Posts Tagged 'גוף'

מכבסה

א.
לעזאזל. לעזאזל. לעזאזל. זה לילה, כנראה זה שזה לילה. זה בוודאי קיא, יש לו ריח חמוץ של קיא והוא גושי ונמרח. דלי. שטיח אמבטיה. תחתית של כיור. סכין גילוח משומש מונח על אדן האמבטיה ליד קונדישנר לשיער גלי. פקעת שערות סותמת למחצה את הכיור. טלויזיה מקשקשת ברקע: מה הקשר. מבצעי אביב, הנחות, הימורי לוטו. פאלרמו נגד רומא. קונסטרוצה באה לעבוד. מי זו קונסטרוצה לעזאזל. מי אתה. מי אני. מי אני. אני שאול, הוא חשב. זה מי שאני. הביט סביבו: אני נמצא בתנוחה אינטימית עם דלי והבגדים שלי מלוכלכים בקיא וביין ובטינופת ובְּתוהו. אני נמצא באיזו אמבטיה שאני לא מכיר ומחר אני אקום ואדשדש ברגל כואבת אל מטבח שאני לא מכיר ואגיד שלום לשותפה שאני לא מכיר, שתבהה בי בזמן שאני אחפש בעיניים עצומות את הקפה המזורגג בארונות שאני לא מכיר. מה יש להם לדירות האלה של הבנות שהן שמות קפה שחור במקום לא נגיש ושותות נס קפה עם סויה כאילו זה הגיוני. מה לעזאזל הגיוני בסויה. מגעיל. קיא זה מגעיל קיא זה מגעיל מה הסיפור עם האסלה הזאת איך הגעתי לכאן בכלל.

ב.
המכבסה שבאגריפס, הוא הואר בפתאום. היום? אתמול? מתי זה היה שנכנס למכבסה האוטומטית והתיישב שם על הספסל וחיכה שהמכונה תסיים את פעולתה ובינתיים קרא בכתב עת קטן שהניחו שם. היה מתואר שם איך עיתונאי אחד הגיב לדברים שאמר עיתונאי אחר, ששאול הספיק לשכוח מה הם עושים ולמי הם כותבים. כל שהיה יכול לזכור היה שפעם אחת הוא הלך לפאנל בנושא הבחירות עם אחד העיתונאים האלה, וכל הזמן העיתונאי הניח את היד מעל הפה. הוא דיבר כאילו הוא יודע מה עומד לקרות, אבל לפעמים השאלה היא מה אתה מבקש להיות. בסוף מתים כולם, אתה יודע, מי תהיה כשתמות. מי רצית להיות. הזמן חולף. אתה מזקין. השיניים מעלות ריח, השיער מקליש. אתה לא זקן, בסך הכל בן שלושים, אבל כשאתה מסתכל על פנסי הרחוב אתה רואה אותם כפופים, מאירים בקושי. ואתה מושך בכתפיים והולך לבדוק את הדואר אם קיבלת חשבונות או משהו. אתה אומר לעצמך: איפה אני נמצא עכשיו ביחס לעולם. מה חשבתי שיהיה פה. למה קיויתי. השעה הייתה שתיים וחצי בלילה. היום עבר בדיוק כמו שימים כאלה עוברים.

כמה סתמיות.

ג.
הייתה ישיבת הסדר בסיפור. מדרשה הייתה? היה נראה לו שלא. נילי הייתה שם. הרב נחמני אמר שלא לחכות עם החתונה. אם הבחורה נראית לך, תתחתן. אם אתה נתקע בקשר, תתחתן. משיכה מוצאים לפעמים רק אחרי החתונה. העיקר טוּב הלב. לפעמים אתה אומר לעצמך אני רוצה להתחתן עם הבחורה הזאת שקוראים לה נילי. רק עם הבחורה הזאת אני רוצה להתחתן, היא הכי יפה שראיתי בחיי, היא הכי חכמה שראיתי בחיי, היא הכי הכי. אתה קצין אחרי שחרור לומד כמה חודשים בישיבה, והיא לא למדה בישיבה ולכן אחרי חודשיים אתם נשענים על הגדר מול הים והירח משקיף ממעל והיא אומרת לך שלפעמים קלישאות הן קלישאות כי הן כל כך נכונות, ופתאום היא מחבקת אותך. וזו הפעם הראשונה שמישהי מחבקת אותך בחיים והלב שלך מדלג מסביב ומוחא כפיים ולמרות שאתה יודע שזה אסור, כי דת ואלוהים והכל, עדיין הלב שלך יוצא ונמֵס.

ד.
מה קרה לה?
נפרדנו.
למה נפרדתם?
היא הייתה נורמלית מדי. היא רצתה בית ברעננה ומכונית משפחתית ושלשה ילדים בהירי עיניים, תכולי שיער. היא רצתה שאני אעבוד בהייטק וארויח משכורת נורמלית ולא אדבר כל הזמן על המוות.
מה רע בזה?
אני לא יודע. אני לא יודע למה אני מדבר איתך. אני לא יודע מי את בכלל. איפה אני?
אתה אידיוט.
אני יודע.

ה.
אתה יודע, הייתם ביחד איזה חצי שנה אבל היא לא יכלה יותר. אתה מופרע, היא אמרה, אתה משוגע. בישיבה למדת איך לדבר עם אנשים שנפטרו לפני מאתיים שנה, חמש מאות, שלשת אלפים, אבל אין לך מושג איך לדבר עם מישהי. איך להוריד את עצמך לקרקע המציאות לכמה רגעים. איך להתעניין במה שהיה היום, בזקן שבא לקנות חצילים בפעם החמישית היום ואין לך מושג אם זה בגלל שהוא צריך חצילים או בגלל שיש לו אלצהיימר. כל כך הרבה תורה, כל כך מעט חיים. אבל גם זה לא היה הסיפור, ויום אחד ישבתם אחד ליד השני על איזה ספסל בעמק המצלבה והיא אמרה לך שאול, ככה היא אמרה, אני לא מסוגלת להכיל אותך. אתה גדול עלי.
ואתה מנסה להבין מה זה אומר גדול עלי, ואיך אפשר להתכווץ חזרה, והיא שותקת ואומרת אני לא יכולה, אני לא יכולה. אי אפשר לדבר איתך. אני לא מסוגלת לאהוב אותך ככה, והיא קמה והולכת. וזה כל הסיפור על רגל אחת.

מכבסה

ו.
זה סיפור מוזר.
כן.
לא יכולת להתגמש?
אני לא יודע איך. אף אחד לא סיפר לי איך. לא דיברו על זה בישיבה.

ז.
לפעמים אתה אומר לעצמך אני צריך מגע. אני צריך מישהי. וכך אתה מוצא את עצמך בתוך חדר שאתה לא מכיר, עם בחורה שאתה לא מכיר. ואומר לעצמך אבל אנחנו כל כך בודדים בתוך תוכינו. בואי נתכרבל קצת זה בזה. ויודע שזה דבר רע. שלא משחקים ככה עם לב של בחורה, שהיא תקום ותרצה את כולך ואתה לא יודע אם תוכל לתת לה את כולך, ותרצה לעוף והיא תתפוס אותך, ותצטרך לקחת את כל הרצונות שלך ולהפוך אותם לנוחים גם בעיניה של מישהי אחרת. אתה יודע את כל זה, ואתה יודע שאתה רע, באמת באמת רע. לא עושים דברים כאלה. אבל בכל זאת יש בך חלל עצום בלב שכל מה שהוא מבקש כרגע זה קצת להתקער בגב של מישהי ולהתמלא לכמה רגעים.

ח.
לעזאזל לעזאזל לעזאזל.
פָאק.
אני רוצה להגיד פאק. פאק זו המילה שאני רוצה להגיד. אבל פאק, סליחה ליידי. בנאדם יוצא מהישיבה ויכול להגיד לעצמו טוב, סך הכל מדינה נורמלית, בואו נבנה כאן משהו לתפארת. בוא נלך ונעשה איזה סטראטאפ שאומר לאנשים שבוהים בפלאפון שלהם איפה אפשר לפגוש אנשים אחרים, ונקים מגדל ונכתוב עליו את השם של החברה באותיות ניאון שזוהרות בחושך ונבנה כאן את בית המקדש השלישי והרב נחמני יהיה מרוצה וסוף סוף ישאר פה משהו אחרי שנמות.

ט.
צריך לדעת שיש דבר כזה, געגוע של גוף.

אני לא יודע להגיד לך את זה במילים. אני לא יודע אם אני רוצה להגיד לך את זה בכלל. מה שבאמת אני רוצה לעשות זה להושיב כאן את הרב נחמני משיעור ב' ולשאול אותו מה בדיוק עושים אם אתה יושב במכבסה האוטומטית כי אין לך מכונת כביסה בדירה, והשעה שלש בלילה והגוף שלך צועק את עצמו ופתאום נכנסת מרילין מונרו רובין רייט בר רפאלי ומתיישבת לידך. והיא חילוניה עד לשד כתפיות הגופיה ומחייכת אליך ואומרת לך היי, מה המצב, אתה השכן החדש, מה קורה. אתם מדברים קצת והיא אומרת יאללה, בוא תעלה לקפה. וקפה אצל חילונים זה לא קפה אצל דתיים, אתה יודע. ואני רוצה לשאול אותך, הרב נחמני, מה ישו היה עושה. מה אתה היית עושה. מה יעשה הבן ולא יחטא. מה כולנו היינו עושים פה אחרי שהיה לנו יום דפוק לאללה, אחרי שאנחנו בני שלושים, אחרי שהגוף שלנו צועק את עצמו לריק כבר לא-יודע-כמה זמן. בוא, הרב נחמני. אתה שהתחתן בגיל עשרים ואחת עם הבת של ראש הישיבה. ספר לי קצת על געגוע של גוף.

י.
אתה זוכר שנפגשנו במכבסה?
אני זוכר. הלכנו ביחד. מה היה אחר כך.
אני לא יודעת. נכנסנו לבית, שתינו קצת בסלון, התנודדנו לחדר, פתאום אמרת שאתה לא יכול לעשות את זה איתי והתכווצת בתוך עצמך והתקפלת והלכת להקיא. זה קורה לך הרבה?
כן.

(שתיקה)

אתה לא נמשך אלי?
לא. כלומר, אני כן.

את יפה, אבל–

אבל מה?

(שתיקה)

אתם הדוסים כל כך מוזרים.

יא.
עכשיו הידיים שלך רועדות. לפעמים אתה צריך לשאול את עצמך מה עשית כדי שתגיע בגיל שלושים לזה שהידיים שלך ירעדו. השתחררת מהצבא והלכת לגור באיזו דירה קטנה בקצה של נחלאות. היה נראה לכמה רגעים שהעולם נהיה בסדר. כאילו סך הכל היה בסדר לגמרי. והיינו הולכים לאכול סושי בסושיה הקטנה הזאת באגריפס ולפעמים הולכים לים. עד כאן זה סבבה. אבל אז יש את הרגע שבו, זאת אומרת, מה שאתה רוצה לעשות זה לקחת אקדח ולירות בכולם. כי יש כל כך הרבה רעש מסביב, לעזאזל, כל כך הרבה רעש. אנשים הולכים הלוך ושוב ברחוב לחנות האופניים הזאת ולמסעדה ולחנות הגלידה הקטנה והמכוערת שבדיוק שיפצו אותה. ואת יודעת איך זה שיפוצים, איזה חרא זה. איך זה רועש. אני לא מצליח להתמקד, בנאדם יכול לשנות את העולם ולא מצליח להתמקד, כי כל הזמן ארנונה ותשלומי מס הכנסה מחורבנים ואתה יוצא עם הבחורה הכי מדהימה בעולם ופתאום מבין שהיא נורמלית עד אֵימה. וזה מפריע לך. כמה שזה מפריע לך.

יב.
תהיה קצת אנושי. מה זו אנושיות בעצם. מה זה אם לא לתמוך במישהו אחר כשהוא לא מצליח לעמוד על הרגליים, ולנקות אותו מכל החרא שדבק בו בכל השנים האלה, ולקלף את כל העור הקשה ואת כל המרירות ולהגיד לו שאול, שאול שחיפש מלוכה ומצא אתונות, שב קצת. תרגע. תנשום עמוק. בוא נשים עליך שמפו כיף לשיער גלי, נחליק את כל הקוצים הקשים שאספת בדרך. ואתה יודע שמחר אתה תחזור היישר לתוך האספלט הקשה והעבודה ברמי לוי והניסיון לעמוד על הרגליים ולהביט אל האופק אבל בינתיים לילה, אין כאן אופק, והדברים לא מסובכים כל כך ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע.

הכל פה נדמה לאהבה אבל זה לא, זה סתם.
את מבינה? את מבינה?

היא לא מבינה מי אתה, היא לא מבינה מה אתה אומר, בעיניה הדברים פשוטים: גוף נזקק לגוף, נפש היא רק פונקציה בכל הסיפור הגדול הזה. אתה יושב פה ובוכה על גלות השכינה. אין שכינה, אתה מבין. אין גלות. אין חורבה בחורבות ירושלים, כי אין חורבות בירושלים. סתם עיר, סתם רחוב, סתם דירה. מה יש לך, בנאדם, מה יש לך. תנשום עמוק. תחייך אליה. תגיד לה תודה, שאתה מצטער שנפלת עליה ככה. תפתח את הדלת. תלך לישון. באמת באמת, רק לישון.

תנוח קצת, בחייך.

[ינואר 2015]

סדנת יצירת גבולות

 המטרה: לתת למשתתפי הסדנה את היכולת לברור לעצמם את הגבול שלהם. הסדנה יכולה להוליך גם למקום של 'זה לא שייך אלי, זה לא חלק ממני, אני לא רוצה לעשות את זה', ובאופן כללי להכוין את המשתתפים לחיות את החיים שלהם, ולא חיים של מישהו אחר. רקע תיאורטי בסוף.

מיקום וזמן: לא רלוונטים. כל מיקום, כל זמן. כל קבוצה. סדנה מאוד קלילה וכיפית.

הערה טכנית: ניתן להעברה גם כחלק ממערך 'גבול'.

שלב ראשון: בידוד תחושות.

1. לבקש מהקבוצה לחלק את הדף שבידיהם לשניים: מעל חצי אחד לרשום 'כן', ומעל החצי השני לרשום 'לא'.

2. לבקש מהם לחשוב על דברים שלא יכנסו לארץ שלהם ודברים שכן יכנסו. זה כמו 'אנשים שידעו את יוסף' מהאסופית: דברים שנכנסים הם דברים שהם אוהבים, ודברים שלא נכנסים הם דברים שהם לא אוהבים. חשוב להדגיש להם שהם לא צריכים ליצור כלל, שהם לא צריכים להתייחס לבית ספציפי אלא לבית הסמלי שלהם, למרחב שלהם. כדאי מאוד להרבות בדוגמאות הכוונה: אנשים ששומעים ג'סטין ביבר לא, אנשים ששומעים ג'נסיס כן. סוכריות קופצות לא, חמאת בוטנים כן. פיות כן, עורכי דין לא. התחושה ברגע שאתה מכין קפה ומגלה שנגמר החלב – לא. הרגע שבו אתה נכנס לבית ומגלה שיש ריח של אוכל – כן.

3. עשר דקות כתיבה. המנחה מוזמן לדייק את דבריו, לתת דוגמאות נוספות וכדומה. חשוב שהם לא יתקבעו לשום גבול ממשי. לא רק לאנשים, או תחושות, או חפצים. לא רק לדברים שקיימים במציאות ובטח ובטח שלא לגבולות כמו קירות של בית או גבולה של ארץ.

 שלב שני: קונקרטיות.

סביר להניח שהם כתבו דברים כמו 'אנשים מרגיזים' או 'תחושות רעות', ברשימה שלהם. מבקשים מהם לקחת את כל הדברים האלה ולתת להם דוגמה קונקרטית. לא 'אנשים ששומעים מוזיקה גרועה', אלא 'אנשים ששומעים מוזיקה גרועה כמו–'.

כמו כן, חשוב להדגיש שיורידו שמות ספציפים, אלא אם כן זה שם של מפורסם שאין לו קשר ישיר לכותב. ('אבא שלי' לא טוב. 'הארי פוטר' כן טוב. גם ג'יי קייי רולינג.

 שלב שלישי: הקראה

בסבב, כל אחד קורא את הרשימה שלו. המטרה היא לנסות וליצור 'תמונה' שלו, ממקבץ הדברים שהוא רוצה בארץ שלו ודברים שהוא לא רוצה. לקבוצת מיטיבי לכת – נסו להוסיף לו דברים נוספים לרשימה. גם לצד של ה'כן', גם לצד של ה'לא'. זה יעזור למקריא להבחין את הגבול שלו.

 שלב רביעי: כתיבה

על פי הרשימה, כותבים משהו שמציין מעבר בין מרחבים. אני בכוונה כותב הגדרה עמומה כזו, כיון שדוגמאות עוזרות, אבל גם מקבעות. זה יכול להיות הודעה מתא הטייס לפני עליה למטוס, שלט במעבר גבול, פשקויל סטייל 'נא אל תעברי בשכונתינו אם…', הודעה במשיבון הביתי וכן הלאה.

 שלב חמישי: הקראה

בנוהל.

רקע תיאורטי:

גבול הוא המקום המשיק בין מרחב למרחב: גבולות הארץ הם המקום בו ארץ נוגעת בחברתה. קירות הבית הם הקו המבדיל בין הבית לבין מחוץ לו. מכיון שאנחנו לא מסוגלים לסמן סביב התודעה שלנו קו גבול, הרי שלא מעט אנחנו נתקלים בחוסר היכולת לברר את הגבולות שלנו. הסדנה מביאה את הכותבים ליצירת תודעה אוטונומית, אישית, שכוללת את קו הגבול שלהם: הממשק בינם ובין העולם. הבנה כזו יכולה גם להביא, במערכים מסוימים, לכדי הבנת המרחב, ותפיסת הגוף שלי כמשיק ביני ובין המרחב המציאותי והקונקרטי.

השלב הראשון הוא בידוד התחושות. אנחנו מבקשים מהקבוצה ליצור לעצמם תחושות של 'טוב' ו'רע', תוך יציאה מנקודת הנחה ש'טוב לי' משמעו התאמה בין הדבר לעולם הפנימי שלי, ו'רע' הוא הפוך. אני אוהב חמאת בוטנים, היא לא מהווה חריגה אקס-טריטוריאלית במרחב שלי, ולהפך.

השלב השני הוא קונקרטיזציה של התחושות: לקחת את הערפל ולהפוך אותו למציאותי, לממשי. אחת הבעיות שלנו ביצירת קו הגבול הוא שהקו אבסטרקטי, וממילא לא נגיש. דוגמאות יורידו את הקו למציאות ויחילו אותו על המרחב, וממילא יצרו אותו כקו ממשי.

השלב השלישי הוא בדיקת קו הגבול: האם הוא ניתן לזיהוי? האם הוא קיים? כאן מסגרת הקבוצה, כבאים מבחוץ, חשובה על מנת לוודא את קיומו.

השלב הרביעי הוא יצירת הגבול הממשי: התראה לפני מעבר בין מרחבים מבודדת מרחב מסוים (המרחב שלי) בתור 'המקום של יהודה', מוציאה ממנו את הדברים הרעים ומכניסה אליו רק את הדברים הטובים.

[זה מאוד בקיצור, לפירוט ניתן לפנות אלי.]

סדנת הכרת גוף

מטרה: להנכיח את המודעות של המשתתפים לגוף של עצמם, ובהתאמה, לחשוף אותם למקומות הלא ידועים בגופם הם. רקע תאורטי כתוב בסוף.

זמן ומיקום: לילה, מקום שקט, מרחב טבעי. בלי קירות ועם אדמה, לא רצפה.

הערות טכניות:

 אפשר לפצל את הסדנה לשתי סדנאות נפרדות: חלקים ראשון + שני וחלקים שלישי + רביעי. אי אפשר לדלג על הסדר: זה לא יעבוד. החלק הראשון חייב לבוא לפני החלק השני.

– אפשר וכדאי להעביר את זה כחלק ממערך שעוסק בגוף, חלק ממערך שעוסק בגבולות או כחלק ממערך שעוסק במוּדעוּת לעצמי. באופן כללי, מערכי סדנאות כתיבה מובילים לתוצאה טובה יותר מאשר סדנה בודדת.

– לא ניתן להעברה לקבוצה מעורבת: בן מעביר לבנים, בת מעבירה לבנות.

– הדיבור של המנחה צריך להיות שקט, קול נמוך שנותן בטחון ושקט, ולא מפריע לתהליך הכללי.

חלק ראשון: הכרת גוף ראשונית.

1. מכנסים את כל הקבוצה בחדר על מנת ללכוד את תשומת הלב שלהם. משתיקים אותם, מודיעים להם שמהרגע שהם יוצאים מהחדר, הם בשקט גמור: אין תגובה לחוויות, אין 'אני מרגיש' ו'אני חושב ש'. כמובן, אין הערות ציניות, ואין 'אני לא משתתף ב'. מי שיוצא מהחדר, משתתף בהכל.

2. מוציאים אותם החוצה בשקט. הולכים למרחב קרוב (לא יותר מדקה הליכה), פתוח ועם אדמה. מבקשים אותם להוריד נעליים ולהרגיש את הרצפה.

3.  עושים להם הכרה חושית:

ראיה – להסתכל לכל הכיוונים בלי להזיז את הראש. להתמקד על דברים רחוקים. על דברים קרובים. לאבד מיקוד, להתמקד שוב. להוריד משקפיים, להסתכל רחוק וקרוב. לשים כפות ידיים במשולש על העיניים ולראות חושך מוחלט.

שמיעה – מיקוד על קולות בסביבה. איבוד המיקוד ויצירתו מחדש.

ריח – להריח את האדמה, את העלים, לשאוף עמוק ולהריח את הלילה.

טעם – לקחת עלה, לשים על הלשון.

4. מבקשים מהם שישכבו על האדמה כך שיהיו להם כמה שיותר נקודות מגע עם האדמה. שיעצמו עיניים.

5. עוברים איבר איבר ומבקשים מהם להזיז אותו. שרירים: להקשות ולהרפות. מפרקים: להזיז. חשוב לשים לב להכל. לתחושות של האיבר במגע עם האדמה. לבגדים שמפריעים להרגיש. לחכך כל איבר אפשרי (מוטב שישכבו על הגב) עם האדמה, כולל אזניים ומרפקים. לשים לב שיש לנו תאי חישה בכל מקום בגוף. המנחה צריך לשים לב לדברים הכי קטנים, ולהפנות אליהם את תשומת לב הקבוצה. לשינויים שמתרחשים בגוף כשנושמים מהבטן, לעומת הנשימה מהחזה וכן הלאה.

חשוב מאוד מאוד מאוד שלא לדלג על איברי המין, תוך דיבור מאוד עדין: לא לדבר עליהם בגסות מצד אחד, לא להתעלם מהם מצד שני. זו נקודה רגישה, וכדאי לנסח אותה לעצמך לפני כן.

6. בדיקת צלילים: לבקש מהם לנהום, להוציא את הצליל הכי נמוך שהם מסוגלים. לשים כפות ידיים על החזה ועל הגרון, ולהרגיש איך הצליל יוצא ועובר הלאה.

חלק שני: יצירת שפה.

1. מעמידים אותם במעגל הפוך: הפנים החוצה, הגב אל המנחה. לתפוס טווח אחד מהשני. יכולים לפקוח עיניים, מומלץ שלא.

2. לתת מבוא קצרצר לשפה: שפה היא מערכת סימנים משותפת. הסימן הראשון והמובן לכל הוא משהו שגם בעלי חיים יצרו בינם ובין עצמם, והוא סימן למצוקה או לאזהרה. כך או כך, הוא מבטא מפגש עם משהו לא צפוי שראוי לתשומת לב מיידית. סוג של קריאת מצוקה.

3. נותנים להם דקה לחשוב על משהו שראוי לצעוק עליו. ניתן לתת דוגמאות: בדידות, שכול, קושי.

4. מודיעים שאחרי דקה אנחנו צועקים ביחד, וסופרים לאחור החל מעשר שניות לפני. ב'אחת' צועקים, בכל הכח, ומוציאים את כל האויר מהגרון בבת אחת.
[לא נותנים להם להתפרק: שישארו בשקט.]

5. עושים אסוציאציות של מילים: המנחה אומר מילה לא מפתיעה: לילה, חושך, שקט וכדומה, והקבוצה מתחילה למלמל לעצמה אסוציאציות שרצות להם מהמילה הזו.

6. אותו דבר, רק עם משפטים. לרוב, רצף של זרם תודעה שורד שני משפטים, וע"כ חשוב להדגיש שבכל פעם שהם מתחילים לחשוב, שיחזרו למילה הראשונית ויצאו שוב לדרך.

חלק שלישי: מעבר מסימבוליקה לקונקרטיות.

  1. מושיבים אותם בנוחות על האדמה. מבקשים מהם לעצום עיניים. גם המנחה עוצם עיניים.
  2. בכל פעם, המנחה אומר שמות של מקומות בארץ וכן מקומות סמליים, וכל אחד צריך לגעת בגוף שלו, מיידית, במקום שזה בגוף שלו. כלומר, המנחה אומר 'תל אביב', והמשתתפים נוגעים בעצמם במקום שהוא תל אביב בגוף שלהם. אסור לחשוב: התהליך צריך להיות מיידי.

המקומות הן גם מקומות ספציפיים וגם מקומות כמו 'החדר שלי' או 'הקיוסק ליד התיכון'. חשוב לשים לב שאנחנו בתוך מסגרת: הארץ. לא יוצאים ממנה, לא עוברים למקומות אחרים בגלובוס. הגבול חשוב כאן.
צריך שיהיו מספיק מקומות, ולתת מספיק זמן לכל מקום. כל התהליך אמור להיות כעשר דקות.

חלק רביעי: כתיבה

לאחר החלק השלישי, נותנים להם חצי דקה לשכב על הרצפה, ואז שיקומו, ישימו נעליים וילכו בשקט מוחלט לכיתה. הם צריכים לכתוב על המקום שהכי מפחיד אותם בגוף שלהם. המקום שיש בו מחבלים או עבריינים, שהם מסתובבים בו עם שכפ"צ וליווי.

חלק חמישי: משוב

כרגיל בסדנאות, למעט העובדה שצריך להקדים שני משפטים: הראשון, אין חובה להקריא. כל אחד יעשה מה שהוא מרגיש לנכון. השני, שההקראה הזו לא התקיימה מעולם. לא מחוץ לקבוצה, ולא בכלל. לא מגיבים יותר מאוחר לשירים המוקראים, ולא מציינים או מדברים עליהם עם מישהו, מהקבוצה או מחוצה לה, באופן גורף.

התאוריה מאחור

 

פחד הוא בהכרח חוסר ידיעה: אני לא יודע מה יכול לקרות, או שאני לא יודע מה יש במקום מסוים וכן הלאה. פחד מגוף, משמעותו חוסר הכרת גוף. העלאת הפחד למודעות למעשה מבטלת את הפחד. תרגיל כזה ניתן לביצוע עם מתבגרים, שמפוחדים מהגוף של עצמם. עם דתיים (ובפרט דתיות) שתופסים את עצמם כגוף סמבולי, ועם כל אדם באשר הוא, במטרה להגיע להשלמה ראשונית עם עצמו, עם הגוף שלו ועם היחס בין הגוף לבין התודעה. אנשים שהולכים עם כתפיים שמוטות, שמצומצמים בתוך עצמם, למעשה מפוחדים מהמקום שהגוף שלהם תופס במרחב. הסדנה יכולה להוות שחרור, ראשוני על כל פנים, מהתפישה הזו.

החלק הראשון של הסדנה מיועד להכרות עם עצמי: מה יש בי, מה אין בי? איך הגוף שלי מתפקד? האם אני מודע לגוף שלי, ולאפשרויות שלו? לרוב, אנשים מופתעים מהעובדה שהאויר עובר דרך הגרון בשביל להשמיע צליל, או שהאזניים מסוגלות להרגיש. אלה אופציות קיימות, ואנחנו מכירים אותם, אלא שהם לא נמצאים תחת המודעות של עצמינו.

החלק השני של הסדנה מבצע הכרה ראשונית עם השפה: מערכת הסמלים. זה אינו תרגיל חובה כחלק מהסדנה, אבל הוא מעלה למודעות את היותה של השפה מערכת סמלים, ואת היות הסמל ייצוג למשהו קונקרטי. הצעקה מבטאת את זה היטב, והאסוציאציות – תחילה בודדות, ובהמשך כזרם תודעה – מנכיחות את היות השפה לא כלום מלבד כלי שמכיל בתוכו משהו. לצערי אין לי זמן לפרט: במשפט אחד, ניתן להגיד שאסוציאציות מנכיחות את המסמן לבדו, בלי המסומן.

החלק השלישי מבצע מעבר משפה (סמלית) למציאות: אנחנו לוקחים מפה (לכן גבולות ה'ארץ' חשובות כל כך) ובודקים מה היא מסמלת במציאות. לוקחים את הסמל של 'ירושלים' ובודקים אותו על הגוף שלי: איך הוא מגיב. מה היא 'ירושלים' למעשה. כל החלק הזה הוא בסך הכל הכנה לשלב הבא, והוא מיועד להוריד את זה למציאות.

החלק הרביעי לוקח את הסמל, 'המקום שממנו אני מפחד', ובודק אותו במציאות: מה המקום שאני מפחד ממנו? למה אני מפחד ממנו? מה הידיעה הזו עושה לי? אנשים שמפחדים מהמין שלהם, מהכח שלהם או מתהליכים שמתרחשים בגופם ללא שליטה, מקבלים מימד של שליטה, של מודעות ושל יכולת לגעת במה שבאמת מפחיד אותם. וממילא, להפוך אותו לפחות מפחיד. למעשה, ניתן לשנות את החלק הרביעי לפי הצורך: אם יש צורך לגעת בנושאים אחרים (המקום שבו אין לי שליטה – השטחים הכבושים, המקום שאני הכי מתקשה ללכת בו וכן הלאה) אפשר לשנות. אישית אני חושב שכשלב ראשון, המקומות הלא מודעים הם החשובים יותר, ולכן כדאי ללכת על האופציה שאני הצעתי. קודם לשחרר מהפחד, אחר כך להתחיל לעבוד הלאה.

והערה טכנית:

אם זה כחלק ממערך מודעות, ניתן להדגיש את המודעות לגוף שלי, למקום שהוא תופס בחלל ולדברים שהוא עושה.

אם זה כחלק ממערך גבולות, ניתן להדגיש את נקודות ההשקה שבין הגוף למרחב שסביבו. את הקלט שלו לסביבה, את החושים ואת המקום של התודעה בכל הסיפור.

אם זה כחלק ממערך גוף, ניתן להדגיש כי את ההכירות ראשונית עם הגוף, עם הנקודות הבלתי ידועות בו, ומבצעת העלאת הגוף האישי למודעות.

 


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.