלון נותנת את אותו ציר גם ביחס לעבודת ה', כאשר הקבעון בעבודת ה' מביא לריחוק, ואילו הזרימה מביא לקירוב מחודש בין אדם לבין קונו. לצערי אני לא יכול לפרט כאן יותר מחשש לספויילר כבד, אבל לקוראים אני ממליץ להסתכל על מערכות היחסים בספר (גדליה ונשותיו, זאב ונשותיו, יראת ותמיר, דורי ומיכל) מהכיוון הזה, כמו גם על הילדים (כרמי מכיוון אחד, מלאכי מכיוון אחר – שימו לב לגידול החיות של מלאכי ובאמירה החריפה של אלון בנושא הקורבנות בסוף הספר).

 במשפט אחד: כתיבה רציפה ונוחה לקריאה (למעט פה ושם), רצופה תובנות קטנות ועומק שמסתתר מאחוריהם. ספר נשי משהו ומומלץ בחום.

נקודת תורפה: השורות הקצרות מעיקות ולא נוחות לקריאה, למרות הקול הייחודי שהם משוות למספרת. וחוצמיזה, נקודות שהתחילו ולא המשיכו, כמו ההתבגרות של ענבר והשערים של דבורה, היו ראויים לבוא לידי פיתוח. יש גם פגם קל בעלילה, אבל לא משהו שווה להִטּרד בגללו.

כדאי לשים לב ל: לידה מול מוות, צמיחה מול עקירה, זרימה מול קבעון: ציר שהולך עם הסיפור לאורכו. ולרוחב: הווה שמושפע מהעבר, ומורכבות מחשבתית שלא רגילה בכתיבה הדתית לאומית.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.