מצרים, יציאה והמשכיות | הרהורים לליל הסדר

 [1]
לפעמים אדם הולך בעולם ואינו יודע כיצד להתחיל.

 הוא אינו יודע, כי הרחובות שלו מוכרים לו מדי. כי כבר יותר מדי זמן הוא גר אצל ההורים. כי את ארוחת הצהרים הוא אוכל עם אותם אנשים באותו מקום. כי בערב הוא מכין את כוס הקפה שלו בדיוק באותה הדרך. הספרים האהובים עליו מסודרים סביב מיטתו כמו שישים שומרים. הוא מכיר את עצמו; כל כך הרבה נבר שם, חיפש והפך וסידר תפישות עולם ורצונות ורעיונות, עד שהכל מוכר ונינוח ובטוח. ופתאום הוא עומד מול דף נייר ריק ומחפש מילה אחרת, לא מוכרת, חדשה לגמרי. פעמים אחרות הוא עומד מול בחורה שאינו מכיר, שיוצאת מבית קפה שהוא אינו מכיר, שנראית אחרת ממה שביקש, ואינו יודע איך לפתוח לה ולעצמו את הדלת.

 [2]
עיתים שהוא בורח, עיתים שהוא נבוך. כשאתה עומד מול משהו חדש, מפתיע, אחר, ואינך יודע איך להתמודד, אז אתה נסוג. אם הבחורה היפה פונה אליך באמצע הרחוב, המוח משתתק והלחיים מתאדמות והמילים נבלעות בגרון. כי יש עצמי, והעצמי הזה כל כך רגיל לעצמו עד שהוא לא יודע מה לעשות מול הדבר החדש והמפתיע והיפה הזה, על כן הוא נסוג אל הדברים המוכרים: חוזר על משפטי התגובה שתרגל לעצמו שוב ושוב, נצמד לאנשים שהוא מכיר, נאחז בפלאפון כמו בגלגל הצלה. כי איך לעמוד מול המציאות, ולמה היא לא נענית לכל מה שחשבתי שתהיה. 

[3]
מישהי חכמה אמרה לי לא מזמן שמבוכה היא ללכת לאיבוד בתוך העור של עצמך.

[4]
עצוב הוא הרגע בו אדם קם, בבוקר אחד, ומבין שהוא יותר מדי הוא. כי עם הזמן אדם נלכד בתוך עצמו. כמו שיספר בדיחה ואנשים יעירו 'זה כל כך אתה, הבדיחה הזאת', כמו שמישהו יגיד לו 'אני יודע מה אתה חושב', כמו לנסות שוב ושוב לחזור אל האֶקְסִית, שגם יתרונותיה וגם חסרונותיה ידועים לו היטב. והלא זה כאילו נכנס לתוך הקליפה הזאת וכבר אין לו איך לצאת ממנה. בהתחלה אפשר שירגיש נינוח, מוגן, בטוח; כמו בבית. אבל יעבור הזמן והוא ימצא את עצמו נעול בתוך הבית הזה. וכיון שהבית זה הוא, המחשבות שלו והרצונות שלו והאהבות הישנות שלו, איך יוכל לצאת. 

[5]
מסורת.
מסורת אינה 'אני עושה את זה בגלל שאבא שלי עשה את זה', אלא שימור הזהות האישית. היא אינה יכולה לבוא כנימוק, שכן אז היא אינה מסורת, אלא אורתודוקסיה. ולכן, תשובה מסורתית לשאלה 'למה אתה לא אוכל קטניות' תהיה 'ככה'. אין לי סיבה. זה לא קשור לאבא שלי ולא קשור להמשכיות, פשוט זה מה שעושים אצלינו. זו אינה תנועת אי נוחות על הכיסא, משיכה בכתפיים ואמירת 'אין מה לעשות'. אם אני עושה תנועה בנפש בשביל להצמד למסורת, זו אינה מסורתיות. שכן, על אף האשליה, אם אני מוצא את עצמי לכוד בבית שלי וחושש לצאת החוצה, זו אינה ביתיות.

  [6]
לסופרים מתחילים יש סינדרום שנקרא 'בעיית הספר השני'; הנסיון לכתוב ספר שדומה לספר הראשון, כדי שקהל הקוראים שאהב את הקודם, יאהב גם את החדש. אבל כבר הרבה זמן דומה עלי שאולי הבעיה היא הפוכה. כמה כבר אפשר לכתוב את אותו הדבר עצמו, שוב ושוב, רק במילים אחרות. נדמה שבשלב כזה או אחר הדברים שאתה אומר נבלעים בתוך הסגנון שלך.

 [7]
כִּי אֶת כֻּלָּם יָדַעְתִּי כְּבַר, יָדַעְתִּי אֶת כֻּלָּם-
יָדַעְתִּי אֶת הָעֲרָבִים, הַבְּקָרִים, אֶת הַצָּהֳרַיִם
בְּכַפִּיּוֹת קָפֶה מָדַדְתִּי אֶת חַיַּי
יָדַעְתִּי אֶת נְפִילַת הַקּוֹלוֹת הַנּוֹפְלִים אֶל מוֹתָם
תַּחַת הַמּוּסִיקָה מֵחֶדֶר מְרֻחָק יוֹתֵר
אָז אֵיךְ אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

וּכְבָר אֲנִי מַכִּיר אֶת הָעֵינַיִם, אֶת כֻּלָּן אֲנִי מַכִּיר-
הָעֵינַיִם שֶׁקּוֹבְעוֹת אוֹתְךָ בְּפָסוּק מְנֻסָּח
וּכְשֶׁאֲנִי הָדוּק, מֻצְמָד בִּנְעָצִים
וּכְשֶׁאֲנִי נָעוּץ וּמִתְפַּתֵּל עַל קִיר
אָז אֵיך אַתְחִיל
לִירֹק אֶת כָּל בְּדַלֵּי חַיַּי וּמַעֲשַׂי לַפַּח,
וְאֵיך אוּכַל לְהִתְיַמֵּר?

 [ט.ס. אליוט, מתוך 'שיר האהבה של ג'יי אלפרד פרופרוק'.
תרגום אלי אליהו. וכאן בתרגום אורי ברנשטיין]

הניצחון, רנה מגריט

הניצחון, רנה מגריט

 [8]
כמובן, צריך לקום ולעשות משהו, אבל מה?

 'כמובן', אמרתי. כאילו זה באמת מובן. אבל אי אפשר להגיד שהקימה הזאת הוא מובנת. קורה שאדם קם ממקומו וחובט את ראשו בקורה שמעליו. קורה שהוא קם ממקומו אבל סביבו פזורה תהום והוא נופל בה. צריך הרבה מאוד אומץ ותעוזה כדי לקום וללכת. וגם אז נשאלות שאלות: לאן הולכים? מה עושים עכשיו? מה עושה אדם שהתחיל עם מישהי והציע לה לשבת איתו ולשתות משהו, ועכשיו הם יושבים אחד מול השני בבית קפה קטן ברחוב שלומציון. והלא צריך לדבר. על מה ידבר?

אולי לומר: כמה שזה לא מובן, שצריך לקום.

 [9]
אותה מישהי חכמה אמרה גם שבכל הדבר הגדול הזה שנקרא "יציאת מצרים", הכותרת היא לא השחרור מהעבדות, לא הניסים, דווקא הנקודה הזו- הרגע שבו הם קמו ויצאו. אולי הנס הגדול הוא בכלל לא הלב והגחמות של פרעה, אלא ההבנה שזו הנקודה שבה צריך לעזוב את המוכר ולחצות את הדלת אל הלא נודע.

 אז מה עושים? אולי אין זה משנה. עושים בשביל העשיה. קמים ועושים משהו. העיקר לעשות. העיקר לא להשאר, לחכות ולדעוך.

 [10]
ומצד אחר, פעם כתבתי: אָדָם יוֹצֵא מִמִּצְרַיִם וּמִיָּד הוֹלֵךְ לְאִבּוּד.

 [10א']
(הערת שוליים:

לבורחס יש סיפור קצר ויפה בשם 'שני המלכים ושני המבוכים'. הוא מספר איך מלך בבל ביקש ללעוג למלך ערב והכניס אותו למבוך, שם תעה עד הערב. אחרי שמלך ערב יצא, הוא חזר לארצו, ארגן צבא וכבש את בבל בסערה–

 "ואת המלך עצמו לקח בשבי, קשרו על גב גמל קל- רגליים והוליכו המדברה. שלשה ימים רכבו עד שאמר לו : "הו, מלך הזמן, עיקר הדור וסימלו! בבבל ביקשת להביא עלי אבדון במבוך של ארד, עתיר מדרגות , דלתות וכתלים; עכשיו מצא הכל-יכול לנכון שאראה לך את המבוך שלי, שאין בו מדרגות לעלות בהן, דלתות להבקיען, או חומות להצר את צעדיך."

 ואז התיר את כבליו והניחו בלב המדבר, שם מת ברעב ובצמא."

 מדי פעם, כשאני קורא את הסיפור הזה, אני חושב על בני ישראל שיצאו ממצרים והגיעו למדבר ושם היו קבריהם. אולי העולם מלא האפשרויות הוא בעצם מבוך, אבל מהסוג השני. מבוך שלא מגביל אותך, שלא מציק לך, שמאפשר לך לעשות את כל מה שאתה רוצה. כמו בִּיצָה של רווקים, שאתה פונה ימינה ושמאלה וליבך מתבלבל. כלומר שאדם פותח את הדלת ופתאום הוא אינו כבול להיות עצמו. הוא אינו כבול להיות עצמו. הוא יכול לעשות הכל. כמו השפע של תרבות הצריכה.

 יש לו שפע של אפשרויות. אבל השפע הזה יכול להיות, בעצם, מִדְבָּר.)

 [11]
גם אדם שמחליט לצאת מהבית של ההורים, או אדם שמחליט שמהיום הוא כבר לא אקדמאי, אלא רקדן בלט – והרי כעבור כמה זמן הוא יחזור להיות באותה נקודה. ושוב יגלה שהתקבע בתוך רקדן הבלט שהוא, ומעכשיו צריך להיות משהו אחר לגמרי. וכשידבר עם הבחורה ההיא שהתחיל איתה יגלה שהוא חוזר שוב לדברים שמעסיקים אותו. ושוב הוא מתקבע. אין סוף לתהליך הזה, גם אין לו תוחלת. שהרי למה להחליף את המצב הקיים אם תכף ומיד אגלה שאני באותו מצב שהייתי?

 אפשר לשאול את זה גם מכיוונים אחרים. איך אפשר להיות גם בחוץ וגם בפנים? גם לספר על יציאת מצרים שהתרחשה לאבותינו, וגם לראות את עצמי כאילו יצאתי ממצרים? או לגבי המסורת: איך אפשר להמשיך את מה שאבא שלי עשה אבל להיות אני עצמי?

[12]
פעם הייתי ביום עיון לזכר הרב שג"ר. יוסי פרומן, הבן של הרב פרומן, עלה לדבר. והוא אמר משפט נהדר:
"אולי התורה נתנה בסיפורים," הוא אמר, "כדי שתהיה לנו את היכולת לבחור אם להאמין להם או לא."

 ואני חשבתי: לכן אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, ולא אומרים 'אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' וחודלים בזה. כי אמיתות אינן מאפשרות את הבחירה, וגם אינן מאפשרות את ההזדהות, את כאב הלב, את המצוקה, את הגעגוע.

סיפורים אינם דבר מוכרח. הם דינמיים, הם משתנים. בכל פעם שאדם מספר סיפור, אם ירצה ואם לא, הסיפור משתנה. הוא מתרחש במילים קצת אחרות, בבדיחות קצת אחרות, אפילו מספיק שההקשר אחר. כך הוא הולך ומתחדד, הולך ומקבל מיקוד אחר בכל פעם שמספרים אותו.

 [13]

האם סיפור נשאר אותו סיפור בכל פעם שמספרים אותו?

 ביון העתיקה היה מקובל לחוד את פרדוקס ספינתו של תזאוס:
האתונאים שמרו על אונייה זו בעלת שלושים המשוטים, שבה שט תסאוס עם העלמים וחזר בשלום, עד ימיו של דמטריוס מפלרום. הם היו מוציאים ממנה מפעם לפעם את הקורות הישנות וקובעים תחתיהן אחרות חדשות וחזקות, עד שהאונייה נעשתה דוגמה בשביל הפילוסופים בשאלת הגידול השנויה במחלוקת, יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא.

 כלומר, נניח שיש ספינה שעוגנת בנמל. נניח שאנחנו מחליפים את כל הקורות שלה, קורה אחר קורה. האם היא אותה ספינה, או ספינה אחרת לגמרי שנמצאת באותו מקום?

 אני חושב שהספינה אותה ספינה, בגלל ההקשר בו היא נמצאת. ספינתו של תזאוס אינה החומר ממנו היא עשויה, אלא ההקשר בו היא מונחת: מי הפליג בה, מי הבעלים שלה, היכן היא עוגנת וכדומה. וגם הסיפור נשאר אותו הדבר גם כשהמילים אינן אותם מילים. אפילו הרעיון לא בדיוק אותו רעיון. רק ההקשר – סיפור שאבא מספר לילד שלו – נשאר.

 זה יכול להסביר מדוע איננו מספרים את סיפור יציאת מצרים מספר שמות, אלא מספרים סיפור על אקט הסיפור של יציאת מצרים בעת הבאת הביכורים. כי השלד הוא העיקר, קיומו של הסיפור, לא תוכנו המדויק. כך שכל אחד יכול לספר לבן שלו את סיפור יציאת מצרים איך שירצה.

 [14]
פעם לימדתי במכינת בית ישראל את 'איפה פינוקי', והזכרתי את האקט של סיפור ילדים, שמתרחש בשני מוקדים בו זמנית: המבוגר המספר והילד השומע.

 תחילה יש לנו את הילד, שמזדהה עם גיבור הסיפור. זה הפירוש הפשוט של 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. כשאנחנו עובדים עם עלילה נרטיבית, שיש לה זמן, אנחנו יכולים להזדהות עם המצוקה, לחוות את הסבל, לכסוף לגאולה. לא פלא שהדגם של יציאת מצרים הפך להיות דגם מיתי לכל סיפורי השחרור בעולם המודרני.

 אבל יש עוד נקודה, שאותה אנחנו לרוב מפספסים: כשהמבוגר מספר סיפור לילד שלו, הוא נזכר בעצמו שומע את הסיפור לפני כך וכך שנים. כלומר, הוא מזדהה עם הילד שלו. אני מתכוון להגיד: האקט הסיפורי, הפעולה, הוא ההקשר בו מונח הסיפור. כלומר המוקד של 'והגדת לבנך' הוא הקשר הבין דורי, ולא מה שמועבר דרכו. והקשר הזה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא מתרחש בין הילד שמתחבר למסורת אבותיו, אלא בין האב שמחבר את עצמו אל הבן שלו. לא ההגדה היא העיקר, אלא ההיגד.

 כלומר, הבן לא נכנס מתחת לכנפי המסורת, אלא המסורת יוצאת אליו וכוללת גם אותו. כניסת הבן אינה העיקר, אלא יציאת האב. אפשר לומר שהאב הוא גם נושא הסיפור וגם מושא הסיפור. הוא גם זה שמעביר את הסיפור הלאה, וגם זה שהסיפור -שהרי זה סיפור רפלקטיבי, סיפור שמדבר על פעולת הסיפור – מדבר עליו.

[15]

לאמור: המוקד הוא הדינמיות. לא שימור מה שהיה, אלא המעבר אל הדור הבא. זה מעניין, כי זה מעביר את ה'מקום הקבוע', אם יש כזה, אל המדיום. פעם חשבתי שהדרך היחידה גם ללכת וגם להיות בבית היא אם הבית שלך הוא הדרך. אם הקיום שלך הוא של נוודות: כשהמוקד הוא התנועה בין שני הקצוות (רצוא ושוב. אִם רָץ לִבְּךָ, שׁוּב לַמָּקוֹם), והבטחון של הביתיות הוא בעצם התנועה. כאילו אם תעצור, תתנוון ותיפול.

וכך גם לא הולכים לאיבוד. כי שני הקצוות משמעותיים. כי זה לא 'אני יוצא אל המדבר', אלא 'אני יוצא לארץ ישראל'. המדבר הוא רק המתווך מהכא להתם. מאחורי מצרים, הקיבעון האינסופי. לפני ארץ ישראל, הגאולה. ובתווך אני, הולך והולך.

[16]
אולי לכן קוראים את שיר השירים אחרי ההגדה. אולי לכן יצאנו בחודש האביב, שהוא זמן מתעתע כל כך; זמן מעבר בין קיץ לחורף. ואולי אפשר לומר שאהבה, בניגוד להרבה רגשות אחרים, הוא רגש שנמצא כתנועה בין שני מוקדים. יש אוהב ויש אהובה, והאהבה היא כמו חץ ששלוח מכאן לשם, יוצר את הקשר שאחר כך אפשר לקרוא לו בית. אבל הבית, למרות שהוא התוכן, אינו המוקד. כמו שאדם מדבר עם אהובתו; השאלה אינה 'על מה לדבר'. אם שניהם אוהבים, התוכן אף פעם אינו העיקר. אפשר שידברו על תפוזים ואפשר שידברו על שולחן השבת ואפשר שידברו על אורות התשובה. הדיבור הוא בשביל הדיבור. רק שיהיה ביניהם איזשהו זיק, משהו שמחבר, שיעיד: אני קיים, את קיימת, ושנינו כאן.

 [17]

 לכן אהבה, ככל הנראה, זו היציאה הכי גדולה מתוך עצמי. וכמו שכתב, שם, ט.ס. אליוט:
 "הָבָה נֵלֵךְ, אֵפוֹא, שְׁנֵינוּ יַחְדָּו"

 חג שמח!

—————-
וגם:
על חוסר הסדר שבליל הסדר
עוד על גלות, גאולה ותפישות זמן
על יציאת מצרים

מודעות פרסומת

אני רוצה להיות שם

[נתבקשתי לאחרונה על ידי האחראים על אחת התכניות בהן אני לומד לכתוב חמשה עמודים של מסה בנושא חופשי. מטבע הדברים הלכתי למקומות שהתעסקתי בהם בעבר ועל כן אני חש בהם יותר בנוח. אי לכך, אני מניח שקוראי הבלוג הותיקים יזהו כאן רעיונות שכבר נכתבו בעבר. מאידך גיסא- יש כאן, בין השורות, כמה וכמה רעיונות חדשים שנובעים ומשיקים לדברים שכבר נכתבו. בין אם אתם קוראים ישנים ובין אם אתם חדשים, אני תקווה שתמצאו בהם עניין.
המסה תתורגם לאנגלית ותקרא על ידי אקדמאים יהודים אמריקאים, ולכן היא, למעשה, מכוונת קהל קוראים. אפשר להריח את זה בין השורות.
ועוד הערה: זו מסה, לא מאמר. כלומר, יש כאן לא מעט הנחות יסוד שלא הוכחתי. למעשה, קדמה למסה הזאת מסה מקבילה, ובה מופיעות ומתבררות רק הנחות היסוד (בעיקר לגבי היחס שבין האל, הכאוס והשפה). כיון שחשבתי שהנחות יסוד הן לא דבר מעניין מספיק, דחקתי אותן לרקע של המסה הנוכחית. אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח מייל ולבקש.]

—-

אני רוצה להיות שם
על תפישות זמן ומרחב, והשקתם אל הגלות והגאולה

א.      פתיחה

 חם בתל אביב, חם מאוד. תל אביב בקיץ לא מעניקה שום חסד להולכים ברחובותיה: רוח חמה נושבת מהים, אחוזי לחות גבוהים מלחלחים את החולצה, שמש צהובה ויוקדת קופחת על הראשים ומעלה אדים מהאספלט. ובכל זאת, הולך אדם בתל אביב בעיצומו של הקיץ ורואה איך אנשים הולכים בתל אביב בחליפות של עורכי דין ושל הייטקיסטים, בידיים עדינות, בחולצות מכופתרות התחובות היטב בתוך המכנסיים. והרי לבוש רפוי, פתוח לאויר, היה נעים הרבה יותר לגוף. לאמור: הלבוש המחוייט לא מתפקד כלבוש המיועד לתפקד בחוץ, במזג האויר, בתוך ההקשר המרחבי שבו האדם נמצא. אלא בתוך מרחבים מתוחמים, גנריים, ממוזגים. מרחב שהוא 'על מרחבי'.

יש משהו תלוש ומנוּכָּר במרחבים הגנריים האלה. צריך להתבונן על המידור שלהם מהסביבה, על המיקום שלהם בתוך מערך מראות, זכוכיות, בטון, מאחורי גדרות. להתבונן, למשל, על נמלי תעופה: לראות איך הזמן והמרחב נעלמים ומתנתקים במקומות כאלה. איך השעה שלש בלילה סואנת בדיוק באותה מידה שבה השעה שלש בצהריים סואנת. טיסות יורדות ועולות, שפות שונות (והרי מה יותר משויך למרחב מאשר השפה שלו) נשמעות בערבוביה. איך כל נמלי התעופה בעולם נראים אותו דבר; האזור ללא-מכס, החנויות הזהות, אותם בקבוקי האלכוהול. הדיילות והטייסים נושאים מזוודות זהות, לבושים במדים דומים. מרחב שאינו ממוקם, שאינו חלק מההקשר שבו הוא נמצא. בצורה קצת אחרת – גם בנייני המשרדים בנויים גנרית, מנותקים מהקשר, ממוזגים. כאשר המקום ממוזג, לא יהיה הבדל במיקום שלו. אפשר היה למקם את חברת ההייטק במצרים, בניו יורק או בפריז; הלבוש היה נשאר אותו לבוש.

מצידה השני של המפה הסוציולוגית, גם המגזר החרדי הולך בבגדים שאינם מתאימים למזג האויר הים-תיכוני בו הוא נמצא. עם שורשים אופנתיים בפולין, גרמניה ואירופה בכלל, המגזר החרדי לבוש במכנסיים מחוייטות, בחולצות מכופתרות היטב, בחליפות. חובשים כובעי פרווה כשבחוץ עולה הטמפרטורה לכדי ארבעים מעלות. אפשר לשים לב לדמיון שבין החרדים ובין אנשי העולם הגדול בפרטי לבוש מסוימים: השימוש בחליפות, במכנסיים מחוייטות, בנעליים שחורות, ובכלל –  השימוש האחיד בקוד לבוש נוקשה בין כל חברי הקבוצה המסוימת. לכל חברה – פאנקיסטים, נוער הגבעות, סטודנטים – קוד לבוש משלה, אלא שלרוב הוא אינו נוקשה כל כך. שהרי יש לזכור: סגנון הלבוש הזה אינו מבקש להיות רק לא מקומי, גנרי (גם ג'ינס וחולצת טריקו ישרתו את המטרה לא רע) אלא גם להיות ביגוד מכובד, שאפשר להסתובב איתו בעולם, כראוי לתפקיד.

אל מול הדמיון בלבוש, צריך להצביע גם על ההבדלים: החברה המכונה 'אנשי העולם הגדול' אינה חברה, או קהילה, ו'הצווארון הלבן' אינו שם של מועדון. בניגוד לחברה החרדית – בה יש האמנה משותפת בערכים ובאידיאולוגיה, המאחדת את החברה – אין לאנשי ההייטק משהו שיאחד ביניהם. כמו כן, אפשר לשים לב ששורשי סגנון הלבוש של המגזר החרדי הוא בזמן מקובע, וממנו הם מגיעים אל החריגה במרחב – הם לבושים בבגדים אנכרוניסטים, מיושנים. הבגדים שבהם הילכו אבותיהם ואבות אבותיהם באירופה. כלומר, מבחינתם לא חלפו שנים בין אבותיהם ובינם. הזמן אותו זמן. החריגה במרחב נוצרת בעקבות ההאחזות שלהם בזמן מקובע, שאינו משתנה ואינו זורם. לעומתם, הנתק של אנשי ההייטק (ובכלל, מובילי ה'קידמה') הוא רק במרחב – הם לבושים בבגדים שאינם משויכים למרחב מסוים, אבל כן משויכים לזמן ספציפי: ההווה. האופנה. כוונתי לומר שהבגדים האלה נחשבים 'מכובדים' כיון שעכשיו הם מכובדים. אנשי הבוהמה של המאה השבע עשרה בצרפת, נניח, היו מבכרים לכנות את הלבוש ה'מכובד' כחולצות עם שרוולים תפוחים וגרביונים תחובים לנעליים שטוחות. כלומר, לחרדים יש הווה נצחי, שאין בו שינוי, וממילא אין חשיבות למרחב. לאנשי הצווארון הלבן אין חשיבות למרחב, ולכן הזמן מהווה הפרמטר היחיד.

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

ב.       עם, מדינה

אני רוצה לצאת מכאן לדיון כולל יותר בשאלת השייכות למרחב, החריגה מהמרחב, ההקשר שבו מונחים הדברים. יש משהו יהודי מאוד בדיון על המיקום החורג או המשתלב שלנו בתוך מישורי המרחב והזמן: שאלת השייכות יכולה להוביל אותנו לדיון בקהילה הממשית, ומתוכה לדיון בקהילה המדומיינת ובקהילה הפרשנית (אם יותר לי לשאול ביטויים מבנדיקט אנדרסון ומסטנלי פיש). זו גם שאלה אישית מאוד, שנוגעת לתפישות הבסיסיות של האדם כחלק מהקשר: חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה ומעם. חלק מהמרחב בו הוא נמצא, בתוך הבית, העיר, הארץ, האזור בעולם. על כל פנים, החריגה הזאת, בלבוש, ממקדת את המבט על חברות שבהם הלבוש הוא מאפיין בולט, אבל מפספסת את האפשרות לדון באמצעותו בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללה, או על קהילות יהודיות ברחבי העולם. על כן, אני רוצה להגדיר את המבט שבו פתחתי, שמזהה את המקום שבו הלבוש חורג מהמרחב,  כסינקדוכה; פרט קטן שמלמד אותנו על התמונה הכוללת.

והתמונה הכוללת מכילה גם דברים רחבים יותר. מדינת ישראל, למשל. אפשר להתבונן גם בישראל בתוך ההקשר הזה, שקוראים לו 'המזרח התיכון', ולראות מן צְרִימָה; איזשהו דיסוננס בין המדינה המערבית, המתפתחת, ובין ההקשר המִדְבָּרִי ומזג האויר המחניק והתרבות המזרחית שעוטפת אותה מכל עבר. אפשר גם לראות איך שורשים אירופיים ושורשים אמריקאיים שזורים בתרבות, בדיבור, בשילוב שלא מכאן ולא משם. אפשר להתבונן בתל אביב ובגנריזציה שהיא עוברת, בגורדי השחקים שמנסים לחקות מקום אחר לגמרי. זה מעניין, כיון שייחודיותה של תל אביב היא דווקא בכך שהיא אינה מיוחדת. שהיא עיר אירופאית לכל דבר, שיכולה להיות באותה מידה, דרך משל, בצ'כיה. גם התרבות הישראלית מכילה הרבה מאוד אלמנטים מערביים וגלובליים, ומעט מדי אלמנטיים מזרחיים – תופעה משונה למדינה ים תיכונית.

במובנים רבים, הצרימה הזאת מזכירה את ההסתגרות בְּרִבְעֵי היהודים בארצות הנכר. גם בארצות שעברו אמנציפיה, ובוודאי במקומות שבהם לא היו גטאות מעולם, הקהילה היהודית מוצאת לעצמה מקום ומסתגרת סביבו. הרובע היהודי הוא אקס טריטוריאלי, הוא חורג בתוך המרחב שבו הוא ממוקם, מתוך חריגותם של השוהים בו. היהודי היווה מחוץ לארץ את הדחוי, החריג, זה שנמצא במרחב לא-לו. במילים אחרות, העם היהודי היה גוֹלֶה, שהרי מהי גלות אם לא להיות מחוץ לבית שלך, להלך בשולי החברה, לחֲרוֹג את ההומוגניות. כשם שבני ברק מהווה חריגה ברצף של גוש דן, כך מהווה ישראל כולה חריגה ברצף המזרח תיכוני. מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות, מערבית בין מזרחיוֹת.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לקיום הגלוּתִי של מדינת ישראל הוא הצבא שלה. תחושת ביתיות אמורה להכיל בתוכה, בין היתר, את העדר האיום. כשאדם אומר לחבירו 'תרגיש בבית' הוא מתכוון – אל תחוש מאוים, עשה מה שנוח לך ומה שטוב לך, אל תפחד ואל תתגונן. ואכן, יהודים מרגישים בבית בתוך מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל לא מרגישה בבית בתוך המרחב המזרח תיכוני. היא מתגוננת, מקצה תקציבי ענק לביטחון, מחזיקה צבא עצום, מקימה גדרות בינה ובין סביבותיה. יש שורשים והגיון מאחורי ההתגוננות הזו, אבל היא לא משנה את העובדה שעם ישראל, כעם, עדיין לא חש בטוח בארצו.

כתב אדמונד ז'אבס:

"אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו. היהודים – גם כשהם מפוזרים בעולם כולו, ובכל מקום שבו הם נמצאים – הם תמיד בגלות ביחס למקום שבו היו.

…האדמה הזאת, שהיא ארצו, היא גם אדמת גלותו."

 הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות. גלות יותר גדולה, אולי, יותר מורחבת, אבל סך הכל – עדיין מאוימת, עדיין גלות, עדיין לא גאולה. זו אולי ה'חרדיוּת' שנמצאת בחרדה של מדינת ישראל בכללה. אבל יש, כמובן, ציר נוסף, וגם ממנו אין להתעלם: פתחתי את המסה בתיאור החום התל אביבי והעל-מקומיות של המרחבים הגנריים, והראיתי כיצד הוא חריג בסביבתו. למרות החריגה, זו אינה גלותיות, אולי היפוכה: העדרה של האופציה לִגְלוֹת. כפי שאמר חתול הצ'ייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן רצונך להגיע, כל דרך היא הדרך הנכונה". אם שום מקום אינו בית, אין אף מרחב עם סממנים אישיים, מקומיים, אם אין לך הקשר – לעולם לא תוכל לצאת ממנו.

ג.        זמן

גלות, לכאורה, היא זיקה אל המרחב; בניגוד לנוודות, שבה אין מוקד והמרחב אינו משנה, הרי שבגלות ישנה ארץ כלשהי והאדם לא נמצא בה. ישנו בית שממנו האדם יצא. יכול להיות שהוא היה בה בעבר, יכול להיות שהוא מעולם לא היה בה, ובכל זאת היא הבית שלו. כך או כך, מדובר במרחב. אבל הרי העם היהודי יצא מן הארץ, חזר אל הארץ, ובכל זאת, כפי שכתבתי, לא יצא מן הגלות. בשביל לברר את התהיה הזאת, אני מבקש להצטמצם חזרה לבחינת החברה החרדית, שלא מקבלת את ההגעה חזרה לארץ בתור סופה של הגלות. כלומר, הארץ – המרחב – אינה הנקודה היחידה שמגדירה את הגלות. האמירה תהיה: "הגענו לארץ, אבל עדיין לא הגענו אל הגאולה", וה'עדיין לא' הזה יצביע לנו על הציר הנוסף, שסביבו התהלכנו כל הזמן: ציר הזמן, עליו מונחת גם הגאולה.

הזכרתי את קיומו של הציר הזה מקודם, ביחס ללבוש החרדי. ליתר דיוק, הזכרתי את היעדרו של הציר הזה, מקודם, כאשר תיארתי את הלבוש החרדי כ'אנכרוניסטי', משויך לזמן אחר. החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה. אין זה משנה שהמרחב הוא לא אותו מרחב, ששמש קופחת על הבגדים השחורים, שרוחות חמות נושבות מן הים, שהרי אני נמצא על ציר זמן ורק עליו. אני ממשיך את העבר, מתוך ציפיה אל העתיד, ולמרחב אין כאן משמעות. על כן אני יכול לשהות בארץ ישראל ולהמשיך להתפלל להגיע אל הגאולה. זהו הווה נצחי של זמן גלות, שאין לו תכלית עד שיבוא המשיח, ואפרט על כך בהמשך.

אפשר להניח שמיקום אדם על ציר הזמן תייצר לו הקשר במסגרת הזמן. כלומר, בין העבר שקדם לו והעתיד שעוד יבוא. מיקומו של האדם על הזמן מייצרת לו סיפור נרטיבי, והוא ממקם את עצמו בנקודה כלשהי על הציר של הסיפור. מתוך התפישה הזו יגזרו גם פרקטיקות מעשיות: כיבוד הזקנים, העמדת המשפחתיות במרכז, היחס המכבד אל הדורות שעברו והציפיה אל המשיח והגאולה. התפישות המשיקות, של 'היהדות החרדית ממשיכה את היהדות שנגדעה בשואה', ושל 'אנחנו לא עושים שום שינוי ממה שעשו אבותינו', מעניקות משמעות לחיים כחלק מרצף היסטורי שממנו נגזרים העם, החברה והמשפחה. בהתאמה, ככל שתפישת הזמן תתחזק, יוצאו החוצה – מהחברה ומהעם – אלה שלא ממשיכים את הרצף ההיסטורי.

כלומר, מיקומו של האדם על ציר הזמן מבצע מעבר מתפיסה מיתית של הזמן לתפישה נרטיבית שלו. מירצ'ה אליאדה, בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר איך תפישת העולם הקדומה לא הכילה מימד של זמן ליניארי, מתמשך, שבו אנחנו חיים. משמע, בעוד אנחנו סופרים את השנים שלנו בטור שהולך ומוסיף מספר בכל שנה, לתפישת העולם הקדומה לא היה ציר זמן שעליו הם היו ממוקמים. היה זמן מיתי, זמן נצחי, שבו היו האלים ובו התרחשה המיתולוגיה. הזמן המיתי לא התרחש בעבר, לפני כך וכך שנים, אלא מתקיים תמידית בזמן אחר, מיתי. המעשים שאנחנו עושים בזמן הם חסרי משמעות, למעט אלה שמשחזרים את ההתרחשות באותו זמן מיתי. למעשה, הדבר היחיד שקיים – כלומר, שמכיל משמעות – הוא הקדוש, בעל הזיקה אל האלוהים. במילים אחרות, כיון שאין זמן אנושי, הציר היחיד שבו אדם נמצא הוא הקשר מרחבי. אני כנעני, נניח, לא מכיון שאבות אבותי היו כאלה, אלא מכיון שנולדתי בארץ כנען. הקהילה שלי היא זו שנמצאת בארץ כנען. אין לי דבר מלבד ארץ, ובארץ אין לי דבר קבוע מלבד האלוהים, ייצוגיו, פסליו ושאר הזיקות אליו.

תפישת הזמן הזו אינה מופרכת כמו שניתן היה לחשוב. האדם היה זקוק לאלים שיסדרו בעבורו את הכאוס שבו הוא נתקל, שיענו לשאלה 'מה לעשות', שירככו את הפחד מהעתיד, הפחד מהלא-נודע והשילוב הנורא של שניהם, הפחד מהמוות. האלים היו בני אלמוות, הזמן לא חל עליהם, לא היה עליהם איום, הם היו קבועים במרחב. ואלים שאינם קבועים – אינם יכולים לייצר סדר. כך, למשל, תיאור בריאת העולם במיתולוגיה היוונית יוצר את האלים מתוך הכאוס. תחילה היה כאוס, מתוכו נוצרו האלים, ומקיומם של אלים – ממילא נהיה סדר. במובנים מסוימים, המילה 'אל' מקבילה לסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות. ממילא, הלא נודע נהיה מוכר. וכשהכל מוכר, לא יתכן עתיד. ההווה משמש כנקודה סינגולרית, שמכיל תמיד את העבר ואת העתיד. למעשה, הוא לא מכיל את שניהם: אין עבר. אין עתיד.

אל מול תפישת הזמן המיתית אפשר להעמיד תפישת זמן נרטיבית, שתופסת את האדם בתוך הזמן. הזמן, בהתאמה, צריך להתחיל ממקום אחד ולהמשיך למקום אחר. אני חושב על אברהם אבינו ובעקבותיו על העם היהודי כולו, מה הוא היה עושה בלי עתיד. אברהם, שבעקבות התגלותו של האל יצא למסע אל הארץ הלא נודעת, בעקבות הבטחה – כלומר, משהו שיחול בעתיד – שהבטיח לו האֵל. אל מרחבי אינו יכול להתגלות, כיון שהוא קבוע. הוא לא עושה משהו בזמן; הלא הזמן האנושי חסר משמעות. אבל האל התגלה לאברהם והבטיח לו על עתיד העם, והנה נוצר לנו זמן ליניארי. תפישת זמן ליניארי מחייבת אל שאינו במרחב, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אין לו דמות ואין לו דמות הגוף, שאסור לו להיות קבוע ומוכר. אל שלא נוצר מתוך הכאוס, אלא כזה שברא אותו. אל שנמצא בזמן, שמתגלה ונעלם, שהולך רצוא ושוב. ומה שאני מנסה להצביע עליו בכל המהלך הזה הוא שעל מנת לשנות את מה שנעשה קודם לך, כדי לצאת ממצרים למסע אל הארץ המובטחת, אתה צריך להאמין שיש עתיד, שהוא יכול להיות טוב. כלומר, אתה צריך להאמין שיש תקווה.

אפשר לומר שנתבצע כאן היפוך: במקום שההקשר יהיה מרחבי והזמן יהיה מנותק, ההקשר נהיה הזמן והמרחב הוא נקודת הייחוס שלו. הוא טפל לו, ובהמשך גם מתנתק ממנו. הצעידה היא לכיוון הארץ המובטחת, הארץ שאני לא נמצא בה עכשיו, שאין לי הקשר בתוכה, רק זיקה אליה. בדתות אחרות הסדר במציאות נעשה באמצעות פסלים, הרים מקודשים, חפצים שנמצאים ומתחמים ומסדרים את המרחב. האדם היה מזהה את עצמו בתוך ההקשר המרחבי – ביחס להר המוכר לי, ליד הנהר, בטווח של המקודש – בזמן שהזמן הממשי הפך לחסר משמעות וללא-קיים לעומת הזמן המיתי. כעת, בעם של גוֹלִים, ההקשר נעשה הזמן – האל נגלה לי, כמו שהוא נגלה לאבות אבותי, ומבטיח לי עתיד. חשוב להדגיש שכל עוד הולך העם בדרך אֶל, בשאיפה אל הארץ, הזמן והמרחב עדיין נמצאים יחד. מהרגע בו הגלות הופכת להיות נקודה הווית ותמידית, סטטית, הרי שהזמן מתקבע. בהתאמה, המרחב מתנתק ונעשה מיתי: כזה שאנחנו רק שואפים אליו, מייצגים אותו, מתייחסים אליו – אבל הוא אינו נגיש.

שכן, לכל הסיפור יש גם פן נוסף: אם נאחז רק בפן הנרטיבי, זה יהפוך את הסיפור היהודי לכזה שאין לו סוף. אני תמיד בתוך הזמן, שואף אל סופו. הדרך במרחב הפכה להיות דרך בזמן. במובן הזה, העם תמיד בדרך. אותו סוף טוב לא הגיע ולא יכול להגיע. הארץ נותרה כציפיה לעתיד, והיא זאת שמשמרת את העם כעם. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה כך: "משיח יבוא. בעתיד. משיח שבא – בעבר, בהווה – הוא משיח שקר." זהו אותו הווה נצחי שתואר לעיל: זהו לא העדר משמעות לזמן, אלא הפיכה הנקודה בה אנחנו נמצאים בזמן לקבועה, ובשל כך אין למרחב הממשי משמעות. המרחב היחיד שקיים הוא מרחב מנותק, 'אלוהי'. על כן, אין זה באמת משנה אם הגענו או לא הגענו אל הארץ המובטחת; אנחנו צריכים להגיע לגן העדן האבוד. ובמבט מפוכח – אליו, ככל הנראה, לא נגיע לעולם.

(בשולי הדברים: דברים מעניינים מתרחשים בגלות שהיא רק בזמן. אפשר לראות איך, בהעדר ארץ ממשית, המרחב הממשי עבר בגלות המרה למרחב טקסטואלי. הטקסט – המקרא, התלמוד, ספרי הפרשנות – הפך להיות ההקשר בו מונח העם, ונקודת היחס בינו ובין הפרטים שבעם יצרו את הקהילה ששמה 'עם ישראל'. בהתאמה, הקהילה הפכה להיות קהילה פרשנית. הטקסט הפך על ידם להיות המקודש, המקובע, ועל כן הועלם ממנו מימד הזמן. כך עבר התלמוד האחדה, ונקרא כאילו נכתב כולו באותו הזמן על ידי אנשים שמכירים זה את זה. כך התאחדו המדרש והמקרא בצורה אנכרוניסטית, כך שהאחד לא יכול להקרא ללא השני; הטקסט נהיה קדוש, ולכן אין בו זמן. במילים אחרות: הטקסט עצמו הפך להיות מיתי, קדוש, עד לרמה שהוא – ובעיקר עולם ההלכה שבו – זה שיוצר את הסדר בעולם.)

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

ד.       גלובליות

בפתיחת המסה תואר כיצד אנשי הצווארון הלבן, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון – כולם מתלבשים בהתאם לקוד לבוש גלובלי שהוא חסר ייחוד וחסר התייחסות למרחב בו הוא נמצא. קוד הלבוש הזה יוחס להעדר החשיבות למרחב, ובכך הפיכת ההווה לפרמטר היחיד. החשיבות נובעת מההקשר ומתפישת הלבוש החשוב בהווה, בלי יחס ל'מה היה חשוב פעם'. בעוד שקוד הלבוש החרדי הוסבר באמצעות ההתמקדות בציר הזמן, קיבועו, והפיכת המרחב למיתי, הרי שקוד הלבוש של אנשי העולם הגדול לא יכול להיות מוסבר באמצעי דומה. למעשה, קוד הלבוש הזה צריך להיות מוסבר מהכיוון ההפוך: המרחב מצטמצם וציר הזמן מורחב, דוחס לתוכו יותר ויותר אירועים, עד שלבסוף הוא הופך להיות חסר משמעות.

אם בעבר בשביל להגיע לעיר אחרת נדרשתי ללכת אל אותה עיר, או לכל הפחות לרכוב אליה על גבי הסוס, הרי שבעידן המודרני הלכו המרחקים והצטמצמו: לא עוד הליכה ממשית, בתוך המרחב שסביבי, על האדמה, באויר הפתוח. עברנו לנסיעה בתוך מכוניות ממוזגות, לטיסה במטוסים שעפים מעל המרחב, ולא בתוכו. גם המרחק בין מקומות הולך ומאבד משמעות: המטוסים מקצרים אותו, הופכים את המרחק שבין אירופה וישראל להיות מרחק ההליכה שמקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני. גם הזמן הממשי הולך ומאבד משמעות. אם בעבר היה הזמן נמדד באמצעות מרחק הליכת כברת דרך, ובכלל – היה נתפס כשינוי בין מצב אחד למשנהו (יום מתחלף בלילה, חורף מתחלף באביב וכן הלאה), הרי שצמצום המרחב גרם גם לזמן לאבד את משמעותו. במילים קצרות, המרחב מצטצמם אט אט, הולך ומאבד את משמעותו כ'מרחב', שואף להפוך להיות נקודה אחת. הזמן הולך ומאבד את משמעותו כ'פרק זמן' שלוקח לנו לעשות דברים. הפעולות נעשות מהירות יותר, מיידיות יותר, כמעט מצמצמות גם את הזמן לנקודה אחת, סינגולרית-הווית, ותו לא. ואולי, באמצעות האינטרנט, כבר הפכו שניהם להיות נקודה אחת, ולא ציר שעליו ובו מתרחשים הדברים.

בהעדרם של זמן ומרחב, גם אין אפשרות להנחת דברים בתוך ההקשר שלהם. אנחנו לא יכולים למקם אדם בתוך סיפור נרטיבי, אם אין זמן, ולא בתור הקשר מרחבי, אם אין מרחב. ככל שהאדם פחות ופחות מתייחס לזמן ומרחב שלו – אם זה באמצעות הלבוש, השפה, או אפילו שעות העבודה – כך המשמעות שהוענקה לחיים באמצעות אותו הקשר אובדת. הקהילות מתפרקות, המטא נרטיבים לא תופשים עוד, והכאוס – שהודחק ועוצב ונבנה כקוסמוס באמצעות קיבוע המרחב והזמן – שב ונוכח.

זהו מצב מאיים, לכאורה. אבל חשוב לזכור שבאופן כללי, הקידמה נתפשת כמאיימת על הקיים. אבל יש לשים לב שתפישת הקידמה מובילה אותנו חזרה אל תודעת העתיד; סיפורי המדע הבדיוני, תחזיות מומחים שמתפרסמות חדשות לבקרים, סרטים שמדמים מה יהיה בעתיד – ציר הזמן לא בדיוק נעלם. הוא עובר שינוי, אבל נותר כציר. אני מתכוון להגיד – יתכן שהמרחב הספציפי נעלם, אבל העולם עדיין נמצא בתוך ההקשר שקוראים לו 'העולם', וגם אם עמים יעלמו, הרי שהמין האנושי ישאר תמיד בתוך ההקשר שקוראים לו 'המין האנושי'. אולי המזרח התיכון יעלם, אבל העולם עצמו ישאר. בצורה מוזרה, זה קצת דומה לאוטופיה עליה שר ג'ון לנון בשיר 'אימג'ן':

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today.

Imagine there's no countries…

יפה לראות איך השיר של לנון מתאר בדיוק את הדברים שתיארתי רגע לפני כן בצורה שלילית. היעלמותו של ציר הזמן: אין גן עדן, אין גיהנום, חיים בשביל היום. וכמובן, היעלמותם של המדינות. ההקשרים נעלמים, המחיצות נופלות. עלייתה של האוטופיה. האם זה יחזיר את המשמעות, ייצור מחדש את הנרטיבים, יכונן זהות אישית בתוך הקשר רחב הרבה יותר? במילים אחרות, האם יכול להיות שהחזרה מן הגלות אינה חזרה לבית שממוקם בתוך הקשר רחב יותר, אלא העלמותו של הצורך בבית? אני לא יודע. אין לי אלא להזכר במילותיו של ישעיהו הנביא, בתארו את הגאולה ואת העלמותם של הדיכוטומיות: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ," כותב ישעיהו, "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

זה אותו הדבר, לא?

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

 ה.      סיום

יחד עם זאת, אין זה מן הראוי שהגאולה העתידית תשכיח מאיתנו את ההווה. לעת עתה, בתוך הכאוס של הקולות, הרעיונות, ההשתייכויות השונות, יש לאדם צורך בקהילתיות ובמקום בטוח. להיות בתוך הקשר. לשם כך אני מבקש לחזור לחלוקה שעשיתי בין ציר הזמן וציר המרחב, להסתכל על הצורה שבה כּוּנָן עם ישראל במצרים, לפני אלפי שנים, ולראות כיצד ציר הזמן וציר המרחב אינם סותרים זה את זה, אלא משיקים; ההליכה אינה בהכרח גלות, אלא גם גאולה. לא הליכה אל הגאולה, אלא הגאולה עצמה: השאיפה למקום טוב יותר היא זו שמכוננת את העם כעם ומאפשרת לו לפעול יחד, כיחידה אחת. דווקא משום שהיא שאיפה משותפת, ודווקא מתוך ההבנה שהיא לא תתממש אף פעם. היחס למרחב מייצר חוסר נחת תמידי, רצון להניע הלאה, שאיפה למקום אחר, ואילו הזמן הנרטיבי מאפשר תחושת שייכות והזדהות למורשת העבר, מחד, וציפיה לעתיד, מאידך. במילים אחרות, לייצר קיום אוטונומי, חורג מהקשר – אבל לא לשם החריגה, אלא מתוך תודעה עצמאית, שאיפה אישית, שאין בשבילה הבדל אם היא חלק מההקשר או מנותקת ממנו.

הוודאיות שבביאת הגאולה שברה כבר את ליבם ואמונתם של מאמיני שבתאי צבי, יעקב פרנק ואחרים, שהאמינו שבא המשיח וגילו שלא היא; משיח שבא הוא משיח שקר. אבל אולי, אני מהרהר לעצמי, אולי כמו שהאמת עצמה בדור הפוסטמודרני היא יחסית ומכוּנֶנת על ידי הפרט והקהילה שלו, וכשם שהנרטיבים הם הבניה חברתית, כך גם משיח אמת הוא יחסי, מכונן על ידינו, בלי קשר למה שקורה מסביב? אין לי מושג. אני רק מתבונן סביבי, חש את הצְרִימה, את העדר התקשורת ואת פירוקם של תפישות העולם, ומקווה מאוד שכל זה מוביל למקום טוֹב.

אני מבקש לסיים את המסה הזאת במילים שכתב עוזי וייל, סופר ישראלי, בהקדמה לספר של סופר ישראלי אחר, יורם קניוק. הדברים שכתב אינם משיקים באופן ישיר למה שכתבתי, ומדברים בעיקר על התפישה הנרטיבית, ההיסטורית, של המציאות. אולי החידוש הגדול של היהדות. אני מביא את הדברים לא כהצדקה לתפישה הזאת אלא בגלל השאלה הגדולה שמהדהדת בסוף הקטע, ואני כולי תקווה שתמשיך ותהדהד בנו גם לאחר סיום הקריאה.

לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

כִּי בָּא הַסְּתָו | לפרשת לך לך

העברתי השבוע שיעור (יותר נכון, לימוד משותף בהנחייתי) בפלך. דף המקורות מצורף.  לא ניסיתי לחדש, אלא בעיקר להרהר על הזיקה בינינו ובין אברהם. אין לי זמן הרבה, אז בשורות קצרות. ודף המקורות מוליך את הכל, אז מוזמנים להוריד ולפתוח ברקע.
———
א. פתאום קם אדם בבוקר ושומע את אלוהים מדבר אליו. אנחנו לא יודעים הרבה על האדם הזה: הוא נשוי, אין לאשתו ילדים (אולי לו יש, מאישה אחרת? אין לדעת), הוא יצא יחד עם אביו במטרה להגיע לארץ כנען, ומצא את עצמו בחרן. אפשר לחשוב כמו אבא שלו מתנדנד בגופיה על כסא הנדנדה, אבל הוא יושב בבית ומקל הנדודים על שכמו. רוצה להמשיך ללכת. בינתיים, יש לומר, תקוע.

אבל זו רק השערה. ואפילו השערה שאינה נתמכת בשום דבר. האם היה לו רע, בחרן? האם היה לו טוב? מי הוא, בכלל? אנחנו לא יודעים, והתורה לא טורחת לספר לנו. יום אחד, בוקר אחד, והוא שומע את אלוהים אומר לו 'לך לך'. ולאן? 'אל הארץ אשר אראך'. והוא קם, אורז את מטלטליו, לוקח את אשתו ואחיינו, וממשיך ללכת. הרבה יש לומר על ההליכה הזאת, שתחילת העם היהודי היא נדודים. אבל עוד קודם לכן, האמירה, ומי זה בכלל אברם.

ב. הרבה שאלו את השאלה הזאת. השפת אמת מצטט את הרמב"ן, ועונה: אנחנו לא יודעים מי היה אברם, כי עד לרגע זה הוא היה שם גנרי. הקריאה הזאת, 'לך לך', מופנית לכולנו, כל הזמן. אברם התייחד בזה שהוא שמע את הקריאה, קם והלך. וכמו שכתוב בזוהר: "אוי לאלו שישנים בחוריהם" ואינם שומעים.

והלא כולנו.

ג. איזה מחירים יש להליכה הזאת? המדרש המפורסם מספר על ניפוץ הפסלים של תרח, בנסיון לבנות לאברם היסטוריה עוד קודם לקריאת 'לך לך', וחשבתי: למה בשביל להתחיל דרך חדשה אתה צריך לנפץ את הדרך הקודמת. למה לא יכל פשוט לקום ולעזוב. למה בכח. אפשר לומר, אולי, שזה תרח ששכח. שיצא לארץ כנען ונתקע באמצע, ואברם חזר לאחוריו ושבר את הפסלים, כדי שיוכל להמשיך ללכת. אבל זה לא מסביר, ויותר מזה, זה יוצר נתק עצום. זה לא רק בניה, זה הרס ואז.

ר' נחמן, בהשמטות, ליקוטי מוהר"ן תנינא, שכותב 'אחד היה אברהם' – שראה עצמו יחידי בעולם. לא התחשב באף אחד. אולי יש לומר: כמה בודד הוא זה שרואה עצמו יחידי בעולם. אם כל העולם בעבר אחד, הוא בעבר האחר. אם היימין – ואשמאילה. להשאיר את העבר מאחור, הרוס. לפנות ימינה ושמאלה. עד שאתה מוצא את עצמך על ראש הר, אלון מורה בלילה, מביט לשמיים לספור כוכבים. ואיפה כל הנפש אשר עשו בחרן, שמופיעים בפסוק אחד ולפתע נעלמים.

אולי כי ככה זה, כי תמיד בדרך חדשה אדם מהלך יחידי. הוא הסולל. אחר כך ילכו רבבות, אבל להתחיל משהו חדש אפשר רק לבד, רק אחרי שהרסת את העבר, שאין לך לאן לחזור, שכל השאריות ממך נשרו בדרך. ואם לדייק בר' נחמן, זה לא רק לחשוב שיש אנשים נוספים שאתה לא מסכים איתם. זה הרבה יותר מזה: זה לחשוב שאין עוד יחידים. שאתה לא מתנגד ולא הורס ולא כלום. יש אותך, ויש את קול ה', ותו לא.

אברהם, ליליאן.

אברהם, ליליאן.

ד. לפני כמה חודשים השתתפתי בסדנת כתיבה. המנחה ביקש אותנו לצאת החוצה ולהסתכל על הכוכבים. ברקע ציטט את את הפסוקים המפורסמים "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ". תסתכלו על השמיים, הוא אמר לנו. מה אתם רואים.

הסתכלתי על השמיים וראיתי רק שחור. היה מעונן קצת, ואורות העיר חברון האירו את השמיים בכתום. ופתאום הרגשתי, כמו שאולי הרגיש אברהם, 'חשיכה גדולה נופלת'. וחשבתי כמה נורא זה להסתכל על השמיים ולראות 'כה יהיה זרעך', כלומר, כמה אורות מנצנצים בים של שחור. ואחר כך ללכת לים ולהסתכל על החול. דבר יפה, חול, אבל — זה רק – ובכן, יש ים, והוא בוהק וגדול ועמוק לאין שיעור.

והרגשתי שיש משהו מתאמץ בדימויים האלה. חול. ים. ויותר מזה: משהו מאוד עצוב.
וגם שבסופו של דבר, אכן היינו כאלה: דחוקים, בודדים, מנצנצים קצת וכבים לרגע.

ואולי גם אברהם, אחרי שנטה מן הדרך, הרגיש כמו גרגיר של חול בים גדול, וביקש מאלוהים עוגן. כלומר, ברית.

ה. כל זה באברהם, ששמע את הקול מדבר אליו. ואנחנו, שאין לנו קול, מה נעשה? חשבתי על האמונה כמן סתיו: חוסר וודאות שאינו רק ערפל, שלפעמים הוא חורף ולפעמים הוא קיץ. כמו שאמר הרב פרומן: לעיתים שהוא קם בבוקר ומאמין שאין אלוהים, ולעיתים הוא חש בכל מאודו שיש. וגם הסתיו, לפעמים קיץ ולפעמים חורף. אי וודאות. כמו אדם הראשון שראה ימים מתקצרים והולכים ולא ידע מה לעשות, לא ידע שכך היא דרך הטבע: לפעמים כן ולפעמים לא. רצוא ושוב.

נזכרתי בשיר הקצר ויפה שמצטטת לאה גולדברג ב'חמישה פרקים ביסודות השירה':

"הַצְּבִי עַל הָרֵי הָאֹרֶן
אֲשֶׁר אֵין בָּם עָלֵי שַׁלֶּכֶת
יוֹדֵעַ כִּי בָּא הַסְּתָו
רַק מִצְּלִיל קוֹלוֹ שֶׁלּוֹ"

שהרי איך תדע שסתיו, אם אין שלכת? ואיך תדע שאלוהים, אם אין קול ואין עונה? הצבי יודע, כי הוא עצמו מייצר את הקול. אם תלך, משמע אלוהים דיבר בך. זהו שהאדם כורת ברית בינו ובין האל, כמו שאומר הרב שג"ר, והיא הברית שבין הבתרים והיא ברית המילה והיא ברית שלום והיא האמון בבסיסה של כל אמונה. ברית שאינה יודעת בוודאות, שאינה הבטחה, שאינה יותר מאשר 'הארץ אשר אראךָּ' – כלומר, בעתיד. בזמן מן הזמנים אראה לך את הארץ. עכשיו? עכשיו אנחנו עדין בסתיו, ואתה שומע את הקול הפנימי שלך קורא לך לקום וללכת.

בכן, קום ולך.

גלות

[הנה דף המקורות. זו הסדנה השניה ברצף של חורבן – גלות – גאולה. הנה הראשונה. אני ממליץ לקרוא אותה: קיצרתי כאן מה שפירטתי שם. ושוב אני מזכיר את המאמר הזה: 'עלייתה של האקסית המיתולוגית'. שמציג את הכל באריכות רבה. מסביר, מדגים וכדומה.]

איך קורה שאני מוצא את עצמי אדם הולך בדרך ותרמיל על כתפו, ורק הדרך הזאת אין לה סוף. שאדם יוצא את הבית והבית נחרב מאחוריו ואין לו לאן לחזור, והוא הולך והולך ומוצא את הדרך כל כך אינסופית עד שהיא מתפתלת בתירוצים דחוקים, סובבת כל עלמין וממלאת כל עלמין. הוא הולך. כל כך הרבה ימים ושנים ומקומות עד פתאום כל העולמות הם דרך אחת גדולה וכל הבתים הנדמים-כקבועים הם רק ספסלים על אם הדרך וכל השלטים מצביעים לאותו כיוון: הלאה. הוא הולך וכל זהותו מתמקדת רק בהליכה עצמה: שהוא היהודי הנודד. שהוא סיזיפוס שעולה ויורד את ההר. שהוא היונה שפרחה מן התיבה ולא מצאה מנוח לכף רגלה.

ההליכה הזאת טוטאלית, טוטאלית עד אימה. היא כובשת את כל גילויי הפנים והסתרי הפנים. היא הכל. היא המניע, היא התכלית, היא הדבר עצמו. ואני מוצא את עצמי חושב: אולי היא כזו כי מה שהניע אותה היה טוטאלי. שכתב יהודה עמיחי ""מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים וְשָׁכַח." ואני חושב לעצמי איך אפשר לשכוח את המראה הזה, וכמה נורא זה לדעת שפעם ראית את פני האלוהים ולרוץ אחרי הזיכרון כמו ילד קטן אבוד בלב הקניון, שנאחז בכל בדל חצאית ורודף אחריה ועוזב את המקום שאימו הניחה אותו, ובינתיים רק הולך ומתרחק.

ומה אדם רוצה אחרי שקם מאבלו. אחרי שהתגרש מאשתו. אחרי שנחרב הבית והוא מוצא את עצמו קם, פותח את הדלת, יוצא החוצה, מתחיל ללכת. לפעמים מתחיל ללכת כי אין ברירה, כי אי אפשר לכלוא את כל הגעגוע הזה בפנים: צריך ללכת כל יום קצת. ולפעמים מתחיל ללכת כי אין בית, כי הוא נווד, הומלס. ולפעמים הולך כדי להרפות, כדי להתנתק מהתובעות של הזיכרון, ללכת למקום אחר, להנפש קצת, לנשום אויר שאין בו ריח עשן ואין בו זכרונות.

וחשבתי שיש איווי. שאדם מתאווה למשהו. מתגעגע. כמו הלב והמעיין, כמו האיווי של לאקאן, כמו תכלית הגעגוע שמצייר יואל הופמן: לאדם שידענו פעם ואיננו זוכרים אותו עוד. והאיווי הזה הוא שמגדיר אותנו. שאם אין לנו ארץ, אנחנו 'העם ללא הארץ'. וזה לא בדיוק 'העם הנווד', שאין לו ארץ בכלל, אלא סוג אחר: עם שמוגדר על ידי זה שהוא נמצא מחוץ לארץ שלו. וזו הזהות שלו. וכל הדברים שהוא עושה בעולם אינם אלא בשביל להזכיר לעצמו שיש לו ארץ, שהיה לו בית, שיש לו סיכוי להנצל.

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

 אבל מהרגע שהזהות שלו הפכה להיות זהות של גלות, כבר אין לו יכולת להגאל. כי גאולה אומרת שהוא מחליף זהות: שהוא כבר מישהו אחר. במובן מסוים, 'אין להם משיח לישראל'. ואולי לא דווקא שאין משיח, אלא שאין ישראל. שישראל יהיה מישהו אחר. אני לא יודע. אבל הזהות תוחלף. אמר ליבוביץ': "יש משיח, ומשיח שבא הוא משיח שקר". והתכוון שהמשיח הוא הכמיהה אליו, ובאמת זה מה שהפך להיות בכל הדרך האינסופית הזאת.

 צריך לומר שהדרך אינה רק בריחה, ואינה רק געגוע. שהדרך היא גם הדבר עצמו, החיים עצמם. שהיא אינה רק מרחב, אלא גם זמן. וגם גלות יכולה להיות גלות של זמן: שצריך לעבור איזשהו תהליך. לא רק לצאת ולחזור מהמרחב, אלא לעבור את השינוי: להפוך מגולים לנוודים, ומנוודים לאנשי הדרך. כמו שלפעמים אדם הולך ברחוב בשביל להגיע לחבר שלו, או בשביל לחזור הביתה, ולפעמים אדם הולך ברחוב כי הוא צריך לטייל ולנשום אויר ולאכול גלידה, כך גם הגלות הולכת ומשתנה והופכת להיות הדרך בה הולכים בשביל לנשום אויר, בשביל לא להכלא, בשביל לאפשר.

 ואחרי השינוי הזה פתאום הדרך הופכת להיות הגאולה עצמה. גאולה שאינה על מקום. גאולה שהיא הגעגוע, והיכולת להתגעגע, והיכולת להוביל את עצמך הלאה ולא רק לברוח. וזה נכון גם על הזיכרון של המת, וגם על הזיכרון של האקסית, וגם על בית המקדש. ורק אחרי כל זה – איך אומר נתן זך? רק אחרי שאדם מכיר בכך שהוא לבדו בין כה וכה, רק אז הוא – והוא לבדו – יודע "שגם אם יתמהמה, בוא יבוא". ולפעמים אני חושב שלא מדובר כאן על המשיח המתמהמה, אלא על האדם שיושב ומחכה ויודע לבסוף לא תהיה לו ברירה, והוא יצטרך לקום וללכת.

כלומר, לבוא.