Posts Tagged 'גאולה'

ממלאך המוות, מאליהו הנביא

שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

[ואורי סיים: וכבר רקעה ברגליה כנסת ישראל וצווחה באוזני אוהביה המשתאים, אל תאיצו לנחמני. במה תנוחם והרי אין שלום.
שמא תאמר, אם כך מה נחמה יש באהבה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו? אמור, נחמה אין בזה, אלא מלך שהשלום שלו, בשעה שעושין רצונו ומקיימים מה שציווה: "ואהבת", מיד משרה מעט משלומו באותו מקום.]

——–

שוב היה מעשה מיהודי אחד שהלך לו בשוק בעיבורה של ירושלים מאחד מאותם ימי זיכרון שיש להם לישראל. טעם מן ממתק שעושים שם וקנה לו קולורבי ומלפפונים ופגש באליהו הנביא. מיהר ובירך חכם הרזים ובירך גאל ישראל ושאל אימתי קאתי מר (מתי תבוא הגאולה).
הקדיר אליהו פניו ככף יד איש ולא השיב לו.
אמר לו היהודי מה לך פה אליהו.
אמר לו בשורה טובה ובשורה רעה יש לי אליכם ואני מהסס ופוסח על שתי הסעיפים ואיני יודע במה לפתוח.
אמר לו היהודי יפתח במר ויסיים במתוק כדרך שעושים בליל הסדר.
אמר לו אליהו בשורה רעה היא שלא יבוא האדון אל היכלו, שכבר אמר ר' הלל אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה והלכה כהִלל בכל מקום. ולא עוד אלא שלא נגאלו ישראל אלא על שלא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם, ואתם אין בכם לא מזה ולא מזה.

הניח היהודי שקו ותעניתו ובירך ברוך דיין אמת כדרך שמברכים על הרעה, חזר וכיתף שקו ושאל לבשורה הטובה.

אמר לו אליהו ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם, כיון שראו ישראל שבושש משיח לבוא ולא עוד אלא שנגזרה על שונאיהם של ישראל כליה (בלשון סגי נהור אמר כן), קמו ועשו להם משיח בן יוסף אשר ילך לפניהם שנאמר בו בכור שורו הדר לו. בנו להם בתים טובים וישבו ונטעו כרמים ועשו להם זקנים וזקנות והניחו אותם ברחובות העיר והלכו להם ותיקנו להם קול תרועה חזק מאוד, ובזמן התרועה ציפור לא מצייץ ועגל לא גועה, ואמרו זה הוא קול שופרו של משיח.

אמר לו היהודי ומה עושה הקב"ה באותה שעה?
אמר לו אליהו שותק ואומר ניצחוני בני, ניצחוני בני.

שלג

א.
יש שני רגעים יפים במיוחד בשלג.

הראשון הוא הרגע לפני שהשלג מתחיל. כשלרגע אחד העולם נקי ופתאום הוא בעיצומה של מלחמת כריות עצומה. זה רגע שבא אחרי קריאות חוזרות ונשנות של 'יורד שלג' 'לא, זה לא שלג', 'זה גראופל' (את הקריאה האחרונה קורא מישהו שקרא משהו באינטרנט; שלפני שיורד השלג מגיע גראופל, או משהו דומה שיש לו שם של ספר פנטזיה. והאדם הזה הוא ממין האנשים שמפספסים את אהבת חייהם בגלל שבמקום לרוץ איתה אל השקיעה הוא ראה אותה והתחיל לשאול את עצמו אם זו היא או לא).

אבל פעם אחת מישהו במשרד צועק 'יורד שלג' ואתה שומע את ההתרגשות בקול ויודע שזה באמת. זה הרגע-היפה-במיוחד הראשון. והוא רגע קיבוצי; אתה צריך למצוא אנשים, לאסוף אותם מהמשרדים שלהם, לשאול: ראית? ראית? יורד שלג, ראית? והכל בפליאה עצומה. דווקא כי אנחנו במזרח התיכון, סך הכל, ושלג הוא איזה רגע של פליאה בתוך כל הבִּיצה הזאת, וצריך לחלוק אותו עם אנשים זרים.

אבל יש רגע שהוא למעלה מזה, וזהו הרגע שבו אתה קם בבוקר ומדשדש ברגליים קרות אל החלון מכוסה האדים ומציץ החוצה לראות מה קרה בלילה, ואתה רואה איך העולם כולו מכוסה לבן. ולשניה אתה לא מאמין ועובר לחלון אחר, וגם הוא מכוסה אדים וגם דרכו הכל לבן, ואתה שם קרוקס ויוצא החוצה ורואה מבעד לדלת הכניסה איך כל העולם לבן לכל מלוא רוחב העין. ואם אתה ילד, מציפה אותך הידיעה הזהובה: אין לימודים היום.

גם הרגע הזה הוא רגע של פליאה, אבל זו פליאה ממין אחר. שאין שום צורך לחלוק אותה עם אנשים זרים, ורק לזכור איך היה לרחוב הזה איזה רגע של חסד לפני שיתעוררו כולם ויתחילו לבוסס בו ברגליים מכוסות שקיות. וזה רגע אינטימי נורא. אתה חוזר הביתה וסוגר את הדלת כאילו דבר לא קרה ונשכב שוב במיטה ומתכסה בשמיכה ועוצם עינים וחושב: שלג. יורד שלג. יורד שלג.

giphy (1)

ב.
פעם הייתי חייל ותפסתי מחסום אי שם בבנימין. היה חורף, והיה קר מאוד וכל מה שרצית היה להיות הרחק הרחק משם, להחזיק כוס תה חמה ביד ולדבר עם מישהי. ובאחד הלילות הראשונים שם הגיעו, פתאום, שתי מכוניות, ועצרו בצד המחסום. מהמכוניות יצאו כמה בחורות מהיישוב הסמוך והן התחילו לחלק תה וקפה ועוגות ביתיות בין כל העמדות במחסום.

זה היה רגע טהור ומזוקק של אושר.

לא הרגע עם התה והעוגה. רגע אחד לפני. הרגע בו אתה מבין שהרצון שלך, שהיה נראה כל כך רחוק מן המציאות, קיבל איכשהו מענה. נזכרתי בזה כי גם שני הרגעים האלה שבשלג, הרגע הפומבי והרגע הסמוי, הם רגעים מזוקקים כאלה. רגעים שבהם הזמן עוצר לִשנייה ונותן לך אפשרות להביט עליו, על העולם, על הדברים שאתה רוצה. אלה הרגעים שבהם התקווה הכמוסה שפיעמה בך מוצאת לה סדק להיות.

[לכן, ברגע שהולך מישהו לתפילה וטביעות הרגליים שלו מוטבעות בשלג, הלב נחמץ; הלא השלג חייב להיות נקי, דווקא. ולבן. ושאף אחד לא ידרוך עליו. ששום דבר לא יתנפץ מהפנטזיה שהתממשה לה–]

ושלשום הלכתי לעשות קניות לקראת המצור ובתור מאחורי עמד אדם כבן ארבעים. הוא החזיק סמראטפון ביד אחד והקליד עליו ביד השניה, וכל הזמן רק רטן על התור העצום. ישראלים, הוא אמר, מה יש לכם. סך הכל שלג. במדינה מתוקנת הכל היה פתוח בזמן הזה.

הוא היה עסוק בסלולרי שלו ומאוד ענייני וכעוס,לא הייתה בו שום תקווה כמוסה ושום חלום שאינו מושג, ולי לא הייתה שום יכולת להגיד לו שירים את העיניים ויסתכל. כי זה לא עניין של מדינה מתוקנת או לא מדינה מתוקנת; המלאכים שרים מסביב, זה העניין.

ג.
אני זוכר שלפני שבע עשרה שנה, לערך, היה בירושלים ילד קטן, מנומש וממושקף שאהב לקרוא. בכל יום היה לומד בבית הספר (שהיה בשכונה אחרת) עד שעה מאוחרת מאוד. יום אחד הוא נסע באוטובוס בחזרה מן הלימודים, ובתחזית שברדיו אמרו שמתעתד לרדת שלג בהמשך השבוע.

ובמקום לחשוב על בובת השלג ועל הגזר התחוב באף ועל לבנות איגלו ועל מלחמות כדורי השלג, הילד ההוא חשב על ספר בשם 'גבעת ווטרשיפ', שהיה ספר ארוך מאד. מהארוכים שהיו בספריה. כבר שבועות שרצה להחליף את הספר, אבל לא היה לו זמן גם ללמוד וגם לעשות שיעורי בית וגם לקרוא. והנה מודיעים על שלג.

למחרת לקח הילד ספר ספריה אל בית הספר. במקום ללמוד בשיעור האחרון הוא צעק וזרק עפרונות והפריע, כך שלמורה לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותו הביתה. במקום ללכת הביתה הילד הלך לספריה. הוא הלך ישר אל המדף ושלף את שני הכרכים של גבעת ווטרשיפ ואחר כך הלך הביתה.

וכשהשלג בא – והוא אכן בא, והביא איתו שלשה ימי חופש – הילד לא יצא החוצה ולא בנה איגלו. כשאמא שלו התעקשה הוא יצא החוצה ובנה איש שלג קטן ודלוח ומיד חזר הביתה והחליף בגדים והכין שוקו, ואחר כך פתח את הספר וקרא עד שטבע בין המילים, ואיש לא אמר לו די.

ומאז, בכל פעם שמודיעים בחדשות על שלג – אפילו בתחזית נידחה ומפוקפקת – ישר משהו בלב שלי מדלג וצונח. ולא בגלל המשחקים בשלג והפיסול והלובן האינסופי והאור הרפה השוטף קלות את העיר. אלא כי בין הקניות וההצטיידות ואגירת המים אני מוצא זמן והולך לספריה ולוקח את הספר הכי עבה שאני מוצא, למרות שלא אקרא אותו לעולם, ואי שם בזיכרון שלי מהבהב ילד מנומש וממושקף שיושב וטובע בספר, והוא מאושר עד אין קץ.

כל כך הרבה גאולה

"וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל"

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה גְּאֻלָּה,
כָּךְ אוֹמְרִים, וְרַק כָּאן לֹא עָבְרָה. אוֹמְרִים שֶׁנָּטְתָה
הַצִּדָּה בְּרוּחַ הַקָּרָה. אוֹמְרִים שֶׁבָּכְתָה. אוֹמְרִים שֶׁשָּׁכְחָה.
שֶׁלֹּא הֵעִיפָה מַבָּט וְהַמְּשִׁיכָה נְכוֹחָה. בְּוַדַּאי הִסְתַּכְּלָה
עַל הַשֶּׁלֶט וְאַחַר כָּךְ הָלְכָה. אוּלַי נִשְּׂאָה עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ,
אוּלַי הִתְעַיְּפָה. אוֹמְרִים שֶׁהָיְתָה חֲגִיגִית. אוֹמְרִים
שֶׁהָיְתָה יָפָה. כְּמוֹ נְסִיכָה, כְּמוֹ בְּרָכָה, כְּמוֹ עָנָן. עֲנִיָּה וְגֵאָה
וְעִם הַחֲמוֹר הַלָּבָן. עָבְרָה כָּאן, הֵם אוֹמְרִים, בְּוַדַּאי
שֶׁעָבְרָה. תֵּצֵא הַחוּצָה. תִּסְתַּכֵּל שָׁם, בֵּין הַצְּלָלִים.
הִנֵּה, גְּלָלִים. אַתָּה רוֹאֶה, אֲדוֹנִי?
הִנֵּה גְּלָלִים.

 

אני רוצה להיות שם

[נתבקשתי לאחרונה על ידי האחראים על אחת התכניות בהן אני לומד לכתוב חמשה עמודים של מסה בנושא חופשי. מטבע הדברים הלכתי למקומות שהתעסקתי בהם בעבר ועל כן אני חש בהם יותר בנוח. אי לכך, אני מניח שקוראי הבלוג הותיקים יזהו כאן רעיונות שכבר נכתבו בעבר. מאידך גיסא- יש כאן, בין השורות, כמה וכמה רעיונות חדשים שנובעים ומשיקים לדברים שכבר נכתבו. בין אם אתם קוראים ישנים ובין אם אתם חדשים, אני תקווה שתמצאו בהם עניין.
המסה תתורגם לאנגלית ותקרא על ידי אקדמאים יהודים אמריקאים, ולכן היא, למעשה, מכוונת קהל קוראים. אפשר להריח את זה בין השורות.
ועוד הערה: זו מסה, לא מאמר. כלומר, יש כאן לא מעט הנחות יסוד שלא הוכחתי. למעשה, קדמה למסה הזאת מסה מקבילה, ובה מופיעות ומתבררות רק הנחות היסוד (בעיקר לגבי היחס שבין האל, הכאוס והשפה). כיון שחשבתי שהנחות יסוד הן לא דבר מעניין מספיק, דחקתי אותן לרקע של המסה הנוכחית. אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח מייל ולבקש.]

—-

אני רוצה להיות שם
על תפישות זמן ומרחב, והשקתם אל הגלות והגאולה

א.      פתיחה

 חם בתל אביב, חם מאוד. תל אביב בקיץ לא מעניקה שום חסד להולכים ברחובותיה: רוח חמה נושבת מהים, אחוזי לחות גבוהים מלחלחים את החולצה, שמש צהובה ויוקדת קופחת על הראשים ומעלה אדים מהאספלט. ובכל זאת, הולך אדם בתל אביב בעיצומו של הקיץ ורואה איך אנשים הולכים בתל אביב בחליפות של עורכי דין ושל הייטקיסטים, בידיים עדינות, בחולצות מכופתרות התחובות היטב בתוך המכנסיים. והרי לבוש רפוי, פתוח לאויר, היה נעים הרבה יותר לגוף. לאמור: הלבוש המחוייט לא מתפקד כלבוש המיועד לתפקד בחוץ, במזג האויר, בתוך ההקשר המרחבי שבו האדם נמצא. אלא בתוך מרחבים מתוחמים, גנריים, ממוזגים. מרחב שהוא 'על מרחבי'.

יש משהו תלוש ומנוּכָּר במרחבים הגנריים האלה. צריך להתבונן על המידור שלהם מהסביבה, על המיקום שלהם בתוך מערך מראות, זכוכיות, בטון, מאחורי גדרות. להתבונן, למשל, על נמלי תעופה: לראות איך הזמן והמרחב נעלמים ומתנתקים במקומות כאלה. איך השעה שלש בלילה סואנת בדיוק באותה מידה שבה השעה שלש בצהריים סואנת. טיסות יורדות ועולות, שפות שונות (והרי מה יותר משויך למרחב מאשר השפה שלו) נשמעות בערבוביה. איך כל נמלי התעופה בעולם נראים אותו דבר; האזור ללא-מכס, החנויות הזהות, אותם בקבוקי האלכוהול. הדיילות והטייסים נושאים מזוודות זהות, לבושים במדים דומים. מרחב שאינו ממוקם, שאינו חלק מההקשר שבו הוא נמצא. בצורה קצת אחרת – גם בנייני המשרדים בנויים גנרית, מנותקים מהקשר, ממוזגים. כאשר המקום ממוזג, לא יהיה הבדל במיקום שלו. אפשר היה למקם את חברת ההייטק במצרים, בניו יורק או בפריז; הלבוש היה נשאר אותו לבוש.

מצידה השני של המפה הסוציולוגית, גם המגזר החרדי הולך בבגדים שאינם מתאימים למזג האויר הים-תיכוני בו הוא נמצא. עם שורשים אופנתיים בפולין, גרמניה ואירופה בכלל, המגזר החרדי לבוש במכנסיים מחוייטות, בחולצות מכופתרות היטב, בחליפות. חובשים כובעי פרווה כשבחוץ עולה הטמפרטורה לכדי ארבעים מעלות. אפשר לשים לב לדמיון שבין החרדים ובין אנשי העולם הגדול בפרטי לבוש מסוימים: השימוש בחליפות, במכנסיים מחוייטות, בנעליים שחורות, ובכלל –  השימוש האחיד בקוד לבוש נוקשה בין כל חברי הקבוצה המסוימת. לכל חברה – פאנקיסטים, נוער הגבעות, סטודנטים – קוד לבוש משלה, אלא שלרוב הוא אינו נוקשה כל כך. שהרי יש לזכור: סגנון הלבוש הזה אינו מבקש להיות רק לא מקומי, גנרי (גם ג'ינס וחולצת טריקו ישרתו את המטרה לא רע) אלא גם להיות ביגוד מכובד, שאפשר להסתובב איתו בעולם, כראוי לתפקיד.

אל מול הדמיון בלבוש, צריך להצביע גם על ההבדלים: החברה המכונה 'אנשי העולם הגדול' אינה חברה, או קהילה, ו'הצווארון הלבן' אינו שם של מועדון. בניגוד לחברה החרדית – בה יש האמנה משותפת בערכים ובאידיאולוגיה, המאחדת את החברה – אין לאנשי ההייטק משהו שיאחד ביניהם. כמו כן, אפשר לשים לב ששורשי סגנון הלבוש של המגזר החרדי הוא בזמן מקובע, וממנו הם מגיעים אל החריגה במרחב – הם לבושים בבגדים אנכרוניסטים, מיושנים. הבגדים שבהם הילכו אבותיהם ואבות אבותיהם באירופה. כלומר, מבחינתם לא חלפו שנים בין אבותיהם ובינם. הזמן אותו זמן. החריגה במרחב נוצרת בעקבות ההאחזות שלהם בזמן מקובע, שאינו משתנה ואינו זורם. לעומתם, הנתק של אנשי ההייטק (ובכלל, מובילי ה'קידמה') הוא רק במרחב – הם לבושים בבגדים שאינם משויכים למרחב מסוים, אבל כן משויכים לזמן ספציפי: ההווה. האופנה. כוונתי לומר שהבגדים האלה נחשבים 'מכובדים' כיון שעכשיו הם מכובדים. אנשי הבוהמה של המאה השבע עשרה בצרפת, נניח, היו מבכרים לכנות את הלבוש ה'מכובד' כחולצות עם שרוולים תפוחים וגרביונים תחובים לנעליים שטוחות. כלומר, לחרדים יש הווה נצחי, שאין בו שינוי, וממילא אין חשיבות למרחב. לאנשי הצווארון הלבן אין חשיבות למרחב, ולכן הזמן מהווה הפרמטר היחיד.

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

ב.       עם, מדינה

אני רוצה לצאת מכאן לדיון כולל יותר בשאלת השייכות למרחב, החריגה מהמרחב, ההקשר שבו מונחים הדברים. יש משהו יהודי מאוד בדיון על המיקום החורג או המשתלב שלנו בתוך מישורי המרחב והזמן: שאלת השייכות יכולה להוביל אותנו לדיון בקהילה הממשית, ומתוכה לדיון בקהילה המדומיינת ובקהילה הפרשנית (אם יותר לי לשאול ביטויים מבנדיקט אנדרסון ומסטנלי פיש). זו גם שאלה אישית מאוד, שנוגעת לתפישות הבסיסיות של האדם כחלק מהקשר: חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה ומעם. חלק מהמרחב בו הוא נמצא, בתוך הבית, העיר, הארץ, האזור בעולם. על כל פנים, החריגה הזאת, בלבוש, ממקדת את המבט על חברות שבהם הלבוש הוא מאפיין בולט, אבל מפספסת את האפשרות לדון באמצעותו בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללה, או על קהילות יהודיות ברחבי העולם. על כן, אני רוצה להגדיר את המבט שבו פתחתי, שמזהה את המקום שבו הלבוש חורג מהמרחב,  כסינקדוכה; פרט קטן שמלמד אותנו על התמונה הכוללת.

והתמונה הכוללת מכילה גם דברים רחבים יותר. מדינת ישראל, למשל. אפשר להתבונן גם בישראל בתוך ההקשר הזה, שקוראים לו 'המזרח התיכון', ולראות מן צְרִימָה; איזשהו דיסוננס בין המדינה המערבית, המתפתחת, ובין ההקשר המִדְבָּרִי ומזג האויר המחניק והתרבות המזרחית שעוטפת אותה מכל עבר. אפשר גם לראות איך שורשים אירופיים ושורשים אמריקאיים שזורים בתרבות, בדיבור, בשילוב שלא מכאן ולא משם. אפשר להתבונן בתל אביב ובגנריזציה שהיא עוברת, בגורדי השחקים שמנסים לחקות מקום אחר לגמרי. זה מעניין, כיון שייחודיותה של תל אביב היא דווקא בכך שהיא אינה מיוחדת. שהיא עיר אירופאית לכל דבר, שיכולה להיות באותה מידה, דרך משל, בצ'כיה. גם התרבות הישראלית מכילה הרבה מאוד אלמנטים מערביים וגלובליים, ומעט מדי אלמנטיים מזרחיים – תופעה משונה למדינה ים תיכונית.

במובנים רבים, הצרימה הזאת מזכירה את ההסתגרות בְּרִבְעֵי היהודים בארצות הנכר. גם בארצות שעברו אמנציפיה, ובוודאי במקומות שבהם לא היו גטאות מעולם, הקהילה היהודית מוצאת לעצמה מקום ומסתגרת סביבו. הרובע היהודי הוא אקס טריטוריאלי, הוא חורג בתוך המרחב שבו הוא ממוקם, מתוך חריגותם של השוהים בו. היהודי היווה מחוץ לארץ את הדחוי, החריג, זה שנמצא במרחב לא-לו. במילים אחרות, העם היהודי היה גוֹלֶה, שהרי מהי גלות אם לא להיות מחוץ לבית שלך, להלך בשולי החברה, לחֲרוֹג את ההומוגניות. כשם שבני ברק מהווה חריגה ברצף של גוש דן, כך מהווה ישראל כולה חריגה ברצף המזרח תיכוני. מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות, מערבית בין מזרחיוֹת.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לקיום הגלוּתִי של מדינת ישראל הוא הצבא שלה. תחושת ביתיות אמורה להכיל בתוכה, בין היתר, את העדר האיום. כשאדם אומר לחבירו 'תרגיש בבית' הוא מתכוון – אל תחוש מאוים, עשה מה שנוח לך ומה שטוב לך, אל תפחד ואל תתגונן. ואכן, יהודים מרגישים בבית בתוך מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל לא מרגישה בבית בתוך המרחב המזרח תיכוני. היא מתגוננת, מקצה תקציבי ענק לביטחון, מחזיקה צבא עצום, מקימה גדרות בינה ובין סביבותיה. יש שורשים והגיון מאחורי ההתגוננות הזו, אבל היא לא משנה את העובדה שעם ישראל, כעם, עדיין לא חש בטוח בארצו.

כתב אדמונד ז'אבס:

"אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו. היהודים – גם כשהם מפוזרים בעולם כולו, ובכל מקום שבו הם נמצאים – הם תמיד בגלות ביחס למקום שבו היו.

…האדמה הזאת, שהיא ארצו, היא גם אדמת גלותו."

 הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות. גלות יותר גדולה, אולי, יותר מורחבת, אבל סך הכל – עדיין מאוימת, עדיין גלות, עדיין לא גאולה. זו אולי ה'חרדיוּת' שנמצאת בחרדה של מדינת ישראל בכללה. אבל יש, כמובן, ציר נוסף, וגם ממנו אין להתעלם: פתחתי את המסה בתיאור החום התל אביבי והעל-מקומיות של המרחבים הגנריים, והראיתי כיצד הוא חריג בסביבתו. למרות החריגה, זו אינה גלותיות, אולי היפוכה: העדרה של האופציה לִגְלוֹת. כפי שאמר חתול הצ'ייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן רצונך להגיע, כל דרך היא הדרך הנכונה". אם שום מקום אינו בית, אין אף מרחב עם סממנים אישיים, מקומיים, אם אין לך הקשר – לעולם לא תוכל לצאת ממנו.

ג.        זמן

גלות, לכאורה, היא זיקה אל המרחב; בניגוד לנוודות, שבה אין מוקד והמרחב אינו משנה, הרי שבגלות ישנה ארץ כלשהי והאדם לא נמצא בה. ישנו בית שממנו האדם יצא. יכול להיות שהוא היה בה בעבר, יכול להיות שהוא מעולם לא היה בה, ובכל זאת היא הבית שלו. כך או כך, מדובר במרחב. אבל הרי העם היהודי יצא מן הארץ, חזר אל הארץ, ובכל זאת, כפי שכתבתי, לא יצא מן הגלות. בשביל לברר את התהיה הזאת, אני מבקש להצטמצם חזרה לבחינת החברה החרדית, שלא מקבלת את ההגעה חזרה לארץ בתור סופה של הגלות. כלומר, הארץ – המרחב – אינה הנקודה היחידה שמגדירה את הגלות. האמירה תהיה: "הגענו לארץ, אבל עדיין לא הגענו אל הגאולה", וה'עדיין לא' הזה יצביע לנו על הציר הנוסף, שסביבו התהלכנו כל הזמן: ציר הזמן, עליו מונחת גם הגאולה.

הזכרתי את קיומו של הציר הזה מקודם, ביחס ללבוש החרדי. ליתר דיוק, הזכרתי את היעדרו של הציר הזה, מקודם, כאשר תיארתי את הלבוש החרדי כ'אנכרוניסטי', משויך לזמן אחר. החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה. אין זה משנה שהמרחב הוא לא אותו מרחב, ששמש קופחת על הבגדים השחורים, שרוחות חמות נושבות מן הים, שהרי אני נמצא על ציר זמן ורק עליו. אני ממשיך את העבר, מתוך ציפיה אל העתיד, ולמרחב אין כאן משמעות. על כן אני יכול לשהות בארץ ישראל ולהמשיך להתפלל להגיע אל הגאולה. זהו הווה נצחי של זמן גלות, שאין לו תכלית עד שיבוא המשיח, ואפרט על כך בהמשך.

אפשר להניח שמיקום אדם על ציר הזמן תייצר לו הקשר במסגרת הזמן. כלומר, בין העבר שקדם לו והעתיד שעוד יבוא. מיקומו של האדם על הזמן מייצרת לו סיפור נרטיבי, והוא ממקם את עצמו בנקודה כלשהי על הציר של הסיפור. מתוך התפישה הזו יגזרו גם פרקטיקות מעשיות: כיבוד הזקנים, העמדת המשפחתיות במרכז, היחס המכבד אל הדורות שעברו והציפיה אל המשיח והגאולה. התפישות המשיקות, של 'היהדות החרדית ממשיכה את היהדות שנגדעה בשואה', ושל 'אנחנו לא עושים שום שינוי ממה שעשו אבותינו', מעניקות משמעות לחיים כחלק מרצף היסטורי שממנו נגזרים העם, החברה והמשפחה. בהתאמה, ככל שתפישת הזמן תתחזק, יוצאו החוצה – מהחברה ומהעם – אלה שלא ממשיכים את הרצף ההיסטורי.

כלומר, מיקומו של האדם על ציר הזמן מבצע מעבר מתפיסה מיתית של הזמן לתפישה נרטיבית שלו. מירצ'ה אליאדה, בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר איך תפישת העולם הקדומה לא הכילה מימד של זמן ליניארי, מתמשך, שבו אנחנו חיים. משמע, בעוד אנחנו סופרים את השנים שלנו בטור שהולך ומוסיף מספר בכל שנה, לתפישת העולם הקדומה לא היה ציר זמן שעליו הם היו ממוקמים. היה זמן מיתי, זמן נצחי, שבו היו האלים ובו התרחשה המיתולוגיה. הזמן המיתי לא התרחש בעבר, לפני כך וכך שנים, אלא מתקיים תמידית בזמן אחר, מיתי. המעשים שאנחנו עושים בזמן הם חסרי משמעות, למעט אלה שמשחזרים את ההתרחשות באותו זמן מיתי. למעשה, הדבר היחיד שקיים – כלומר, שמכיל משמעות – הוא הקדוש, בעל הזיקה אל האלוהים. במילים אחרות, כיון שאין זמן אנושי, הציר היחיד שבו אדם נמצא הוא הקשר מרחבי. אני כנעני, נניח, לא מכיון שאבות אבותי היו כאלה, אלא מכיון שנולדתי בארץ כנען. הקהילה שלי היא זו שנמצאת בארץ כנען. אין לי דבר מלבד ארץ, ובארץ אין לי דבר קבוע מלבד האלוהים, ייצוגיו, פסליו ושאר הזיקות אליו.

תפישת הזמן הזו אינה מופרכת כמו שניתן היה לחשוב. האדם היה זקוק לאלים שיסדרו בעבורו את הכאוס שבו הוא נתקל, שיענו לשאלה 'מה לעשות', שירככו את הפחד מהעתיד, הפחד מהלא-נודע והשילוב הנורא של שניהם, הפחד מהמוות. האלים היו בני אלמוות, הזמן לא חל עליהם, לא היה עליהם איום, הם היו קבועים במרחב. ואלים שאינם קבועים – אינם יכולים לייצר סדר. כך, למשל, תיאור בריאת העולם במיתולוגיה היוונית יוצר את האלים מתוך הכאוס. תחילה היה כאוס, מתוכו נוצרו האלים, ומקיומם של אלים – ממילא נהיה סדר. במובנים מסוימים, המילה 'אל' מקבילה לסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות. ממילא, הלא נודע נהיה מוכר. וכשהכל מוכר, לא יתכן עתיד. ההווה משמש כנקודה סינגולרית, שמכיל תמיד את העבר ואת העתיד. למעשה, הוא לא מכיל את שניהם: אין עבר. אין עתיד.

אל מול תפישת הזמן המיתית אפשר להעמיד תפישת זמן נרטיבית, שתופסת את האדם בתוך הזמן. הזמן, בהתאמה, צריך להתחיל ממקום אחד ולהמשיך למקום אחר. אני חושב על אברהם אבינו ובעקבותיו על העם היהודי כולו, מה הוא היה עושה בלי עתיד. אברהם, שבעקבות התגלותו של האל יצא למסע אל הארץ הלא נודעת, בעקבות הבטחה – כלומר, משהו שיחול בעתיד – שהבטיח לו האֵל. אל מרחבי אינו יכול להתגלות, כיון שהוא קבוע. הוא לא עושה משהו בזמן; הלא הזמן האנושי חסר משמעות. אבל האל התגלה לאברהם והבטיח לו על עתיד העם, והנה נוצר לנו זמן ליניארי. תפישת זמן ליניארי מחייבת אל שאינו במרחב, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אין לו דמות ואין לו דמות הגוף, שאסור לו להיות קבוע ומוכר. אל שלא נוצר מתוך הכאוס, אלא כזה שברא אותו. אל שנמצא בזמן, שמתגלה ונעלם, שהולך רצוא ושוב. ומה שאני מנסה להצביע עליו בכל המהלך הזה הוא שעל מנת לשנות את מה שנעשה קודם לך, כדי לצאת ממצרים למסע אל הארץ המובטחת, אתה צריך להאמין שיש עתיד, שהוא יכול להיות טוב. כלומר, אתה צריך להאמין שיש תקווה.

אפשר לומר שנתבצע כאן היפוך: במקום שההקשר יהיה מרחבי והזמן יהיה מנותק, ההקשר נהיה הזמן והמרחב הוא נקודת הייחוס שלו. הוא טפל לו, ובהמשך גם מתנתק ממנו. הצעידה היא לכיוון הארץ המובטחת, הארץ שאני לא נמצא בה עכשיו, שאין לי הקשר בתוכה, רק זיקה אליה. בדתות אחרות הסדר במציאות נעשה באמצעות פסלים, הרים מקודשים, חפצים שנמצאים ומתחמים ומסדרים את המרחב. האדם היה מזהה את עצמו בתוך ההקשר המרחבי – ביחס להר המוכר לי, ליד הנהר, בטווח של המקודש – בזמן שהזמן הממשי הפך לחסר משמעות וללא-קיים לעומת הזמן המיתי. כעת, בעם של גוֹלִים, ההקשר נעשה הזמן – האל נגלה לי, כמו שהוא נגלה לאבות אבותי, ומבטיח לי עתיד. חשוב להדגיש שכל עוד הולך העם בדרך אֶל, בשאיפה אל הארץ, הזמן והמרחב עדיין נמצאים יחד. מהרגע בו הגלות הופכת להיות נקודה הווית ותמידית, סטטית, הרי שהזמן מתקבע. בהתאמה, המרחב מתנתק ונעשה מיתי: כזה שאנחנו רק שואפים אליו, מייצגים אותו, מתייחסים אליו – אבל הוא אינו נגיש.

שכן, לכל הסיפור יש גם פן נוסף: אם נאחז רק בפן הנרטיבי, זה יהפוך את הסיפור היהודי לכזה שאין לו סוף. אני תמיד בתוך הזמן, שואף אל סופו. הדרך במרחב הפכה להיות דרך בזמן. במובן הזה, העם תמיד בדרך. אותו סוף טוב לא הגיע ולא יכול להגיע. הארץ נותרה כציפיה לעתיד, והיא זאת שמשמרת את העם כעם. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה כך: "משיח יבוא. בעתיד. משיח שבא – בעבר, בהווה – הוא משיח שקר." זהו אותו הווה נצחי שתואר לעיל: זהו לא העדר משמעות לזמן, אלא הפיכה הנקודה בה אנחנו נמצאים בזמן לקבועה, ובשל כך אין למרחב הממשי משמעות. המרחב היחיד שקיים הוא מרחב מנותק, 'אלוהי'. על כן, אין זה באמת משנה אם הגענו או לא הגענו אל הארץ המובטחת; אנחנו צריכים להגיע לגן העדן האבוד. ובמבט מפוכח – אליו, ככל הנראה, לא נגיע לעולם.

(בשולי הדברים: דברים מעניינים מתרחשים בגלות שהיא רק בזמן. אפשר לראות איך, בהעדר ארץ ממשית, המרחב הממשי עבר בגלות המרה למרחב טקסטואלי. הטקסט – המקרא, התלמוד, ספרי הפרשנות – הפך להיות ההקשר בו מונח העם, ונקודת היחס בינו ובין הפרטים שבעם יצרו את הקהילה ששמה 'עם ישראל'. בהתאמה, הקהילה הפכה להיות קהילה פרשנית. הטקסט הפך על ידם להיות המקודש, המקובע, ועל כן הועלם ממנו מימד הזמן. כך עבר התלמוד האחדה, ונקרא כאילו נכתב כולו באותו הזמן על ידי אנשים שמכירים זה את זה. כך התאחדו המדרש והמקרא בצורה אנכרוניסטית, כך שהאחד לא יכול להקרא ללא השני; הטקסט נהיה קדוש, ולכן אין בו זמן. במילים אחרות: הטקסט עצמו הפך להיות מיתי, קדוש, עד לרמה שהוא – ובעיקר עולם ההלכה שבו – זה שיוצר את הסדר בעולם.)

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

ד.       גלובליות

בפתיחת המסה תואר כיצד אנשי הצווארון הלבן, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון – כולם מתלבשים בהתאם לקוד לבוש גלובלי שהוא חסר ייחוד וחסר התייחסות למרחב בו הוא נמצא. קוד הלבוש הזה יוחס להעדר החשיבות למרחב, ובכך הפיכת ההווה לפרמטר היחיד. החשיבות נובעת מההקשר ומתפישת הלבוש החשוב בהווה, בלי יחס ל'מה היה חשוב פעם'. בעוד שקוד הלבוש החרדי הוסבר באמצעות ההתמקדות בציר הזמן, קיבועו, והפיכת המרחב למיתי, הרי שקוד הלבוש של אנשי העולם הגדול לא יכול להיות מוסבר באמצעי דומה. למעשה, קוד הלבוש הזה צריך להיות מוסבר מהכיוון ההפוך: המרחב מצטמצם וציר הזמן מורחב, דוחס לתוכו יותר ויותר אירועים, עד שלבסוף הוא הופך להיות חסר משמעות.

אם בעבר בשביל להגיע לעיר אחרת נדרשתי ללכת אל אותה עיר, או לכל הפחות לרכוב אליה על גבי הסוס, הרי שבעידן המודרני הלכו המרחקים והצטמצמו: לא עוד הליכה ממשית, בתוך המרחב שסביבי, על האדמה, באויר הפתוח. עברנו לנסיעה בתוך מכוניות ממוזגות, לטיסה במטוסים שעפים מעל המרחב, ולא בתוכו. גם המרחק בין מקומות הולך ומאבד משמעות: המטוסים מקצרים אותו, הופכים את המרחק שבין אירופה וישראל להיות מרחק ההליכה שמקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני. גם הזמן הממשי הולך ומאבד משמעות. אם בעבר היה הזמן נמדד באמצעות מרחק הליכת כברת דרך, ובכלל – היה נתפס כשינוי בין מצב אחד למשנהו (יום מתחלף בלילה, חורף מתחלף באביב וכן הלאה), הרי שצמצום המרחב גרם גם לזמן לאבד את משמעותו. במילים קצרות, המרחב מצטצמם אט אט, הולך ומאבד את משמעותו כ'מרחב', שואף להפוך להיות נקודה אחת. הזמן הולך ומאבד את משמעותו כ'פרק זמן' שלוקח לנו לעשות דברים. הפעולות נעשות מהירות יותר, מיידיות יותר, כמעט מצמצמות גם את הזמן לנקודה אחת, סינגולרית-הווית, ותו לא. ואולי, באמצעות האינטרנט, כבר הפכו שניהם להיות נקודה אחת, ולא ציר שעליו ובו מתרחשים הדברים.

בהעדרם של זמן ומרחב, גם אין אפשרות להנחת דברים בתוך ההקשר שלהם. אנחנו לא יכולים למקם אדם בתוך סיפור נרטיבי, אם אין זמן, ולא בתור הקשר מרחבי, אם אין מרחב. ככל שהאדם פחות ופחות מתייחס לזמן ומרחב שלו – אם זה באמצעות הלבוש, השפה, או אפילו שעות העבודה – כך המשמעות שהוענקה לחיים באמצעות אותו הקשר אובדת. הקהילות מתפרקות, המטא נרטיבים לא תופשים עוד, והכאוס – שהודחק ועוצב ונבנה כקוסמוס באמצעות קיבוע המרחב והזמן – שב ונוכח.

זהו מצב מאיים, לכאורה. אבל חשוב לזכור שבאופן כללי, הקידמה נתפשת כמאיימת על הקיים. אבל יש לשים לב שתפישת הקידמה מובילה אותנו חזרה אל תודעת העתיד; סיפורי המדע הבדיוני, תחזיות מומחים שמתפרסמות חדשות לבקרים, סרטים שמדמים מה יהיה בעתיד – ציר הזמן לא בדיוק נעלם. הוא עובר שינוי, אבל נותר כציר. אני מתכוון להגיד – יתכן שהמרחב הספציפי נעלם, אבל העולם עדיין נמצא בתוך ההקשר שקוראים לו 'העולם', וגם אם עמים יעלמו, הרי שהמין האנושי ישאר תמיד בתוך ההקשר שקוראים לו 'המין האנושי'. אולי המזרח התיכון יעלם, אבל העולם עצמו ישאר. בצורה מוזרה, זה קצת דומה לאוטופיה עליה שר ג'ון לנון בשיר 'אימג'ן':

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today.

Imagine there's no countries…

יפה לראות איך השיר של לנון מתאר בדיוק את הדברים שתיארתי רגע לפני כן בצורה שלילית. היעלמותו של ציר הזמן: אין גן עדן, אין גיהנום, חיים בשביל היום. וכמובן, היעלמותם של המדינות. ההקשרים נעלמים, המחיצות נופלות. עלייתה של האוטופיה. האם זה יחזיר את המשמעות, ייצור מחדש את הנרטיבים, יכונן זהות אישית בתוך הקשר רחב הרבה יותר? במילים אחרות, האם יכול להיות שהחזרה מן הגלות אינה חזרה לבית שממוקם בתוך הקשר רחב יותר, אלא העלמותו של הצורך בבית? אני לא יודע. אין לי אלא להזכר במילותיו של ישעיהו הנביא, בתארו את הגאולה ואת העלמותם של הדיכוטומיות: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ," כותב ישעיהו, "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

זה אותו הדבר, לא?

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

 ה.      סיום

יחד עם זאת, אין זה מן הראוי שהגאולה העתידית תשכיח מאיתנו את ההווה. לעת עתה, בתוך הכאוס של הקולות, הרעיונות, ההשתייכויות השונות, יש לאדם צורך בקהילתיות ובמקום בטוח. להיות בתוך הקשר. לשם כך אני מבקש לחזור לחלוקה שעשיתי בין ציר הזמן וציר המרחב, להסתכל על הצורה שבה כּוּנָן עם ישראל במצרים, לפני אלפי שנים, ולראות כיצד ציר הזמן וציר המרחב אינם סותרים זה את זה, אלא משיקים; ההליכה אינה בהכרח גלות, אלא גם גאולה. לא הליכה אל הגאולה, אלא הגאולה עצמה: השאיפה למקום טוב יותר היא זו שמכוננת את העם כעם ומאפשרת לו לפעול יחד, כיחידה אחת. דווקא משום שהיא שאיפה משותפת, ודווקא מתוך ההבנה שהיא לא תתממש אף פעם. היחס למרחב מייצר חוסר נחת תמידי, רצון להניע הלאה, שאיפה למקום אחר, ואילו הזמן הנרטיבי מאפשר תחושת שייכות והזדהות למורשת העבר, מחד, וציפיה לעתיד, מאידך. במילים אחרות, לייצר קיום אוטונומי, חורג מהקשר – אבל לא לשם החריגה, אלא מתוך תודעה עצמאית, שאיפה אישית, שאין בשבילה הבדל אם היא חלק מההקשר או מנותקת ממנו.

הוודאיות שבביאת הגאולה שברה כבר את ליבם ואמונתם של מאמיני שבתאי צבי, יעקב פרנק ואחרים, שהאמינו שבא המשיח וגילו שלא היא; משיח שבא הוא משיח שקר. אבל אולי, אני מהרהר לעצמי, אולי כמו שהאמת עצמה בדור הפוסטמודרני היא יחסית ומכוּנֶנת על ידי הפרט והקהילה שלו, וכשם שהנרטיבים הם הבניה חברתית, כך גם משיח אמת הוא יחסי, מכונן על ידינו, בלי קשר למה שקורה מסביב? אין לי מושג. אני רק מתבונן סביבי, חש את הצְרִימה, את העדר התקשורת ואת פירוקם של תפישות העולם, ומקווה מאוד שכל זה מוביל למקום טוֹב.

אני מבקש לסיים את המסה הזאת במילים שכתב עוזי וייל, סופר ישראלי, בהקדמה לספר של סופר ישראלי אחר, יורם קניוק. הדברים שכתב אינם משיקים באופן ישיר למה שכתבתי, ומדברים בעיקר על התפישה הנרטיבית, ההיסטורית, של המציאות. אולי החידוש הגדול של היהדות. אני מביא את הדברים לא כהצדקה לתפישה הזאת אלא בגלל השאלה הגדולה שמהדהדת בסוף הקטע, ואני כולי תקווה שתמשיך ותהדהד בנו גם לאחר סיום הקריאה.

לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

נסיעה של גלות | לשביעי של פסח

שבריר של זכרון: נוהג ברכב. השעה כבר מאוחרת. שלשה טרמפיסטים חרדים מצטופפים במושב האחורי, חוששים להביט לפנים. חג הגאולה, י"ט כסלו, היה לא מזמן, ובחלל הרכב נושב קולו של חמי רודנר, שאומר שגאולה היא אישה. "גאולה," הוא שר," הו, גאולה. חבקי אותי עכשיו אהובה. נשים הן מילים, הן מים חיים, אוהו, גאולה." החרדים שולחים זה אל זה מבטים תוהים: קודם כל, חיבוק ואהובה הם טאבו, הן מילים אינטימיות, שנאמרות, אם בכלל, רק בתוככי הבית ובחשאי. 'הגוף שלה' זה צמד מילים שאינו קיים. ופתאום השחרור הזה, כמו רוח אביב מנשבת בעיצומו של החורף, כמו קצוותיה של חצאית מתנפנפת. הם מסיטים את מבטיהם, נפחדים זה אל זה. אני? אני נוסע הלאה,מדמה לשמוע כמיהה עמוקה בקול הזה, ואולי הקול של חמי תמיד אומר כמיהה.

לפעמים, כשאני שומע את השיר הזה, אני שואל את עצמי למה חמי רודנר החליט שזו גאולה: אדם מחבק את אהובתו. למה גאולה דווקא. גאולה, אני יודע, היא שחרור, היא הצלה. גואל קרקעות משחרר את הקרקעות ומחזיר אותן לבעליהם הראשונים. אחר זמן הפכה המילה 'גאולה' להיות אותה תפיסה לא ממומשת של ציפיה, של המתנה למשהו שיבוא ויגאל אותנו מכל– מכל מה שסביבנו. המשיח יבוא, הוא יפרק את כולם, יתן להם מכות, יוריד אותם על הברכיים, יתן לנו ארץ מהפרת ועד לחידקל ויביא לנו וופלים עם שוקולד. כמובן, אני עושה עוול לכל הסיפור: הגאולה אינה כה פשוטה, לא בכל תפישה דתית, בטח לא ביהדות, שאין בה שום דבר שהוא פשוט לגמרי. מי יבוא, איך יבוא, מה הוא יעשה, האם סדרי עולם ישתנו או לא ישתנו – כל אלה שאלות טובות למדי, אין עליהן תשובה אחידה וכל הבלאגן סביבן רק עושה אותן מעורפלות יותר. מי אמר שנדע כשיבוא המשיח? מי אמר שאנחנו עדיין לא בגאולה? מה קורה כאן? שאלות מעורפלות עושות דברים מעורפלים בעקבותיהן. אבל הן נותנות מרחב תמרון, וגם זה משהו. ערפילים. חוסר ידיעה. אני מתבונן קדימה על הכביש, ונורות הרכב מנחות אותי: סע ישר. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, אבל גם לא משאיר הרבה מקום לדמיון. מזל שיש את שולי הכביש.

סיגריה מציתה את עצמה אל תוך הלילה.

ובסופו של פסח, מספרות האגדות, בשעות האחרונות של היום האחרון, נוהגים החסידים לעשות סעודת משיח. השורשים למנהג הזה מקורם בבעש"ט, שעשה סעודה מיוחדת כיון ש'זה היום בו נתגלה אורו של משיח'. קרקרים אי אפשר, אבל גם מצות והערינג הולכות לא רע. יושבים. מתנדנדים מצד לצד. מספרים סיפורים. מחכים, אם אפשר, שחג הגאולה ההיא יהיה גם חג הגאולה הבאה. אולי זו לא אפשרות גרועה כל כך: נאחד חגים. והלא כבר נאמר במקורותינו "וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם-חַי-יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם". פסח הופך מחג הגאולה הקודמת לחג הגאולה הבאה, ועוד לא דיברנו על היחס בין חג הפסח לחג המצות, על גלות מול גאולה, על כלום.

"תגידו דבר תורה," אני מציע לחרדים. מנמיך את הווליום. שניים משיבים בשלילה. אחד מתחיל לדבר על המשיח; חב"דניק. הוא שוחה בסבך של דימויים, אנלוגיות וסמלים; שלש עשרה זה 'אחד' ו'אהבה', ספירת כתר, ספירת יסוד. הכל מייצג משהו. הרבי אמר שתי מילים, הן מייצגות ככה וככה. גם הדתיים-לאומיים ככה: ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה? משיח. עם ישראל התקבץ לארצו? גאולה. אולי כן, אולי לא. אני לא יודע. העמימות הזאת הביאה אותנו לדבר בסמלים.

אולי צריך לפרט, לספר על פיאז'ה: איך היה בוחן בבתי ספר וקלט שהחיים מלמדים מטעויות יותר מאשר הם מלמדים באמצעות הדברים הנכונים. איך הלך לבדוק מדוע ילדים טועים. איך הבין שהמילים נוצרות כאשר הממשות נעלמת. הילד לא צריך לכנות את אימו בשם כאשר היא שם, אבל ברגע שהיא הולכת הוא חש בהעדר ומכנה אותו בשם. הנה, הלך לנו אלוהים, לא חשנו יותר בחסרונו, ומיד פיתחנו לעצמינו מערכת סימבולית מושלמת כל כך: הכל מייצג, מספרים, מילים, כיוונים, מעשים. להכל יש משמעות סימבולית. כל דבר הוא גם מסמן וגם מסומן. מערכת סימבולית, טוטלית, קוהרנטית לעצמה; אין לאן לברוח ממנה.
דיברתם פעם עם הרמורניק? זה מאוד דומה. מערכת גאולית, סימבולית עד אימה, שמתבססת על דימויים, על סמנטיקה ועל סמלים קבליים בשביל להיות נכונה-לכל. ואני אומר: אולי זה מה שקרה. אולי בגלל שאין לנו אלוהים מוחש, שהוא כבר לא מניק אותנו, מצאנו לעצמינו מערכת קבלית סימלית מושלמת שמחפה על חסרונו. העולם בתהליך תיקון. הנפילות הן חלק מהעליה. הנסיגות מוכרחות בשביל ההתקדמות. להכל יש מובן, הכל מסמל משהו בספירות העליונות. הנה, אנחנו לא מרגישים אלוהים, אז אנחנו אומרים אותו בסמלים במקום זה.

ואני מרגיש שהבעיה העיקרית בדבר הזה, הנפגעת העיקרית מהעולם הגאולי-משיחי-סימבולי היא המשמעות. הלא דברים נמדדים במשמעות שאנחנו מייחסים להם, וברגע שאני מעניק להכל משמעות, אני מעקר את המשמעות מתכנה; אם כל דבר הוא חשוב, שום דבר אינו חשוב. פתאום נמלאים אתרים באינטרנט בשלל גימטריות משונות, ומאז כבר אין משמעות לגימטריות. אם יש לנו מערכת סמלים שמעניקה משמעות לכל מילה, לכל אות, לכל מספר, לכל תאריך, לכל מעשה, אולי כבר אין משמעות לשום תאריך, מילה או מעשה. בבית הכנסת שליד הבית שלי יש גביר שלא נותן שיהיה יום בו יאמרו תחנון. בכל יום יש יארצייט לאדמו"ר אחר: הימים המיוחדים, בהם לא אומרים תחנון, כבר איבדו מתקפם.

רציתי לדבר על המשיח הקיים, הממשי, זה שחמורו מטיל גללים. על הגאולה האמיתית, שתהיה אביר על חמור לבן שבא לגאול את העלמה במצוקה, קרי, אנחנו. דוויים כל כך, סחופים כל כך. עוד מעט נלך, נאכל חמץ, נעלה את כלי הפסח לבוידעם ונוריד את הכלים היומיומיים. בינתיים אנחנו משתמשים בכלים המיוחדים שיש לנו, לפסח: מנסים לקלוט את שארית האורות של המכונית, למצוא בעצמינו את הדרך. אבל הוא דיבר בשפה אחרת, ואני שתקתי, וגם כך הייתי עייף מאוד והדרך הייתה חשוכה מאוד.

בסוף הורדתי אותם בטלז-סטון. אחד איחל לי גוט יומטב. היה יכול להיות נחמד אילו מיד אחר כך שלום חנוך היה מתחיל לשיר 'משיח לא בא', אבל זו הייתה תיקיה של 'איפה הילד' והשיר הבא היה 'הביאו את הסתיו'. אולי החיים לא כל כך סימבוליים כמו שאנחנו חושבים. אולי לכן חמי רודנר אומר בשיר:

"אהבה בינינו תתעצם
ותהפוך להיות שתיקה גדולה
כמו מעיין לפלג אלי נחל
בואך נהר לתוך הים שלה
הגוף שלה

יקח מה שיקח
יתן מה שיתן"

שתיקה גדולה, היא זו שצריכה לבוא.

חג שמח!


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.