סיגריות כמו נשמות שרופות

שני חיילים שעדיין-אינם-מֵתִים מוצבים בעמדת שמירה ביישוב נוֹצָה. קר, קר מאוד. כלבים נובחים על צללים שעוברים ליד גדר המערכת, ירח כתמתם נגלה ונכסה מעבר לעננים. השעה אינה קיימת: בעשר עלו לעמדה, בשתיים יֵרדו ממנה, מה שיקרה בין השעות האלה, כמו היה מחזה יווני, אינו מְכוּמַת בזמן. גם המקום אינו באמת מקום: פעם הוא כאן ופעם הוא שם. הוי הקפה, מחיה הנפשות. הו, קודקוד, זאוס הנודע לתהילה. שני פילוסופים יושבים ומהרהרים באירוניה של הגורל: כמה שיעשו מה שיעשו, סוף דבר ירדמו שניהם, יתעוררו, יעבירו שעה וחצי בתיאור נכזב, נכאב, אבוד כילד קטן, על שאינם יודעים מה עם חברותיהם, וככלות הכל ישקעו למין עירות שהיא מדומדמה, מעורפלת, מדשדשת על סף התודעה.

אחד מהם מרתיח מים בקומקום שבצד וחוזר לשבת על הכסא. רדיאטור צעיר מנסה בכל כוחו לחמם את גלי הקור הפולשים: לשוא, יכלו מראש להגיד לו שחבל על המאמץ. בינתיים החייל השני מחבק את הרדיאטור, מעודד אותו, מנחם, והראשון יושב על הכסא ומנסה לראות משהו מבעד לערפל ששורר סביב סביב. רוח חיוורת נושבת בחרכים, מבֵּין כתובת אחת לכתובת שניה המשורטטות על הקירות, והיא קיימת ולא קיימת כמו הייתה רוח רפאים. דלת ממרחק נטרקת: בום!

מה זה היה? סוקרטס מאמץ את עיניו.
"עזוב אותך," אומר אפלטון, מחבק את הרדיאטור (מה היה נותן לו הייתה מחבקת אותו מישהי עכשיו! ממלכתו תמורת חיבוק!), "כלום לא קורה בחור הזה."
"באמת." אומר סוקרטס.
שיחות שכאלה, בשעה שאינה שעה, במקום כה גבוה וערפילי, מעניקות משמעות אחרת לכל מילה; המילים נאמרות בשקט, במתינות, בהבנה העמוקה שאין שום מקום אחר ואין שום זמן אחר. במשפט שנלחש כמו 'סמדר עזבה אותי; זה כבר השבת השלישית שאני סוגר' השומע צריך שירגיש את הניתוק מכל התרחשות אחרת על פני כדור הארץ. במקומות אחרים חמור נוער, כלבים צועקים, אשה מספרת עם בעלה; משמרות נקבעות. כל זאת במציאות, הדורשת שיהיה זמן קבוע ומוגדר בכדי שיהיה קיום. אבל חיילים, חיילים אינם מְציאוּת עד שהם מתים.
וגם אז, אינם אלא זִכָּרון.

"תגיד," אפלטון, "מה אתה חושב על נשות ווטש?"
"מה." אומר סוקרטס. "עד שאתה שואל על נשות ווטש, תשאל על האירופאיות."
"אֶה. האירופאיות יפות, זה לא שאלה."
"האירופאיות יפות," מסכים סוקרטס.
"יפות אבל סתומות טילים." מהרהר אפלטון. "איזה בזבוז."
קול פעפוע, בעבוע, רטטים שחולפים בשולחן, אדים פורצים בחטף: הקומקום רותח.
עוֹד קצת שקט. קרקושים. קולות לגימה שוקטים. סוקרטס לא שתה קפה מעולם לפני הצבא, ולעולם לא ישתה אחרי הצבא, וגם לעשן לא עישן, ובכל זאת: אוחזת בו מן תשוקה עקשת, נושבת, לעשות משהו. לא לשבת כאן, כך, ולצפות בערפל משתלט על הארץ. הידיים שלו מחפשות יד רכה להאחז בה, הגרון מתכווץ לזכרון צחוקה (מתי זה היה?), השפתיים מתקמטות לכדי עמימות. אפילו לעשן אינו יכול: הקופסה ריקה ולקנות לא הספיק. בלית ברירה הוא נעמד וצופה מבעד לפלסטיק השרוט שאופף את העמדה מכל צדדיה, לראות: אפל מאוד הרִיק וּפעוּר.

אפלטון פותח וסוגר את פיו, כמו מבקש להגיד מילים אחרונות. סוקרטס יודע: הוא מבקש לספר לו על חברתו החדשה, ועדיין אינו יודע אם הוא יכול להיות חבר שלה. להיות, הוא מתכוון, להיות ממש: במקום מן הקבע ובזמן ידוע. וממילא כל הדיבורים על כיבושיו בתחום המיני אינם אלא תכסית, שמיכה מפני האש, מעבר למקום ומרחב בהם אפשר להתמודד ובמידה מסוימת גם להתגאות. בחוץ הכלבים רצים לאורך השרשרת, צועדים בסך, אבל אינם נובחים: אולי אין שם ולא כלום.

"אין עם מי לדבר," רוטן אפלטון לבסוף ומקיש על הרדיאטור לאות הסכמה.
"מה קרה?"
"לא יודע, הכל כל כך… אתה מבין–" מחפש אפלטון את המילה "-כל כך קיים, עד שכבר אי אפשר להמריא".
"כן." אומר סוקרטס, ופתאום קופץ ונצמד לזגוגית הפלסטיק: עוד רעש נשמע מבחוץ. הפעם לא דלת נטרקת. אולי פח נופל? משהו זז בחוץ, מעבר הגדר. משהו קורה. הוא מאמץ את עיניו, אבל מסך הגשם והערפל מונע ממנו לראות. בכל זאת הוא מתצפת, מסתכל, מנסה להבחין, ושורה משיר ישן מתנגנת בו במארש צבאי: מבחוץ יהום הסער, אך ראשנו לא ישח.
"יש שם משהו" הוא אומר.
"איפה?" שואל אפלטון.
"בחוץ".
"מה אכפת לך?"
"מה זאת אומרת מה אכפת לי?"
"כל עוד המחבל לא דופק על דלת המגדל הזה, אני לא יוצא החוצה."
"אתה כאן בשביל לשמור" אומר סוקרטס, וכבר יודע לאן השיחה הזאת מובילה.
"אני מרגיש כמו כלב שמירה"
"טוב, מישהו צריך לעשות את זה" איך ליבו נחמץ בקרבו על התשובה הזאת. מישהו באמת צריך לעשות את זה, אבל  איך אפשר להציע כך פתרון, איך אפשר להפוך את כל תושבי המדינה לאדישים ואת כל האפוס לרעש רקע בחיי התושבים. עד כדי כך שרק תיירים מבחינים בכך שכולם חמושים. עד כדי כך שהוא יכול להתרעם, בשיחה טלפונית עם קסנתיפֶה, על שאף אחד לא חי כאן בחרדה. רק אחר כך להבין לפתע שהוא אומר את זה באמצע שמירה, כשווסט עם שש מחסניות עליו, נשק בתלה צוואר והוא יודע בעל פה את נוהל מעצר חשוד וכן כל השאר. פעם אפילו פתח בנוהל על גור החתולים של הפלוגה. אף אחד לא חי כאן בחרדה, הא.
"מי אמר שמישהו צריך לעשות את זה?" אפלטון.
"אתה מעדיף למות?"
"לא יודע אם אפשר לקרוא לזה חיים"
"לא יודע אם הייתי מרחיק לכת עד המוות," אומר סוקרטס, הוא נדְכֵּא לרגע. "אני אגיד לך מה זה: מצב של עדיין-לא-מוות."
"וואלה," אומר אפלטון, "נשמע חכם."
"אני יודע." חיוך. "אם לא הייתי חכם, הייתי קצין." אירוניה, שוב. מן המרחק הזה, בין מה שקורה ובֵינךָ, נולדת אירוניה. לפעמים אין דרך אחרת: צריך לתפוס מרחק, לעלות למקום גבוה, לנוס מהשיטפון.

על כל פנים, הרעש המטריד נמשך: מישהו דופק על פח. ואולי על דלת? אי אפשר לשמוע דבר. חששו גובר.

אפלטון משחק בקופסת גפרורים שמצא: מדליק את הגפרור וצופה בו מתפתל, משחיר, צורב את אצבעותיו, נכבה. "שלשה צעירים חדשים מגיעים" הוא אומר. סוקרטס חושב: גם סופם להתפתל, להשחיר. ואז, באין ברירה, להכנע לתחושת הכח שאוחזת בהם: לזקוף חזה, להטיל צללים על סביבותיהם, לעבור לכדי דיבור כוחני (לא כולם כך; "הכוחניות הארורה הטעתו" אמר פעם דיוגנס על קודקוד זאוס בפניו ובאמצע מסדר. ואחר כך, ללא מורא, רטן שמשקפי השמש השחורים של קודקוד מסתירים לו את השמש) ואז למות מוות אלים ובלתי צפוי שמחייב את כל התהליך.
כך סוף הכל, לאפֵלָה: אל כל השחור השחור שנדבק מהאפר המצטבר על זגוגיות המשקפיים ומעוות את הראיה לכדי אספקלריא שאינה מאירה. וכי איך תאיר, איזה שביב אור יכול להיות במקום הגלמוד הזה, גדוש הלבבות השבורים שבאים לכדי שיחות פּוֹרְנוֹ בזוּלָה הפלוגתית. הנה אדיפוס מסתובב בפלוגה, מתרברב, מאמין שלו זה לא יקרה, הנבואה לא תתגשם בו–
והוא אינו מבין שהדרך היחידה לצאת מהתבנית הזאת היא לא להכנס אליה מלכתחילה. אין זה משנה מה השאלה: להיות ולא להיות, רק זו התשובה. אז עוד דיברו על הצורך שבלשאול את השאלות שירסקו את מחשבותיהם של פלוגה א' (או"ק: 'אתונה', תדר: 45:25). אבל יומיים אחר כך היה פיגוע שהצדיק את הברקים שבידי זאוס, וכבר אי אפשר עוד לומר דבר.

הגשם דופק על גג הפח ומבקש להכנס. חריצים צרים נענו לו כבר, והוא זולג לאיטו בטיפות קצרות, דמעיות, לתוך צוורוניהם של אפלטון וסוקרטס. הם מהדקים את הצווארון ובוהים החוצה, לערפל, שסובב והולך בחוץ וסוף כל סוף הופך את הלב לקרח. הקור בצבא אינו כשום קור אחר: אין מקום אליו אפשר ללכת, אין חֵיק בּוֹ אפשר להתכרבל. אפלטון וסוקרטס מצטנפים במעיליהם, רועדים, נועדים, נודדים.
"איפה הכי היית רוצה להיות עכשיו?"
"איפה חם עכשיו?"
"ביוון. הייתי מת להיות ביוון עכשיו. ברודוס. לשכב על החוף, לשתות אוזוֹ. בחורות."
"אני מוכן לוותר על הבחורות, רק שיהיה חם"
"עם הבחורות יהיה חם, עלי".
הם נצמדים לרדיאטור. מצטופפים בתוך מעיליהם והחרמוניות והכובעים. אפלטון תוחב את ידו לכיס, מרגיש משהו, מפשפש, מוציא.
"תראה מה זה," הוא אומר, "יש לי דראם."
"לא החלטת להפסיק?" שואל סוקרטס.
"עזוב אותך החלטות," מחייך אפלטון, "יש מה לעשן!"
הוא מגלגל שתי סיגריות חפוזות ומצית, והם נשענים אחורה ושואפים את העשן: מתקתק משהו, שונה.
"אתה יודע מה?" מושך אפלטון את המילים, "נראה לי שזה גראס."
"מאיפה היה לך גראס?"
"גראס אני כן מעשן. עדיף על להסניף."
"מה הקשר להסניף?" תוהה סוקרטס בעצלתיים. "מה אתה, מסומם?"
"לא" שתי נשיפות עגולות, מלאות, "לכן אני מעשן".
סוקרטס נשען אחורה. "אתה יודע מה?" הוא נושף את העשן לאט, "שיהיה."
הם נשענים אחורה, מעשנים בעצימת עיניים. העשן שאופף משתיק את הגשם ההיסטרי על גג הפח, מנחיל שקט, דברים (הקומקום, הקפה, חבילה של עוגיות שהייתה מושלכת לרצפה, הֵם) נעלמים למקום אחר: ממילא כשאין זמן הדברים נעשים קלים יותר, נידחים יותר, חסרי יציבות. וגם אם הרעש בחוץ נשמע כמו קרקוש של גדר, הרי כל זמן שהכלבים אינם נובחים, אין ממה לחשוש.

"תגיד," כך אפלטון בעצלתיים, "מה אתה אומר?"
"על מה?"
"לא יודע," נשיפה ארוכה, "תגיד משהו."
"אתה מכיר חתולים?"
"איזה חתולים?"
"רגילים, כאלה שכמו– נו, ארבע רגליים ושפם"
"שפם?"
"מכיר?"
"לא אישית."
"טוב".
"רגע, אז מה איתם?"
"נכון," מתחיל סוקרטס בעיניים עצומות, נושם את הריח שהתפשט בחלל העמדה, "שהם, כאלה, עצמאיים?"
"למה ככה?"
"לא יודע. אתה לא יכול לאלף חתול."
"אולי כי הוא מטומטם."
"לא," התנערות מהירה, "מאיפה הבאת את זה. ראית פעם חתול מטומטם?"
"כן."
"טוב, אז לא עליו אני מדבר. בקיצור–" ובינתיים עולה לנגד רוחו החתול ההוא, הגור, באותה עמדת השמירה בגולן, ששיחק במשטח הרק"מ; רדף אחרי שרשיר של מא"ג וקיפץ עליו ונשך בו ונמלט כל עוד רוחו בו, מסתתר מאחורי בּרוֹס אבוד, ובסוף הצטנף בתוך עצמו ושקע בשינה. כאילו לא היה מודע, בכלל, שהכל כאן מוות ומשחית. הוא עורר בו לראשונה את התקוה שיש עוד תקוה. ולמרות שכל המשפט הזה נשמע אבסורדי משהו, הרי שגם המצב עצמו היה אבסורדי. אולי הכל משחק, עודד סוקרטס את עצמו. אולי זה העניין, שנולדנו לתוך זה. לכן זה לא נראה לנו מוזר, לכן אנחנו עוד שפויים.
בקיצור, אם כן, "אי אפשר לגדל חתולים," הוא אומר, "אפשר להאכיל אותם, אפשר לתת להם לעשות נוהל בוקר, אבל לא יעשו מה שאתה רוצה. תמיד יש להם מבט כזה, אתה יודע למה אני מתכוון, חכם כזה בעיניים. כאילו 'עזוב אותך שטויות, עלי אי אפשר לעבוד, אני יודע מה קורה פה'. נכון?"
"לא יודע." אפלטון סיים את הסיגריה ועכשיו הוא מגביה והוא מַתְעִיף, הוא נודד ומָה מנדִיד, ושינה בעיניו, הוא רואה את סוקרטס מתנדנד על הכסא הגבוה: הלוך ושוב, רד עלה, עלה יוֹרֵד. ואולי לא הוא מתנדנד אלא העמדה מתנדנדת, והוא לבד בעולם, הוא וסוקרטס, והכל מבודד כל כך: גשם דופק עלים נושרים כל האויר הזה, באמת, כל האויר הזה, מה הרדיאטור הזה עושה פה? צריך להסביר לו שכאן לא המקום, כל כך ילדותי, מה הדברים אומרים? הוא מטה אוזן, צריך להבחין איזה צליל עושה חבילת העוגיות הזאת כשהיא עושה כאן. אולי היא צריכה מקום אחר.
"סוקרטס" הוא אומר, צליל קולו גבוה.
"אה?"
"אתה מקום אחר?"
"איזה מקום?"
"אחר."
אפלטון נראה בעיניו כמו כתם רורשך מטושטש, רדוף שדים, קטן כל כך, ממש כתם שחור. הוא עוצם את עיניו, אבל הכתם השחור נשאר: "תלך מכאן, תלך," הוא ממלמל, "זה לא יכול להיות ככה, בטח התכוונת לשם. היפופוטמים! היפופוטמים! בואו נתגלגל בבוץ! בואו נגלגל… הֵא הֵא," צחוקו נשמע חלוד כמו סכין באדמה, "מה אתה חושב שאתה עושה, מה אתה חושב שאתה. מה אתה חושב. מה אתה. מה."
"אני היפופוטם!" מתנדב אפלטון.
"אני במבה."
"שנינו במבה!"
"לא. אתה היפופוטם. רק אני במבה." הוא מכה את אפלטון חלושות ומתחיל לבכות.
אפלטון קופא רגע: "מה אתה בוכה?"
"הכל," הוא בוכה, מנסה להתמקד, לא מצליח, "הכל בודד כל כך."
הגשם ממשיך לזלוף בתוך העמדה ולהקיש על דפנות הפח. בחוץ שואגת רוח במרחבים הפתוחים, מסתערת אל תוך הואדיות וכופפת עצי זית באויר הקר. טיפות כבדות, נואשות כמו משאו של סיזיפוס, מתנפצות על האבנים הרכות וחורצות בהם נחלי דמעות. ערפל זוחל על הארץ ועושה את האויר לח. איש לא יוצא החוצה: אם יצא מישהו, יוכנע. רק במגדל, כמו אי בים הטירוף, יושבים סוקרטס, אפלטון ורדיאטור צעיר. בוכים שלשתם. אט אט נשמט ראשו של אפלטון והדמעות מתייבשות על לחייו; הוא נרדם. עוד טרם שהספיקו לדבר על בחורות, כבר הוא ישן. סוקרטס מביט בו באבהות, ודמעות ממשיכות לזלוג על לחייו ללא הרף: לתוך מה הוא גדל, הוא אומר לעצמו. לתוך מה. ופתאום מתחדדות אזניו והוא שומע מבין הטיפות: רעש הפח נפסק, אבל צעדים רדופים, מתגנבים, חודרים לתוך היישוב. נשמות בוציות ומגולגלות סוערות סביבו במחול מתעתע. הוא מתפכח באחת. על כל פנים, חושב שהוא מתפכח. דוחה את ההיפופוטמים, את החתולים, את הנשמות הרדופות. חושב.
מה עושים.

"עצור מי שם!" הוא צווח לרוח, אבל מכיר בעובדה שהרוח נושאת את מילותיו ומשנה את משמעותם. אין טעם לצעוק עוד, ובכל זאת הוא פותח את הדלת וצועק וצועק: "עצור מי שם! עצור מי שם!"
כלום לא נענה. הרוח ממשיכה לצלוף בו.
מה עושים. מה עושים.
אין לו זמן להתלבט. הוא נוטל את הקשר ביד רועדת ומודיע: "אתונה כאן במבה בתפוז לילה. מדווח אביר לילה ג' במיושבת נוצה. דברים מגולגלים בבוץ. פותח בנוהל מעצר חשוד. עוזב את הנוכחי.". הוא עוטף את עצמו בחליפת סערה מחוררת, והתשובה לא מאחרת להגיע: "תפוז לילה כאן קודקוד. תתאפס. פתח בנוהל לפי השלבים, רק אם אתה מזהה ממשי ומיידי תירה. אני מגיע למיושבת." סוקרטס רועד: בינתיים מי יודע מה יהיה. "אבל, אבל–" הוא עולה בקשר, וזאוס באחת: "גפרור סוקרטס מלא פקודה ואל תתפוס לי את הנוכחי. סוף." וסוקרטס כבר יוצא החוצה, אל עצי הזית הקשישים, רבי הסבל, אל הרוחות המצליפות כבמטה רועים, אל ההרים סביבותיו. "הטיטאנים לא יוכלו לנו" הוא אומר לעצמו, מחזק את ליבו הרועד, מתעטף ככל שהוא יכול בחליפת הסערה הנושֶבת, משתדל את עצמו לדעת.

גם בחוץ עדיין המציאות אינה: איך תהיה מציאות בערפל שכזה. מציאות צריכה צבעים ברורים: שחור ואדום, לא לבן חמקמק שכזה, מפתה, מטעה. העולם האמיתי אינו מורכב מדברים מתחמקים, מקולות שאינם קולות, מימים שאינם ימים, כשהכל חולף מול העיניים והזמן מעונה ומסויט. ביישוב נוֹצָה מתקדם סוקרטס וליבו אומר לו געגועים למקום אחר ואנשים אחרים. הוא רואה צל חומק מול פניו ומקשיח את אחיזתו בנשק.
"עצור מי שם!" הוא צועק. "עצור או שאני יורה!"
הצל רק מתקרב והולך.
"וואקף!" צועק סוקרטס, "וואקף וואלה אנא בַּטוּחַק!"
אבל הרוח מחרישה אותו, שואגת באזניו, הופכת בו והופכת בו. ידיו חלקלקות כל כך. הוא, סוקרטס. מה היה לו. הוא נזכר בימים קדמונים: אתמול או לפני מאה שנה, כשזימן אותו קודקוד זאוס למשרדו וביקש שישב.
תשמע, הוא אמר, אתה משחית את הצעירים. מה פירוש. פירוש שאתה מפחיד אותם, שאתה שואל שאלות, שאתה מערער על הסמכות, שאתה מציית-ולא-מציית לפקודות, מכניס מורך בלבבם. אני מחנך אותם לחשיבה. אף אחד לא ביקש ממך לחנך. מה פירוש. פירוש שאתה כולה חייל פשוט. אין דבר כזה חייל פשוט. מסתבר שיש, מה הסיפור שלך. אני בסך הכל אומר להם לחשוב, אחרת איך הם ידעו כשתבוא פקודה בלתי חוקית בעליל. מי יתן להם פקודה בלתי חוקית בעליל. אתה. אני, מתעוותים פניו של זאוס והוא פורץ בצחוק, רסיסי רוקו מתפרצים לחלל החדר, נראה לך שאני אעשה דבר כזה. כן. אתה לא מבין כלום. אני מקווה שאני, באמת, לא מבין כלום. סתום את הפה. אם אתה מתעקש. אנחנו עוד נתראה, שלום.
מצדיע: שלום.

מורך בלבבם, הוא? לא יהיה. בהחלטת רגע הוא דורך את הנשק ויורה שני כדורים באויר.
"תעצור כבר!" הוא צועק לרוח.
הצל פונה אליו, מתקרב, מתקרב עוד. הוא יורה. הבהלה בוערת בקרבו כמו כוס של רעל. הוא יורה בצללים המתעתעים, בנשמות השרופות, באדמה, בניצוצות הניתזים אליו, בפחד. פתאום הכל נופל כל כך. שמעתי, הוא ממלמל, שמעתי שאדם צריך לסיים את חייו בשקט, לכן הנשים והילדים אינם כאן. הוא נוגע בבטנו והיד אדומה כל כך, מציאותית כל כך. בטח בחדרים שביישוב ובחדרים שבכפר ממול נשים מחבקות את ילדיהן ומניחות יד חוששת על הפה: שלא להשמיע רעש, שלא להיות. ובלוויה יעמוד זאוס כמו אל יווני, יפה בלורית ותואר, ויגיד שהוא הקריב את חייו למען המולדת; חתר למגע. רק אפלטון יהיה שם בשביל להגיד לדורות הבאים: זה לא היה הוא. הוא לא היה שם. אם חתר למגע, לא היה זה למגע של אש. מה כבר ביקש: קצת רוך, קצת אהבה. כמו בדל של נר: סלסול ועוד סלסול והיופי האפור שלךְ כשאת בוכה,
ואחר כך חשיכה.

מודעות פרסומת

ניתוח: 'סבבה והכל, אבל…'

רגע של ניתוח תרבות:
מכירים את המשחק 'סבבה והכל, אבל…'?
מכירים.
גם אני מכיר. אבל מה שלא ידעתי, וגיליתי להפתעתי בצבא, הוא שחילונים ודתיים משחקים אותו אחרת. כשדתי משחק את המשחק, הוא אומר: היא סבבה והכל, חכמה, נראית טוב, מצחיקה, אימהית, וואט-אבר, אבל יש משהו קטן-אבל-משמעותי שמפריע מאוד. לדוגמא: היא סבבה והכל, אבל היא שומעת מזרחית. היא סבבה והכל, אבל היא חושבת שלק שחור זה יפה. שטויות כאלה, אתם יודעים/ות.
חילונים, לעומת זאת, משחקים את המשחק כך: היא סבבה והכל. יפה, חכמה, כל מיני דברים כאלה, אבל פתאום אתה מגלה עליה משהו שמשנה את כל התמונה. נניח: היא סבבה והכל, אבל הפלאפון שלה בערבית. היא סבבה והכל, אבל יש לה תעודת קצין. דברים כאלה.

וזה מרתק, כי הסיבה לזה היא שדתיים יוצאים עם בנות שהם יודעים עליהם את הפרטים הגדולים. גם אם לא בדייטים, גם כשאתה מתחיל עם בת, אתה מתחיל עם בת שאתה מכיר פחות או יותר. מישהי מהסניף, או מאיזו מסגרת שאתם חופפים יחד. חילונים, לעומת זאת, מתחילים או נפגשים עם בנות שהם לא יודעים עליהם את הכל (כדאי להדגיש: זה לא כלל מחויב המציאות, אלא הגישה התרבותית המובנית בבסיס החברה. גם לדתיים וגם לחילוניים. נגיע לזה תכף–), ולכן הם חושבים שהכל בסדר, ואז מתגלה שבעצם זה לא סבבה ולא הכל.

מה זה אומר על תפישת הפגישות-עם-בני-המין-השני של החילונים והדתיים? בעיקר, שקוי ההגנה החברתיים שלהם שונים. כלומר, חילוני לא מעניק משמעות-על (להבדיל ממשמעות רגילה) לפגישה עם בחורה, ולכן קוי ההגנה שלו קופצים רק כאשר מתגלה פיל בחצר הבית. דתי, לעומת זאת, מעניק עודף-משמעות לפגישה, ולכן הוא זקוק למידע מקדים, וממילא כל קוי ההגנה שלו קופצים על כל פיפס.