Posts Tagged 'אמונה'

גלידה (3)

הפרק הראשון (א-ד): הסיפור של אודי מרמלשטיין, הסיפור של יסכה דינה, הסיפור של נועם, הסיפור של שמעון מרמלשטיין.
הפרק השני (ה-ח): הסיפור של נעמי גלעד, הסיפור של נעמה בוזגלו, הסיפור של רונית בוזגלו, הסיפור של הרב דודי.

——

ט.
יוסי אליהו לא חשב שילך ללמוד ב'הדרת פנים' ובכל זאת מצא את עצמו לומד ב'הדרת פנים', זה קרה אחרי שבא לישיבה התיכונית שלו איזה אחד עם כיפה בצד ומבט שובב בעיניים והזמין את כולם לכיתה אחרי הלימודים והבטיח כיבוד, כיבוד זה מספיק בשביל לשכנע תיכוניסטים להגיע ולכן למרות שהיו רק כמה וופלים עגומים ואיזה מיץ פז בכל זאת הגיעו כולם לשמוע את ההוא מהדרת פנים מספר איך שהישיבה שלהם הכי לומדת תורה ברצינות והיא מיוחדת מכל הישיבות בעולם.

זה שכנע את אהוד עציון ואת נפתלי שוהם שהיו החברים הכי טובים של יוסי וכיון שחברים שלו הלכו לשם וזו הייתה ישיבה שלומדת תורה ברצינות אבל מסתובבים בה אנשים עם כיפה בצד ומבט שובב בעיניים והוא חשב ששני אלה ירשימו את נעמי גלעד מהסניף, זו הייתה נראית לו פשרה טובה.

וזו הסיבה שלקח לו מלא זמן לקלוט שהוא בכלל לא בעניין, כי הוא הלך בשביל החבר'ה והחבר'ה עדיין היו שם. כלומר, בשנה אחר כך הבחור עם הכיפה והמבט השובב עזב את הישיבה והתגייס לשלש שנים במודיעין אבל יוסי אליהו נכנס לישיבה והפך להיות הבחור הכי רציני של שיעור א' כמו שהרב עודד רצה שכולם יהיו, טובל במקווה בכל ערב שבת וכותב בכתב צפוף חידושים על סוגיית ידות בשבועות ושולח את הקורא העתידי לעיי' בתוס' בכתוב' י"ב. ודו"ק.

ואחרי משבר חנוכה קצר הגיע למסקנה שבן ישיבה אמיתי אי אפשר לו שתהיה לו חברה ולכן הפסיק לחזר אחרי נעמי גלעד ואחרי בנות בכלל והפסיק לנגן או לגלוש בפייסבוק ושקע עמוק עמוק בתוך הגמרא והחברותות הכי טובות בשיעור ורק בזמן אלול של שיעור ב' הסתבר לו שהוא בכלל לא בעניין של כל הישיבה הזאת.

זה הכה בו פתאום באמצע סדר צהריים כשנועם אמר לו שהוא הולך להעביר שיחה למכיניסטים ביחד עם חיים משיעור ו' והוא צריך לדבר על תורה ולמה עדיף ללמוד תורה מאשר לטוס לגיאורגיה לפני הצבא וככל שיוסי אליהו ניסה לאמץ את מחשבתו הוא לא הצליח לנסח לעצמו למה חשוב ללמוד תורה כל היום וכל הלילה ולא לעשות דברים אחרים. הוא זכר משהו משיעור א' על תיבת נוח ועל הצורך להסתגר מפני העולם מבחוץ ועל עד כמה חשוב שיהיה לך שכל של תורה וככל שלומדים יותר ככה השכל נדבק יותר בשכל הפועל או משהו, אבל כל העניין היה נראה לו לא כל כך הגיוני.

הוא קבע עם הרב דודי לשיחה אחד על אחד בסדר צהריים והרב דודי אמר לו כמה חשוב כל העניין של לקחת פסק זמן מהעולם שבחוץ ולצלול לתוך התורה. אבל איך הרב יודע, אמר יוסי לרב דודי, הרי הרב אף פעם לא היה בעולם שבחוץ, והרב דודי אמר – לא כל דבר צריך לחוות בשביל לדעת. הרי אנשים יודעים שיש אהבה אף על פי שמעולם לא חוו אהבה, ויוסי אליהו חשב על נעמי גלעד ועל זה שהוא לא דיבר איתה זה שנה וחצי, והנהן בהסכמה.

ובכל זאת זה כל זה לא עזר בכלל, קודם כל כי לא היה כבר טעם להתקשר לנעמי גלעד שכבר יצאה עמוק עם איזה גלעד אחד והייתה מאוהבת בו מעל הראש ככה הוא ראה בפייסבוק, ושנית בגלל שגם אם הרב דודי היה משכנע, עדיין כל המוטיבציה של יוסי אליהו ירדה לגמרי והוא התחיל לקום מאוחר בבוקר וללכת למניין בבית הכנסת הספרדי, ובמקום השיעור של ראש הישיבה בערב שבת הוא הלך לתפילה קצרה בבית הכנסת בספרדי וזמזם איתם שיר השירים אשר לשלמה במנגינה שאבא שלו נוהג לקרוא.

לאט לאט התחיל לאחר לחברותות וכבר לא היה מרוכז כל כך בהבדל בין הריטב"א לרשב"א במדיר עצמו הנאה, ולא היו לו כבר את החברותות הכי טובות בשיעור והוא ישב סדר ערב שלם ודיבר עם אורי על כדורגל וזהו לא ידע מה לעשות ואפילו שקל להתגייס לפני כולם, ככה הוא בעצמו אמר לרב דודי, אולי אני אתגייס כבר וזהו. יש מחזור גיוס בנובמבר שאני לא יודע מתי זה אבל זה אמור להיות קרוב, וזהו.

והרב דודי אמר לו הרי שנינו יודעים שאחרי הצבא אתה לא תחזור לישיבה, ומה אכפת לך לנצל את הזמן וללמוד עוד קצת תורה לפני הגיוס, ואתה יודע מה, מה שחסר פה בישיבה זה קצת מתיקות של לימוד וקצת להנות מהלימוד ולא רק ללמוד כמצוות אנשים מלומדה, ולכן אני מציע שאתה תפתח גמ"ח וופלים. אני? שאל יוסי אליהו, והרב דודי אמר כן כן, אתה. למה זה רעיון טוב, שאל יוסי, והרב דודי אמר זה פשוט, אתה תמצא לך משהו להתעסק בו ולשאר הישיבה יהיו וופלים עם הקפה של סדר בוקר, שזה דבר שחסר מאוד, וופלים עם הקפה של סדר בוקר, ובמקום לרדת לקיוסק של עובד ולקנות שם ממתקים הם יוכלו לקנות בחדר הקטן עם המיחם, והכל ענבי הגפן בענבי הגפן.

וכבר למחרת הלך יוסי אליהו ובירר מחירים של וופלים ושל עוגיות ושל חטיפי שוקולד, ודווקא חלב ישראל כדי שכולם יוכלו לאכול, ויומיים אחר כך פתח ברוב פאר והדר גמ"ח וופלים גדול עם כיף כפים ווופלים מן וופלים עלית לימון וופלים עלית שוקולד דבר דבור על אופניו, ותלה במבואה שלט גדול שלקח לו סדר אמונה שלם לצייר, וטבלת מחירים שלקח לו עוד חצי סדר צהריים לחשב ולהכין, וקופה קטנה לשים בה מטבעות ולקחת עודף, ומקרר קטן עם חלב לקפה, ובכל יום הוא הלך על הבוקר לקנות וופלים וחלב לגמ"ח.

והגמ"ח הצליח ופרח ברוך ה', כי על שלשה דברים העולם עומד על תורה עבודה ובפרט גמילות חסדים, והחבר'ה בוגרי הצבא התחילו לטפוח לו על השכם ולהגיד שהוא בחור טוב ואולי אפשר לקנות חלב כי בדיוק נגמר, וביניים נפתח גם גמ"ח מגהץ וגמ"ח מצעים וגמ"ח הלוואות קטנות מהעודף של הוופלים, ויוסי אליהו חזר לקום בבוקר ואפילו ללמוד סדר בוקר בצורה נורמלית עם רועי דווידוביץ' שהיה חברותא סבבה, עם קפה בצד ימין ווופלים בצד שמאל, והכל בא על מקומו בשלום עד שבסוף שיעור ב' הוא התגייס למחלקה מעורבת והסתבר לו לתדהמתו שזה בכלל לא ברור שיש אלוהים.

י.

נפתלי שוהם למד תורה הרבה וכיון שכך לא החזיק טובה לעצמו ובכל בוקר היה קם לפני כולם ומסתובב עם גיטרה בפנימיה ושר שירים ששמע בנסיעה הביתה, מתנות קטנות מישהו שלח לי מתנות קטנות, וגם מודה אני על יום המנוחה על שפע וברכה, ומסיים בניגון המיוחס לחסידי הצמח צדק כדי לעשות צדק עם כולם, וכך עד שכולם התעוררו, ואחר כך היה נכנס לבית המדרש בשבע בבוקר ויוצא ממנו בעשר וחצי אחרי סדר ערב עם הפסקות לאוכל, שתייה, ריכולים ליד לוח המודעות ולהכין קפה. הייתה לו חברה מהתיכון שנשמרה על אש קטנה והם נפגשו רק פעם בכמה שבועות כי עדיף שלא להתחתן לפני הצבא ובינתיים הם דיברו בטלפון פעם ביומיים וקראו לה אורית.

בהתחלה כשהוא רק הגיע ל'הדרת פנים' הוא קבע חברותא עם יוסי אליהו שהגיע איתו מהתיכונית ובכל שיעור א' הייתה להם את החברותא הכי טובה, זאת שמספיקה לקחת את השיטה מקובצת לפני כולם ואפילו להתקיל את הרב עודד באיזו שאלה מוצלחת על הרמב"ם לפני תחילת השיעור. והכל היה טוב ויפה עד שסתם כך בתחילת זמן חורף של שיעור ב' יוסי אליהו התחיל לגמגם בחברותא, הוא איחר לתפילה ואיחר לאוכל ושלח לנפתלי שוהם הודעות נרגשות 'אולי תכין לי שני סנדוויצ'ים עם גבינה וביצה וזיתים', 'אם אין ביצים תשים שוקולד וזהו', 'אני בספרדי ותכף אגיע'.

בפעם הראשונה נפתלי באמת הכין לו סנדוויצ'ים ואפילו הכין לו את הקפה הכל כדי שיהיה לו כח ללמוד, אבל בפעם השניה והשלישית חשב נפתלי שאולי כדאי בעצם שלא להכין לו סנדוויצ'ים כדי שתהיה ליוסי מוטיבציה לקום בבוקר, והוא התנצל ואמר שהוא לא יכול, מה שגרם לזה שבערך בעשר וחצי ובאמצע ה'אגרות מוישה' יוסי היה רעב ולא הצליח להתרכז, מה שגרם לזה שהוא הלך לקנות לחמניה ושוקו בקיוסק של עובד, מה שגרם לעוד כמה דקות של ביטול תורה באמצע הסדר. וזה, כמו שנפתלי הסביר בטלפון לאורית אחרי שבועיים שבהם הוא לא הספיק לסיים דף מקורות, זה לא מה שאני מחפש. אני ממש מחבב אותו, ממש, אבל זה לא מה שאני מחפש.

מה אתה מחפש, שאלה אורית, ונפתלי אמר אני מחפש חברותא רצינית. לא צריך את אהוד הגאון של השיעור ולא את עוזיאל כרכום שמצליח לדעת מה כל אחרון יגיד, פשוט מישהו שאפשר לסמוך עליו שלא יבריז לי כשאני צריך אותו. שנספיק לעבור על כל דף המקורות וללמוד כמו שצריך את השגות הראב"ד ולא להכין לו ארוחת בוקר כל בוקר. כאילו ההיגיון אומר לי לחתוך ומשהו בי אומר לי להשאר כי בכל זאת, גדלנו ביחד.

והכי גרוע, הוא אמר, הכי גרוע זה שיש לי ייסורי מצפון על זה שאני רוצה להפסיק ללמוד איתו, ואני מרגיש כאילו אני צריך להתנצל בפניו על זה שאני חותך, בזמן שזה הכי הגיוני בעולם, הכי – הגיוני – בעולם – להפסיק, את לא חושבת? ואורית אמרה אני לא יודעת. אני חושבת שאתה צריך לעשות מה שטוב לך. ונפתלי אמר אבל כל מה שאנחנו עושים בישיבה זה להכניע את היצר ולעשות את מה שצריך לעשות, ולא את מה שטוב לעשות, ואורית אמרה בחיוך העיקר שאתה מבין מה זה אומר. ונפתלי אמר אממ, כי הוא היה באמצע לחשוב, ואחר כך הם התחילו לדבר על דברים אחרים לגמרי כמו מה זו חברות אמת ומה זה יראת הרוממות ומה זו בעצם אהבה, ונפתלי המשיך לחשוב על זה לבד.

וכנראה שהוא הגיע למסקנה כי למחרת בבוקר הוא התחיל ללמוד את הסוגיה לבדו וחיכה וחיכה עד שברבע לעשר יוסי הגיע מתנשף והתיישב במקום ואמר נו, אז מאיפה מתחילים, ונפתלי אמר אני מצטער, אני כבר התחלתי, ויוסי אמר ברור, ברור, אבל מאיפה, ונפתלי אמר תשמע, יוסי, צר לי מאוד אבל אני לא יכול להמשיך ככה, אני צריך חברותא שלומד ושנינו מתגדלים ביחד ומגיעים מוכנים לשיעור, וככה אי אפשר, ויוסי אמר אני מבטיח לעשות השתדלות, ונפתלי אמר אני מצטער, אבל אי אפשר ככה, אני ממש אוהב אותך ואתה החבר הכי טוב שלי כבר חמש שנים אבל יוסי, זה לא עובד. ויוסי אמר אני מבין, ונפתלי אמר מצטער, ואולי צריך לקחת איזו הפסקה ארוכה ואחר כך נראה. והם הלכו לעובד וקנו וופלים ושתו ביחד קפה ואכלו וופלים שוקולד וכאילו הכל ביניהם היה בסדר גמור.

ויומיים אחר כך אורית שאלה אותו נו, אז מה החלטת, ונפתלי אמר חתכתי. ואורית אמרה וזו הייתה ההחלטה הנכונה? ונפתלי אמר אני חושב שכן, היום בשיעור הכללי הרמתי יד ושאלתי שאלה והרב אמר שזו שאלה טובה ממש, והרגשתי שאני באמת מבין את הסוגיה, ואורית אמרה איזה יופי, זה מה שחשוב, ונפתלי אמר כן, נכון. והם עברו לדבר על דברים אחרים כמו למשל הקשיים שיש לאורית בשירות או כל מיני דברים כאלה, והנושא הזה פשוט נדחק לאחור ונשאר רק במבוכה שהייתה בין יוסי לנפתלי בכל פעם שהם עמדו זה אחר זה בתור לחדר האוכל, או התיישבו אחד ליד השני בשיעור, וגם זה דעך והלך.

וביום אחד אחרי כמה חודשים כשנפתלי כבר היה צנחן באמצע טירונות שכל מה שהוא צריך זה איזו אוזן קשבת ומישהי לחזור אליה הביתה, תוך כדי שיחה אמרה אורית ואמרה שהיא מרגישה שהמצב ביניהם הוא לא הכי הגיוני, ומצד אחד היא לא רוצה לחתוך ומצד שני היא לא מצליחה להתרכז כמו שצריך בשירות שלה, והיא לא יכולה ככה שאין לו פלאפון לפעמים וכשהוא מגיע מהצבא הוא עייף ואין להם בכלל זמן ביחד.

ונפתלי שתק ארוכות ואמר שהוא צריך אותה אבל שהוא מבין אותה מאוד, ואורית אמרה גם אני מבינה אותך וגם אני אוהבת אותך מאוד אבל פתאום הבנתי שאולי אנחנו מלא זמן ביחד אבל אני חושבת שאתה לא מה שאני צריכה. ונראה לי שנדבר על זה בשבת. והם עברו לדבר על דברים אחרים כמו מהו בדיוק 'הטוב' ואיך יודעים מה טוב לעשות, וסיימו את השיחה בטוב.

ורק אחרי תום השיחה הבין נפתלי מה נאמר והוא עמד עם הטלפון באמצע שום מקום ופתאום היה צריך באופן דחוף וופלים לימון, אבל לך תשיג וופלים לימון בסוף שעת הטש בלב המדבר.

יא.

אורית קופר הייתה בטוחה שתתחתן עם נפתלי שוהם שפגשה בו במקרה תוך כדי התנדבות בזכרון מנחם בשנה האחרונה של התיכון. הוא הסתובב במחנה וניגן בגיטרה את אותם ארבעה אקורדים וכל הבנות ואפילו שלומית עזרי נשרכו אחריו כאילו במקרה אבל אורית חיפשה משהו אחר וכשראתה אותו מתיישב בצד ופותח משנה אחרי שכל הבלאגן נגמר ומנסה להספיק עוד כמה פרקים עם פירוש קהתי מיד ניצתה בליבה איזו להבה קטנה והיא התיישבה לידו ושאלה מה הוא לומד, ובלי לשים לב הם דיברו כל הלילה על דברים ברומו של עולם כמו תנ"ך בגובה חז"ל והאם יש דבר כזה מוסר אנושי כמו שאורית חשבה או שהמוסר הוא מאלוקים כמו שנפתלי חשב, עד שבאו המתנדבים האחרים ואמרו להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית ונפתלי אם תוכל בבקשה לעשות איזו סיבוב ולהעיר את כולם עם הגיטרה זה יהיה מושלם.

הם נהיו חברים כמעט מיד והסתובבו כל השנה האחרונה יד ביד בצורה מטאפורית בלבד, כמובן, היא גרה במקום אחד והוא גר במקום אחר כך שלא הייתה להם ברירה אלא לדבר המון בטלפון ולהפגש פעם בשבוע ובכל פעם כשהוא בא לבקר אותה מחוץ לאולפנת 'נעמה' באיזה מקום שהוא לא ייחוד אבל אין שם הרבה בנות שהיא מכירה, היו לה ייסורי מצפון שיש לה חבר, ובו בזמן היא תירצה את זה שהכל למטרת חתונה אז כמובן שזה בסדר, וכשראתה אותו מגיע הייתה לה תחושת גאווה ואושר על שיש לה חבר, ומוריה המחנכת אמרה לה בארבע עיניים שהיא בעיקרון נגד חבר בתיכון אבל אורית כל כך בוגרת אז זה בסדר ורק שלא תגיד לכולם שזה בסדר, והכל היה מושלם.

אחר כך הוא הלך לישיבת 'הדרת פנים', שהיא לא ממש הכירה, והיא הלכה לשירות לאומי בתור מדריכה באולפנה, והיה ברור לה שגג חצי שנה והם מתחתנים, ולכן קצת הופתעה כשנפתלי ביקש לדבר איתה על איך שומרים את הקשר שלהם על אש קטנה למשך השנתיים הבאות עד שיגיע לצבא. היא לא כל כך הבינה למה לא להתחתן עכשיו אבל נפתלי ביקש ללמוד וכיון שאהבת התורה בערה גם בליבה היא הבינה לליבו ואמרה בטח, בטח, אי אפשר לשקוע בלימוד אם הלב נמצא במקום אחר, והרגישה כמו רחל אשתו של ר' עקיבא שחיכתה עשרים וארבע שנים כדי שהוא ילמד תורה במקום שליבו חפץ.

שיעור א' היה סיוט והם דיברו פעם במלא זמן ונפגשו אחת לנצח אבל היא נשכה שפתיים בשביל לימוד התורה וכי זה רק משבר קטן וזה חולף ובערך בתחילת שיעור ב' החברותא של נפתלי התחיל לגמגם בלימוד, ונפתלי התייעץ איתה מה לעשות, והיא חשבה שהוא צריך להשאר איתו כי העולם לא עומד רק על תורה אלא גם על גמילות חסדים אבל לא אמרה לו את זה כי אנשים בוגרים צריכים לקבל הכרעות בעצמם, וברגע שנפתלי הכריע נגד פתאום נפתח בה איזה שמץ של פקפוק שאולי נפתלי הוא לא בדיוק מה שהיא חשבה שהוא. כמובן שהיא לא אמרה לנפתלי כלום כדי לא לערער אותו ורק עודדה אותו להמשיך ללמוד כי זה מה שחשוב, אבל פתאום הייתה לה התחושה שהוא השתנה והיא לא באמת מכירה אותו ולא מבינה אותו.

מה שהיא באמת רצתה זה שהוא יחזור להיות אותו נפתלי מגניב אבל דוס שרוצה לעשות טוב לכולם ויודע לעשות טריקים עם כדור ופתאום כשהוא נהיה כזה כבר לא היה ברור לה שהיא רוצה שהוא ימשיך ללמוד את מה שהוא לומד עד עכשיו, ולא היה לה מושג איך לשנות אותו לכיוון שהיא רוצה שהוא ילך בו, וגם לא היה לה באמת מושג מה הכיוון שהיא רוצה שהוא ילך בו כי היא לא באמת הכירה כיוונים.

זה היה קצת לפני השבת המשפחתית לכבודה של סבתא קופרשמיט וכל המשפחה התאספה בבית ההארחה של עין צורים כדי לחגוג לסבתא יום הולדת ובגלל שאורית הייתה כל כך טרודה בזה היא ישבה כל הלילה עם טליה הבת דודה הבוגרת שלה שגם הייתה קומונרית וגם במדרשה וגם לומדת עכשיו קרימנולוגיה באוניברסיטה ואמרה לה שהיא לא יודעת לא מה השם רוצה שנפתלי יעשה ולא מה השם רוצה שהיא תעשה וכאילו נפתלי עבר לדבר באיזו שפה אחרת שהיא לא בטוחה שהיא מבינה, וטליה אמרה לה אוריתוש, את יודעת, מה שעזר לי במקרה הזה זה ללכת למדרשה אחרי השירות וללמוד קצת בעצמי. ואורית אמרה מה בדיוק עושים במדרשה? וטליה אמרה, לומדים. והם המשיכו לדבר על בנים ובנות ואורית קצת שכחה מכל העניין.

בינתיים נפתלי התגייס מוקדם יחסית לתכנונים שלו בשביל שהם יוכלו להתחתן לקראת סוף השירות והיא התקדמה אט אט לסיים את שנת השירות השניה שלה ותהתה מה היא הולכת לעשות בשנה הבאה ולקראת סוף השנה עלתה בה המחשבה שאולי במקום ללמוד איזה מקצוע כדי שתוכל לפרנס בית של תורה, אולי היא עצמה תלך ללמוד גם הוראה וגם תורה באיזו מדרשה, וכשהתלבטה באיזו מדרשה ללמוד היא התחילה לגשש על מקומות ותוך כדי הבירור פתאום היא הבינה שלא רק שהם נפגשים רק פעם במלא זמן, אלא שגם השאיפות שלה ושל נפתלי לא עולות בקנה אחד, כלומר שאולי היא לא רוצה מיד להתחתן אלא לעשות עוד דברים לפני, כלומר שיש עוד חיים אחרים שהיא רוצה לחיות. וכשהבינה את זה, כבר לא הייתה כל כך בטוחה שתתחתן עם נפתלי שוהם.

ובשעת הט"ש כשהוא התקשר היא היססה איזה רבע שעה אם להציף את הנושא ובסוף גמגמה שהיא מרגישה שהמצב הזה לא הכי הגיוני, ושהיא לא רוצה לחתוך אבל שאולי יש דברים אחרים שהיא רוצה להתרכז בהם, ושהם לא מדברים ושאין להם זמן ביחד וכל זה גורם לה להרגיש לא בטוחה בקשר, ונפתלי אמר שהוא צריך אותה אבל מבין אותה מאוד, והיא אמרה שגם היא מבינה אותו וגם היא אוהבת אותו מאוד ושהם ידברו על זה בשבת. וכשניתקה הרגישה איך היא באמת אוהבת אותו מאוד, ושלא יכול להיות שאחרי שהם ביחד שלש שנים פתאום כל האהבה הגדולה הזאת תסתיים, וכבר לא היה לה שמץ של מושג מה היא הולכת להגיד לו בשבת.

יב.

אחרי שנועם חזר בערב במפתיע עם צ'אנקי מאנקי והם אכלו גלידה לארוחת ערב היו לו וליסכה דינה כמה ימים של שקט שבהם הוא המשיך לנגן לה בבוקר והם אכלו חביתה עם סלט וטחינה לארוחת ערב והכל היה על מקומו בשלום, וכיון שלא היה להם כסף הכל הפך להיות מין חלום עתידי שכזה, שיום יבוא והם ישבו בפיאצה באיזו עיר באיטליה ויאכלו גלידה והרוח תנשב להם בשיער וציפורים, אבל יום אחד נפטרה סבתא רבא של יסכה דינה, שכבר הייתה בת תשעים וחמש ובדמדומים זה חמש עשרה שנה, ואחרי כל הדודים והדודות הגיע ליסכה דינה ולנועם משהו כמו עשרת אלפים שקל, שזה לא מספיק לחיסכון ולגמרי מספיק לאיטליה, וכשנועם אמר בואי נחסוך את זה היא אמרה לו להפך, ושלחה אותו לרב דודי שישכנע אותו.

ויומיים לפני שהוא הלך לרב דודי היא התקשרה לרבנית רחלי, שהייתה מדריכת הכלות שלה וגם מעצבת גרפית נחשבת, וסיפרה לה את כל הסיפור, והרבנית רחלי שביקשה תקראי לי רק רחלי אמרה לה אין שום בעיה, זה מספיק חשוב ואני אשכנע אותו, ואין ליסכה דינה מושג מה בדיוק קרה אבל נועם הלך לרב דודי בערב וחזר מאוחר יותר בערב ואמר שהרב דודי אמר שזה שלום בית ומותר לצאת בשביל זה מהארץ, ולגבי הכסף הוא אמר שלא לדאוג ושעכשיו אנחנו בתקופה שבה לא צריך לחסוך אלא לטפח את הזוגיות שלנו, ושאם מישהו מרים גבה להגיד לו שהרב דודי ציווה עלינו לטוס לאיטליה. ויסכה דינה רצתה לחבק אותו אבל הם היו אסורים, אז היא רק מחאה כפיים בהתלהבות ואמרה איזה כיף איזה כיף אז מתי אנחנו נוסעים.

ונועם אמר בואי ניסע בבין הזמנים, ועד אז הם ישבו על האינטרנט בכל ערב ואכלו טוסטים שהיא הכינה בחפזה ומצאו כל מיני דילים מיוחדים לאיטליה ולאייר בי אנד בי והכל, ויסכה דינה חיפשה מקומות קטנים ורומנטיים ונועם חיפש את כל המקומות המפורסמים באיטליה כמו שער טיטוס ומגדל פיזה וונציה עם גונדולות, וביום אחד שהיה יומיים אחרי תשעה באב הם עמדו באולם הטיסות היוצאות של בן גוריון והרגישו איך הנשמה שלהם מתרחבת עם התקרה הגבוהה ובליל השפות והמזרקה שפועלת בשלוש בלילה. ונועם הלך לדיוטי פרי וקנה את הויסקי הכי זול לאסוף אותו בחזור ובא אליה עם עיניים בורקות ואמר לה יסכה דינה תראי מה קורה כאן, תראי. ויסכה דינה הסתכלה עליו ואמרה אתה מאמין שאנחנו טסים? ונועם אמר אני עדיין לא קולט את זה. תראי כמה חנויות פתוחות בשלוש בלילה! ויסכה דינה אמרה איזה רומנטי זה, ונועם התלהב מזה שיש שם כל כך הרבה אנשים שלטוס נראה להם הגיוני.

הם טסו לארבעה ימים וכבר ביום הראשון יסכה דינה הבינה שהאנגלית שלה שהיא למדה באולפנה לא מספיק טובה בשביל לדבר עם כל המלצרים והמוכרות ופקידת הקבלה של המלון ובליל האיטלקית היה נשמע לה כמו המון אנשים שצוחקים עליה כל הזמן, והיא נצמדה לנועם שלמד אנגלית מהיסודי וידע לדבר כמו שצריך עם כל האנשים מסביב. והם הסתובבו ברומא ולא נכנסו לכנסיות ורק ראו את המבנים המפוארים מבחוץ, ולרוב זה היה נחמד ומרגש אבל מדי פעם כשהוא התלוצץ עם פקיד הקבלה או עם תיירים אחרים היא הרגישה כאילו הוא מצטרף לחזית נגדה, והם בכוונה מדברים בשפה שהיא לא מבינה כדי לדבר על דברים שהם לא רוצים שהיא תבין.

והתחושה הזאת הרסה לה את כל הטיול הרומנטי שכבר לא היה 'אני ונועם נגד כל העולם' אלא 'אני נספחת לנועם שהוא דווקא בסדר עם כל העולם', ועשתה אותה יותר ויותר מרירה, ובמקום ללכת לכל המקומות הרומנטיים הקטנים הם הלכו לראות את כל המקומות המפורסמים, ביחד עם עוד עשרים וחמש מליון תיירים אחרים כמו שהיא ראתה באינטרנט, ובמקום להיות אשת העולם הגדול שהייתה פעם ביוון עם סבתא, זו שמראה לנועם את העולם, היא הפכה להיות אשת העולם הקטן שמתמרמרת על כל העולם, ונועם הסתכל עליה מדי פעם בנסיעות ובפינות הרומנטיות שהם תכננו מראש ללכת אליהן ואמר לה יסכה דינה, מה יש לך, ויסכה דינה לא ידעה מה להגיד לו.

וביום של הטיסה חזור היא אזרה אומץ ואמרה נועם, אני רוצה שנלך לאיזה מקום קטן על הנהר רק אני ואתה, ונועם אמר מקומות קטנים יש לנו גם בבית, ויסכה דינה אמרה בכל זאת, זה מה שאני רוצה, ונועם הסתכל עליה ואמר לה טוב, חבצלת השרון, נלך. והם הלכו לגדות הנהר וחיפשו ומצאו בסוף איזה בית קפה קטן ודלוח, ונועם אמר את רוצה גלידה נכון, והזמין לה גלידה בלי לשאול אותה ואז הלך לדבר עם המלצר, ואז עם נגן הרחוב שניגן ברקע ויסכה דינה ישבה שם בשמש עם הגלידה הלא כשרה שנמסה בשמש וחיכתה לו והייתה לה התחושה שכל הטיול הזה הוא טעות אחת נוראית וכל מה שהיא רצתה זה לחזור הביתה.

וכשנועם חזר הוא חזר עם הגיטרה של נגן הרחוב וכרע ברך ושר לה איזה שיר של הביטלס או משהו שהיא זכרה במעומעם וכנראה שגם הוא זכר רק במעומעם, כי תוך כדי נגינה הוא זייף וכל האנשים מסביב הסתכלו עליו ועליה וצחקו, ופתאום היא התמלאה בתחושה שהם לא צוחקים על נועם ועליה אלא חושבים שזה חמוד שמישהו מנגן למישהי שהם לא מכירים.

ובו זמנית היא הרגישה שלמרות זאת זה קצת חוצפה מצידם לצחוק על נועם שלה שמנגן לה שיר באמצע רומא, וכשנועם סיים את השיר והביט בה היא הרגישה איך הלב יוצא אליו והיא קמה והסתכלה עליו והחזיקה לו את היד וכל האנשים מסביב מחאו כפיים, והייתה לה תחושה שזה בכלל לא נועם שהיא הכירה אלא נועם מסיפור אחר, ושהיא בכלל לא היא אלא מישהי מסיפור אחר, ושהמישהי הזאת מאושרת מאוד.

הרהור על הכיפה

כשהרב שג"ר דיבר על כינון האמת הוא כנראה דיבר על הכיפה שלי ועל היחסים הסבוכים שלי איתה. על הרגעים שאני איתה והרגעים שאני בלעדיה, והניסיון להגדיר לעצמי בכל פעם מחדש למה כך ולמה אחרת. ועל אף החשש מהתיוגים ומההגדרות בכל זאת אני מוצא את עצמי הולך איתה בפומבי, מתירוצים רבים ושונים.

אוריה מבורך כתבה ודיברה הרבה, בזמנו, על כיסוי ראש לנשים. המסמן, היא אומרת, יכול להנתק מהמסומן. כיסוי הראש לא חייב להיות הכפפת הראש לנהלים הגבריים, הצנעת לכת, שלטון הפטריארכיה. אדרבה, המורידות את כיסוי הראש מהסיבה הזו – הן שבות ומכוננות אותו כך, כפטריאכלי. והלא אפשר לשים כיסוי ראש ולכוון בו משהו אחר: למשל, אהבה.

אין לי מהלכים, הבנה או תובנות בעניין כיסוי הראש של נשים, וזכותה של כל אשה לברור לעצמה את הדרך ללכת בה. אבל כשקראתי את הדברים של אוריה, אי אז, שמעתי את הקול הפנימי שלי, המתלבט על הכיפה. הקול שאומר 'תלך כמו כולם', הקול שאומר 'יהודי צריך ללכת עם כיפה', הקול שמתלבט 'מה יהיה אם יראו אותי ככה'.

נזכרתי בזה לא מזמן, כשניסיתי להסביר לתלמידים שלי למה לפעמים אני עם ולפעמים אני בלי. בגדול, אמרתי, כאדם שגדל בבית דתי, אני רגיל לחשוב על הכיפה בתור משהו שנעשה עם הפנים לקהילה: הסוג, הגוון, הגודל, גודל החוטים, הצורה – כל המאפיינים של הכיפה מגדירים אותי חברתית ומאפשרים לאחרים לדעת איך להתייחס אלי. כלומר – הכיפה נמצאת עלי תמיד, והפעולה נמצאת במבט הרואה אותי. אבל אולי – כך הצעתי – הכיפה לא נועדה החוצה, אלא פנימה?

וכשאני אומר 'פנימה', אני מתכוון לזה שהיא אקט שאני פועל בו. כלומר שעצם ההליכה עם הכיפה היא פעולה במבט שלי, שכוונתה יכולה להיות – אני דתי עכשיו. אני מביט בעולם במבט שיש בו אלוהים. אני מזכיר לעצמי שאני לא כל העולם. כל מיני דברים כאלה. ולמרות שזו פעולה שאחרים רואים אותה, בכל זאת זו פעולה שמיועדת להזכיר לי משהו, ולא לסביבתי. במובנים כלשהם , זו יכולה להיות הנקודה על המצח של ר' נחמן.

ככזו, הפעולה יכולה לתפקד כ'פעולה' רק כאשר היא לא טבע. פעם חשבתי שאדם יכול לשמור על השבת רק כאשר השבת מאיימת לברוח, והוא צריך לכלוא אותה בגדרים ובגדרות. אם השבת לא תלך לשום מקום, אינך שומר – לכל היותר אתה מארח לה לחברה. זה נכון גם לכל מצווה אחרת, וגם לכיפה; אם יש לך את האפשרות ללכת בלי כיפה, ובכל זאת אתה בוחר להניח, הפעולה מקבלת ממשות בעולם.

אם לשחק במסמן ומסומן, שוב, הרי שהכיפה היא המסמן. אבל במקום לסמן לעולם הגדרה דתית, או היותי דתי, היא מסמנת את זה כלפי. אני איני האובייקט הנקרא, אלא הקורא, והקריאה הזו היא שמכוננת את אותה 'אמת' שג"ריסטית, אמת רכה, שאינה מוכרחת.

והדברים ארוכים.

דברים שקרו פעם אחת (1)

פעם אחת ישבתי לחומוס עם שחר ועם אסנת שהייתה החברה שלו מהתיכון, ואני קמתי ליטול ידיים, ושחר אמר איזה בעסה לכם, הדתיים, אתם לא יכולים לעשות שום דבר ככה, ספונטנית, לפי איך שאתם מרגישים. כל דבר שאתם עושים אתם צריכים לעשות איזה משהו קודם, כמו לשטוף ידיים או להתפלל או משהו כזה, ואתם חייבים לחשוב על זה ברצינות לפני. ורציתי להגיד שזה לא בדיוק ככה אבל לא יכולתי לדבר כי בדיוק נטלתי ידיים.

וככה יצא שלא יכולתי להגיד לו שזה לא נכון שאנחנו לא יכולים להיות ספונטניים, כלומר רציתי להגיד לו אתה חושב שאנחנו הדתיים הכל מתוכנן לנו מראש ואנחנו יודעים מה קורה כאן, יודעים שארץ ישראל זה טוב וגלות זה רע ונישואין זה טוב ורווקות זה רע, שלא לדבר על תרבות המערב, אבל בעצם כל דתי מהצעירים שאתה רואה סביבך מתלבט כל הזמן אם יש אלוהים או אין אלוהים.

הוא הולך לשירותים ומתלבט ומגנב חומוס ומתלבט וקונה צלחות חד פעמיות עם מפיות מצוירות ומתלבט אם יש אלוהים או לא, ובגלל שזו כזו החלטה גדולה, החלטה מסוג החלטות חתונה, שאלה ההחלטות האלה שקשה להחליט בהן, אז לפעמים הוא פשוט מחליט משהו באופן ספונטני לפי איך שהוא מרגיש, כלומר לפעמים הוא מחליט שיש ולפעמים שאין ולפעמים שפשוט אין לו כח להתעסק בשאלה הזאת ומה אכפת לו למשוך עוד שבוע.

ובגלל שהיה לי כמה שניות לחשוב על זה לא אמרתי לו את כל זה, כי לא היה לי כח להתעסק בשאלה הזאת באותו זמן. אחרי שישבנו ואכלנו וקמנו ללכת נשארתי עוד דקה כדי לברך ברכת המזון ואסנת הסתכלה עלי ואמרה אבל מה אתה יודע, שחר, הדתיים האלה הכל פשוט להם. מתי להתגייס ועם מי להתגייס ומה ללמוד ועם מי לצאת ומתי להתחתן, וכשהיא אמרה מתי להתחתן היא הסתכלה עליו בחיוך מתרפק כזה וזה היה חבל כי שלשה חודשים אחר כך שחר נפרד ממנה באופן ספונטני וטס לסרי לנקה.

——-
פעם אחת הלכתי לסרט עם יוסי מולכו, שהוא הבן הכי יפה שאני מכיר, ודיברנו על איך קל לו להשיג בחורות, כי הוא מין מאצ'ו חתיך הורס עם זיק בעיניים וספר שירה בכיס, ונחמד ורגיש ומתחשב. ובטח כל בנות ישראל נופלות שדודות לרגליו.

ויוסי מולכו אמר תדע לך גזבר שזה לא נכון, כי ברגע שאתה נראה טוב ממש אז כל פגם קטן הרבה יותר בולט לעין. ולאנשים הרבה יותר כואב על יופי שמושחת או מתקלקל מאשר על סתם פגם. וזה נכון לרהיטים ולבגדים וגם לבני אדם. ויש אפילו גמרא מפורשת בארמית על זה, וואי להאי שופרא דבלי בעפרא.

ולכן כשאני פוגש בחורה, אמר יוסי, אני לא יכול להיות עצבני או קטנוני או רגזן כי כל דבר ישר קופץ לעין והרבה יותר מפריע. אז הרבה בנות מספרות לעצמן שהן רוצות אביר על סוס לבן אבל באמת הן רוצות שכל הזמן הוא יהיה אביר. אבל להיות אביר זה חרא, תאמין לי, כבר עדיף להיות נושא הכלים.

ואני זוכר את השיחה הזאת גם כי ראינו סרט עם אל פאצ'ינו וגם כי אחרי שנה וחצי יוסי התחתן עם רחלי זילגלבלוים שהייתה מכוערת וחסרת כל חוש אסתטי, ועד כמה שידוע לי הם חיים באושר ובנורמליות ורבים מריבה בריאה לפחות פעמיים בחודש.

—-
כשרבין נרצח הייתי בן שש והייתי בשבת אצל סבתא. אכלתי פרוסת לחם עם מלפפון בתור אף, זיתים בתור עיניים ועגבניה בתור פה מחייך, וסבתא אמרה אולי נראה מה קורה עם ההפגנה של השמאל. היא פתחה טלויזיה וראינו שני אנשים שרים שיר שלא הכרתי, ופתאום הכל השתבש ומישהו אמר שקרה משהו ומהר סגרו את הטלויזיה ושלחו אותי לקרוא 'הדב פדינגטון' בחדר.

אהבתי את הדב פדינגטון. היה בשובבות שלו משהו רציני, כאילו הוא מנסה לסדר את העולם ואיכשהו הכל משתבש לו. אהבתי את זה.

אחרי שעה נסענו חזרה וברדיו דיברו כל הזמן על הרצח, ומי יהיה ראש הממשלה, ואמא שלי אמרה 'וואי וואי', וכל הזמן חשבתי על אוהד רבינוביץ' מהכיתה שלי, שתמיד היה יודע מה קרה בעולם בגלל שאבא שלו היה שומע את החדשות של שבע כשהיה מכין להם סנדויצ'ים. בכל בוקר אוהד רבינוביץ' היה מגיע לכיתה ומספר לכולם מה קרה אתמול, ולמעט תוצאות המשחקים של בית"ר הוא באמת ידע הכל.

וחשבתי על אוהד בגלל שלראשונה חויתי אירוע חדשותי, כלומר צפיתי בטלויזיה בדיוק כשזה קרה, ולאף אחד אצלינו בתלמוד תורה לא הייתה טלויזיה, כך שפעם אחת סוף סוף יכולתי לעמוד באמצע הכיתה ולספר לכולם מה בדיוק קרה אתמול.

ובבוקר שלמחרת לקחתי את הילקוט ועליתי על האוטובוס לבית הספר, וכשירדתי ליד הבית של משפחת רבינוביץ' ראיתי את אוהד יוצא החוצה ולא יכולתי לחכות עם זה יותר. אתה יודע, אמרתי לו בהתרגשות, רבין נרצח אתמול. וואי וואי מה יהיה. ראיתי את הכל בטלויזיה.

גם אוהד רבינוביץ' התרגש מאוד. 'כן', הוא אמר לי, שמעתי ברדיו הכל. ראיתי את זה בטלויזיה, אמרתי לו. אבא שלי אמר שלא ראו כלום בטלויזיה, הוא אמר. וזה היה נכון, כי באמת לא ראו כלום בטלויזיה, ואני בכלל קראתי על הדב פדינגטון, ולא ידעתי מה להגיד לו. הוא פטפט בהתרגשות. עוד מעט שמעון פרס יהיה ראש הממשלה, הוא אמר, אוי ואבוי. אבא שלי אומר ששמעון פרס הוא לא טוב למתנחלים.

בשארית הדרך לבית הספר שתקתי, בגלל שלא ידעתי מי זה שמעון פרס, וכשאוהד רבינוביץ' נכנס לכיתה וסיפר לכולם בהתרגשות שרבין נרצח ומה יהיה, וכולם התקבצו סביבו בהתרגשות ולכמה רגעים הוא שוב היה המוקד הכיתתי, אני בעטתי בקיר בשקט. איזה מעצבן שרבין נרצח, אמרתי לעצמי.


ופעם אחרת הלכתי עם איתמר לראות ליגת האלופות אצל סבתא שלו שגרה בכניסה לעיר, ולפני שנכנסנו איתמר הוציא מסטיק מנטה ולעס והוציא דאורדורנט ושם כדי שלא יריחו עליו את הסיגריה, וכשהוא ראה שאני מסתכל הוא אמר שסבתא שלו חושבת שסיגריות זה של פרענקים וזה רע. וכששאלתי אותו אם הוא לא עדכן אותה בהתקדמות המוסר האנושי לאחרונה הוא אמר שאין טעם.

אתה מבין, הוא אמר, יש אנשים שנולדו לתוך מציאות מסוימת והם פשוט חיים בתוכה בלי לדעת שאפשר אחרת, וזו הסיבה שסבתא שלי דתיה וגזענית ושמה מפות תחרה על הרהיטים. זה לא שהיא דתיה כי היא בחרה בזה או משו, זה שהעולם פשוט ככה ואין אופציה אחרת.

אחר כך נכנסנו והוא נישק אותה על הלחי והיא הוציאה תפוצ'יפס וקטשופ וראינו את ריאל מפסידה שתיים אחד בחוץ, ויצאנו החוצה מדוכדכים לעשן קצת, וכשסבתא שלו יצאה להליכה היא ראתה אותנו מדוכדכים ושאלה מה קרה. ריאל הפסידה, אמר איתמר. למה אתה בכלל אוהב אותם אם הם ספרדים, אמרה סבתא שלו. תאהד את הקבוצה השניה.

איתמר ניסה להסביר לה שקבוצה זה ברית וזה לפי ההחלטה שקיבלת בכיתה א' ואי אפשר להחליף קבוצה לפי נצחונות או משו, אבל בסוף הוא ויתר. היא לא תבין בחיים, אמר לי כשהלכנו חזרה. אמרתי לך, היא מזמן אחר.

ימים נוראים ונפלאים | לראש השנה

א.
פתאום מבין המון ימים של חול הגיע ערב ראש השנה והחגים כולם, ויהודים הולכים לטבול במקווה ולהתיר נדריהם בפני דיינים מומחים ולשיר 'אחות קטנה' בבית הכנסת. ואיני יודע מה מפתיע יותר: שהימים הנוראים הגיעו, או שככלות הכל הם אינם כל כך נוראים. שאין בהם הוד ואין בהם חיל ורעדה, ואין בהם מלבד לשבת לשולחן עם רימון ותפוח בדבש ולאחל לעצמינו באסמסים שנה טובה ומתוקה.

ובאיזשהו מקום זה מוזר. איך הימים שהיו כל כך גדולים ונוראים צמצמו עצמם לכדי תפוח בדבש. ולא שאני מזלזל, אבל–

והרי כשהייתי בישיבה היינו חוזרים ואומרים לעצמינו שראש השנה אינו יום דין ואינו משפט, למרות האשליה ולמרות 'ונתנה תוקף', והוא אינו אלא היום שבו ממליכים עלינו את אלוהים. והשופר אינו קול זעקה שקורא לנו לחזור בתשובה שלימה, אלא קול חצוצרות המלכת המלך.

ב.
אבל זמן עבר מאז. אני כבר לא בישיבה, יצאתי, והדימויים האלה זרים לי. משפט? מלך? אלוהים הוא לא המלך שלי ולא הדיין שלי. הוא מן צללית מלווה של החיים שלי, אם בכלל, אבל בוודאי שהוא לא המוקד. תפילות? בכיות? תנו לי את הגפילטע פיש וההערינג והצ'ולנט שלי, איזה ספר נחמד להעביר איתו את חזרת הש"ץ, ותו לא.

וכשחושבים על זה כך נראה היחס שלי לאלוהים ככלל. אל תבלבלו אותי עם אלוהים שמשגיח על כל מעשה, עם משמעויות מטאפיסיות, עם כוונות בתפילה. תנו לי קצת יידישקייט והניחו לי בשקט.

וזה בדיוק מה שזה עושה לראש השנה, היידישקייט הזה; הופך אותו למוכר. המנגינות המוכרות. האוכל המסורתי. וכל עניין המיוחדות של היום הזה נעלמת, וכל שאני רוצה, פתאום, הוא לעבור את החג בשלום.

ולא כי אני לא רוצה שתהיה לו משמעות, אלא כי המשמעות המקובלת לא מדברת אלי כבר.

ג.
אריסטו פותח את ה'פואטיקה' בנקודות הפתיחה והסיום של סיפור. סיפור, הוא אומר, נפתח בנקודה הכי מוקדמת שהוא יכול ומסתיים בנקודה שאחריה אין עוד מה לספר. לפני ההתחלה אין דבר, וגם לא לאחר הסוף. וחשבתי לעצמי שראש השנה הוא מן נקודת אמצע כזו, למרות שקוראים לו ראש השנה. כלומר יום שיש לו עבר (השנה הקודמת) ויש לו עתיד (השנה הבאה) והוא מן נקודה של הווה, רגע שבו עוצרים הכל ומתבוננים.

אבל במה להתבונן? על מה אנחנו מסתכלים, כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו?

אנחנו מסתכלים על הצללים של החיים. על הדברים שמלווים אותנו כל כך הרבה זמן, עד ששכחנו שהם שם. אנחנו מנכיחים את המציאות הקיימת, ומסתכלים על המשפחה, על העבודה, על התחביבים ששכחנו.

וכן, גם על אלוהים.

ד.
הדימויים המקובלים ליחסי אל – מאמין הם דימויים של מוכרחות. המלך לא שואל את נתיניו אם הם רוצים להיות נתינים שלו. גם האב לא שואל את בנו אם הוא רוצה להיות בנו. אתה חייב שיהיה לך אלוהים, בין אם תרצה ובין אם לא. אפילו שיר השירים מתאר איזו ריצה מלאת כמיהה ותשוקה, מין אהבה שאי אפשר לשאול עליה.

בכל פעם שהיו מדברים על זה בסביבה, הייתי נזכר בדברים היפים שכתב בעל התניא, ש'אין מלך בלא עם', כלומר ש'מלך' הוא הגדרה של יחס בין מלך לנתינים; בשביל שיהיה מלך צריך שיהיו לו נתינים. ואם לא היינו ממליכים עלינו את אלוהים, הוא לא היה מלך כלל.

וחשבתי שאולי צריך ללכת לאיזו הגדרה שאינה מוכרחת. להגדרה שבוחרת בכל פעם מחדש; נניח, לזוג. זוג שבוחר להתחתן ולחיות ככה את החיים. ואפשר שלא, ובכל זאת כן. והם מתרגלים זה לזה אט אט, והופכים להיות הרקע זה של זה.

ה.
כי כן, לפעמים אדם חוזר הביתה ואשתו מביטה בו במבט עקום. הוא בודק את מפתח המכנסיים שלו (סגור) ואת הצווארון בחולצה (פתוח, אבל במידה הנכונה), ומנסה להזכר אם זרק את הפח (כן) ואם דיבר עם בוזגלו על הגננת שמזלזלת בילדים, והדברים נראים לו עשויים היטב, כדרך כל יום. והם הולכים ונטרדים יום שלם ושותקים בהפגנתיות בזמן שהם אוכלים שאריות מוסקה משבת, וכך זה ממשיך עד שהוא נשבר.
מה עשיתי, הוא שואל אותה לבסוף.
זה יום הנישואים שלנו, היא אומרת.

שכח. והלא אפשר לשכוח. ועם תחושת האשמה שמציפה אותו, הוא עומד תוהה: והלא מה שהיה צריך להעשות, נעשה. המטלות סומנו בְּוִי. בסך הכל לא עשה לה איזו ג'סטה של 'מְעבר'; מה כבר קרה.

ו.
ונראה לי שהעניין ביום הנישואים הוא חידוש הברית. זה היום בו אדם אומר לאשתו שהיא המלכה שלו, שהוא מוכן לקבל אותה בתור גורם משפיע על חייו. ואם הוא לא עושה ג'סטה, הוא כאילו מראה שהוא לא בוחר מה מחדש. ואולי זו המשמעות של 'יום הדין'. לא כי זה יום שבו אנחנו עומדים למשפט ומחליטים עלינו מה יהיה דיננו במהלך השנה, אלא כי זה היום שבו אני מנכיח את קיומו של אלוהים, ואת זה שאני בוחר בו. וביום הנישואים דברים הופכים להיות רגישים יותר ומועדים יותר לפורענות.

כלומר שעניין המלכת האל הוא עניין יום הדין; בעצם זה אותו הדבר.

ז.
המילה 'נורא' פירושה 'מעורר יראה'. יש יראה שהיא פחד ויש יראה שהיא יראת כבוד. ופירושה שיש כאן משהו שחורג מן הרגיל, שהוא יוצא דופן. שהוא 'מאוד'.

אולי 'הימים הנוראים' אין פירושם 'הימים המפחידים', אלא 'הימים המיוחדים'. אולי אי אפשר שראש השנה יגיע כמו שצריך אחרי חודש שלם של אלול. צריך שתהיה שגרה, שתהיה התרגלות.

דווקא מתוך ימי החול, הנכיחו את המציאות שלכם.

ח.
ובכן, ערב ראש השנה. אל תחששו, לכו לאהבותיכם ואמרו להם שאתם אוהבים אותה או אותו. התקשרו לסבתא ואמרו לה שאתם מתגעגעים אליה. ספרו לחבריכם שאתם רוצים לחזק את הקשר. שלחו הודעות נחמדות לאנשים שחשובים לכם ולא אמרתם להם את זה מספיק.

ט.
ולכם, העוקבים והקוראים והמגיבים: תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מגיבים לי, עוצרים אותי ברחוב, שולחים לי הודעות.
אתם חשובים לי, למרות שאני לא מכיר את רובכם.
סתם, רציתי שתדעו.

שנה טובה ומתוקה.

—–

[בתמונה – כריכת האלבום הראשון של וולוט אנדרגאונד; ציור של אנדי וורהול, שהיה לוקח אובייקטים רגילים כמו בננה או פחית מרק, מעצים ומגדיל אותם, 'מנכיח' אותם, מסב אליהם תשומת לב והופך אותם למיוחדים.]

מגבות מטבח

והלא גם זה עניין מוזר מאוד; החיים האנושיים פריכים ושבריריים כל כך ובכל זאת הלך יואל וקנה מגבות מטבח, אלא שיואל נִטְרד במלאכתו ולא היה לו פנאי לחשוב בזאת, ובנוסף מעולם לא היה טוב בבחירת מגבות: אלמלא הייתה תמר שולחת אותו היה מעדיף להישאר בבית. הוא גרר את רגליו ברחוב עזה כשידיו עמוסות מגבות מפוספסות ירוק-בקבוק. גָּרַר, שכן הקיום האנושי קודם למהות ובנוסף אינו הוגן: יואל נולד כשרגלו וידו הימניות קצרות מהשמאליות. משהו בו נראה מעוות ומכופף קמעא ונוטה לימין, אלא שביום חמישי היו השמיים מעוננים מאוד ויפים עד להתמיה. יואל הלך חזרה הביתה וריחם על ילדי בית הספר שאינם יכולים לצאת ולחזות בפלא. בכלל היה יואל אדם רגִיש; בכיתה ה', בזמן שהילדים האחרים שיחקו בכדורגל ישב יואל וקרא ספרים על פנג הלבן וקסם השחור ושקנאים ושאר בעלי חיים שהתעללו בהם, וליבו נמלא עליהם רחמים עד להתפקע. בחוץ עלתה שאגה ורוזנמן צעק "גול! גול! מִי קְרוֹיְף? מִי מארדוֹנָה?", ובפנים ישב יואל ובכה.

לפעמים היה שוקע בספר עד כדי שהיה מתנתק מן העולם.

באוניברסיטה גדל והכיר את תמר (היא הייתה יפה בדיוק במידה הנכונה כך שיחשוב שהיא הכי יפה שהוא יכול להשיג) והתאהב בה וחיזר אחריה והם עברו לגור ביחד והתחתנו וכתבו על הדלת 'כאן גרים מר וגברת ברגר' וליד ציירו איש הולך ומחייך; הִנה מר ברגר קונה מגבות למטבח. הוא המשיך לדדות ברחוב בעייפות-מה; יואל ברגר שכב אמש בְּכֹחַ את אשתו תמר ברגר (למשפחת שלומוביץ'). כך התנהל העניין: היא נכנסה הביתה עייפה אחרי יום העבודה, זרקה את התיק בפינה והתיישבה על הספה. הוא ביקש לגעת בה והביא לה יין ושוקולד בכדי שיוכל להשעין עליה את ראשו ולחבוק אותה. הגברת ברגר לא נגעה ביין ובשוקולד, במקום זה היא שתקה קצת ואחר כך הלכה לישון. יואל ברגר ישב מול הטלויזיה ובהה באויר וחשב על הַמְבּוּרְגֶרִים קטנים. כשנִכְפָּה עליה לא אמרה 'רוֹצָה אֲני', אלא התכרבלה עוד קצת בתוך עצמה ומלמלה בלחש "אין לי כח", ו"אולי מחר". בזמן הזה היה ראשו של יואל ברגר אי שם בעולמות עליונים והוא הביט בעיניים שלה במבט מזוגג ולא ראה אותה. אחר כך הלך לשבת במטבח ולשתות מיץ עם נגיעות הַפְּרִי. הוא קרא את עיתון הבוקר ובעיתון הייתה כותרת שְׁאֵלָה: "למה אנחנו אוהבים את בּוֹב סְפוֹג?". יואל לא ידע מה התשובה.

בין כה ובין כה עבר מאז יום שלם וכעת הלך יואל הביתה וצרור מגבות בידו. בפינת הרחוב ראה שני נערים ונערה מסתודדים ומצביעים אל אחת הסמטאות. כשהיה בגילם לערך, צעיר לימים, היה נוהג להסתכל על הבנות בכיתה והן מצידן הסתכלו על בנים אחרים. חלקן ריחם עליו מאוד וחלקן דיבר איתו אבל אף אחת לא רצתה לצאת איתו, עד גיל עשרים ושתיים אף בת לא השעינה את ראשה עליו, ובקושי ידע יואל מגע אישה; היה נזקק להתקל בהן, כמו במקרה, במקומות צפופים. שני הנערים היו עצבניים למראה והשמש האירה את שיערה של הנערה כמו הילה קדושה. לפעמים ראה יואל ברגר מראות אלוהים: הוא לא היה אדם דתי, ובאמת קרא בקאנט ובניטשה דברים נכוחים אודות חירותו של האדם, אבל פעמים שהסתכל יואל ברחוב וראה אבנים קטנות וגללי כלבים מרחפים באוויר. ובכן מה זה אם לא מראות אלוהים. פעמים אחרות ראה נורות ניאון מאירות שלטי פִּרסוּם והרגיש איך העולם כולו מוּפָז באור יקרות וקיפאון. לרגע הקִיץ, הביט ברחוב: שני הנערים והנערה נעלמו ומהסמטה לידם עמדו נשמעת צווחה חדה. הוא חשב לעצמו: יתכן, כמובן, שזו קריאתו של שקנאי.

cat

לא הייתה זו קריאתו של שקנאי: שני הנערים והנערה עמדו והביטו בנער אחר, מוצק ומְזוּקָן למראה, שעמד ונצמד בגבו אל קיר של סמטה-ללא-מוצא (על שם אליעזר פרישמן ז"ל מבוני ומקימי הארץ). בקצה הסמטה עמד עץ גדול, על קוי החשמל היו זוג נעליים תלויות ובקירות הסמטה היה גרפיטי של ארנב עם שיניים בולטות. יואל חשב שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ולכן התבונן היטב בגרפיטי וראה: רסיסי הצבע התאחדו לכלל קו בולט כך שיצטייר ארנב על הלְבֵנִים. בינתיים איימו הנערים על הבחור המוצק; אחד מהם שלף סכין קפיצית וקילף באמצעותה תפוח. הלא היה מן הראוי לשאול מה יש לאדם לקלף תפוחי עץ אדומים כשאדם עומד מולו ורוֹתֵת, ובכל זאת קילף. לא היה סיפק ליואל לחשוב על כך ורק הניח את מגבות המטבח, עמד והתבונן.
"פעם אחרון שאתה מסתכלת על חברה שלי," אמר הבחור עם הסכין. היה לו קול גבוה ומעט צווחני.
"אין פעם אחרונה," אמר חבר שלו והתבונן במזוקן. הייתה לו שפה קצת בולטת. "יש רק פעם אחת. אדם מגיע לעולם הזה בתור תינוק ויוצא בתור מבוגר. אין עוד פעם."
המזוקן הביט בו מבולבל, אחר כך התעשת. "לא התכוונתי לפגוע או להטריד," אמר. "רק נתתי מחמאה."
"אין דבר כזה הטרדה בעולם," אמר השפה הבולטת, "גם אין מחמאה. הכל לפי האחֵר: אם הוא מוחמא, זו מחמאה. אם הוא מוטרד, זו הטרדה."
"אז עכשיו גם להצמד אלי באוטובוס זה מחמאה? לגעת בחזה שלי זה מחמאה?" אמרה הבחורה. "ומי אתה בכלל שתגיד שאני יפה? זה מטריד אותי. אלוהים, גברים. מה יש לכם."
בפעם הראשונה שראה יואל את תמר היא הייתה יפה ככל שיכול היה לשוות לנגדו. הוא שמע מוזיקה מקודשת עולה באוזנו: המוני נערות שרו א-קאפֶּלה בקולות נוגים. הזמן היה איטי יותר, אחר כך מהיר עד כדי חיפזון. היא חייכה אליו. "אתה יודע איפה יש מכונת פחיות בסביבה?" היא שאלה; כנראה לא ראתה שידו הימנית קצרה ומעוותת ושהוא נוטה על צִדוֹ. זמן רב אחר כך, הבחור הפסיק לקלף את התפוח. הוא פלח אותו לפלחים. אחר כך קירב את הסכין לפניו של המזוקן. "אתה תעזבי אותה, אתה שומעת," הוא אמר בקול גבוה ובלשון עתִיד: כך יִקְרֶה! "תלכי עכשיו לבית שלך ויותר אתה לא מתקרבת לכאן."
והבחורה אמרה: "אתה מבין את זה, בָּרוּך?"
באמת לא קראו לו ברוך ובכל זאת הנהן המזוקן בראשו. הוא רעד מפחד וביקש סליחה ורחמים, אבל השפה הבולטת היה נינוח: "גם סליחה אין בעולם," הוא אמר. "לפעמים אנשים רוקדים ושרים בכיכר המדינה ולפעמים הם מתחבקים, אבל באמת מעילי עור עולים תשע מאות תשעים ותשע שקל ואין אפשרות להחזיר זו מדיניות ההנהלה. אנחנו נדאג לזה שלא תוכל לעשות את זה שוב. אין עוד פעם."
הוא לקח פלח תפוח מהבחור עם הסכין, אחר פנה אל הבחורה. "מה את אומרת, עינת? לחתוך לו?" הוא דחף את המזוקן ברגלו ובעט בו קלות, האחרון נאנק וכיסה את פניו.
"בטח," אמרה עינת. "רק ככה גברים לומדים."

גם יואל, בפינתו, כיסה את פניו וביקש ללכת משם. הוא הרגיש כאילו הוא צופה באיזה אירוע אינטימי של אנשים אחרים; כמו הם קשורים זה לזה בקשר של יראה ואהבה. סכין נוגעת בבשר, גוף נוגע בגוף, הגבולות נפרמים כמו כריכה של ספר ישן.
אף פעם לא הלך מכות. היו מכות בבית הספר, בוודאי, אבל אלוני לא הרביץ לו; הרי היה נכה. לפני שהמורה למתמטיקה היה נכנס לכיתה היה אלוני רוקד עם ספר מתמטיקה וחובט בכולם סביב סביב, מלבד ביואל. אפילו לא נכח יואל באלימות של ממש: בצבא התנדב למודיעין, ושם אף אחד לא דחף ברגלו אנשים מזוקנים, או שלף סכין ואיים לחתוך לשֵׁנִי איברים מוצנעים. הרי אנחנו אנשים מבוגרים, והאלימות פסה מן העולם.
לכל היותר ספג אגרופים קטנים שהיכתה בו תמר ברגעים שעשו אהבה. כעת עמד נדהם; מעולם לא ידע שלבעיטה יש צליל שטוח כל כך. הוא לא ידע מה לעשות.
הוא רצה להמשיך הלאה, להביא את המגבות ושאר המצרכים לתמר שעמדה במטבח ולהרגיש איך היומיום חוזר וכובש עצמו על חייו. הוא חשב על לביבות הבצל ודָלוֹרִית שתמר יודעת לטגן, ולבבו עלה על גדותיו: הוא חשב איך פניה רכים בצללים העולים מהחלון, ואיך היא עומדת שם בסוודר האפור הישן שלה (ששימש לבישול ואפיה גם יחד. באמת מה שתמר רצתה יותר מכל היה מיקסר. אמנם כששאלו אותה היא צחקקה ולפעמים אמרה משהו על חיים טובים יותר, אבל באמת כשהלכו במדרחוב ודיברו ביניהם מה יהיה שנה הבאה ואיפה החומוס הכי טוב בירושלים, המיקסר היה הדבר היחיד שגרם לה להתרגש). הוא חשב איך היא מסדרת קווצות שיער מאחורי אזנה היפה כל כך, ואיך הוא רוצה ללכת חזרה הביתה ולעזוב את הנערים האלה בשלהם, וכבר הרים את השקיות מהרצפה ונטה על צידו ופנה ללכת, ובתוך שכבר התחיל לילך רק העיף לאחוריו מבט אחרון.

הוא הסתכל היישר אל עיניו של המזוקן, ומבט נתקל במבט. מיד לאחר מכן מעד: כיון שהביט לאחור לא ראה לאן הוא הולך ולכן כשל באבן שפה שבוודאי ריחפה באויר. כשהרים את עיניו ראה קרן שמש יוצאת מבין העננים ומאירה פרסומת לחטיף 'סוּפֶּר אֶגוֹ' שהייתה תלויה ממול. הוא הרגיש איך האזניים שלו מתלהטות וראה את העץ עולה באש ואינו אוכל. נעלי האול-סטאר שהיו תלויות על כבל החשמל המריאו באויר והתנענעו בכל עבר. פתאום עלתה בו הידיעה הברורה: אלוהים מדבר בו. הוא הנבחר, או שמא גיבור העל, ואולי המשיח: על כל פנים, הוא הוא האיש שנבחר להציל את האומלל הקטן והמזוקן הזה, העומד לאבד את איבריו ועכשיו שולח מבטים לכל עבר במין חיפוש נואש אחר הגואל.

היה ניתן לראות איך בפתאום הואר המבט ונִמְלָא תקווה, אף שהמצב היה בכי רע: השפה הבולטת תפש את המזוקן מאחורי גבו ומלמל באזניו דברי מוסר מכתביו של רוֹסוֹ, והבחור עם הסכין קירב את הסכין לשיפולי הבטן, ובדייקנות יעילה החל לחתוך את מכנסי הג'ינס כך שיחשפו האיברים המוצנעים. עינת עמדה ולעסה מסטיק בזוקָה עתִידות. המזוקן רעד והתנגד אבל לא היה חזק דיו, ובנוסף רעדה הסכין פעם ופעמיים וחתכה לו פסים אדומים בבטן.

גם אם רצה יואל להמשיך וללכת הלאה, לא היה יכול: אחזה בו תערובת של זעזוע, פחד, אחריות ושליחות, ומעל הכל עלתה בו תחושה שלכך נבחר. לכן יצא יואל מקרן הסמטה. הוא הניח את השקיות והפשיל את שרווליו (הימני קוּצָר במיוחד בעשרה סנטמטרים) ונדחף – נדחף! באמצעות יד נעלמה! – אל הסמטה כשהוא משאיר את מגבות המטבח מאחוריו.
הוא אימץ את קולו. "השלום לכם?" שאל.
לרגע היה מופתע מהמילים שיצאו מפיו. אחר כך נזכר שיתכן ואלוהים, המדבר בלשונות, הוא ששלח אותו.
השפה הבולטת העיף בו מבט. "אין דבר כזה שלום," הוא אמר. "גם מאבק אין. יש כאוס. רק כאוס. לפעמים אדם מחפש מדריך או משמעות שיראה לו איך מגיעים להנחה בארנונה ויגיד לו מה שיכתוב בטפסים, אבל דבר כזה אין בנמצא".
"והלא אין זה נראה כך," אמר יואל.
"אדון," אמר הבחור עם הסכין, "לך להבּיְתה."
"לא!" אמר יואל. הוא דידה לעברם. "שָׁלַח את הנער! אל תעשׂ לוֹ מְאוּמה!"
"מה?" אמרה עינת. "מי אתה בכלל? מאיפה צצת?"
"אלוהים ישלחֵני אליכם," אמר יואל.
"נא, אידיוט," אמר הבחור עם הסכין. "תראו איך הולכת. בטח תסמונת דאון או משהו".
אבל אלוהים דחף את יואל הלאה, ולא היה לו איך שיִסוג. "רשע," הוא אמר לבחור עם הסכין. "רשע, למה תכה רעך?"
"מה רשע?" אמר הסכין, "מי רשע?" הוא החווה בסכין לעבר המזוקן. "הוא רשע," אמר.
"מובשוביץ'," אמר השפה הבולטת, "עזוב אותו." וליואל אמר: "אין רשע בעולם ואין טוב בעולם. יש רק כח."
ובכן מה יעשה הבן ולא יחטא? באמת היה יואל אדם רב תושיה והוא הניף את מטהו ונשא תפילה לאלוהים שיעזרהו רק הפעם, אחר כך אזר את כוחותיו והסתער עליהם ובדרכו נשך באויר וייבב ופגע בְּכה וּבְכה, אבל ללכת מכות לא היה בכוחו ובכלל הייתה רגלו הימנית קצרה יותר מהשמאלית ולכן דידה ובהסתערו פגע בעקב של עצמו וכשל ונפל.
מובשוביץ' עם הסכין ניסה לתפוס אותו אבל לא הצליח. עינת זזה הצידה והשפה הבולטת קם גם הוא ושלשתם הסתכלו בו שרוע על הרצפה, נאנק ונאנח. בינתיים קם המזוקן וברח.
"ועכשיו מה," אמר השפה הבולטת ליואל, "רצינו לאיים עליו, שלא יעשה זאת שוב, והנה ברח." אבל יואל ידע שזה היה שקר.
"יאללה, עזוב אותךָ, מָנוּ," אמר מובשוביץ'. "אי אפשר לרדוף אחריה. נבלה." הוא ירק על הרצפה ליד יואל.
"אמרתי לך לא מתערבת, יא דפוק," הוא אמר ליואל. אחר כך כאב לו. הדבר היה ככה: בהתחלה ראה יואל את השמיים ואת הארץ נישאים למולו ולשניה אחת היה הכל תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. הוא הביט בשמיים וראה כאילו נכתב עליהם דבר מה אבל לא הצליח לקרוא. הוא התיישב וניסה לקום אבל ידו החזקה כאבה מהנפילה והחלשה לא יכלה לסייע. הוא הביט קדימה וראה שלט על חנות המשקאות מעבר לרחוב. בשלט היה כתוב: בורוכוף משקאות ובניו בע"מ. אחרי שהלכו הנערים שכב יואל על הרצפה והדם נזל מראשו והכתים את החליפה; והרי עד לרגע זה בכלל לא שם לב שיש לו חליפה.

זמן עבר מאז והנערים הלכו להם, וגם יואל אסף עצמו והלך הביתה כשצרור מגבות ירוק ואדום צמוד לראשו. הראש שלו כאב מאוד והסתחרר ומדי פעם בובות פרווה רכות. הדימום היה מהצד של היד הקצרה, ולכן נצרך יואל לסדר את העניין בעזרת קשירה מאולצת והחזקת המגבות עם היד הארוכה יותר שעדיין כאבה מהנפילה. ראשו פעם, דם נזל ממנו והכתים את המגבות ובאמת שלוליות, ובכל זאת דידה הביתה כשהוא נוטה לצד ימין. הוא היה מלא גאווה: היה ודאי לו שעשה את הדבר הנכון.
מה היה נותר ממנוּ אלמלא היה לנו מוסר, אמר לעצמו.
כשעבר ליד מעבר החצייה הופיע אדם-דליל-שיער בשם מנחם פֶּלְאִי, אלא שלמעשה לא היה קשור לסיפור; הוא הביט בשמש וקפץ פעם ופעמיים כמו מְצָפֶּה. אחר כך פנה ליואל ושאל "מה השעון?"
יואל נזכר בשעה המדויקת שאמר לו אדם אחד במכולת ("השעה שלש ושלושים," אמר) ואמר אותה למנחם. מנחם הנהן בכובד ראש.
"מי אתה?" שאל, "ומה אתה עושה כאן?"
לא היה ליואל מה שיענה, ובאמת לא הניח לו מנחם לענות ואחר ששאל את השאלות האלו המשיך ודשדש הלאה את רגליו. ואף שיואל לא ידע שקוראים לאותו אדם מנחם (וכי יש לו אישה שרועדת עכשיו 'מנחם, מנחם' בצווחה גדולה, מבעד לחלון נִשְׁקְפָה וַתייבב) אף על פי כן המשיך יואל לעמוד במקום ולהחזיק את המגבות ולהביט איך מנחם ממשיך באיטיות עד שהלך ופרס את כנפיו והפליג אל האוֹפֶק. אחר כך נכנס הביתה.

באמת הדברים צריכים עִיוּן: אדם נכנס לביתו ואשתו אינו בבית. הלא דבר הוא. כשנכנס יואל הביתה התנודד היישר אל המטבח ופתח את הברז ושטף את הראש שעה ארוכה מעל הכיור. הוא ראה: בכיור היו קולורבי וקישואים מקולפים ושרויים בתוך סיר. אחר כך חזר ושם את המגבות המטונפות ועצם על עיניו עד שהאיר פני כל המזרח, עד שבחברון. סוף כל סוף ראה שעצר את הדימום, והוא קרס על הספה וחשב עמוקות על חצילי-מוטי-כל-חציל-מלמיליאן ועל דברים קטנים שמרחפים בזוית העין ואי אפשר לנעוץ בהם את המבט. בנוסף לכל מצא שהוא רעב מאוד, והראש כאב לו עמוקות כאילו תוף ענק פועם בו.
הדלת נפתחה: תמר נכנסה פנימה בפרצוף טרוד וראתה אותו יושב על הספה.
"הכל בסדר?" היא אמרה. "איפה היית?"
"הממ," אמר באגביות. כמו מעשה גבורה כשם שעשה הוא דבר טבעי לעשות. גם הדברים לא היו מסודרים אצלו בראש. לביבות? מישהו דיבר על לביבות? לא זכר; המגבת הייתה רעננה כל כך.
הוא שמע אותה נכנסת למטבח ואגב כך אומרת דברים. הם ריחפו אליו באיטיות.
"היה חרא בעבודה," אמרה תמר.
"הממ," הוא אמר.
היא מזגה לעצמה יין והעיפה מבט בכיור. הירקות התערבלו שם בתוך טינופת אדומה. "יואל," אמרה, "מה זה הדבר הזה בכיור?"
הוא לא ידע את התשובה. אפילו לא ידע על מה היא מדברת. הייתה לו תחושה ברורה שהיא כועסת עליו, אבל לא ידע למה. בעיקר היה עייף וכואב ורעב. מבין הערפילים שמע מילים כמו 'לעזאזל' ו'פאק' ו'כבר אין לי כח'. תמר דיברה ודיברה וראשו של יואל התערבל: שוב דיברה על הטרדות שהיו לה בעבודה ועל איך אף אחד לא מקשיב לה, וכן הלאה וכן הלאה. הוא עיסה את רקותיו.
"כואב לי הראש נורא" אמר. היא השתתקה.
אחר כך ביקש: "את יכולה להביא לי איזה שתי לביבות?"
תמר קברה את ראשה בכפות ידיה וכך נותרה שנים ארוכות. יואל הביט בה: קטנה שלו, רכה כל כך. הוא רצה שתתמוך בו: שתחבק אותו, שתלטף את ראשו, שתשמע את סיפור הגבורה שלו. רצה להגיד לה איך אין בָּנוּ דבר מלבד היחס אל האחר. לספר איך נפתח ונכמר אל העולם, איך שם לב להתרחשות, איך זכה להתגלות ועשה את המעשה הנכון והציל אדם אומלל. ויותר מכל רצה שתשב לידו ותגיד לו כמה אמיץ היה.
הוא שלח אליה את שתי ידיו, הארוכה והקצרה, ומשך אותה אליו. אחר חיבק אותה בכח וטמן את ראשו בשיערה.
"תמר שלי, תמר שלי," אמר.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.