Posts Tagged 'דימוי'

לנפץ את החלום | לפרשת שלח

א.
כמו זיכרון, גם חלומות הם דבר מתעתע.

אני חושב על הבילד אפ שאנשים עושים לעצמם; אנשים שרוצים להתקבל למקום מסוים, שחולמים כל חייהם ללמוד בבצלאל או באוניברסיטה, שחושבים שהעבודה בחברה סטארט אפ היא הדבר הכי גדול בעולם. כשהחלום הגדול נמצא מעבר לחומות הכלא, התקווה מעצימה את העולם שבחוץ. החיים באמת הם לונה פארק, חושב האדם מהתא הקטן והטחוב. והלא כולנו כוספים לאיזה חלום רחוק שנמצא הרחק הרחק, מעבר למדבר צין, מעבר להרי החושך; ניצוץ אור מבקיע את האפילה, אי שם מאירה לה הארץ המובטחת.

כמה כתפיים צריכה הממשות בשביל להחזיק את הדימוי הזה על עצמה.

ב.
עם ישראל נמק במצרים שנים ארוכות. הוא חולם על החופש. בואו איתי, אומר להם משה, בואו נלך אל הארץ המובטחת. והם יוצאים אל המדבר, והם הולכים, והם מייחלים וכוספים ומבקשים ובונים לעצמם דימוי של ארץ נחלי מים יורדים בבקעה ובהר. של ארץ זבת חלב ודבש. של המקום הכי מושלם עלי אדמות, והדימוי הזה נושא אותם ומחזיק אותם בקשיים ומצליח לדחוף אותם מאחור כשהמצרים מאיימים עליהם, כשאין אוכל ומים, כשהמדבר סוגר עליהם.

ליהושע קנז יש ספר בשם 'האישה הגדולה מן החלומות', וכשחושבים על זה לעומק ההבטחה חייבת להיות גדולה. כי אם החלום לא גדול מספיק, מי ישרוד ארבע שנים בבצלאל. מי ינדוד במדבר בארץ לא זרועה. משהו חייב לדחוף אותך הלאה, שתוכל להמשיך ללכת.

זו אינה מקטרת, רנה מגריט

זו אינה מקטרת, רנה מגריט

ג.
הפרשה הקודמת ספרה לנו על היאוש. על העצמת העבר והפיכתו למיתי. ואחרי העצמת העבר ושיברו, הצורך לנטוש את האקסית בשביל להמשיך בעולם, מגיעה לה פרשת שלח ומספרת לנו שאלוהים מבקש ממשה לשלוח מרגלים.

בשביל מה זה טוב, מרגלים. מה אני צריך לדעת את כל הדברים האלה. אנשים אומרים: עזוב אותי מפרטים טכניים. מה אכפת לי מה היא לומדת ואיפה היא גרה. תן לי את החלום שלי ביד.

ובכל זאת; מרגלים.

והמרגלים חוזרים ומספרים לעם שהחלום לא מושלם. שיש ערים גדולות ובצורות בשמיים, שיש בעיות בדרך להגשמת המציאות. הלימודים לא משהו, העבודה קשה משחשבת. חשבת שתמצא את עצמך בדיוק איפה שרצית להיות, שהחלום יתגשם בדיוק?
אז אין דבר כזה. זה לא קורה.

ד.
אפשר לשים לב שהם לא אומרים 'הארץ לא טובה'. כי הבעיה אינה בבסיס. הליבה של המציאות היא אכן הארץ המובטחת, אבל מסביב יש הרבה הפרעות. 'קליפות', קוראים לזה בשפה הקבלית, לאמור: דברים שסובבים את הדבר אבל אינם שייכים לו באמת, הם רק מפריעים.

והמרגלים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצריימה', שזה בערך (כמו שכתבתי כאן שבוע שעבר) כמו להגיד 'הבחורה הזאת לא מושלמת ואולי אני אחזור לאקסית המושלמת שלי'

אבל כשאתה מצייר לעצמך חלום מושלם, כל פגם קטן הוא פגם גדול. כל צרימה היא סדק בדימוי, כל נקודת חן – בעיה אקוטית. כשאתה מציב את החלום מול הממשות, לעולם הממשות תצא נפסדת. וכשהמרגלים חוזרים ואומרים את האמת, החלום נשבר, ובני ישראל יושבים ובוכים.

ה.
כשיהושע וכלב קורעים בגדיהם ואומרים 'טובה הארץ מאוד מאוד', אני נזכר בר' נחמן שאמר 'אין יאוש בעולם כלל'. איך אפשר לשמוע מתוך המילים האלה כמה יאוש יש בעולם, עד שצריך מישהו להצהיר שאין. להדגיש: בכלל אין. בכלל בכלל אין.

והלא אף אחד לא טורח להצהיר 'הקיר הזה ירוק'. זה כל כך ברור, שאין צורך להצביע על זה. רק כשיש ערעור על איזו אמיתה יש גם צורך להדגיש אותה. רק כשיש יאוש עמוק מאד בעולם, צריך הרב הכי מיואש לקום ולהגיד שאין. אין שום יאוש.

כמו אדם שמסתובב ומספר לכולם עד כמה טוב לו כרגע. ממש ממש טוב לי, הוא צועק, ואפשר לשמוע את הסדקים ניבטים מבין מילותיו. טובה הארץ מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד.
מאוד.

יש בזה משהו מפחיד.

ו.
זה לא אומר שהארץ אינה טובה, זה אומר שצריך להוריד את החלום אל המציאות. שאחרי השבר של החלום, צריך לקום ולהגיד – למרות זאת. למרות הקליפות, למרות חוסר השלימות ונקודות החן; יש כאן ממשות, והממשות הזה טובה מאד. הארץ אכן זבת חלב ודבש. הארץ עומדת בבילד אפ של עצמה, רק תתנו לה צ'אנס. רק תשמיטו את החששות, את הפחד שהיא לא מושלמת, שאתה נכנס להרפתקה שאינה בטוחה דיה.

אבל בני ישראל לא מוכנים לתת אמון, הם זוכרים את האקסית יותר מדי טוב, והם צריכים ללכת ארבעים שנה במדבר עד שימותו כל אלה שהיו במצריים, כדי שיהיה אפשר לייצר בילד אפ מחודש לארץ המובטחת, שלא יקרוס תחת הציפיה האינסופית של בית הכלא.

ובסופו של דבר הם מגיעים לארץ ומגלים שיהושע וכלב צדקו, וגם המרגלים צדקו, והארץ זבת חלב ודבש.

ז.
כי כן, לא רק יהושע וכלב, גם המרגלים אומרים לבני ישראל 'זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִיא – וְזֶה-פִּרְיָהּ'. וכשם שאת דברי יהושע וכלב קראנו קריאה ביקורתית, גם את דברי המרגלים היה אפשר לקרוא כך. לראות שה'ערים הבצורות' אינם אלא חששות, פחדים, חוסר יכולת להתמודד עם ניפוץ החלום. כמעט עצימת עיניים.

ולפעמים אין ברירה אלא להביט במציאות בעיניים פקוחות, להכיר בפגמיה ובמעלותיה, ולדעת שאתה מוכן ללכת על תואר של שבע שנים, כי המטרה הסופית שווה את זה. ללכת על הורדת החלום לפסים מעשיים, בשביל שיתממש, גם אם לא יתממש בדיוק כפי שחשבו.

ואחרי שהדברים יורדים אל הארץ, נוגעים בקרקע, הופכים את ה'ארץ זבת חלב ודבש' לחרישה וזריעה ונטיעה, או אז אפשר גם להביט בעיניים מאוהבות ולדעת: טובה הארץ מאוד מאוד.

סְדָקִים

א.

בכל פעם שאדם שם כפית קפה בתחתית הספל, ומרתיח מים ומחכה שלש דקות, ואחר כך מוזג את המים הרותחים לספל ומוסיף אַ ביסעלע סוכר וכך פותח את המקרר ומגלה שנגמר החלב–

בכל פעם כזו נסדק משהו בעולם.

בהתחלה זה סדק קטן. כמו רווח שנותר בין הדלת ובין המשקוף, כזה שמאפשר להציץ קצת ולראות אור וכמה רהיטים וצללי אנשים שזזים מכאן לשם ובחזרה. אבל לאט לאט הסדק הזה מתרחב ונפתח ונהיה לפער, ואחר כך לשסע, ואחר כך לשבר.

וכך קורים מקרים, כמו שראיתי אתמול, שאדם הלך בשוק בלילה וקונה כוס מרק חמה ופתאום נתקל באיזה כיסא והמרק נשמט מידיו ונשפך על הרצפה.

ולמרות שהמרק עלה בסך הכל חמישה שקלים, הוא פרץ בבכי והתיישב על כיסא ולא הצליח להירגע.

כי לפעמים קר לאדם שהולך יחידי בלילה, והשדים רודפים אותו וצללים מקיפים אותו, והוא שוקע בתוך השבר וכל מה שמחזיק אותו בעולם זה רק איזו הבטחה קטנה וחמימה שהוא מחזיק בכפות הידיים.

ולכן כל מה שדרוש בשביל שהעולם יתפרק לרסיסים זה רק איזה כוס קפה חצי מוכנה וחלב שעבר לו התאריך, ותו לא.

giphy

ב.

זה נכון גם להפך.

במרכז העיר יש כמה הומלסים ששוכבים ליד חלונות הראווה של המשביר לצרכן כשהם מכוסים בשמיכות סקביאס ובפועל רועדים מקור. ובכל פעם שאני עובר ליד חלונות הראווה האלה אני חושב איזה דבר מוזר זה להלביש בובות במעילים, כאילו שקַר להן.

ובדרך כלל זה מעציב אותי קצת, ולכן אני מסתכל על ההומלסים ושם כמה שקלים בכוסות, ואז הולך משם ומרגיש טוב עם עצמי. כי נתתי כסף לעניים וכל זה.

אבל ביום שלישי הלכתי להחליף ספרים בספריה ולקנות כמה דברים. וכשעברתי ליד המשביר ראיתי בחור צעיר מתיישב ליד אחד ההומלסים ומדבר אתו. הוא שאל אותו איפה נולדת ומה שלומך ואיך קוראים לילדים שלך, ורציתי לעצור לצותת, אבל לא היה לי נעים אז הלכתי משם.

ובדרך לשוּק רק חשבתי איך לכל הפרצופים שאני רואה יש שנים שלימות מאחוריהם והמון מחשבות בראש ותודעה, בדיוק כמו שלי יש, ואיזה דבר גדול זה שאדם אחד רואה שמיכת סקביאס מבקשת כסף ויש לו את היכולת להרים אותה ולראות מאחוריה אדם אחר.

[ואחר כך, כשעליתי על אוטובוס חזרה הביתה, ראיתי ליד הנהג שלט קטן כזה שאומר שלנהג קוראים מוחמד. ולפני התחנה שלי הלכתי עד לדלת שליד הנהג, וכשהוא עצר בתחנה ופתח את הדלת אמרתי לו 'תודה, מוחמד', וירדתי והלכתי משם]

ג.

ואגב פרצופים, ומסכות, והרגע שבו הצִיפִּיה נשברת –

אז כל נחלאות מלאה עכשיו בחיילים שעורכים סיורים לימודיים לכבוד תרבות יום א'. כך שביום ראשון בבוקר הלכתי לשוק וחזרתי, ובדרך מצאתי את עצמי בסמטה צרה, חסומה על ידי קבוצת חיילים העומדים בחי"ת בפנים רציניות, וסמלת שמסתובבת מאחור ונוזפת בהם בשקט, ומעל הכל נישא קולו של המ"פ שמקריא להם קטעים מהורהרים של עגנון באותו טון שבו קצינים מקריאים כל טקסט, יהא אשר יהא.

הרגשתי קצת לא נעים להפריע להם, אבל לא הייתה לי ברירה. נדחקתי בין החיילים ואמרתי 'סליחה, סליחה', עד שהם פינו איזה מעבר בין חייל אחד לשני ונכנסתי למרכז החי"ת. והרגשתי גאווה לייצג לרגע את ירושלים, שיש בה זקנים וזקנות שיושבים איש משענתו בידו וצעירים שמשחקים ברחובותיה ותראו איזה יופי.

ואיך שהגעתי לחלק הפתוח של החי"ת פניתי ימינה כדי לעקוף את הקצין, אבל הוא בדיוק זז ימינה כדי לאפשר לי לעבור. אז זזתי שמאלה כדי לעבור משמאל, וגם הוא זז שמאלה, וכך ניהלנו איזה ריקוד מביך של כמה שניות, עד שעמדתי במקום ונתתי לו לבחור באיזה צד הוא רוצה להיות, ופתאום נשבר כל המתח וכובד הראש וכל החיילים פרצו בצחוק. והזקנים על הספסל צחקו והסמלת צחקה והמ"פ צחק לרגע וניסה להרצין אבל לא הצליח והמשיך לצחקק.

ושמעתי הדים שלהם מצחקקים מאחורי דקה ארוכה אחרי שהמשכתי.

לרגע אחד הרגשתי כמו בשיר ההוא, של עמיחי, על ה'אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ'. שהוקל כל משא ירושלים שהונח על כתפי החיילים שזו להם (אולי) הפעם הראשונה שהם מבקרים בעיר. ואולי חייל אחד יחזור הביתה ואמא שלו תשאל אותו איך היה, והוא יאמר לה שאולי העתיקות היו יפות מאוד ואולי הכל מלא הוד קדומים אבל, מה את יודעת, ברחובות של ירושלים אנשים רוקדים יחד אפילו שזו הפעם הראשונה שהם נתקלים זה בזה.

דימויים של מרחב

לאחרונה אני חושב הרבה על השימוש שלנו במרחב כדימוי, וליתר דיוק: בדימויים מרחביים.

אני מתכוון בעיקר לצורה שבה אנחנו בוחרים לתאר דברים כאילו הם בנויים במרחב (כמו 'מרכז' ו'שוליים', 'ימין' ו'שמאל' וגם צורות שונות לתיאור הזמן, כמו 'מעגלי', 'ליניארי', 'ספיראלה' וכדומה), ובצורה מפורטת יותר, לצורה שבה אנחנו מוצאים מבנים (נניח, ספרותיים) בקריאה מרחבית של תרבות או טקסט. כאילו יש אבני בניין קטנות, והמבט שלנו מזהה איפה הם ממוקמות ביחס לאחרות ובעצם יוצר מהן מבנה.

כלומר, אנחנו לא מדמים דברים לזמן, נכון? נקודת היחס היחידה שלנו היא המרחב. הדברים בפועל. הקונקרטיות. והכל מתייחס לזה. סטרוקטורליזם, מבנים של שפה. בכלל, כל מבנה וכל זיהוי של מבנה. תרבות היא מבנית.

נראה ברור שהמבט (קרי, הקריאה המרחבית) יוצר את המבנה. אבל גם הזיהוי של אבני הבניין (כמו יחידות קטנות של טקסט, או זיהוי של מפלגות, או מה שלא יהיה) בנוי על קיומו של המבנה. זה כמו (דימוי מרחבי:) מעגל שמזין את עצמו.

נתנאל הוא צייר, כלומר עובד על מרחב, והוא אומר שכדאי להוסיף לזה את הקיום שלנו במרכז אותו מרחב. אני לא בטוח בזה. יש מבנים שמזוהים גם ללא המרכז (נניח, שפה). והוא אמר שיש משהו במערב שהוא נורא עין-צנטרי; תרבות חזותית מאוד.

בכל מקרה, אני תוהה מה היה קורה לו היינו עובדים אחרת. הזמן, נניח, הוא לא אופציה ריאלית, בין היתר כי הוא מוגדר על ידי שינויים במרחב. אבל נניח שהיינו שמים יחידת תרבות אחת ליד השניה בלי להצביע על הקשר ביניהם. למשל, לבנות סיפור גדול מחמשה סיפורים קטנים וחסרי קשר. לכאורה, המוח שלנו היה בונה אוטומטית קשר ביניהם. לכאורה ככה עובדים דימויים חזותיים, ואולי אני טועה.

או מכיוונים אחרים: האם קיימת תרבות חסרת מבנים תודעתיים? חשבתי שיש משהו בזן-בודהיזם שיכול להיות קשור (קואנים כדוגמה, ודברים כמו ספרים של מורקמי) אבל פתאום אני לא כ"כ בטוח.

ואם אכן העולם בנוי ככה (כלומר, שאנחנו משתמשים בשפה מרחבית כי תפישת העולם שלנו היא מרחבית, או להפך), אז מעניין יהיה לקחת מרחבים ולנסות למצוא את המקבילה התודעתית שלהם. נניח, לקחת טקסט ולתהות איפה המרפסות שלו, או איפה חדרי השירותים, או מה רואים מהגג.

—–

[אני צריך לעשות מהטקסט הזה יותר ממה שהוא, בעיקר כי על כל מילה שכתבתי עלו לי עוד חמש רעיונות חדשים, כמו אופני ייצוג של מרחב, או זה שדימויים עובדים לשני הצדדים, אבל אין לי זמן. שיהיה, לבינתיים.]

———–

תוספת, 21.10.13

איזושהי סכמה לא שלימה שהכנתי לעזור לעצמי להתנהל במבנים תרבותיים:
מרחב (דברים מקובעים)
א. הבסיס: נקודה שמכילה את הכל. יש או אין, סוג של בינאריות. משהו כמו האל"ף של בורחס.
ב. קו ישר (ציר. ליניארי, נניח. היסטוריה? זמן? כרוניקות, בוודאי)
ג. קו לא ישר (ציר שמתכתב עם שני מימדי המרחב הדו מימדי. נניח, עליות וירידות במצבו של עם ישראל)
ד.1. מפה (ייצוג של מרחב) [עיצוב: קומפוזיציה] (למשל, קדושה וחול. מרכז ושוליים. קולוניאליזם)
ד. 2. תמונה (ייצוג של נקודה במרחב) [עיצוב: קומפוזיציה] (נניח, תיאור תמונת מצב. תפישות עולם נקודתיות)
ה. מבנה (תלת מימד) (שילוב של מפה ושל תמונה. צורת חשיבה כוללת שמקבלת פרקטיקות)
ו. מפת תבליט (מערך מבנים; ייצוג של תלת מימד). (פרקטיקות שמכוננות צורות חשיבה? איזשהו ממשק, זה בטוח)
ז. תלת מימד של תלת מימד (אין לי דוגמאות טובות. אבל ההגיון אומר שיש)

זמן (דברים דינמיים) (צריך להתבטא  במעבר בין שתי נקודות שונות)
– תחרות (קפיטליזם?)
– נצח מול רגעיות (מקביל לבינאריות של א' במרחב?)
– הספק
– סיפורים, מבנים של סיפורים (משיק למרחב), נרטיב, מוזיקה.
– סרטים (גם ללא סיפור, בנויים על תנועה; זמן)

מרחב + זמן
– 
דרך

יש לי תחושה שחסרים לי דברים, אבל לכאורה אפשר לתאר כל דְּבר תרבות (במובן הרחב של המילה) על פי הסכמה הזאת.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 455 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.