אדם יושב מול בחורה בדייט ראשון. אולי שני. הוא נמצא בקצה אחד של העולם והיא נמצאת בקצה השני של העולם, ובין שניהם פרושה תהום רבה שהם מבקשים לגשר עליה. והם מדברים, כי המילים הם הדרך היחידה שלהם להגיע מהאחד אל השני. מדברים כי המילים מכסות ומייצרות איזה קשר. הם נוגעים אחד בשניה במילים, ומחמיאים ושואלים ומבקשים מאוד.
לכן שתיקות בדייט ראשון (והדברים נכונים גם לחברים חדשים, ולאו דווקא לדייטים) יכולות להיות דבר מביך. כמובן, צריך לדעת להכיל את המבוכה. להכיר בה. להתיידד איתה. אבל המבוכה קיימת, כי השתיקה מנכיחה את זה שיושבים פה שני אנשים, זה לצד זו, והם בעצם בשני צדדים אחרים של העולם. כלומר שאין כאן קשר, שמאחורי השיחה הנינוחה נמצא נסיון, לא קשר ממשי. וכיון שאני מציג את עצמי במילים, הרי שהשתיקה מעלימה את המילים שאנחנו. מציבה על השולחן שני אנשים ללא פנים, ותו לא.
ציטטתי למעלה את נתן זך שכתב על החילופים הכמוסים שבין אוהבים. ופעם חשבתי שיש הרבה חסד באדם שנוח לך לשתוק איתו. שלא תובע ממך שיחה, אלא נינוח בך ואתה נינוח בו. יש משהו יפה בשתיקה כשאין תחתיה מבוכה, כשאתה בסך הכל שותק, והיא שותקת, ולפעמים מרגישים דברים מאחורי כל זה. אחרי זמן הבנתי שהשיחה והמפגש הם הנקודה, ולא השתיקה שכונסת אותך לעצמך, אבל לפעמים – כך אני מרגיש, ואולי אני טועה – יש שתיקה שהיא בעצם דיאלוג.
[ב]
שני בניו של אהרן מתים, ואהרן שותק. התורה אומרת 'וידם אהרן', כלומר שביצע פעולה אקטיבית של שתיקה. זה הזכיר לי את המשפט המפורסם של ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק", שפעם העברתי עליו סדנת כתיבה. ביקשתי את התלמידים שלי להסביר: איך אפשר לשתוק על משהו? איך אפשר שהשתיקה תהיה אקטיבית?
חשבתי לומר ששתיקה אקטיבית חייבת להיות בתוך הקשר שמבקש מילים. למשל, לסרב; לא להיענות לְהזמנה. להשאל שאלה ולא לענות עליה, לחתום את הפה באמצע דיון סוער. למשל, שאהרן עומד מול המוות ולא אומר דבר. הוא לא צורח, הוא לא בוכה, הוא עומד מול משהו שמן הראוי לדבר עליו, אבל אי אפשר. לכן הוא שותק. ובמובנים האלה, השתיקה הופכת להיות סימן בעצמה: היא מצביעה על השיח ועל הדיאלוג. מנכיחה את חוסר הרצון או את חוסר היכולת לדבר.
זו אינה אותה שתיקה בין שני אוהבים או בין שני מדוייטים, למרות ששתיהן מצביעות על השיח. שוב, העניין הוא ההקשר שבו מונחים הדברים: כשזוג שותק, הוא מצביע על הקשר בינו. כשאדם שותק אל מול הדרישה לדבר, הוא מצביע על חוסר היכולת שלו לדבר על אותו משהו. אפשר להדגים בשתיקה על השיח עצמו. נניח, השאלה 'אתה שונא אותי' או 'אתה אוהב אותי'. נניח שאדם נשאל אם הוא אוהב מישהי, והוא שותק. זו אינה תשובה שאומרת 'כן' או 'לא'; השתיקה אומרת משהו על חוסר הרצון שלו לענות, בכלל, על השאלה. אם מפני שזו שאלה מיותרת, אם מפני שהוא אינו יכול לענות. כך או כך, מה שנחשף זה השיח, הקשר בין השניים. לטוב ולמוטב.
וזה מזכיר לי קצת את משה רבינו ששואל למה נתנה התורה לו, ולא לר' עקיבא, ומקבל כתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. וחוזר ושואל למה סורקים את בשרו של ר' עקיבא במסרקות של ברזל, ושוב מקבל בתשובה 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'. ההשתקה של משה אינה שתיקה. היא לא נובעת ממנו, הרי הוא שואל. זו השתיקה של הקב"ה, שתיקה אקטיבית: הבקשה שלא לדבר על המחשבה. לא למלל את הכל. ובמובנים שכתבתי קודם, השתיקה הזאת עונה את התשובה לשתי השאלות.
[ג]
אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה החמש עשרה ביפן):
"מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?"
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
"זה הכל? שאל האיש, "לא תוכל להוסיף משהו"?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. "מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת."
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".
[מתוך "שיחות מטורפות" | יעקב רז]
אני אוהב את הסיפור הקטן הזה מהרבה סיפור. אם בגלל ה'מההה!' שכותב יעקב רז, בחוסר כבוד מוחלט לצורה שבה 'אמורים' לכתוב. אם בגלל המעבר בין הכתיבה והדיבור, ואם בגלל שאיקקיו בעצם היה פרחח ואוהב נשים. ואל יקל בעיניכם הביטוי 'אוהב נשים', שהרי הרבה אנשים מתיימרים לאהוב אנשים אחרים ולמעשה אוהבים את עצמם. אבל לא זה הנושא.
להסביר קואן או סיפור זן זה דבר שלא עושים. כלומר, אפשר לעשות, אבל התוצאה לא תייצר את מה שהסיפור אמור לייצר. כך, למשל, הקואן 'מה צליל קולה של מחיאת כף יד אחת' יכול להיות מוסבר, אבל מן הראוי שישאר בנסיון ההבנה, בפליאה, כך שלא יֵענה באמצעות מילים. זה, בעצם, מה שאיקקיו אומר (ולכן השיחה המטורפת הזו אינה קואן). הוא מסרב להסביר את הקשב, ובמקום זה קורא לו. אל תנסה להבין את הקשב, תקשיב לו.
אני שוב מוצא את עצמי חוזר לבובר, ולאותו יחס שבין 'אני לז' ו'אני אתה' שלו. שלומית (שבגללה כל הפוסט הזה נכתב, בכלל), אמרה לי היום משפט נהדר: "הניסוי שלי לאחרונה הוא לראות בני אדם כמכלול של עצמם". ואם נחזור לסעיף הראשון של הרשומה הזו, על הדייטים והמפגש בין האנשים, הרי שיש שני פנים למפגש:
יש מפגש שאדם עומד מול מישהו ומנסה 'להבין אותו', כלומר להחיל עליו את התבניות המובנות לו. בכך, הוא רואה באדם האחר רק את היחס אל עצמו. זו שתיקה שאינה דיאלוג, שתיקה אקטיבית, שמצביעה על האדם ועל חוסר היכולת לומר משהו.
לעומתו, יש מפגש שמנסה להתבונן בזולת ולהקשיב לו. המפגש הזה מסתכל על אנשים לא ביחס לאחר, אלא ביחס לעצמם. מותיר אותם כפי שהם. זהו 'קשב' שפירושו 'קשב'. קשב שמניח לדברים להיות מה שהם. שאין פירוש ואין הבנה, שיש אדם מאחורי המילים האלה, והוא הרבה יותר שלם וגדול מסך מילותיו.
לאינטלגנטים שבכם (כולם): יש כאן ממים. ממים הם למעשה בדיחה משוכפלת, שמתבססת על הכירות מוקדמת של הקורא עם המ. meme באנגלית, אם תהיתם. הסבר פופולרי ומהיר אפשר לקרוא כאן. אבל מכיון שאני באמת משועמם, אז הוספתי קצת טקסט על פייסבוק ומודעות עצמית, בסוף.
יצרתי כמה ממים להנאתי, אני מעלה אותם כאן. חשוב להזכיר שמם טוב מבוסס על הכירות מוקדמת, ולכן אם זה לא מצחיק אתכם, כנראה שאני יותר טוב בפוסטים כבדים ומשעממים. למעשה, כל העניין הזה נועד כדי שתחשבו שיש לי חושומור ואני גיק מגניב ועושה מלא כסף באינטרנט. ושמאלן, כמובן, כי רק שמאלנים עושים ממים.
"כפית על כל מורי החמ"ד במדינת ישראל להשתתף בכנס ב'מכללת הרצוג' המפורסמת בדעותיה הפסולות לעתים, ובזה אתה נותן לכולנו תחושה שיש לך אג'נדה חדשה הפסולה לחלוטין בעיני רבים מאוד מהציבור הציוני דתי, ואני ביניהם".
שכה אחיה.
—-
אלה היו שני ממים על בנות, דוסים ודייטים.
—
והנה אחד על ישיבת שיח:
אני ממש חש בצורך להסביר כמה בדיחות פנימיות פה:
הפסל היווני הוא של סוקרטס, שנודע ב'דעותיו הפסולות לעיתים' ואף הומת על שהוא משחית את הנוער של אתונה. החברים מהצבא חושבים שאני מעשן סמים, והרי סיפור: במסגרת אחד ממבצעי הרבנות הצבאית הלכתי להכשיר כלים בבסיס כלשהו. היה שם טבח רוסי שהיה עם בייני"שים בצבא, ושאל כל אחד איפה הוא לומד. כשאמרתי 'שיח' הוא צחק ועשה תנועת עישון. ובכן, מסתבר שהיו איתו שני חבר'ה משיח (שנזרקו בינתיים) שעישנו סמים להנאתם. אין לי מה להגיד על כך. לאקאן פופולרי בישיבות עתניאל ושיח, אין לי מושג למה הוא זכה לכבוד, ולא רולאן בארת (לדוגמה) או קליפורד גירץ (דוגמה אחרת). שיהיה. ומה אני באמת עושה? כותב פוסטים במחשב הנייד ושותה קפה.
וגם לומד, אם תהיתם.
—-
כמה מילים על פייסבוק וממים
א. השבוע הצלחתי שלא לעשות כלום. קראתי ספרים, שמעתי מוזיקה, הלכתי להצגות, ראיתי סרטים והייתי המון המון בפייסבוק, בפורומים ובבלוגים. אז תחילה, אי אפשר שלא להתייחס לזאפינג האינסופי, לרפרשים בלתי נגמרים לכל אתרי האינטרנט, שתובעים את תשומת הלב בהיותם החלון מה'בית' הקונקרטי אל הסייברספייס. תחושת ה'אני נמצא בחוץ, העולם בכף ידי' והצורך הבלתי נגמר בתשומת לב; אני מגיב לך, את מגיבה לי, משתפת דברים שאני אומר ובאופן כללי ישנה תחושת התרחשות: הפיד מתעדכן כל הזמן. אתר החדשות מתעדכן כל הזמן. דברים קורים במחשב שלי!, כל זה מחפה על העובדה שאותם אתרים אינם מהוים קיום משמעותי (תופעה שמכה, לעיתים, בלא מעט אנשים שחושבים ש10,000 לייקים מהוים שליש מנדט, ומגלים שיש בוחרים במדינת ישראל שאין להם פייסבוק, או שיש לא מעט בני נוער במדינת ישראל ללא זכות בחירה) בעולם. לא שלאומת האינטרנט אין כח. יש לה, וזהו בדיוק מה שמטעה. אנשים שכותבים 'אני לא קונה יותר אקס עד שיגמרו הפרסומות המגעילות' היו מאוד רוצים לעשות את זה – ואולי אכן עושים, אבל לא כולם – למעשה היו רוצים לעשות את זה. הקיום של הדברים הוא בשפה, בסימנים, ב'לייק', אבל לא בממשות.
ב. כמובן, המרחב הפייסבוקי שונה; פעולת הניכוס מקבלת משמעות אחרת כשאר מדובר ב'שיתוף', המהווה אמירת 'הוא אמר את המילים שלי'. מעין ציטוט, אבל בניגוד לציטוט, השיתוף הוא גורם שלישי, שמשייך את הנאמר למקורו, תוך הצבעה על המשתף בתור 'גם אני רוצה להגיד את זה'. גם האמירה עצמה שונה, שהרי אנשים לרוב לא מדברים בציטוטים סתם כך, בחיים, אבל הפייסבוק הוא מקום אנשים יכולים לכתוב – כעין במת העיר – הגיגים שלא היו מתקבלים בחברה אנושית (כל הגיגי 'כמה טוב וכמה יופי', למשל). למעשה, הייצוג הפייסבוקי שלי אינו ייצוג של ה'עצמי', אלא של 'עצמי כוזב' (כהגדרתו של ויניקוט), כיון שהוא מקבל את ממשותו מ'התנגשות' עם 'עצמי' אחרים. הוא מעוצב על ידי אחרים. אין לו ממשות בנתק. אני אסייג את דברי בצורה דרסטית, כיון שמי שממלא את אותה 'דמות' הוא אדם עם 'עצמי אמיתי', אלא שהצורה בה מתבררים הדברים היא רק ביחס לאנשים אחרים. ולרוב, אנשים מודעים לזה כשהם כותבים: אני כל הזמן נצפה, אני כל הזמן מדווח. אני מודע לעצמי, למי אני מתייחס ומה אני כותב.
ג. שעתוקים בין מרחבים: ציטוטים והפניות בשיחה אמיתית לדברים שנעשו, נכתבו או נצפו בפייסבוק, מהווה פלישה של החיים בפייסבוק אל החיים האמיתיים, ומערבב את הזהויות הללו. הבדיון מתערבב במציאות, וכך אפשר לראות אנשים מדברים במציאות, תוך שהם מסמנים סמני כתב ("במרכאות" זו דוגמא ידועה וישנה, אבל גם |ערך מוחלט|, ולעזאזל, אפילו ה'לייק') או ציורי-סמלים שבמקורם נודעו לסמן תנועה אמיתית, מציאותית: פעם משמעותו של אגודל מונף (אמיתי) הייתה 'חיים', לאחר מכן זה עבר התמרה ל'אני אוהב את זה', המשיך ל'אוהב' בפייסבוק (עדיין אותה משמעות), ועכשיו מסמל את ה'אוהב את זה' של הפייסבוק, שבעצם מסמן את עצמו. כלומר, המסמן (האגודל) מסמל בסופו של דבר את עצמו, אבל במודעות עצמית, כיון שהוא עובר דרך מרחב שאינו קיים.
ד. השעמום שמלווה אותי בסופו של יום באינטרנט, מהווה תוצר של צריכה אינסופית של דברים חסרי משמעות. המשמעות שנוצרת להם בשעת הפתיחה – רפרוש – קריאה או צפייה – סגירה היא אינה משמעות חוץ אינטרנטית, ולמעשה אינה מהווה 'מילוי זמן' במשמעות, אלא 'מילוי זמן' סתמית. מהותו של הממ, למעשה, מהווה שילוב של כל זה: קישור לידע קודם, ונסיון בניה של ידע חדש, שיבנה בתורו ידע חדש. העובדה שאני יוצר אותו בעצמי מחד, אבל אני עושה אותו כמחווה (או כשעתוק תבנית קיימת האומרת דבר מה בפני עצמה) יוצקת לתוכו משמעות הבנייתית עצמית, מלווה במודעות עצמית אינסופית, שמסמלת שוב ושוב את עצמה.
ה. והנורא מכל, שאני מרגיש שאני לא באמת יכול להעלות לכאן רק ממים. אני צריך לקשקש קצת מסביב, שיראה שאני לא באמת משועמם כמו שאני.
I. כמה מילים על המאמר הזה, על עמדות מוצא ועל מה נחשב התחלה
המקום בו אני מתחיל אינו התחלה. התחלה היא לגשת לבחורה מהחוג שלך באוניברסיטה ולהציע לה לצאת איתך. התחלה היא לאזור את האומץ שבתשובה השלילית, בחשש לצאת רע, בתגובה המיידית: כן או לא. אני מוכנה – או לא – לצאת איתך. כשאומרים 'התחלתי איתה', מתכוונים לזה, ובצדק גמור. צר לי, ידידַי: לצאת עם מישהי לבליינד דייט זו אינה התחלה.
מטרת כל המאמר הזה היא להסביר מדוע מבנה הדייטים הקיים גורם לאובייקטיביזציה (חִפְצוּן, אבל במשמעות המקורית של המונח) של האחר או האחרת שבדייט. אנסה לפרק מבנים מסוימים שעומדים בתהליך ששמו 'דייטים', לנתח אותם ולדון בהם, ומתוכם להוכיח את הטענה הזו. מתוך הטענה הזו אפשר ללכת הלאה, ולהראות מדוע אין יכולת פגישה אמיתית באמצעות דייטים, ואני מקווה לכתוב את זה במאמר אחר.
וואו, בליינד דייט אמיתי. או שהוא דוס ולא מסתכל על בנות. אני תוהה אם דייט עם נשות טאליבן מפיק את אותו אפקט.
נקודות המוצא שלי:
א. קודם כל, היא שמטרתם של הדייטים היא להפגש. אין לי חשק לעסוק באנשים שיוצאים לדייטים בשביל להסתובב עם בחורה יפה ברחובות ירושלים, וגם לא באנשים שיוצאים לדייטים בגלל שהחברים יוצאים, בגלל שהר"מ בישיבה המתיק איתם סוד שעה ארוכה או בגלל שלאמא שלהם כבר נמאס.
ב. יש 'כללים לא כתובים' בדייטים הראשונים. אתם מוזמנים לשלול אותה וללכת לשתות ערק בדייט ראשון בלונה פארק, לא אכפת לי.
ג. חשוב לי להדגיש שלאחר הדייטים הראשונים דברים משמעותיים משתנים בקשר, וממילא נוצר מעבר לשלב אחר בקשר. בדרך כלל, אנשים לא מתחתנים סתם, מה שאומר שיש יכולת מפגש. בהנחה, כמובן, שצולחים את הדייטים הראשונים (בין הראשון לשישי, פלוס מינוס).
ו- לשאלת רבים:א. היו לי קשרים משמעותיים בחיי. ב. הם מעולם לא התחילו מדייטים. ג. למרות זאת יצאתי למספר כזה או אחר של דייטים עִיוְרִים. ד. ניתן לתרום מכספי מעשר! בהמלצת הרבנים הגאונים וכאלה! שתפו את חבריכם וספרו למשפחה!
II. עוד קודם לפגישה עצמה, אבל חשוב לא פחות
הצעה. זה מתחיל בשיחת טלפון של חבר. או של חבר של ההורים. או שלא מישהו שלא מכיר אותך בכלל אבל שמע עליך פעם. 'הצעה', במילים אחרות: אופציה. כבר משהו מריח ספקולטיבי: יש מצב שזה יהיה כן, יש מצב שזה יהיה לא. בניגוד לדרכים אחרות, בה המפגש הראשון הממוסד (כלומר, היציאה הראשונה לאחר שמחליטים ש'יוצאים'. הפעם הראשונה שמתקשרים אליה והולכים לסרט) עם הבחורה בא מתוך רצון להיות איתה, ספציפית, הרי שהדייטים מתחילים מתוך רצון להיות עם מישהי ערטילאית כלשהי. אובייקט מדומיין כלשהו בשם 'אשתי לשעתיד'.
אם כן, דייטים נפתחים בהצעה. הם לא נפתחים בַּפגישה, גם לא בשיחת הטלפון הראשונה, וההצעה בהכרח מגיעה ממישהו קרוב בצורה כזו או אחרת. יתכן שהקרבה שלו חסרת רלוונטיות להיכרות, יתכן מאוד ולדודה של סבתא שלך אין מושג אם אתה דתי או חילוני, אוהב מקרוני וללמוד תורה או שונא בדיחות תפלות: מרגע השמיעה, ההצעה עומדת בעינה גם אם אין לך מושג מי המציע. למעשה, גם הצעה שנענית בשלילה ממשיכה להדהד את עצמה הלאה. אחר כך אתה יושב עם החברים בחדר ופולט כבדרך אגב: 'מישהו הציע לי מישהי ואמרתי לו לא'. אפילו אפשר לסמן: עוד שלילה נוספה לאוסף, היצע וביקוש, כמה מבוקש אני ודברים דומים שמטפחים את האגו.
בת 21. דתית שכבות. שומרת שרוולים. לומדת אחיות. נחמדה, חביבה, חברותית, דוסית אבל פתוחה. נראית בסדר. מעוניין?
העובדה שההצעה עומדת בעינה גורמת לאפקט מגניב בשם 'את לא מי שחשבתי שתהיי'. נפגשים זוג, מפטפטים את עצמם לדעת,בסוף הוא אומר לה: "את לא מי שחשבתי
שתהיי". רגע רגע, הלו, על מי כן חשבת? אנחנו שומעים הצעה על בחורה, מבררים פרטים, ויוצרים לעצמינו את אותה בחורה בתור אובייקט. אחר כך אנחנו משווים אותה לדמות שהיא באמת, ומסתבר שהיא לא הדמיון שלנו. ואז, כמובן, ישנה צרימה, אנחנו נעים באי נוחות על הכסא שלנו ומגרדים בגב: דמיינתי בחורה לא קיימת, איך מתמודדים עם זה עכשיו.
בהמרה לשפה מוּשָׁגִית יותר, אנחנו רואים כאן קשר בין הסובייקט היוצא לדייטים, שאני הולך לקרוא לו 'אני' למרות שאני לא לאיזה אובייקט בשם 'זלדה ר. ביאליק' שמישהו מבחוץ מציע לו. הקשר לא נובע מהבחור, אלא ממי שחשב על ההצעה. עצם הגעתה של ההצעה מבחוץ רק מוסיף לתחושה שאותה זלדה היא חסרת הֶקְשרים לחיים שלי, כלומר, אובייקט, חפץ מנותק וחסר יחס. במרבית הפעמים הבחורה בכלל לא מוכרת לי, והקשר היחיד אליה הוא דרך המציע, שמשמש כאן כמתווך ביני ובין העולם מחוץ לי.
אבל אז הוא שולח לי הודעה באמצע סדר ערב, או משמרת ערב, או משחק של היורו, שכל כולה הוא מספר, והולך. זה הרגע בו המתווך נעלם. זה הרגע בו השרביט מועבר לידיים שלי. לעיתים קרובות זה גם תחילת הרגע בו אני מגלה את עובדות החיים: זה שיש לי שרביט ביד לא הופך אותי לקוסם.
שיחת הטלפון. רגע, אבל מה אני אמור להגיד לה? על מה אנחנו אמורים לדבר? אני לא מכיר אותה בכלל! שיחת הטלפון הראשונה היא שבריר: הקול, הצחוק, יכולת התגובה. אי אפשר ללמוד דבר בשיחת הטלפון הראשונה, אולי לכן כל כך הרבה נתלה בה; לוּ היה אפשר ללמוד ממנה משהו ספציפי, לא היו מעמיסים עליה כל כך הרבה. אנחנו מעמיסים השערות רק על דברים שאיננו יודעים עליהם כלום.
אז אתה יודע להגיד איך היה, מה היה, כמה כמה. הבעיה היא ששיחות טלפון ארוכות יוצרות הִקָּשְׁרוּת לאיזה אובייקט דמיוני שעדיין לא קיבל ממשות כלשהי מלבד שם. אתה לא פוגש אף אחת, אבל זלדה כבר קיבלה אצלך פרצוף, קול, צחוק וטעם בארטיקים. בשיחות ארוכות, מישהי הופכת להיות רק המילים שלה. למעשה, זה לא היא: האובייקט שלפני כמה פסקאות קראנו לו 'אשתי לעתיד' קיבל קול, אבל לא ממשות. כל האנשים שמסוגלים להתחתן עם מילים, ורק עם מילים: אתם יכולים לצאת ברגע זה מהחדר. הלכתם? יופי, אז אני לא יכול להתחתן עם מילים. כל הבעסה לי.
הרגע הראשון: עדיין לא התחלנו בפגישה, אתה הולך ברחוב, מגיע למקום ההוא מתחת לתחנה המרכזית ומחכה. קודם כל, מפתיע לגלות כמה אנשים עומדים שם ומחכים. (כן, יש שם רכבת קלה). אחר כך, יש את הרגע הקטן שבו אתה מבין שהבחורה מעבר לכביש עם המבט המחפש בעיניים היא הזלדה המדוברת. זה אפילו לא בשליטתך: אוטומטית, בראשו של רווק בן 23, מתבצע קטלוג מהיר לתוך קטגוריות מוכרות. מדפדפים שניה במדריך במוח: רגע, היא הולכת עם חצאית עד הרצפה? ככל הנראה, אומר המדריך, שהיא מ'חוגי מרכז הרב ו/או נוער הגבעות. בדוק קריטריונים נוספים'. לא רק החוגים נבדקים כאן: גם המראה הכללי, צורת ההליכה, הפריטים שהיא סוחבת (ואינו דומה תיק בת שירות של 90 ליטר לתיק קטנטן שנקנה באיזה בוטיק תל אביבי. הראשון הרבה יותר כבד).
אתה הולך לבליינד דייט, פתאום רואה את פיונה מ'שרק', מה אתה חושב? העבר את הסמן כדי לגלות!
התהליך הזה אינו מיוחד לדייטים דווקא, אבל מכיון שאנחנו בשלב ה'הצעה' (עדיין לא הייתה פגישה), הרי שהיא רק אופציה. אתה יכול להחליט שלא, וללכת אחרי שתי דקות. בעיה? אכן, בעיה. אם היינו מכירים אותה לעומק יותר, הייתה אפשרות להתעלם מהקטלוג הזה וללכת הלאה. במצב הנתון, אתה הולך הלאה, אבל בידיעה ברורה שאתה הולך לחתוך בדייט השני. אל תצאו נגדי, זה עדיין לא קרה לי, אבל בטח יקרה. גם אני בן אדם.
תראו, אין כל כך ברירה: היכולת היחידה של האמירה 'היא תכיר אותי ותעריך אותי גם ללא המאפיינים הנכונים' להיות נכונה, זה רק במקרה שאתה לא בתוך תבנית. ברגע שאתה בפנים, הפסדת. מה אפשר לעשות? בעיקר להראות נורמלי. לא להיות חריג בשום צורה. אחרת זה מרתיע, ולא יווצר כאן קשר.
והכל, כמובן, נובע מתוך ה'חפץ' הזה, שהוא אני. אנחנו מקטלגים רק אנשים שהם אובייקטים: אנשים שאנחנו לא מכירים. מי לא מכיר את ה"הוא? בחור נפלא. נפלא. חייכן, אבל לא בקטע המפגר, וגם זורם אבל שם לב לפרטים" או את ה"תראה, היא גם וגם. מצד אחד לומדת אחיות בלנידאו, מצד שני שומעת שירים בלועזית. לא יודעת איך לקטלג אותה" ברור שלא תוכלי לקטלג אותה: את מכירה אותה. הקטגוריות של ה'דוס אבל פתוח' באו, גם הן, מתוך הבנה שהקטגוריות הישנות לא מספיקות. נוצרה קטגוריה חדשה, אבל מובן שאי אפשר לשים שם, באמת, מישהו שאתה מכיר. לכן מהר מאוד זה הפך לקלישאה. הסדרניקים, בנות שירות לאומי שלומדות במכללה, תסתכלו לרגע ימינה ושמאלה: כמה מתוך החברים שלכם הם דוסים אבל פתוחים?
III. פגישות ראשונות מכילות כמה מאפיינים וכוס קפה
קודם כל, אני אעבור על כמה מהמאפיינים, אנסה לנתח אותם, ובסוף אמצה את הכל לכדי מסקנה אחידה וחותכת. אחר כך אני אבקש הפוך גדול ומים, והמלצר התיכוניסט שקלט את הסיטואציה ילך להסתלבט עלי מאחורי הדלפק. ככה זה החיים.
שניה. קפוצ'ינו? מה זה קפוצ'ינו? מלצר, תסביר לי את זה. יש פה גם אספרסו וגם הפוך וגם על בסיס חלב. אני רוצה רק קפה. תגידי, (צחקוק) את מכירה מישהו שמבין בכל הבלאגן שעושים פה בשביל לסחוט ממנו כסף? אה, את עובדת בבית קפה? אה…
מרחב: רגע, לאן הולכים? מטיילים? יושבים בבית קפה? הולכים לאיזה לובי של מלון (שזה שם יפה לבית קפה עם יותר מקום)? זוג שיושב בבית קפה מבקש לבודד את עצמו מהסביבה. יכול להיות שקר בחוץ, או שחם בחוץ, או שיש יותר מדי אנשים שאתה מכיר בחוץ, ואפילו רצון להמנע ממלא דברים שיכולים להפריע לשיחה.
לעומת זאת, זוג שיוצא לטייל ברחובות ירושלים (במסגרת המשחק 'כך נצליח ללכת ברחוב יפו בלי להגיד 'שלום' נבוך לאף אחד') מגיב, לרוב, לגירויים חיצוניים, שבאים מהסביבה: מדברים על העיר, ואיך שירושלים יפה לעומת תל אביב או להפך, ויש כאן מקום ממש יפה, וראית את האדם הזה? איזה מצחיק החתול הזה, לא?
גירויים חיצוניים יכולים להסיח את הדעת ממני וממנה. אנחנו לא מדברים אחד מול השני, אלא אחד לצד השני: שנינו מול משהו אחר. וכך נוצרת לה תופעה מוזרה: אתה חושב שאתה יוצא לדייט עם בחורה, ומגלה ששניכם יצאתם לדייט עם עִיר.
מיקום במרחב: נניח בית קפה, נניח שולחן ליד הקיר, איך יושבים? אחד מול השני. בשלבים מתקדמים יותר בקשר, ה'מול' הופך להיות 'ליד': יושבים אחד ליד השניה בסרט. אפילו במסעדה יושבים בתשעים מעלות. אבל בדייטים ראשונים – אחד מול השני. הסיבה היא פשוטה: הדייט הזה הוא, בעצם, עימות של אחד מול השניה. כל אחד משחרר, בזהירות, אמירות על עולמו הפנימי, והשני בודק אם הם מתאימות לו ומשחרר אמירות שמגיבות להן.
תצותתו פעם לעצמכם, תספרו את כל הפעמים שאומרים 'אני חושב ש…' ומקבלים בחזרה 'אני דווקא חושבת שזה…', או ש, לחילופין, מקבלים "כן, זה נכון". זה כמו פינג פונג של מילים, כשבכל פסילה מקבלים כמה שניות מביכות של שתיקה, והפסדים טכניים אומרים שזה הדייט האחרון עם השחקנית הזו.
במרחב פתוח, לעומת זאת, שניהם יושבים מול משהו. ישיבה בספסל היא לצד הבחורה, בעוד ישיבה בבית קפה היא מול הבחורה. ההבדל הוא ברור, ולא רק כי אי אפשר להסתכל לה בעיניים: אתה לא פוגש כלום. להפגש עם מישהו זה אומר שאתה הולך לכיוון אחד, הוא מגיע מהצד השני, ופתאום: הופס! הפתעה! נפגשנו! אבל במקרה שלנו הדבר דומה לאלה שהולכים לאותו כיוון, אבל לא ביחד. לכל היותר הם מתכתבים אחד עם השני באסמסים. אם בית הקפה היה דומה לפינג פונג, זה יותר דומה לסקווטש. אתה רואה משהו, מגיב עליו, היא מגיבה לאותו משהו שאתה ראית. העולם, במקרה הזה, הוא הקיר עליו מטיחים את כדור השיחה. מצד שני, יש כאן יתרון: המשחק יותר איטי. לוקח יותר זמן להפסל. אפשר להרהר ארוכות, להיראות בחור חושב, שתקן ונחמד. יש יתרונות בטיול בחוץ.
שנשב? את רוצה לשבת? לא, אני יכול לסחוב עוד קצת. תראי, זה בדיוק באמצע הדרך, אני לא רוצה שכל מי שעובר יסתכל עלינו. לא, דייט זה לא מביך. מה פתאום. היי, אבא, מה נשמע? מה אתה עושה כאן?
כוס קפה: היא משהו אחר להתמקד בו גם בסיטואציה של בית קפה. משהו לברוח אליו: סליחה, מלצר? אתה יכול לצאת מאחורי הדלפק, למחוק את החיוך המטופש הזה ולהביא לי משהו שיתן לי נושא לשיחה? ותוך כדי השיחה, לשחק באגביות עם הכפית. לערבב. לשתות קצת. לחבק בכפות הידיים את הספל. אובייקט נוסף חוץ מהבחורה ממולך; לפעמים למקד תשומת לב במשהו אחר יכול לעזור לתחושת 'אור הזרקורים' הזו.
זמן:
קודם כל, זמן אמיתי: בין שבע וחצי לשמונה בערב. למה בערב? כי יש יותר תירוצים לחתוך. אולי. ואולי כי זה יותר נוח, כי בבוקר לומדים. ואפשר גם להגיד שבלילה לא רואים את הפגמים – וזה ודאי נכון. כשרוצים להכיר מישהי באמת, יוצאים איתה בבוקר. על כל פנים: לרוב, דייטים ראשונים נערכים בלילה. נפגשים עד אחת עשרה, כי מחר יש לי מבחן. האוטובוס האחרון שחוזר לבר אילן הוא בשתיים עשרה, אז אי אפשר אחר כך. מצטער, או מצטערת. ממש סליחה. וגם סליחה שאיחרתי. המשמעות של הזמן האמיתי היא המסגרת שזה נותן: כשאתה נפגש עם מישהי שאתה רוצה להפגש איתה, אתה מעדיף שיהיה לך כמה שיותר זמן. כשאתה נפגש עם מישהי שאתה לא יודע אם אתה רוצה לפגוש אותה או לא, אתה מעדיף שתהיה לך אפשרות לשלוט בזה, וזה אחד התירוצים הטובים יותר.
בשבילך זה שעון. בשבילה זה… (העבר את הסמן וכו')
זמן בתהליך: טוב. אז יצאנו לדייט ראשון, ושני, ושלישי, אבל על מה מדברים ועל מה לא מדברים? מכיון שאין כאן ממשות לקשר, הוא עדיין רופף, הרי שכל השיחה מתנהלת כמו ריקוד על חבל דק ומתוח, אחד מול השני, ומשתדלים מאוד שלא ליפול. לא בוחנים את הקשר, כי אין קשר: אמרתי, חבל מתוח. ואז מתחילות השאלות הקשות באמת: ממתי אני יכול לקרוא לה חברה שלי? הרי היא לא הסכימה להיות חברה שלי, רק לצאת איתי בתור אופציה. הכל נובע מאותה בעיה: אין, עדיין, מחויבות. או הסכמה הדדית למשהו. הפער בין ההחלטה לקשר רציני ובין ההחלטה להתחתן הוא קטן מאוד. אז אני לא מוכן להתחתן לפני שאני מכיר אותה, אבל כשאני מדבר איתה, ממתי אני יכול לשאת את השם המפורש מעל שפתי? וכינויי חיבה? והשאלה הקשה באמת: ממתי אפשר להסתכל לה בעיניים?
שיחה: המחסור בנושאי שיחה נוצר מתוך הסיטואציה של שני אנשים נפרדים שמנסים להתקרב, אבל העולם שלהם לא משותף. לרוב, לאנשים שמכירים עוד קודם אין את זה. אם כל אחד מהם הוא מעגל, לראשונים יש תחומים משיקים, לאחרונים יש תחומים חופפים.
מכל הניתוח הארוך הזה יוצאת מסקנה אחת ברורה: הדייט הראשון מעוצב, תרבותית, כך שכל אחד מעביר את הדמות שמולו אובייקטיביזציה, ובעברית: חִפְצוּן. כבר אמרתי את זה, לא? בכל אופן, התפישה שלנו את הדמות מולנו במהלך הדייט הראשון היא בהכרח כאל חפץ שצריך להכיר ולהקשר אליו, ואין זה משנה אם זה בן או בת. ההצעה בנויה כך, וגם הבירור, הרגע הראשון, שיחת הטלפון, המיקום במרחב והמרחב עצמו, מסגרת הזמן, הדברים שאסור להגיד בדייטים הראשונים: הכל בנוי ככה. מזל שזה עובר.
כלומר, מזל שבדרך כלל זה עובר.
IV. קצת אחר כך…
פרידה זה נושא כאוב, לרוב, אבל בדייטים ראשונים לא צריך לתת תירוצים. אנחנו נפרדים, מסתבר, כי זה לא נראה לי. זה לא מתאים לי. אנחנו לא מתאימים. זה לא אתה, זה אני. זה לא אני, זה מישהו אחר. זה לא מישהו אחר, זה שבדיוק אין לי ראש לקשר. בקיצור, לא צריך תירוצים, כי אין קשר. לא נוצר. כל אחד נשאר אובייקט בפני עצמו, בלי חיבור, בלי כלום. עוד סיפור לאוסף, משהו שיהיה אפשר לספר ל'אשה לשעתיד', כשסוף סוף אמצא אותה.
סיפורי דייטים: אין דבר כיף מלשבת עם חבר'ה, ויהיו בנים, בנות או מעורב, ולהריץסיפורי דייטים. סיפורים כאלה הפכו להיות משהו מאוד נפוץ בקרב חבר'ה בגילאים הנכונים. צעירים שעדיין לא יוצאים לדייטים מוּדָרִים מן השיחה. לרוב, סיפורי דייטים לא מספרים על דייטים בשלבים מאוחרים: הז'אנר עוסק בעיקר בפגישות הראשונות, וממש קצת בהתלבטויות או בפרידות. התלבטויות ופרידות מספרות על המספר: יושבים על מרק, קפה או בירה ומספרים למה אני מתלבט, או איך אני מרגיש אחרי הפרידה. סיפורים. פגישות ראשונות, לעומת זאת, זה מעניין יותר: בין שהפדיחה, או הסיפור המשעשע, נוגע אליך, ובין שהוא נוגע אל הבחורה, זה מנציח אותה בתור אובייקט, משהו לא מוּכָּר. אפשר גם לעקוב אחר המבנה. הנה סיפור דייטים ממוצע: ציפיה, פגישה, הפתעה (שלפעמים הופכת להיות מבוכה). זה מנציח את הפערים שביני לבינה. וכן, זה כיף. מתעניינים בך.
ולמה זה מעניין? כי זה רוקד על הגבול של ה'נסתר' של ה'דברים שאסור לספר', ש'רק לחברת המבוגרים מותר לדבר על זה'. כמו מודעת 'רק לאברכים' (השדרוג של הדתיים ל'למבוגרים בלבד'). כל דבר כזה מעורר עניין, לכן קראתם את כל המאמר הזה. הייתי רוצה להאמין שאם הייתי מנתח באותה צורה גם את שלבי משחק הכדורגל בגיל היסודי הייתם קוראים, אבל אני מכיר בזה שלא. למעשה, כל המאמר הזה הוא סיפור דייטים אחד גדול. שיהיה.
אז אנחנו יושבים שם, והיא אומרת: תשמע, אתה הולך עם נצנצים בשיער? אמרתי לה: תראי, תיקי יד כן, לפעמים אני שם בושם, ברגעי משבר אני בוכה מול סרטים. אבל נצנצים בשיער? תגידי, מה את חושבת שאני? ואז היא אומרת: כן, לא שמתי לב שאתה קירח. טוב, תודה תודה, שלום שלום, אני לא יוצא עם מישהי שחושבת שאני קירח. תגידו, אתם חושבים שאני מקריח לאחרונה? (תגובות מהקהל: מה פתאום? אתה צעיר ורענן! אתה כמו חדש! תגובה בודדת, בסוף: אה… קצת. כמו כולם, אתה יודע.)
V. לסיכום, לסיום, פרידה חגיגית
היה אפשר להמשיך את המאמר הלאה ולנתח דברים נוספים, אבל אני לא חושב שצריך: ניסיתי להסביר את המבוכה שביציאה עם מישהי לא מוכרת, את התהליך שמביא לכדי אובייקטיביזציה של הבחורה, וממילא את הקושי שביצירת קשר ממשי. אני מכיר בעובדה שלא תמיד יש אופציות אחרות, כמו גם בעובדה שגם בדייט ראשון עם בחורה שהתחלת איתה ברחוב אין הרבה יותר קשר.
אני יודע: הדייטים עובדים ואנשים מתחתנים ככה, אבל צריך מכיר בזה שהתהליך פוגע באנשים מסוימים (אנשים שלא מדברים הרבה, אנשים חריגים גופנית, אנשים שמתקשים בסיטואציות לא מוכרות, ועוד רבים), ושבאופן כללי התהליך הזה לא כיף: לא ככה אמורה להיות סיטואציה של מפגש עם בת המין השני.
בהתאם לכל האמור לעיל, וגם בגלל שזה נשמע טוב, אני חושב שמפגש צריך לבוא מתוך חוויה משותפת. זה יכול להיות לימודים, טיול, התנדבות או כל מסגרת אחרת, לרבות בני עקיבא. לא כי משעמם לדבר כל כך הרבה וצריך משהו לעשות, אלא כי זו הדרך היחידה שבה אין מצב של 'אני מול מישהי", אלא של "שנינו יחד". והסיבה היא לא רק בגלל שביחד זה יותר רומנטי, אלא גם בגלל שביחד אין מיקוד של כל אחד בצד ממול. אין בחינה מתמדת של 'מתאימה לי / לא מתאימה לי / מתאימה לחבר שלי / מתאימה להר המורניק. רגע, אני מכיר הרמורניקים?", אין דיסטנס, והסיטואציה המשותפת מסוגלת לדלג על הרבה מאוד פערים.
מכיון שהצלחתי, אני מקווה, להשמיט את כל הערות השוליים והז'רגון המחקרי שהיו במאמר הזה בגרסה הראשונית שלו, אני מרשה לעצמי לצטט את סלבוי ז'יזק. אולי זה לא קשור באופן ישיר, אבל זה מקנה נופך פוסט מודרני לכל הסיפור והופך אותי למשכיל. וחוצמיזה, זה קטע יפה. הנה, ישר מתוך 'הסובייקט שאמור להאמין':
"הדרך – הדרך היחידה – לקיים מערכת יחסים מינית אישית עזה ומספקת אינה להביט זה אל תוך עיני זו ולשכוח את העולם הסובב, אלא בשעה שאוחזים ידיים להביט יחד החוצה, לנקודה שלישית (התכלית שבעבורה נאבקים השניים, שאליה הם מחויבים)".
סלבוי ז'יזק נואם על דייטים. שימו סמן על התמונה כדי לקרוא מה הוא אומר. קרדיט: ויקיפדיה האנגלית.
אדם יוצא מהבית: הצרימה שבפתיחת הדלת, ריח הרחוב אחרי הגשם, הרגע בו מבינים בעצם כמה מרחב יש בשמיים המנצנצים. התחושה הזאת של אבדן מימד הבית – המרחב הסגור – נוכחת מאוד לצידךָ ברחוב הריק, בפסיעות המתרחקות. פתאום שלטים שאומרים 'הכניסה מכאן' תופסים את תשומת הלב. אנחנו אומרים: 'הם יוצאים כבר חודש', מתכוונים – הם יוצאים מהבית. בעצם, מבקשים להכנס אל בית אחר. מצד שני, אף חברה של אף מדרשיסטית לא תשאל אותה 'איך הייתה היציאה'. לכל היותר 'איך היה הדייט' או 'איך הייתה הפגישה'. אפשר להבין: היציאה הזאת היא רק פעולה, היא לא שם עצם. אין לה ממשות משל עצמה. לכל היותר, תיאור של דברים חשובים הרבה יותר: כשאנחנו אומרים זה לזוֹ 'לאן אנחנו יוצאים?' השאלה היא, בעצם, מאיפה אנחנו יכולים להכנס.
II. יציאת מצרים
אבל הנה יציאה שיש לה ממשות בפני עצמה: יציאת מצרים. עם ישראל יוצא ממצרים, אבל היציאה עצמה לא יוצאת ממנוּ. כבר אלפי שנים אחרי, עדיין החיים שלנו מעוגנים במצוות שנזכרות ביציאת מצרים. השבת היא זכר ליציאת מצרים, התפילין: העוגנים שהמצוות טובעות במרקם החיים שלנו מקבלים את סיבתם מתוך אותה יציאה. והיציאה כבר אינה פעולה, או שם פעולה, היא מסמנת אירוע ספציפי מאוד.
ציפור מנקרת עמוק בהכרה: הרי עם ישראל יצא ממצרים למטרה מסוימת, לא לשם היציאה עצמה. עניינה של יציאת מצריים תלוי בהגעה לארץ, מעין נספח, צל של אירוע אחר, שאמור להיות גדול יותר. אדם לא יוצא סתם מביתו, הוא יוצא על מנת להגיע למקום אחר, להתרחשות אחרת. מה היה ביציאה הזאת שהיא קיבלה, פתאום, משמעות עודפת? ולמה המצוות מבוססות על חווית היציאה, ולא על חווית הכניסה לארץ?
אולי צריך להגיד שיש ממשות לעם ישראל גם ללא ההתרחשות הקונקרטית. גם ללא המקום. אנחנו לא צריכים מקום בשביל לקבל את הזהות שלנו. עם ישראל היה כמעט אלפיים שנה בגולה, מפורד, מפוזר, ובכל זאת הצליח לשמור על מהות משותפת כעם. משמע, היותנו עם לא נובע מלהיות בארץ אחת, אלא מכח הצלחת היציאה מהארץ האחרת.
בסופו של דבר הפועל 'יצא' משמעו 'עבר ממרחב אחר למרחב אחר, מחוצה לו' (ההגדרה שלי). המרחב של מצרים הוא מרחב של עבדות. והלא אנחנו תלויי הקשר, קונטקסט, דברים כמו ארצות אחרות, עמים אחרים שעוזרים לנו להגדיר את עצמינו ביחס לאחר. יש זיקה בין העם המשעבד לעם המשועבד: כשאנחנו מגדירים את העם המשועבד, הוא מוגדר כ'העבדים של המצרים'. לעומת זאת, כשהם יוצאים, הם מקבלים מימד אחר, במרחב אחר: מימד העם העברי, כשם בפני עצמו. מרחב של גאולה.
זה כמו ילד שמתחיל לצאת (ורציתי לכתוב לדייטים, אבל לאו דווקא. מספיק שיצא מהבית, ילך לגור בדירה, בישיבה, בכל מקום אחר): עד עכשיו הוא היה הבן של אביו, הבן של אימו, מעכשיו הוא עומד בפני עצמו. הוא מוכן לבסס את עצמו בתור האדם המיוחד, האינדוידואלי, היחיד-במינו, שהוא.
III. נו כבר, מתי מגיעים?
בורחס העיר פעם שגורלו של הגיבור המודרני הוא לא להגיע לאיתקה. הוא נכסף, משתוקק, מתהפך בים, מגיע לארץ הפיאקים, לסקילה וכריבדיס, לאן לא. רק למקום כיסופיו הוא לא מצליח להגיע. החוויה הופכת להיות חווית ההליכה, היציאה ממקום כלשהו והליכה אל מקום אחר, אי שם באופק, בלי להצליח להגיע אליו אף פעם.
ליבוביץ' פיתח (אני לא חושב שבהשפעת בורחס) את הרעיון הזה לכדי תובנה שהמשיח ביהדות נועד שלא להגיע אף פעם. שנחכה לו, והוא יתמהמה עוד ועוד – ולא יבוא. זה, כמובן, סותר את אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם, ובכלל סותר נקודת יסוד עמוקה מאוד ביהדות, אבל הבסיס שברעיון הזה מאוד מובן: הציפיה שמשהו יגיע היא חוויה מאוד יציבה, מאוד מחזיקה. עם ישראל בגלות הצליח להחזיק רק בגלל האמונה הזאת, שהמשיח יגיע בסוף. שיש עוד תקווה. תודעה שאין למה לקוות, שאנחנו מקוים לשם הציפיה, מעקרת את חווית הציפיה עצמה.
הבעיה עם הגאולה הזאת, וגם עם גאולות אחרות, היא שהן תמיד בעתיד. אין חווית היזכרות בגאולה; או שאתה חי בגאולה, או שאתה מחכה לה. זו סיבה טובה מאוד למה אנחנו לא מקיימים מצוות בשביל הגאולה. למעשה, במובן מסוים אנחנו מקיימים מצוות למרות הגאולה. למרות שאנחנו יודעים שהיא תגיע, בסופו של דבר. הטעם 'זכר ליציאת מצרים' ולא 'זכר לביאה לארץ', מייצג נאמנה גם את התהליך שסופר בקטע הקודמת: עם ישראל יוצא, לא נכנס. זאת אומרת: בסופו של דבר הוא נכנס, אבל היציאה היא זו שמעצבת אותו כעם, זו שמשרירה עליו את המצוות, ולא הכְּניסה.
במילים אחרות, שאלת עיתוי בואו של המשיח היא שאלה לא רלוונטית למרחב הזה. תהליך היציאה מהבית הוא זה שעושה את האדם לאדם, זה שמעניק לו את האישיות העצמית שלו. מציאת בת הזוג, והשיבה הביתה – לבית אחר – אחר כך, היא סיפור אחר. זה כבר השלב הבא. אי אפשר לדבר עליו בעבר, אי אפשר להגיד משפטים כמו 'פעם הייתי נשוי, זה עבר לי'; את השלב האחרון, את הגאולה, צריך לחוות עד הסוף.
עם זאת, צריך לעשות חלוקה בין התודעה היֵשׁית (אונטולוגית) שלנו לתודעה הקיומית (אקזיסטנציאלית) שלנו. בין חווית העובדה שיש אותנו לבין השאלה לאן הקיום הזה מגיע. אם לפרוט מכאן את המילים; המצוות מבוססות על העבר מפני שאי אפשר לבסס משהו קונקרטי על העתיד. הציפיה אינה מנכיחה את הממשות: במקרים מסוימים היא אפילו מעמעמת אותה, דוחה את ההווה לטובת זמן אחר, בלתי מושג ובלתי ממומש אף פעם. יש משהו מעקר בחווית זמן עתיד. לכן אנחנו נדרשים כל הזמן לקבע את הממשות שלנו, לאמר, לקבע את המוטיבים החוזרים בחיים שלנו, אלא שמעניקים לה את הממשות, בעבר.
(ט.ס. אליוט, הפתיחה של 'ארבעה קוורטטים', בתרגומו של אורי ברנשטיין. ולמרות שזה הורס את המצלול, נסו לתרגם 'יִגָּאֵל' במקום 'יפדה'; כמה רבדי משמעות נוספים פתאום.)
הכריכה האחורית 