[א] השהיית הספק ואמונה במיתוסים

הדברים הבאים נכתבו בשביל דף הפייסבוק של תלמידי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, לבקשת אריאל – מנהל הדף. גם אם כבר קראתם את זה שם, הוספתי כאן כמה דברים בתחתית הפוסט ואתם מוזמנים לקרוא ולהגיב.

————————

אחד הדברים המדהימים בסיפורים היא העובדה שאנחנו מאמינים להם.

כשאני כותב 'מאמינים' אני לא מתכוון לאמונה בקיומם ההיסטורי, או בכך שכל העובדות שלהם מדויקות. אני מתכוון לזה שאנחנו מאמינים לגבולות הסיפור ולנקודות שמניח הסופר כנקודות מוצא של הסיפור. קולרידג' כינה את זה 'השהיית הספק': אני מוכן לקבל את זה שבעולם של טולקין יש מפלצות, או את קיומן של חיות מדברות ב'רוח בערבי הנחל'. באותה מידה אני מוכן לקבל את זה שאני לא יודע את כל הפרטים בסיפורי בלשים, ולא שואל שאלות כמו 'מאיפה הוא יודע' ו'האם זה היה באמת'.

זה הופך למדהים אפילו יותר אם משווים את זה, לדוגמה, לצורה שבה אנחנו קוראים – או אמורים לקרוא – טקסטים אחרים. למשל, כשאנחנו לוקחים לידיים ספר עיון אנחנו שואלים כל הזמן את עצמנו 'מאיפה הוא יודע?', 'על מה הוא מתבסס כשהוא טוען טענות על העולם?'. גם הציפייה שלנו מהטקסט היא שהוא יהיה בנוי בצורה קוהרנטית, או שהטיעונים יהיו מבוססים. כשאנחנו קוראים דף הוראות אנחנו מצפים שהוא יהיה ברור ולא יאפשר כמה פרשנויות שונות להוראות. סיפורים, לעומת זאת, הם כמו הילד שאהוב על המורה: מותר לו כמעט הכל. מותר לסיפור להיות לא קוהרנטי, להכיל כמה פרשנויות, אפילו להתפרע באמצע השיעור ולהכיל אלמנטיים לא הגיוניים. ואנחנו מוכנים לקבל את זה ו'להאמין' לסיפור.

דת מבוססת על סיפורים. לפחות הדתות שאני מכיר. היהדות, למשל, מבוססת על מיתוס בריאת העולם על-ידי שפה, ועל המיתוס של ההליכה לארץ כנען, על המיתוס של יציאת מצרים ועל המיתוס של מעמד הר סיני. כל הסיפורים האלה חופפים ויוצרים מיתולוגיה יהודית (או היסטוריה יהודית – אני מניח שזה קשור לנקודת המבט). הם לא מוגדרים כסיפורים אלא כ'מיתוסים' מהסיבה הפשוטה שהם מכוננים את חייה של הקהילה המאמינה בהם, ונקראים על ידי המאמינים שלהם לא כטקסט סיפורי, אלא כאמת היסטורית.

נטייתם המשונה של אנשים שבטוחים שהם יודעים את האמת על אלוהים היא לרוץ ולספר אותה לכולם. אפשר להתקל בהם בקבוצות דיון, בכנסים יעודיים, בסמינריונים, באמצע המדרחוב כשהם מושכים בשרוול שלך ואפילו בספרים כאלה ואחרים. לכן, כנראה שלא יכולתי לפספס את אחד הטיעונים שחוזרים ונשנים על ידי חוזרים בשאלה ואתיאיסטים אחרים: "הכל הבניה חברתית". או, בניסוחה החינני של אישה אחת שצעקה עליי בגלידריה בתל אביב: "לא, אין לנו תעודת כשרות, אתם הדתיים לא מבינים שהכל משחקי כח?" במילים אחרות, הטענה היא שאלוהים לא היה קיים מעולם, שהדת היא המצאה אנושית, שהטקסים הם בסך-הכל הבניה חברתית אינה אלא משחקי כח.

אני רוצה להניח לצורך העניין כי הטענה הזאת נכונה (למרות שאפשר לערער עליה), ולהציע על בסיסה צורת קריאה אחרת למיתוסים, לדת ולאלוהים באופן כללי; אם יותר לי להרהר בקול, אולי לא סתם מבוססות הדתות על סיפורים. השאלה אינה האמת ההיסטורית, או קיומו של אלוהים האונטולוגי, אלא מה הסיפורים האלה אומרים לנו כסיפורים, ומה מושג ה'אלוהים' מאפשר לנו בקיומו בתרבות שלנו. לדוגמה, הצורה שבה אלוהים והדת מעניקים משמעות לחיים בכללותם ולאירועים גדולים וקטנים שבתוכם. ובניסוח אחר (של שאלה אחרת): השאלה היא לא אם יש אלוהים, ואפילו לא מי המציא את אלוהים, אלא איך הוא מתפקד בתודעה שלנו.

אפשר, כמובן, לטעון שאני מעקר את המימד המיתי מהסיפורים ברגע שאני מציב אותם ככאלה ש'אינם אמת', ובכך גם הריטואלים המבוססים על הטקסים הולכים ומאבדים את משמעותם עד כדי תחושה של 'מה אני עושה כאן, מנענע ערימת צמחים ביד לכל עבר'. אני מסכים, ומצרף להשלכות גם את העלמותו של אלוהים כללי ומטאפיזי, המבוסס על אותם מיתוסים. יחד עם הסכמתי לטענות האלה, אני רוצה להצביע על שתי נקודות מרכזיות:

האחת היא שכאשר אני קורא סיפור אני מאמין בו. במגבלות הז'אנר, כמובן, אבל האמונה נותרת על כנה. קבלתו של הסיפור ושל המשמעותיות הגלומות בו מהווה איזושהי בחירה, אבל הבחירה הזאת עובדת היטב בקריאת סיפורים; ההחלטה והיכולת שלנו לוותר על הצורך באמת מוצקה, לאפשר לנרטיב הסיפורי לתת את האמת שלו ולקבל אותה. זה עובד היטב בסיפורים, ואני חושב שזה יכול לעבוד היטב גם בדת. בתרחיש כזה עדיין ניתן לקיים את הריטואלים – ללא משמעותם – מכוחה של אותה בחירה.

השניה היא אלוהים. השאלה שנזרקת מיד לחלל האויר היא 'איזה מן אלוהים אתה יוצר כאן'. אלוהים שהוא בסך הכל מושג מחשבתי, הבניה חברתית, הוא אלוהים ללא סמכות וללא קיבוע, שבעצם לא היה קיים אלמלא היינו מחליטים שאנחנו מאמינים בו (כדברי בעל התניא לחסידיו: 'אין מלך ללא עם', ואין כאן המקום). ובכן, אם אלוהים תלוי בהאמנה שלי, למה שאקבל את סמכותו?

אתם מוזמנים לבחון את הצורה שבה אתם מתייחסים לילדים קטנים. כאשר לילד קטן יש חבר דמיוני, האם אתם מהאלה שבאים ואומרים לו 'משה זוכמיר לא קיים בכלל', או מאלה שמטפחים את קיומו של החבר? כך או כך, אותו משה זוכמיר אולי לא קיים בתור דמיוני, אבל הוא קיים מאוד בתור חבר, וגם מתפקד בהתאם; מפיג את הבדידות, למשל. הדברים ה'דמיוניים' האלה נוצרים בדיוק כמו כל מושג ממשי: באמצעות שפה.

אז בשביל שיהיה אלוהים גם לספקנים, וגם לאתיאיסטים, אפשר ליצור את המושג. לדבר עליו, לדבר איתו, לשתוק אודותיו. אחד מתרגילי הכתיבה האהובים עלי הוא לכתוב שם של דמות אמיתית בראש הדף, ולכתוב מכתב הפונה אליה בגוף שני. הכתיבה בגוף שני מנכיחה את הדמות ההיא, והופכת אותה לקיימת יותר. גם הדיבור עם אלוהים – התפילה, אם תרצו – יוצר את הדמות של אלוהים. הוא יוצר, אולי, אלוהים מאוד אישי ומאוד פרטי, אבל גם מאוד קיים.

אחרי ככלות הכל, אם העולם שלנו מעוצב וקיים באמצעות השפה, ואם סיפורים עובדים ומתפקדים באמצעות השפה, אין שום סיבה שזה לא יעבוד גם עם האל.

——–

ובכן. כשישבתי וחשבתי על מה אני רוצה לכתוב, הגעתי למסקנה שהייתי רוצה להציג בצורה כזו או אחרת אפשרות לקיום כיהודי דתי בעידן פוסטמודרני. משהו שיישב בין המצפון, התחושה האישית, הרצון להאמין וחוסר היכולת להאמין. נכון, הפייסבוק אינו פלטפורמה נוחה במיוחד להצגה הזאת, אבל הבלוג הזה דווקא כן. אז אני פותח כאן בנסיון להעלות כמה עקרונות על הכתב. אולי חשוב להדגיש שאין כאן יומרה אקדמית או נסיון להציג 'אמת' כלשהי, ובוודאי שאין כאן ניסיון להצגת צורת אמונה 'נכונה יותר' מול היהדות המסורתית. אפילו להפך, הייתי אומר. גם לשיטתיות או לקוהרנטיות אני לא מתיימר. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שכרגע, בעת פרסום הפוסט הזה (והבאים אחריו), צורת החשיבה הזאת עובדת לי.

בפוסטים הבאים בנושא (כרגע יש עוד ארבעה) אגע בצורת ההתייחסות להלכה ולמסורת, ארחיב קצת על האל כנותן משמעות נרטיבית, אכתוב מה אמונה (ולאו דווקא דת) מעניקה לנו כבני אדם ומדוע אנחנו צריכים אותה, ואסיים ברשומה שמציעה אפשרות קיום 'אחרת' ונינוחה יותר בעולם, שמאפשרת גם קיום של ריטואלים וטקסים. אם יש נושאים נוספים שתרצו שאתייחס אליהם, אנא כתבו זאת בתגובה או במייל אלי. לא הכל יתפרסם בדף הפייסבוק, ואני ממליץ לעשות מנוי או להכנס בעוד כמה חודשים ולקרוא הכל ברצף. כמו כן, חלק מהדברים נכתבו כאן בעבר, בין היתר בפוסטים שנכתבו על החגים ועל פרשיות השבוע, וניתן למצוא אותם תחת הלשונית 'מאמרים' או באמצעות התגים והחיפוש המובנה.

[ומלבד זאת, אני פותח בשנה הבאה מספר סדנאות כתיבה ולימוד, בירושלים ובמרכז. מוזמנים להתעניין ולקרוא עליהם כאן.]