Posts Tagged 'גלות'

שישו ושמחו | הרהורים לשמחת תורה

1.
שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

לא 'לִמְדוּ תּוֹרָה בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה', לא 'השארו ערים כל הלילה בציפיה', לא 'עשו ערבי לימוד משמעותיים והשקיעו בפרסום'. סתם, שישו ושמחו. קחו כמה דגלים ולכו לרקוד. לכו לזרוק פעקלאך (שקיות ממתקים) על הרצפה, עשו קידוש מכובד עם עוגות קצפת הערינג, שתו יינות אדומים משובחים. בקיצור, שמחה וששון, לכל ילד בלון.

2.
ולא לומדים. אפילו אין את מי לצטט בשביל לדבר על החג. אני מצטט פיוט, כי החג הזה לא מופיע במקרא, בנביאים, בגמרא, בראשונים. הוא לא מופיע בשום מקום. מופיע, איכשהו, במאה האחד עשרה אצל אחד הראשונים, מוזכר בתיקוני זוהר, ומובא בצורה ברורה ברמ"א על השולחן ערוך, בזו הלשון:

 "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה."

 ושוב אין כאן לימוד, אלא שמחה. כאילו אין העניין בנתינת התורה אלא בשביל ללמוד אותה. וכמה שונה החג הזה מהחג המקביל, שבועות, שבו יושבים כל הלילה בחבורות על גבי חבורות ועוסקים בתורה. אפילו מהערב הקודם, ליל הושענא רבה. אין כאן כלום מכובד הראש, אלא שמחה ומשתה ויום טוב, ותו לא.

 3.
כי השמחה הזאת היא שמחה שהיא לכשעצמה. היא לא 'שִׂמחה כִּי', היא לא שמחה של הבנה, של 'אין שמחה כהתרת ספקות'; היא שמחה, כי ושמחת בחגך. כי היית אך שמח. רק שמח, שמח ותו לא. זו שמחה שהיא מעל לטעם ודעת. זו אינה הנאה אינטלקטואלית, אלא הנאה מיופי.

כלומר, זו שמחה אסתטית. שמחה ביופי. וליתר דיוק, שמחה שיש כאן משהו יפה, משהו שלם, מסודר. כמו שמחה של סיום מסכת, כמו שמחה של יום הולדת; שמחה של שלימות. שלימות שמחזיקה מעמד רק לרגע אחד, נדיר; שסיימנו משהו, השלמנו אותו, והנה הוא עומד מולינו במלוא תפארתו לרגע אחד, שניה לפני שהוא מתפרק ומתחיל מההתחלה.

 4.
יש גם את "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". אבל אפשר להבין שזו שמחה אחרת. שיש יופי גם בסידור הדברים ("איזה יופי, מתוק, סידרת את החדר"), ויש יופי ואסתטיקה בחוק, ב'פיקודי ה" וב'מִצְוַת ה' בָּרָה': שהיא נקיה ומצוחצחת ולבנה כל כך, 'שלא נגע בה אדם מעולם' כמו שאמר הקוצקער. אבל כל היופי ההוא הוא יופי אסתטי, סימטרי, שהוא בייצור: המצוות עושות משהו מעבר להן. הן מסדרות.

כמו שמחה על זה שאתה עושה את מה שהמוֹרה אמרה לעשות, והיא עוברת מולך ומהנהנת. שוב, זו שמחה אחרת, שמחה של 'לך אכול בשמחה לחמך'. אבל בשמחת תורה אנחנו מדברים על השמחה בעצם קיומה של התורה. לא כי היא משהו, אלא כי היא לכשעצמה.

אולי לכן רוקדים בשמחת תורה. גם הריקוד הוא מעבר לטעם ודעת, והוא שום דבר שאפשר להגיד עליו. ספירת החכמה, אם תרצו. וגם הוא, אינו אלא הדבר לכשעצמו.

שמחת תורה

5.

שבועות מנוגד, בדרך כלל, לפורים: 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש', חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשוורוש. כלומר, האקט של נתינת התורה קרה שוב, בפורים, מהצד השני. שמחת תורה כאילו לא נוגע בשני החגים האלה, הוא לא מקביל לאף אחד מהם. למעשה, הוא לא קיים בתורה שבכתב. אפילו לא בתורה שבעל-פה הכתובה. ובמובן הזה, הוא הכי תורה שבעל פה.

כלומר, הוא לא מופיע כי הוא באמת לא קיים. קריאת התורה היא תקנת חז"ל, וסיום התורה פעם בשנה הוא עניין מאוחר מאוד, שהחל אי שם בבבל. אנחנו אלה שהתחלנו את הקריאה הקבועה, אנחנו אלה שקוראים בה בפועל. אנחנו כאילו חוגגים את התורה, ובעצם אנחנו חוגגים את עצמינו.

וליתר דיוק, את הקשר בינינו לבינה.

וכמו כל קשר, אין כאן טעם ואין כאן דעת. איך סיפר הבעש"ט, וציטט אותו פנחס שדה? "אשתי אהובתי, בואי נרקוד".

6.
וכיון שזה חג שלנו, וחג שמצביע על לימוד התורה על ידינו, ולא על קבלתה. חג שלא עוסק בקבלת המצוות בכפיה (כמו שבועות) או מרצון (כמו פורים), אלא בעצם קיומה של התורה כחלק מהחיים שלנו, זה חג שמצביע גם על העדר צד אחד במשוואה. חג שמדבר על הלומדים ועל התורה, ומחפש את אלוהים. ולכן הוא יכל להיות רק בגלות, הממשית והרוחנית, כי מה נעשה ולאן נלך וחרב בית המקדש ושכינה גלתה מארצה ואין איך לדבר.

 אין במה להאחז אלא בד' אמות של תורה, ותו לא.

7.
וביחד עם זה, דברים מעניינים קורים לעולם כשהבסיס שלו הוא טקסט.

למשל, זמן. למשל, מרחב. למשל, תודעה לאומית. אבל נזכיר רק זמן, כי איזה דבר מוזר זה, לספור את השנה על פי ספר. כמו להגיד: זה לא ששעתיים (למשל) זה הזמן שלוקח לי לקרוא ספר, אלא זמן ספר הוא שעתיים. כלומר, לוקח לי חצי ספר להגיע לתל אביב. אני שומר ספר וחצי בין בשר לחלב. ואכן, אני סופר את השבתות לפי הפרשיות: אין לי זמן ממשי. הזמן שלי הוא התורה שלי.

8.

כלומר, התורה הפכה להיות הזמן, הרגע. הצורה בה אנחנו חווים את הזמן. והשלמתה בשמחת תורה היא, בעצם, ראש השנה לזמן הטקסטואלי. וכמו שכותב הרב שג"ר בעניין ראש השנה: הוא נקודה הווית בזמן. יש לפניו, יש לאחריו, והוא רגע ההווה שמסתכל אחורה בחשבון נפש וקדימה בתכנון והחלטות וציפיה. ואם כן, הוא ההווה.

אפשר רק להרגיש את הרגע הזה. אי אפשר לדבר בו, כי גז חיש ואיננו. כמו רגע של שמחה, שהדיבור עליה יכול לפוגג אותה, לשלוף אותך מתוכה. חייבים שלא לדבר על זה. חייבים לרקוד.

ובכן, שִׂישׂוּ וְשִׂמְּחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

*

יותר ממה שאמרתי לפניכם נמצא בדברי אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, דרושים לסוכות, פ: קראו ותחי נפשכם.

ותודה ליאיר ברלין ולשאר חבורתא קדישא.

כמו"כ – נפתח חוג פרשת שבוע אצלי בדירה. פרטים כאן.

לתשעה באב

זה לא עניין דתי, אפילו לא עניין לאומי. זה משהו הרבה יותר גדול.

במובנים האלה, בית המקדש הוא בכלל לא הסיפור. גם לא ירושלים. וזה שהיא בנויה כבר רק מחדד את הנקודה: האבל הוא לא על חורבנו של הבית, של האבנים, של המקום בו מקריבים קורבנות. בית המקדש הוא רק סינקדוכה: הוא רק חלק שמייצג את השלם. אנשים מתאבלים על בית מקדש, ולמעשה מתאבלים על משהו גדול הרבה יותר.

יום אחד בשנה אנחנו עוצרים ומסתכלים על כל החיים הגדולים האלה שהולכים בכיוון הלא נכון. עוצרים בשביל להתאבל על הרוחות הסוחפות אותנו, עוצרים בשביל לבכות את הבדידות, לזכור את חוסר התוחלת.

ואנחנו מתאבלים על הכל. על העיוורון ועל הפיכחון. על המוות שעולה בחלוננו ועל המוות שמצפה לכל אחד באחרית ימיו. מתאבלים על השואה, על הפרעות, על השנאה באופן כללי. מתאבלים על הבחורה שזרקה אותנו ומתאבלים על ההפסדים, הכשלונות, חוסר האונים. מתאבלים על זה שיש אנשים שרוצים בית מקדש ויש כאלה שלא, ובכך גם מתאבלים על חוסר היכולת לחיות עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו.

מילים אחרות: מתאבלים על העולם, שהוא לא כמו שרצינו שיהיה.

ובאבל הזה אנחנו מזכירים לעצמינו מה רצינו. מזכירים שרצינו שהעולם יהיה אחרת. מתוקן יותר. שלם יותר. שרצינו שיבולע המוות לנצח, שרצינו שיהיה לנו בית מוצק ויציב. שרצינו שלא נרגיש מאויימים כל הזמן. שלא להיות בודדים. ושמתחת לכל שכבות הבידול הנוראות האלה, החוצצות בין איש לרעהו ובין מאמין לאלוהיו, בסך הכל רצינו חיבוק.

זיכרונות הם דבר קשה מאין כמוהו,
צום קל שיהיה.

———-

את המשפטים למעלה כתבתי לקראת תשעה באב של שנה שעברה, והם מבוססים על פסקה בסיפור שלי, בשם 'רוכב ערבות', שעוסק בתשעה באב (בין היתר). פרסמתי אותם בפייסבוק שלי השנה ובשנה שעברה.
אני חושב שמעבר לדיבור הנקודתי על בית מקדש, הרי שבצורה כוללת יותר ניסיתי לגעת במושגי החורבן והגאולה. כי חורבן אינו רק חורבן של בית ממשי, אלא גם ההבנה שהעולם המוצק שבנינו לעצמינו הולך ומתפרק. והגאולה אינה רק בניין הבית, או ביאת המשיח, אלא הצורה שבה כל העולם הזה יחזור ויהיה יציב ומתוקן וברור יותר.

עוד על שלשת השבועות ותשעה באב בפוסטים האלה: על החורבן, על הגלות, וסעיף קטן על בית המקדש.

אני רוצה להיות שם

[נתבקשתי לאחרונה על ידי האחראים על אחת התכניות בהן אני לומד לכתוב חמשה עמודים של מסה בנושא חופשי. מטבע הדברים הלכתי למקומות שהתעסקתי בהם בעבר ועל כן אני חש בהם יותר בנוח. אי לכך, אני מניח שקוראי הבלוג הותיקים יזהו כאן רעיונות שכבר נכתבו בעבר. מאידך גיסא- יש כאן, בין השורות, כמה וכמה רעיונות חדשים שנובעים ומשיקים לדברים שכבר נכתבו. בין אם אתם קוראים ישנים ובין אם אתם חדשים, אני תקווה שתמצאו בהם עניין.
המסה תתורגם לאנגלית ותקרא על ידי אקדמאים יהודים אמריקאים, ולכן היא, למעשה, מכוונת קהל קוראים. אפשר להריח את זה בין השורות.
ועוד הערה: זו מסה, לא מאמר. כלומר, יש כאן לא מעט הנחות יסוד שלא הוכחתי. למעשה, קדמה למסה הזאת מסה מקבילה, ובה מופיעות ומתבררות רק הנחות היסוד (בעיקר לגבי היחס שבין האל, הכאוס והשפה). כיון שחשבתי שהנחות יסוד הן לא דבר מעניין מספיק, דחקתי אותן לרקע של המסה הנוכחית. אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח מייל ולבקש.]

—-

אני רוצה להיות שם
על תפישות זמן ומרחב, והשקתם אל הגלות והגאולה

א.      פתיחה

 חם בתל אביב, חם מאוד. תל אביב בקיץ לא מעניקה שום חסד להולכים ברחובותיה: רוח חמה נושבת מהים, אחוזי לחות גבוהים מלחלחים את החולצה, שמש צהובה ויוקדת קופחת על הראשים ומעלה אדים מהאספלט. ובכל זאת, הולך אדם בתל אביב בעיצומו של הקיץ ורואה איך אנשים הולכים בתל אביב בחליפות של עורכי דין ושל הייטקיסטים, בידיים עדינות, בחולצות מכופתרות התחובות היטב בתוך המכנסיים. והרי לבוש רפוי, פתוח לאויר, היה נעים הרבה יותר לגוף. לאמור: הלבוש המחוייט לא מתפקד כלבוש המיועד לתפקד בחוץ, במזג האויר, בתוך ההקשר המרחבי שבו האדם נמצא. אלא בתוך מרחבים מתוחמים, גנריים, ממוזגים. מרחב שהוא 'על מרחבי'.

יש משהו תלוש ומנוּכָּר במרחבים הגנריים האלה. צריך להתבונן על המידור שלהם מהסביבה, על המיקום שלהם בתוך מערך מראות, זכוכיות, בטון, מאחורי גדרות. להתבונן, למשל, על נמלי תעופה: לראות איך הזמן והמרחב נעלמים ומתנתקים במקומות כאלה. איך השעה שלש בלילה סואנת בדיוק באותה מידה שבה השעה שלש בצהריים סואנת. טיסות יורדות ועולות, שפות שונות (והרי מה יותר משויך למרחב מאשר השפה שלו) נשמעות בערבוביה. איך כל נמלי התעופה בעולם נראים אותו דבר; האזור ללא-מכס, החנויות הזהות, אותם בקבוקי האלכוהול. הדיילות והטייסים נושאים מזוודות זהות, לבושים במדים דומים. מרחב שאינו ממוקם, שאינו חלק מההקשר שבו הוא נמצא. בצורה קצת אחרת – גם בנייני המשרדים בנויים גנרית, מנותקים מהקשר, ממוזגים. כאשר המקום ממוזג, לא יהיה הבדל במיקום שלו. אפשר היה למקם את חברת ההייטק במצרים, בניו יורק או בפריז; הלבוש היה נשאר אותו לבוש.

מצידה השני של המפה הסוציולוגית, גם המגזר החרדי הולך בבגדים שאינם מתאימים למזג האויר הים-תיכוני בו הוא נמצא. עם שורשים אופנתיים בפולין, גרמניה ואירופה בכלל, המגזר החרדי לבוש במכנסיים מחוייטות, בחולצות מכופתרות היטב, בחליפות. חובשים כובעי פרווה כשבחוץ עולה הטמפרטורה לכדי ארבעים מעלות. אפשר לשים לב לדמיון שבין החרדים ובין אנשי העולם הגדול בפרטי לבוש מסוימים: השימוש בחליפות, במכנסיים מחוייטות, בנעליים שחורות, ובכלל –  השימוש האחיד בקוד לבוש נוקשה בין כל חברי הקבוצה המסוימת. לכל חברה – פאנקיסטים, נוער הגבעות, סטודנטים – קוד לבוש משלה, אלא שלרוב הוא אינו נוקשה כל כך. שהרי יש לזכור: סגנון הלבוש הזה אינו מבקש להיות רק לא מקומי, גנרי (גם ג'ינס וחולצת טריקו ישרתו את המטרה לא רע) אלא גם להיות ביגוד מכובד, שאפשר להסתובב איתו בעולם, כראוי לתפקיד.

אל מול הדמיון בלבוש, צריך להצביע גם על ההבדלים: החברה המכונה 'אנשי העולם הגדול' אינה חברה, או קהילה, ו'הצווארון הלבן' אינו שם של מועדון. בניגוד לחברה החרדית – בה יש האמנה משותפת בערכים ובאידיאולוגיה, המאחדת את החברה – אין לאנשי ההייטק משהו שיאחד ביניהם. כמו כן, אפשר לשים לב ששורשי סגנון הלבוש של המגזר החרדי הוא בזמן מקובע, וממנו הם מגיעים אל החריגה במרחב – הם לבושים בבגדים אנכרוניסטים, מיושנים. הבגדים שבהם הילכו אבותיהם ואבות אבותיהם באירופה. כלומר, מבחינתם לא חלפו שנים בין אבותיהם ובינם. הזמן אותו זמן. החריגה במרחב נוצרת בעקבות ההאחזות שלהם בזמן מקובע, שאינו משתנה ואינו זורם. לעומתם, הנתק של אנשי ההייטק (ובכלל, מובילי ה'קידמה') הוא רק במרחב – הם לבושים בבגדים שאינם משויכים למרחב מסוים, אבל כן משויכים לזמן ספציפי: ההווה. האופנה. כוונתי לומר שהבגדים האלה נחשבים 'מכובדים' כיון שעכשיו הם מכובדים. אנשי הבוהמה של המאה השבע עשרה בצרפת, נניח, היו מבכרים לכנות את הלבוש ה'מכובד' כחולצות עם שרוולים תפוחים וגרביונים תחובים לנעליים שטוחות. כלומר, לחרדים יש הווה נצחי, שאין בו שינוי, וממילא אין חשיבות למרחב. לאנשי הצווארון הלבן אין חשיבות למרחב, ולכן הזמן מהווה הפרמטר היחיד.

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

ב.       עם, מדינה

אני רוצה לצאת מכאן לדיון כולל יותר בשאלת השייכות למרחב, החריגה מהמרחב, ההקשר שבו מונחים הדברים. יש משהו יהודי מאוד בדיון על המיקום החורג או המשתלב שלנו בתוך מישורי המרחב והזמן: שאלת השייכות יכולה להוביל אותנו לדיון בקהילה הממשית, ומתוכה לדיון בקהילה המדומיינת ובקהילה הפרשנית (אם יותר לי לשאול ביטויים מבנדיקט אנדרסון ומסטנלי פיש). זו גם שאלה אישית מאוד, שנוגעת לתפישות הבסיסיות של האדם כחלק מהקשר: חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה ומעם. חלק מהמרחב בו הוא נמצא, בתוך הבית, העיר, הארץ, האזור בעולם. על כל פנים, החריגה הזאת, בלבוש, ממקדת את המבט על חברות שבהם הלבוש הוא מאפיין בולט, אבל מפספסת את האפשרות לדון באמצעותו בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללה, או על קהילות יהודיות ברחבי העולם. על כן, אני רוצה להגדיר את המבט שבו פתחתי, שמזהה את המקום שבו הלבוש חורג מהמרחב,  כסינקדוכה; פרט קטן שמלמד אותנו על התמונה הכוללת.

והתמונה הכוללת מכילה גם דברים רחבים יותר. מדינת ישראל, למשל. אפשר להתבונן גם בישראל בתוך ההקשר הזה, שקוראים לו 'המזרח התיכון', ולראות מן צְרִימָה; איזשהו דיסוננס בין המדינה המערבית, המתפתחת, ובין ההקשר המִדְבָּרִי ומזג האויר המחניק והתרבות המזרחית שעוטפת אותה מכל עבר. אפשר גם לראות איך שורשים אירופיים ושורשים אמריקאיים שזורים בתרבות, בדיבור, בשילוב שלא מכאן ולא משם. אפשר להתבונן בתל אביב ובגנריזציה שהיא עוברת, בגורדי השחקים שמנסים לחקות מקום אחר לגמרי. זה מעניין, כיון שייחודיותה של תל אביב היא דווקא בכך שהיא אינה מיוחדת. שהיא עיר אירופאית לכל דבר, שיכולה להיות באותה מידה, דרך משל, בצ'כיה. גם התרבות הישראלית מכילה הרבה מאוד אלמנטים מערביים וגלובליים, ומעט מדי אלמנטיים מזרחיים – תופעה משונה למדינה ים תיכונית.

במובנים רבים, הצרימה הזאת מזכירה את ההסתגרות בְּרִבְעֵי היהודים בארצות הנכר. גם בארצות שעברו אמנציפיה, ובוודאי במקומות שבהם לא היו גטאות מעולם, הקהילה היהודית מוצאת לעצמה מקום ומסתגרת סביבו. הרובע היהודי הוא אקס טריטוריאלי, הוא חורג בתוך המרחב שבו הוא ממוקם, מתוך חריגותם של השוהים בו. היהודי היווה מחוץ לארץ את הדחוי, החריג, זה שנמצא במרחב לא-לו. במילים אחרות, העם היהודי היה גוֹלֶה, שהרי מהי גלות אם לא להיות מחוץ לבית שלך, להלך בשולי החברה, לחֲרוֹג את ההומוגניות. כשם שבני ברק מהווה חריגה ברצף של גוש דן, כך מהווה ישראל כולה חריגה ברצף המזרח תיכוני. מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות, מערבית בין מזרחיוֹת.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לקיום הגלוּתִי של מדינת ישראל הוא הצבא שלה. תחושת ביתיות אמורה להכיל בתוכה, בין היתר, את העדר האיום. כשאדם אומר לחבירו 'תרגיש בבית' הוא מתכוון – אל תחוש מאוים, עשה מה שנוח לך ומה שטוב לך, אל תפחד ואל תתגונן. ואכן, יהודים מרגישים בבית בתוך מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל לא מרגישה בבית בתוך המרחב המזרח תיכוני. היא מתגוננת, מקצה תקציבי ענק לביטחון, מחזיקה צבא עצום, מקימה גדרות בינה ובין סביבותיה. יש שורשים והגיון מאחורי ההתגוננות הזו, אבל היא לא משנה את העובדה שעם ישראל, כעם, עדיין לא חש בטוח בארצו.

כתב אדמונד ז'אבס:

"אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו. היהודים – גם כשהם מפוזרים בעולם כולו, ובכל מקום שבו הם נמצאים – הם תמיד בגלות ביחס למקום שבו היו.

…האדמה הזאת, שהיא ארצו, היא גם אדמת גלותו."

 הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות. גלות יותר גדולה, אולי, יותר מורחבת, אבל סך הכל – עדיין מאוימת, עדיין גלות, עדיין לא גאולה. זו אולי ה'חרדיוּת' שנמצאת בחרדה של מדינת ישראל בכללה. אבל יש, כמובן, ציר נוסף, וגם ממנו אין להתעלם: פתחתי את המסה בתיאור החום התל אביבי והעל-מקומיות של המרחבים הגנריים, והראיתי כיצד הוא חריג בסביבתו. למרות החריגה, זו אינה גלותיות, אולי היפוכה: העדרה של האופציה לִגְלוֹת. כפי שאמר חתול הצ'ייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן רצונך להגיע, כל דרך היא הדרך הנכונה". אם שום מקום אינו בית, אין אף מרחב עם סממנים אישיים, מקומיים, אם אין לך הקשר – לעולם לא תוכל לצאת ממנו.

ג.        זמן

גלות, לכאורה, היא זיקה אל המרחב; בניגוד לנוודות, שבה אין מוקד והמרחב אינו משנה, הרי שבגלות ישנה ארץ כלשהי והאדם לא נמצא בה. ישנו בית שממנו האדם יצא. יכול להיות שהוא היה בה בעבר, יכול להיות שהוא מעולם לא היה בה, ובכל זאת היא הבית שלו. כך או כך, מדובר במרחב. אבל הרי העם היהודי יצא מן הארץ, חזר אל הארץ, ובכל זאת, כפי שכתבתי, לא יצא מן הגלות. בשביל לברר את התהיה הזאת, אני מבקש להצטמצם חזרה לבחינת החברה החרדית, שלא מקבלת את ההגעה חזרה לארץ בתור סופה של הגלות. כלומר, הארץ – המרחב – אינה הנקודה היחידה שמגדירה את הגלות. האמירה תהיה: "הגענו לארץ, אבל עדיין לא הגענו אל הגאולה", וה'עדיין לא' הזה יצביע לנו על הציר הנוסף, שסביבו התהלכנו כל הזמן: ציר הזמן, עליו מונחת גם הגאולה.

הזכרתי את קיומו של הציר הזה מקודם, ביחס ללבוש החרדי. ליתר דיוק, הזכרתי את היעדרו של הציר הזה, מקודם, כאשר תיארתי את הלבוש החרדי כ'אנכרוניסטי', משויך לזמן אחר. החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה. אין זה משנה שהמרחב הוא לא אותו מרחב, ששמש קופחת על הבגדים השחורים, שרוחות חמות נושבות מן הים, שהרי אני נמצא על ציר זמן ורק עליו. אני ממשיך את העבר, מתוך ציפיה אל העתיד, ולמרחב אין כאן משמעות. על כן אני יכול לשהות בארץ ישראל ולהמשיך להתפלל להגיע אל הגאולה. זהו הווה נצחי של זמן גלות, שאין לו תכלית עד שיבוא המשיח, ואפרט על כך בהמשך.

אפשר להניח שמיקום אדם על ציר הזמן תייצר לו הקשר במסגרת הזמן. כלומר, בין העבר שקדם לו והעתיד שעוד יבוא. מיקומו של האדם על הזמן מייצרת לו סיפור נרטיבי, והוא ממקם את עצמו בנקודה כלשהי על הציר של הסיפור. מתוך התפישה הזו יגזרו גם פרקטיקות מעשיות: כיבוד הזקנים, העמדת המשפחתיות במרכז, היחס המכבד אל הדורות שעברו והציפיה אל המשיח והגאולה. התפישות המשיקות, של 'היהדות החרדית ממשיכה את היהדות שנגדעה בשואה', ושל 'אנחנו לא עושים שום שינוי ממה שעשו אבותינו', מעניקות משמעות לחיים כחלק מרצף היסטורי שממנו נגזרים העם, החברה והמשפחה. בהתאמה, ככל שתפישת הזמן תתחזק, יוצאו החוצה – מהחברה ומהעם – אלה שלא ממשיכים את הרצף ההיסטורי.

כלומר, מיקומו של האדם על ציר הזמן מבצע מעבר מתפיסה מיתית של הזמן לתפישה נרטיבית שלו. מירצ'ה אליאדה, בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר איך תפישת העולם הקדומה לא הכילה מימד של זמן ליניארי, מתמשך, שבו אנחנו חיים. משמע, בעוד אנחנו סופרים את השנים שלנו בטור שהולך ומוסיף מספר בכל שנה, לתפישת העולם הקדומה לא היה ציר זמן שעליו הם היו ממוקמים. היה זמן מיתי, זמן נצחי, שבו היו האלים ובו התרחשה המיתולוגיה. הזמן המיתי לא התרחש בעבר, לפני כך וכך שנים, אלא מתקיים תמידית בזמן אחר, מיתי. המעשים שאנחנו עושים בזמן הם חסרי משמעות, למעט אלה שמשחזרים את ההתרחשות באותו זמן מיתי. למעשה, הדבר היחיד שקיים – כלומר, שמכיל משמעות – הוא הקדוש, בעל הזיקה אל האלוהים. במילים אחרות, כיון שאין זמן אנושי, הציר היחיד שבו אדם נמצא הוא הקשר מרחבי. אני כנעני, נניח, לא מכיון שאבות אבותי היו כאלה, אלא מכיון שנולדתי בארץ כנען. הקהילה שלי היא זו שנמצאת בארץ כנען. אין לי דבר מלבד ארץ, ובארץ אין לי דבר קבוע מלבד האלוהים, ייצוגיו, פסליו ושאר הזיקות אליו.

תפישת הזמן הזו אינה מופרכת כמו שניתן היה לחשוב. האדם היה זקוק לאלים שיסדרו בעבורו את הכאוס שבו הוא נתקל, שיענו לשאלה 'מה לעשות', שירככו את הפחד מהעתיד, הפחד מהלא-נודע והשילוב הנורא של שניהם, הפחד מהמוות. האלים היו בני אלמוות, הזמן לא חל עליהם, לא היה עליהם איום, הם היו קבועים במרחב. ואלים שאינם קבועים – אינם יכולים לייצר סדר. כך, למשל, תיאור בריאת העולם במיתולוגיה היוונית יוצר את האלים מתוך הכאוס. תחילה היה כאוס, מתוכו נוצרו האלים, ומקיומם של אלים – ממילא נהיה סדר. במובנים מסוימים, המילה 'אל' מקבילה לסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות. ממילא, הלא נודע נהיה מוכר. וכשהכל מוכר, לא יתכן עתיד. ההווה משמש כנקודה סינגולרית, שמכיל תמיד את העבר ואת העתיד. למעשה, הוא לא מכיל את שניהם: אין עבר. אין עתיד.

אל מול תפישת הזמן המיתית אפשר להעמיד תפישת זמן נרטיבית, שתופסת את האדם בתוך הזמן. הזמן, בהתאמה, צריך להתחיל ממקום אחד ולהמשיך למקום אחר. אני חושב על אברהם אבינו ובעקבותיו על העם היהודי כולו, מה הוא היה עושה בלי עתיד. אברהם, שבעקבות התגלותו של האל יצא למסע אל הארץ הלא נודעת, בעקבות הבטחה – כלומר, משהו שיחול בעתיד – שהבטיח לו האֵל. אל מרחבי אינו יכול להתגלות, כיון שהוא קבוע. הוא לא עושה משהו בזמן; הלא הזמן האנושי חסר משמעות. אבל האל התגלה לאברהם והבטיח לו על עתיד העם, והנה נוצר לנו זמן ליניארי. תפישת זמן ליניארי מחייבת אל שאינו במרחב, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אין לו דמות ואין לו דמות הגוף, שאסור לו להיות קבוע ומוכר. אל שלא נוצר מתוך הכאוס, אלא כזה שברא אותו. אל שנמצא בזמן, שמתגלה ונעלם, שהולך רצוא ושוב. ומה שאני מנסה להצביע עליו בכל המהלך הזה הוא שעל מנת לשנות את מה שנעשה קודם לך, כדי לצאת ממצרים למסע אל הארץ המובטחת, אתה צריך להאמין שיש עתיד, שהוא יכול להיות טוב. כלומר, אתה צריך להאמין שיש תקווה.

אפשר לומר שנתבצע כאן היפוך: במקום שההקשר יהיה מרחבי והזמן יהיה מנותק, ההקשר נהיה הזמן והמרחב הוא נקודת הייחוס שלו. הוא טפל לו, ובהמשך גם מתנתק ממנו. הצעידה היא לכיוון הארץ המובטחת, הארץ שאני לא נמצא בה עכשיו, שאין לי הקשר בתוכה, רק זיקה אליה. בדתות אחרות הסדר במציאות נעשה באמצעות פסלים, הרים מקודשים, חפצים שנמצאים ומתחמים ומסדרים את המרחב. האדם היה מזהה את עצמו בתוך ההקשר המרחבי – ביחס להר המוכר לי, ליד הנהר, בטווח של המקודש – בזמן שהזמן הממשי הפך לחסר משמעות וללא-קיים לעומת הזמן המיתי. כעת, בעם של גוֹלִים, ההקשר נעשה הזמן – האל נגלה לי, כמו שהוא נגלה לאבות אבותי, ומבטיח לי עתיד. חשוב להדגיש שכל עוד הולך העם בדרך אֶל, בשאיפה אל הארץ, הזמן והמרחב עדיין נמצאים יחד. מהרגע בו הגלות הופכת להיות נקודה הווית ותמידית, סטטית, הרי שהזמן מתקבע. בהתאמה, המרחב מתנתק ונעשה מיתי: כזה שאנחנו רק שואפים אליו, מייצגים אותו, מתייחסים אליו – אבל הוא אינו נגיש.

שכן, לכל הסיפור יש גם פן נוסף: אם נאחז רק בפן הנרטיבי, זה יהפוך את הסיפור היהודי לכזה שאין לו סוף. אני תמיד בתוך הזמן, שואף אל סופו. הדרך במרחב הפכה להיות דרך בזמן. במובן הזה, העם תמיד בדרך. אותו סוף טוב לא הגיע ולא יכול להגיע. הארץ נותרה כציפיה לעתיד, והיא זאת שמשמרת את העם כעם. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה כך: "משיח יבוא. בעתיד. משיח שבא – בעבר, בהווה – הוא משיח שקר." זהו אותו הווה נצחי שתואר לעיל: זהו לא העדר משמעות לזמן, אלא הפיכה הנקודה בה אנחנו נמצאים בזמן לקבועה, ובשל כך אין למרחב הממשי משמעות. המרחב היחיד שקיים הוא מרחב מנותק, 'אלוהי'. על כן, אין זה באמת משנה אם הגענו או לא הגענו אל הארץ המובטחת; אנחנו צריכים להגיע לגן העדן האבוד. ובמבט מפוכח – אליו, ככל הנראה, לא נגיע לעולם.

(בשולי הדברים: דברים מעניינים מתרחשים בגלות שהיא רק בזמן. אפשר לראות איך, בהעדר ארץ ממשית, המרחב הממשי עבר בגלות המרה למרחב טקסטואלי. הטקסט – המקרא, התלמוד, ספרי הפרשנות – הפך להיות ההקשר בו מונח העם, ונקודת היחס בינו ובין הפרטים שבעם יצרו את הקהילה ששמה 'עם ישראל'. בהתאמה, הקהילה הפכה להיות קהילה פרשנית. הטקסט הפך על ידם להיות המקודש, המקובע, ועל כן הועלם ממנו מימד הזמן. כך עבר התלמוד האחדה, ונקרא כאילו נכתב כולו באותו הזמן על ידי אנשים שמכירים זה את זה. כך התאחדו המדרש והמקרא בצורה אנכרוניסטית, כך שהאחד לא יכול להקרא ללא השני; הטקסט נהיה קדוש, ולכן אין בו זמן. במילים אחרות: הטקסט עצמו הפך להיות מיתי, קדוש, עד לרמה שהוא – ובעיקר עולם ההלכה שבו – זה שיוצר את הסדר בעולם.)

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

ד.       גלובליות

בפתיחת המסה תואר כיצד אנשי הצווארון הלבן, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון – כולם מתלבשים בהתאם לקוד לבוש גלובלי שהוא חסר ייחוד וחסר התייחסות למרחב בו הוא נמצא. קוד הלבוש הזה יוחס להעדר החשיבות למרחב, ובכך הפיכת ההווה לפרמטר היחיד. החשיבות נובעת מההקשר ומתפישת הלבוש החשוב בהווה, בלי יחס ל'מה היה חשוב פעם'. בעוד שקוד הלבוש החרדי הוסבר באמצעות ההתמקדות בציר הזמן, קיבועו, והפיכת המרחב למיתי, הרי שקוד הלבוש של אנשי העולם הגדול לא יכול להיות מוסבר באמצעי דומה. למעשה, קוד הלבוש הזה צריך להיות מוסבר מהכיוון ההפוך: המרחב מצטמצם וציר הזמן מורחב, דוחס לתוכו יותר ויותר אירועים, עד שלבסוף הוא הופך להיות חסר משמעות.

אם בעבר בשביל להגיע לעיר אחרת נדרשתי ללכת אל אותה עיר, או לכל הפחות לרכוב אליה על גבי הסוס, הרי שבעידן המודרני הלכו המרחקים והצטמצמו: לא עוד הליכה ממשית, בתוך המרחב שסביבי, על האדמה, באויר הפתוח. עברנו לנסיעה בתוך מכוניות ממוזגות, לטיסה במטוסים שעפים מעל המרחב, ולא בתוכו. גם המרחק בין מקומות הולך ומאבד משמעות: המטוסים מקצרים אותו, הופכים את המרחק שבין אירופה וישראל להיות מרחק ההליכה שמקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני. גם הזמן הממשי הולך ומאבד משמעות. אם בעבר היה הזמן נמדד באמצעות מרחק הליכת כברת דרך, ובכלל – היה נתפס כשינוי בין מצב אחד למשנהו (יום מתחלף בלילה, חורף מתחלף באביב וכן הלאה), הרי שצמצום המרחב גרם גם לזמן לאבד את משמעותו. במילים קצרות, המרחב מצטצמם אט אט, הולך ומאבד את משמעותו כ'מרחב', שואף להפוך להיות נקודה אחת. הזמן הולך ומאבד את משמעותו כ'פרק זמן' שלוקח לנו לעשות דברים. הפעולות נעשות מהירות יותר, מיידיות יותר, כמעט מצמצמות גם את הזמן לנקודה אחת, סינגולרית-הווית, ותו לא. ואולי, באמצעות האינטרנט, כבר הפכו שניהם להיות נקודה אחת, ולא ציר שעליו ובו מתרחשים הדברים.

בהעדרם של זמן ומרחב, גם אין אפשרות להנחת דברים בתוך ההקשר שלהם. אנחנו לא יכולים למקם אדם בתוך סיפור נרטיבי, אם אין זמן, ולא בתור הקשר מרחבי, אם אין מרחב. ככל שהאדם פחות ופחות מתייחס לזמן ומרחב שלו – אם זה באמצעות הלבוש, השפה, או אפילו שעות העבודה – כך המשמעות שהוענקה לחיים באמצעות אותו הקשר אובדת. הקהילות מתפרקות, המטא נרטיבים לא תופשים עוד, והכאוס – שהודחק ועוצב ונבנה כקוסמוס באמצעות קיבוע המרחב והזמן – שב ונוכח.

זהו מצב מאיים, לכאורה. אבל חשוב לזכור שבאופן כללי, הקידמה נתפשת כמאיימת על הקיים. אבל יש לשים לב שתפישת הקידמה מובילה אותנו חזרה אל תודעת העתיד; סיפורי המדע הבדיוני, תחזיות מומחים שמתפרסמות חדשות לבקרים, סרטים שמדמים מה יהיה בעתיד – ציר הזמן לא בדיוק נעלם. הוא עובר שינוי, אבל נותר כציר. אני מתכוון להגיד – יתכן שהמרחב הספציפי נעלם, אבל העולם עדיין נמצא בתוך ההקשר שקוראים לו 'העולם', וגם אם עמים יעלמו, הרי שהמין האנושי ישאר תמיד בתוך ההקשר שקוראים לו 'המין האנושי'. אולי המזרח התיכון יעלם, אבל העולם עצמו ישאר. בצורה מוזרה, זה קצת דומה לאוטופיה עליה שר ג'ון לנון בשיר 'אימג'ן':

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today.

Imagine there's no countries…

יפה לראות איך השיר של לנון מתאר בדיוק את הדברים שתיארתי רגע לפני כן בצורה שלילית. היעלמותו של ציר הזמן: אין גן עדן, אין גיהנום, חיים בשביל היום. וכמובן, היעלמותם של המדינות. ההקשרים נעלמים, המחיצות נופלות. עלייתה של האוטופיה. האם זה יחזיר את המשמעות, ייצור מחדש את הנרטיבים, יכונן זהות אישית בתוך הקשר רחב הרבה יותר? במילים אחרות, האם יכול להיות שהחזרה מן הגלות אינה חזרה לבית שממוקם בתוך הקשר רחב יותר, אלא העלמותו של הצורך בבית? אני לא יודע. אין לי אלא להזכר במילותיו של ישעיהו הנביא, בתארו את הגאולה ואת העלמותם של הדיכוטומיות: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ," כותב ישעיהו, "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

זה אותו הדבר, לא?

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

 ה.      סיום

יחד עם זאת, אין זה מן הראוי שהגאולה העתידית תשכיח מאיתנו את ההווה. לעת עתה, בתוך הכאוס של הקולות, הרעיונות, ההשתייכויות השונות, יש לאדם צורך בקהילתיות ובמקום בטוח. להיות בתוך הקשר. לשם כך אני מבקש לחזור לחלוקה שעשיתי בין ציר הזמן וציר המרחב, להסתכל על הצורה שבה כּוּנָן עם ישראל במצרים, לפני אלפי שנים, ולראות כיצד ציר הזמן וציר המרחב אינם סותרים זה את זה, אלא משיקים; ההליכה אינה בהכרח גלות, אלא גם גאולה. לא הליכה אל הגאולה, אלא הגאולה עצמה: השאיפה למקום טוב יותר היא זו שמכוננת את העם כעם ומאפשרת לו לפעול יחד, כיחידה אחת. דווקא משום שהיא שאיפה משותפת, ודווקא מתוך ההבנה שהיא לא תתממש אף פעם. היחס למרחב מייצר חוסר נחת תמידי, רצון להניע הלאה, שאיפה למקום אחר, ואילו הזמן הנרטיבי מאפשר תחושת שייכות והזדהות למורשת העבר, מחד, וציפיה לעתיד, מאידך. במילים אחרות, לייצר קיום אוטונומי, חורג מהקשר – אבל לא לשם החריגה, אלא מתוך תודעה עצמאית, שאיפה אישית, שאין בשבילה הבדל אם היא חלק מההקשר או מנותקת ממנו.

הוודאיות שבביאת הגאולה שברה כבר את ליבם ואמונתם של מאמיני שבתאי צבי, יעקב פרנק ואחרים, שהאמינו שבא המשיח וגילו שלא היא; משיח שבא הוא משיח שקר. אבל אולי, אני מהרהר לעצמי, אולי כמו שהאמת עצמה בדור הפוסטמודרני היא יחסית ומכוּנֶנת על ידי הפרט והקהילה שלו, וכשם שהנרטיבים הם הבניה חברתית, כך גם משיח אמת הוא יחסי, מכונן על ידינו, בלי קשר למה שקורה מסביב? אין לי מושג. אני רק מתבונן סביבי, חש את הצְרִימה, את העדר התקשורת ואת פירוקם של תפישות העולם, ומקווה מאוד שכל זה מוביל למקום טוֹב.

אני מבקש לסיים את המסה הזאת במילים שכתב עוזי וייל, סופר ישראלי, בהקדמה לספר של סופר ישראלי אחר, יורם קניוק. הדברים שכתב אינם משיקים באופן ישיר למה שכתבתי, ומדברים בעיקר על התפישה הנרטיבית, ההיסטורית, של המציאות. אולי החידוש הגדול של היהדות. אני מביא את הדברים לא כהצדקה לתפישה הזאת אלא בגלל השאלה הגדולה שמהדהדת בסוף הקטע, ואני כולי תקווה שתמשיך ותהדהד בנו גם לאחר סיום הקריאה.

לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

עדיין היו בַּחֲצי הדרך | לחנוכה

א.
חלפה בי צמרמורת בפתאום, היום, כי חשבתי איך בעיירה קטנה באירופה ישבו זוג יהודים מול חנוכיה מוסתרת, מונחת על רצפת העץ, ושרו 'מעוז צור ישועתי', והיה הכל באמת, שהרי לא היה להם מעוז מלבדו. אפילו לשיר 'התקווה' לא היו יכולים, כי השיר טרם נכתב, ו'מעוז צור' היה שירת התקווה שלהם. והם מונים את הגלויות; ממצריים לפרס, מיוון לבבל, כמו אדם שאומר לאהובתו: 'את זוכרת איך חשבנו שלעולם לא נצליח לצאת מזה? ולבסוף יצאנו'. וכמו ר' נחמן שאומר 'ואיך הוציאה לא סיפר, ובסוף הוציאה'. עד שההבנה מכה בך: שהיו שם. בלב החושך. שהייתה הגלות מסביב כמו ים, והלב נכמר: איך אפשר, בכלל, לקרוא את המילים 'כִּי אָרְכָה לָנוּ הַשָּׁעָה, וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה' ולא לבכות.

פעם אחרת ישבתי עם חגי ולמדנו ענייני חנוכה. וראינו שאין בספרות התנאית כמעט שום התייחסות לחג הזה. גם לא בירושלמי. רק אגב אורחא, בדרך אגב; אם החנווני שם את נר החנוכה שלו מבחוץ ובא גמל, ומה צריך לקרוא, ושאסור להתענות. ואמר חגי: אולי זה כי הם היו באמצע הסיפור, כי מלכות חשמונאי עדיין לא תמה, כי לא יכלו להסתכל מבחוץ ולסגור את הסיפור ולהגיד 'זה מה שהיה, ומעתה נחגוג'. אז חיכו, וחיכו, עד שלבסוף קבעו חג.
ובהתחלה הוספתי ואמרתי שבאמת אנחנו חוגגים את הסיפור במקום הלא נכון, שהרי מיד אחר כך התחדשו הקרבות, ויהודה מת, ומלכי בית חשמונאי היו רעים ברובם. רק שעצרנו בנקודת השיא ואמרנו 'מצאו פח שמן? נחגוג את זה.'
ואחר כך אני חשבתי שכל הטיעון של חגי לא נכון, שהרי בכל זאת חלפו מאתיים שנה מאז. ואמרתי: אולי לא חגגו את החנוכה, כי היו בארץ. שלא באמת היה חג עדיין, ולא הייתה גלות, על כן חנוכה לא היה נצרך. ועם שיצאו, פתאום זכרו את החג הזה ונפחו בו נשמה והעלו בו נרות. כי יותר משזה חג של בית, ואור, וחום, זה חג שאומר גלות.

אבל לא רק גלות. לא העצב. זה חג שאומר גלות, אבל שאנחנו רק בחצי הדרך. זה חג שאומר חורף, אבל שהחורף סופו להסתיים. ובכל חנוכה יש ראש חודש, ואפשר לראות איך הירח מסתיים ונולד מחדש; עדיין לא שלם ומאיר, אפילו לא בחצי הדרך, אבל מתחיל מחדש, והלא זה הכל. כך שיפה אמר חגי: עדיין היו באמצע הסיפור.
את זה בדיוק חוגגים.

[ציור של אדוארד הופר]

[ציור של אדוארד הופר]

ב.
סיפרתי סיפור אחד, אבל ציירתי רק את תחילתו ולא יספתי. ואחר שבאו חברים ואמרו: "אם אין לסיפור סוף, מן הראוי שלא היה נכתב", כתבתי כך:

יצירות צריכות סיום, אני אומר לעצמי: באמת נותרים הדברים על השולחן כאילו היו שאריות ארוחת הבוקר שלה ופירורים דבקו הימנה בסיפורים אחרים, מרפרפים כמו שובל חמקמק של שמלה. צליל הרשרוש, הריצה המיטרפת אל פינת הרחוב ובדיוק, כהרף עין, הרגע בו היצירה יוצאת מהרחוב בו אתה נמצא ומגיע לרחוב בו אתה איננו עדיין. ושוב, ריצת כלת-נשימה, מבט חטוף בקווצת שיער, ריח הבושם שלה עדיין מהדהד בנשמתך ואתה אינך יודע, עדיין, למה אתה כוסף כל כך. ברגעים כאלה אני שומע, שוב, ניגונים עתיקים מאוד.

זה, אולי, ניגון הקרע בין מים העליונים לתחתונים; הגבולות נזילים, פינק פלויד בחלל, הגיטרה של דיויד גילמור אומרת בדידות כל כך זועקת. קצת לפני כן רוג'ר שר:
" Hey you, out there in the cold
Getting lonely, getting old
Can you feel me?"

פתאום נראים הדברים: למה התכוון ר' נחמן כשדיבר על החלל הפנוי, ולמה התכוון גרוסמן כשביקש לגעת עין בעין, סוד בסוד, לדעת באמת עד שלא נדע באמת, שלמילה 'ידיעה' לא תהיה משמעות מצד עצמה, הרי ידיעה היא לדעת משהו חיצוני לנו, וביקש שנהיה, אני והדבר המודע, אותו דבר עצמו. לכולם זעקה הבדידות. איזה פער בלתי נתפש, איזה כאב בוקע מהחומה הזאת.

הסיבה היחידה שאני לא מסיים את הסיפור הזה, הוא שאין לי מה לאמר עוד. הכל כבר נאמר.

צריך להראות שזו אינה בריחה. אומר את האמת: ההמשך כבר כתוב.

הוא נכתב כבר לפני למעלה משנתיים וחצי. אפשר לספר אותו: חלק ב' הוא מונולוג ארוך וכואב על מילים ועל משמעותן, על שארנון מסוגל לדבר רק כאשר איש לא שומע אותו, על שאיש באמת לא שומע אותו, חלק ג' הוא שסוף כל סוף היא תלך ותנשא לאיש אחר והוא ימשיך לפרוט את המיתרים המתכתיים עד זוב דם, כמו ליבו. בינתיים אני במקום אחר. כבר אינני חושש להגיד את המילים האסורות, פרי עץ הדעת: "אני אוהב אותך". כבר אני יודע שזה אינו פרי הדעת, גם לא פרי החיים, לכל היותר גן העדן. והסיפור הזה ישאר ככה: היא עדיין אינה מושגת, ארנון עדיין לא פתח את פיו. הורים באים, הולכים חוזרים. מר זכאי עדיין לא מת (הרי ברור שהוא ימות בסוף, לא כן?)

אבל אולי כל הכאב של הסיפור הזה הוא בכך שהוא אינו סגור. שהקרע עדיין צועק את עצמו. שבא לכאן גדי מדי פעם ושואל: אבל איפה ההמשך? ומדי פעם רעות אומרת: הרי התחלת סיפור, למה לא סיימת? וזה מציק. בוער בקרביים. אומר למה יש כאן התחלה ואין כאן המשך ואין כאן סוף. ובאיזשהו מקום זה הכל, זה בדיוק: השלימות עדיין לא הגיעה.

אנשים, עדיין, רואים יופי ובוכים.

מה יש לאמר עוד.

גלות

[הנה דף המקורות. זו הסדנה השניה ברצף של חורבן – גלות – גאולה. הנה הראשונה. אני ממליץ לקרוא אותה: קיצרתי כאן מה שפירטתי שם. ושוב אני מזכיר את המאמר הזה: 'עלייתה של האקסית המיתולוגית'. שמציג את הכל באריכות רבה. מסביר, מדגים וכדומה.]

איך קורה שאני מוצא את עצמי אדם הולך בדרך ותרמיל על כתפו, ורק הדרך הזאת אין לה סוף. שאדם יוצא את הבית והבית נחרב מאחוריו ואין לו לאן לחזור, והוא הולך והולך ומוצא את הדרך כל כך אינסופית עד שהיא מתפתלת בתירוצים דחוקים, סובבת כל עלמין וממלאת כל עלמין. הוא הולך. כל כך הרבה ימים ושנים ומקומות עד פתאום כל העולמות הם דרך אחת גדולה וכל הבתים הנדמים-כקבועים הם רק ספסלים על אם הדרך וכל השלטים מצביעים לאותו כיוון: הלאה. הוא הולך וכל זהותו מתמקדת רק בהליכה עצמה: שהוא היהודי הנודד. שהוא סיזיפוס שעולה ויורד את ההר. שהוא היונה שפרחה מן התיבה ולא מצאה מנוח לכף רגלה.

ההליכה הזאת טוטאלית, טוטאלית עד אימה. היא כובשת את כל גילויי הפנים והסתרי הפנים. היא הכל. היא המניע, היא התכלית, היא הדבר עצמו. ואני מוצא את עצמי חושב: אולי היא כזו כי מה שהניע אותה היה טוטאלי. שכתב יהודה עמיחי ""מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים וְשָׁכַח." ואני חושב לעצמי איך אפשר לשכוח את המראה הזה, וכמה נורא זה לדעת שפעם ראית את פני האלוהים ולרוץ אחרי הזיכרון כמו ילד קטן אבוד בלב הקניון, שנאחז בכל בדל חצאית ורודף אחריה ועוזב את המקום שאימו הניחה אותו, ובינתיים רק הולך ומתרחק.

ומה אדם רוצה אחרי שקם מאבלו. אחרי שהתגרש מאשתו. אחרי שנחרב הבית והוא מוצא את עצמו קם, פותח את הדלת, יוצא החוצה, מתחיל ללכת. לפעמים מתחיל ללכת כי אין ברירה, כי אי אפשר לכלוא את כל הגעגוע הזה בפנים: צריך ללכת כל יום קצת. ולפעמים מתחיל ללכת כי אין בית, כי הוא נווד, הומלס. ולפעמים הולך כדי להרפות, כדי להתנתק מהתובעות של הזיכרון, ללכת למקום אחר, להנפש קצת, לנשום אויר שאין בו ריח עשן ואין בו זכרונות.

וחשבתי שיש איווי. שאדם מתאווה למשהו. מתגעגע. כמו הלב והמעיין, כמו האיווי של לאקאן, כמו תכלית הגעגוע שמצייר יואל הופמן: לאדם שידענו פעם ואיננו זוכרים אותו עוד. והאיווי הזה הוא שמגדיר אותנו. שאם אין לנו ארץ, אנחנו 'העם ללא הארץ'. וזה לא בדיוק 'העם הנווד', שאין לו ארץ בכלל, אלא סוג אחר: עם שמוגדר על ידי זה שהוא נמצא מחוץ לארץ שלו. וזו הזהות שלו. וכל הדברים שהוא עושה בעולם אינם אלא בשביל להזכיר לעצמו שיש לו ארץ, שהיה לו בית, שיש לו סיכוי להנצל.

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

 אבל מהרגע שהזהות שלו הפכה להיות זהות של גלות, כבר אין לו יכולת להגאל. כי גאולה אומרת שהוא מחליף זהות: שהוא כבר מישהו אחר. במובן מסוים, 'אין להם משיח לישראל'. ואולי לא דווקא שאין משיח, אלא שאין ישראל. שישראל יהיה מישהו אחר. אני לא יודע. אבל הזהות תוחלף. אמר ליבוביץ': "יש משיח, ומשיח שבא הוא משיח שקר". והתכוון שהמשיח הוא הכמיהה אליו, ובאמת זה מה שהפך להיות בכל הדרך האינסופית הזאת.

 צריך לומר שהדרך אינה רק בריחה, ואינה רק געגוע. שהדרך היא גם הדבר עצמו, החיים עצמם. שהיא אינה רק מרחב, אלא גם זמן. וגם גלות יכולה להיות גלות של זמן: שצריך לעבור איזשהו תהליך. לא רק לצאת ולחזור מהמרחב, אלא לעבור את השינוי: להפוך מגולים לנוודים, ומנוודים לאנשי הדרך. כמו שלפעמים אדם הולך ברחוב בשביל להגיע לחבר שלו, או בשביל לחזור הביתה, ולפעמים אדם הולך ברחוב כי הוא צריך לטייל ולנשום אויר ולאכול גלידה, כך גם הגלות הולכת ומשתנה והופכת להיות הדרך בה הולכים בשביל לנשום אויר, בשביל לא להכלא, בשביל לאפשר.

 ואחרי השינוי הזה פתאום הדרך הופכת להיות הגאולה עצמה. גאולה שאינה על מקום. גאולה שהיא הגעגוע, והיכולת להתגעגע, והיכולת להוביל את עצמך הלאה ולא רק לברוח. וזה נכון גם על הזיכרון של המת, וגם על הזיכרון של האקסית, וגם על בית המקדש. ורק אחרי כל זה – איך אומר נתן זך? רק אחרי שאדם מכיר בכך שהוא לבדו בין כה וכה, רק אז הוא – והוא לבדו – יודע "שגם אם יתמהמה, בוא יבוא". ולפעמים אני חושב שלא מדובר כאן על המשיח המתמהמה, אלא על האדם שיושב ומחכה ויודע לבסוף לא תהיה לו ברירה, והוא יצטרך לקום וללכת.

כלומר, לבוא.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.