Posts Tagged 'דתל"ש'

נרטיבים, מצוות ואמיתות | לפרשת פנחס

I.

אחת הסדנאות המעניינות-יותר שהעברתי השנה עסקה בנרטיבים. ביקשתי מהמשתתפים לספר סיפור שקרה להם השנה, בחרתי אחד מהסיפורים, וביקשתי מהם להתחיל למתוח אותו בהתאם לדברים שלמדו בסדנאות אחרות; שיחליפו את המוטיבים במוטיבים אחרים, שיבחרו נקודת התחלה אחרת, נקודת סיום אחרת.
זהו לא תרגיל נקודת מבט, הדגשתי. אתם לא צריכים לספר את אותו סיפור מנקודות מבט שונות. אתם צריכים שנקודות המבט השונות יצרו סיפור אחר.

קחו למשל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממתי אתם מתחילים לספר את הסיפור? ימניים-דתיים מתחילים לספר את הסיפור מבואו של אברהם אבינו לארץ כנען, אי אז לפני 3400 שנה בערך. תחשבו על זה, 3400 שנה של סיפור. סיפור שעובר דרך כל הגלובוס, טומן בחובו הקמת דת חדשה, שלש גלויות שונות, התמודדות עם מאות מלחמות ועמים שונים. המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא סוג של קתרזיס: הוא הדף האחרון בספר של ארבע מאות עמודים.
ערבים פלסטינים השמאל הישראלי, לעומת זאת, מתחילים את הסיפור, פלוס מינוס, לפני 140 שנה במקרה בטוב. במקרה הפחות טוב זה ב48'. במקרה העוד פחות טוב זה ב67'. אפשר לעמוד ולצווח עד מחר: "אבל מה? אתם לא רואים שהסיפור הזה מתחיל לפני? שיש פה רומן עב כרס?" והתשובה היא לא, הם קבלו רק את הדף האחרון. בשבילם זה סיפור קצר. הקונפליקט בעיני הימין הדתי הוא הקרע בינינו ובין הארץ, שמקבל התרה בחזרתינו אליה. בעיני הנרטיב הפלסטיני שמאלני, הקונפליקט הוא בין שני עמים. זה יכול להסביר למה בעיני הימין הדתי הערבים הם לא בעיה, בארץ. הפתרונות שהם מציעים נעים בין טרנספר למליון הערבים שחיים פה (אני לא נכנס לבעיות דמוגרפיות, ברשותכם. מינימום מליון נקודה שתיים) ובין התעלמות מהם. הם לא הבעיה.

[התיקונים נעשו על פי יונתן, שהוסיף וכתב: אני חייב להעיר שבלבלת בין הנראטיב של השמאל הישראלי לבין הנראטיב הפלסטיני. הנראטיב השמאלי אכן רואה את הסכסוך כסכסוך בן כ130 שנים בין שני עמים על ארץ. הנראטיב הפלסטיני רואה בעצמם כעם הארץ מזה אלפי שנים. ספר לימוד פלסטיני למשל מתחיח מהצהרה שהכנענים חיו כאן לפני 4000 שנה, ושרק אז אברהם היגר מחרן. אז אם אנחנו מקשיבים לעוד נראטיבים (שזה מבורך) בואו נקשיב להם.]

 טוב, זה נושא לפוסט אחר.

הצל של אנדר, בִּין: אותן התרחשויות, נרטיב אחר, סיפור אחר לגמרי. שימו לב לכיתוב: "ספר מקביל להמשחק של אנדר"

 רוצים דוגמא אחרת ובלי פוליטיקה? בבקשה. מכירים את 'המשחק של אנדר'? מכירים את הספר המקביל, 'הצל של אנדר'? אותה מציאות, שני סיפורים שונים לגמרי. זה לא שסיפור אחד נכון והשני לא, וזה לא ששני הסיפורים לא נכונים, או ששניהם נכונים לכל: כל סיפור נכון למי שמספר אותו. ככה הוא רואה את המציאות.

 עכשיו הבנתם מהו נרטיב?

 II.

ר' מרדכי יוסף ליינר היה תלמידו של הקוצקר, איש האמת הבלתי מתפשרת. באיזשהו שלב הוא פרש מהחצר: קנאותו של הקוצקר לא התאימה לדרך הנינוחה אותה הוא חיפש. הקוצקר סילק תלמידים, ר' מרדכי יוסף ביקש לקרב. אם הקוצקר היה בית שמאי ('אל ישנה אלא ל…'), ר' מרדכי יוסף היה בית הלל ('לכל אדם ישנה'). הוא הקים חצר משלו וכתב ספר בשם 'מי השילוח'. אני מביא את דבריו למרות ששמתי לעצמי חוק בלתי כתוב, שעניינו לתת את הפרשנות האישית שלי לתורה, כיון שהפרשנות שלו לפרשת פנחס היא, אולי, אחד הדברים הבוטים יותר שנכתבו בחסידות וביהדות בכלל:

 "…ולא יתכן כי זמרי היה נואף חס ושלום כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה",

קודם כל, לא יכול להיות שהתורה כתבה פרשה שלימה על מישהו נואף, ולכן, מסתבר, זמרי לא נאף. בניגוד למה שכתוב בכל מקום אחר. כן, הלאה –

"אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש י' נקודות בזנות, הנקודה האחת מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצר הרע, ואחרי זה יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדרגה העשירית, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון השם יתברך, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק את עצמו מזה המעשה."

 במילים אחרות, ישנו ספטקרום של מדרגות בזנות. המדרגה הראשונה היא מי שהולך בכוונה לזנות, ואז מגיע היצר הרע ומעורר בו תאווה לחטא. ומן הצד השני, מישהו שבכלל לא רוצה לזנות, אלא שודאי לו שזהו רצון האל! לדוגמא, זמרי. הוא היה כל כך פרוש מן העבירה, עד שכאשר התעוררה עליו התאווה, הוא הסיק שזה בכלל לא היצר, אלא רצון האל, הדרך של האל להגיד לו שהיא, כזבי בת צור, היא בת זוגו. עד כאן הנרטיב של זמרי. עכשיו פנחס –

 "ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמרא י' נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס היה פטור כי באמת היה כאן שקול הדעת כי גם על פנחס היה מקום לבעל הדין לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת"

 כלומר, לפנחס היה נרטיב אחר: זמרי זוֹנֶה עם ארמית. אם זמרי היה מציג את הנרטיב שלו, הוא היה יכול להתגונן, כיון שלא באמת חטא. עכשיו, כמובן, עולה השאלה מאליה: שני נרטיבים שונים, מי מנצח? מה האמת? חכו, גם על זה יש תשובה:

"והיה הדין בזה 'שודא דדיינא' ופירש ר"ת על זה שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהיה קרוב למשה רבינו עליו השלום…"

 ישנם מקרים שבהם אין הכרעה בהלכה, והדין נתון להכרעת הדיין. רבינו תם אומר על זה שהדיין אפילו יכול לקחת את הכסף ולתת למי שבא לו, כיון שהדין תלוי בו. ומי השילוח מקיש משם אלינו, ואומר שהסיבה היחידה שפנחס יצא זכאי, במאבק בין הנרטיבים, היא שמשה רבינו היה קרוב שלו, והוא היה הדיין. בהמשך אומר מי השילוח שפנחס לא הצליח לראות את מה שזמרי ראה, כיון שהיה מוגבל לשכל אנושי, שמכיל תפישות וצמצומים של 'מותר' ו'אסור'. אבל אין לי מקום לדון בזה. בכל אופן,

 וואו.

 III.

הטקסט הזה מדהים לא בגלל שהוא מכיר בנרטיבים, ולא בגלל שהוא אינו מכריע ביניהם, אלא בגלל שהוא נותן לגיטימציה מוחלטת לעשות מעשה שהוא לכאורה עבירה, ועוד מהחמורות יותר. וכזו קנאים יכולים לפגוע בו. זמרי בועל ארמית. התורה מראה את זה כדבר אסור. פנחס הורג אותו והקב"ה נותן לו את בריתי שלום, ומי השילוח הופך את כל הקערה על פיה, ולכאורה הופך את מעשהו של זמרי ללגיטימי.

 אלא שחשוב להדגיש: מי שבעיניו זו 'עבירה', אסור לו לעשות אותה. מי השילוח לא התיר לאף אחד לחלל שבת. המימד עליו הוא מדבר, מימד של אִיוּן התודעה ושמיעת הרצון האלוהי, הוא מימד בו אין מחיצות של צמצום, כללים, טקסים או פולחנים. אין 'טוב' ו'רע', אין 'נכון' ו'לא נכון'. יש רק רצון האל. אדם שתופש את חילול השבת כ'חילול' של השבת, אסור לו לעשות זאת. אדם שברור לו שהמעשה אותו הוא הולך לעשות זה רצון האל, בלי להתייחס לשאלה איך הוא נראה בעיניים אחרות, תוך לקיחת הסיכון שהוא עומד לההרג בגלל זה – ובכל זאת – יעשה את המעשה בלי להתייחס ל'מותר לך לעשות את זה'. מי השילוח לא מעניק היתר, אלא פותח את הדרך לחוות חיים מוכוַנים לתדר אחר.

במילים אחרות, לו היה זמרי מכיר בנרטיב שלו כנרטיב, כמשהו יחסי, שנכון רק לו, היה אסור לו לעשות את המעשה. איזה מלכוד: מצד אחד, הסיבה היחידה שבשלה מותר לו לעשות את המעשה היא כי זה הנרטיב שלו. מצד שני, ההכרה בעובדה שזה הנרטיב שלו אוסרת עליו, ממילא, לעשות את המעשה. הרפלקסיה, המודעות העצמית הזאת, הורגת את האותנטי. אבל גם ההליכה אחר האותנטי הורגת – פנחס נקם בו. אז מה אפשר לעשות?

 אני חושב שמי השילוח מודע לפער הזה. הפתרון שהוא מציע, ה'שודא דדיינא', מפיל עלינו את האחריות: היחידי שיודע אם לעקל או לעקלקלות – מלבד האל – הוא אנחנו. אנחנו מספרים את הסיפור של עצמינו, ועלינו מוטלת האחריות להפוך אותו למציאות ככל שניתן. אם השאלה היא מה עושים עם הפער הזה, הרי שהפתרון הוא ליצור מציאות שתהיה מותאמת כל כולה לנרטיב; שהנרטיב לא יהיה יחסי, עוד ברירה מבין הברירות, אלא היחידי האפשרי. אם השאלה היא איך אפשר 'לדבר את' כש'מדברים על', אולי הפתרון היחידי הוא להפוך את הדיבור למשהו אחר לגמרי. אולי לשתיקה, ל'אִיוּן' העצמי, להקשבה למשהו אחר.

 IV.

אני מבקש לקשר את כל זה להגדרות ה'דתי' – 'חילוני' והספקטרום הרחב שנפרש ביניהם. לאחרונה אני נתקל יותר ויותר בחברים שמנסים להגדיר את עצמם על הציר. לדעת: אני חילוני? דתל"ש? דתי? מאמין אבל לא מחויב להלכה? דתיית-מכנסיים או דתי-פאבים. איך מתמודדים עם הצורך הזה, במחיצה שתגדיר לי מי אני?

סרוגים: לייט? מעורב? פיקנטי? מה אני בדיוק? (צילום: יח"צ)

 אולי המחיצות הסוציולוגיות האלה הן אלה שתוקעות אותנו. בסופו של דבר, אולי המבחן לא צריך להיות איפה אני ממוקם ביחס לחברה, אלא איפה אני ממוקם ביחס לעצמי. כמה אני נכון. כמה אני משתיק את האגו העצמי שלי, מוריד את המוּדעוּת, ומנסה להיות אמיתי לגמרי.  זה נכון ביחס לכל נרטיב, זה נכון ביחס לכל מציאות. הורדת המציאות מאפשרת לי לשמוע את הנרטיב האמיתי שלי, להיות חלק מהמציאות בו הוא נכלל, וממילא לצאת לעולם תוך שאני מכוון יותר. זה לא אומר שאני לא אכיר בנרטיב שלי כאמיתי, או שלא אכיר בנרטיב שלי כיחסי: אני פשוט אוציא אותו מהמגבלות האלה. הוא יהיה גם אמיתי וגם יחסי.

 וכתשובה לשאלה 'האם יש אמת אחת', כנראה שהתשובה היא שיש, והיא מוחלטת, אבל היא מוחלטת רק בשבילי.

 V.

"אֲבָל סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

 וּלְחִישָׁה תִּשַׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב."

 (יהודה עמיחי, המקום בו אנחנו צודקים)

מוות, דתל"שים ופרות קדושות | הרהורים לפרשת חוקת

שיחות על דתל"שים ועל חזרה בשאלה חוזרים שוב ושוב בחיים שלי, כמו מוטיב חוזר שמוביל אל פתרון הקונפליקט. וזה עניין מוזר, כי חזרה בשאלה לא עומדת על הפרק אצלי. ובכל זאת, ירושלים מלאה בדתל"שים (כל ראש גלוי הוא דתל"ש. כל בחורה במכנסיים היא דתיה-שלא-רוצה-שידעו), ובחברים שכאלה, והשיחות סובבות סביב הנקודה הזו כמו חץ תקוע שאנשים משרטטים מטרות סביבו.

על כל פנים: זה לא פוסט על למה לא לחזור בשאלה, זה פוסט על איך לא לַמוּת.

ישבתי עם חניכים שלי לפני כך וכך שבועות ודיברנו על דתל"שים. ואמרתי שבסופו של דבר, גם כשבנאדם לא מאמין, גם כשברור לו לחלוטין שאין שום משמעות למצוות האלה, יש סיבה אחת להמשיך ולהיות דתי. דתי במובן של קיום מצוות: שזה עובד. זה הדבר היחיד, כך אמרתי, שיכול לעמוד אל מול המוות. לא לשוא האלים, כל אל, בכל דת הם בני אל-מוות. הם יותר חזקים ממנו. הם אחראיים על המוות ועל החיים: הדת מסתכלת למוות בפרצוף, וצוחקת לו.

המוות, אמרתי להם, הוא כמו קיר ענק שאתה דוהר אליו במכונית שאין לך שליטה עליה. הוא רחוק, אבל המכונית נוסעת ישר, וכבר ברור לך מה יהיה הסוף. והדת, במין היפוך לא צפוי, מעין טויסט בעלילה, מציעה לך יכולת ליטול את מושכות המכונית ולהמריא מעל הקיר.

אבל מה זאת אומרת, הם שאלו.

אתם תמותו בסוף, הסברתי להם את עובדות החיים. כולנו. אני אישית חי בתודעה תמידית שאני אמות בסוף, ושאין עוד צ'אנס. יש לך, כמו כשאומר גרוסמן, הבזק קטן של אור בין חושך לחושך, ואתה יכול לנצל אותו רק בדרך אחת. אור אמר לי פעם: השלמתי עם זה שיש דברים שאני לא אעשה יותר בחיים. אני לא אנגן בחיים בגיטרה על הדשא בסמינריון הדרכה. אני יודע, עברתי את הגיל, כבר אין דרך חזרה. אפשר להמשיך את הדימוי של המכונית: אתה יכול לפנות ימינה בפניה, ולהמשיך אל הקיר בצורה אחרת מכפי שהיית דוהר לו היית בוחר אחרת. אבל בסוף בסוף כולם מתרסקים אל הקיר.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.

בהארי פוטר יש קטע תמוה למדי. השם של וולדמורט הוא שם אסור להגִיָה: אסור להגיד אותו. במקום להגיד את השם שלו, הם אומרים 'הזה שאין להזכיר את שמו'. ממלמלים, אפילו. צירוף המילים הזה הפך להיות השם שלו: כשאומרים 'זה-שאין-להזכיר-את-שמו' כולם מבינים למי צירוף המילים הזה מצביע. למעשה, לו הם היו יהודים, הם היו מקצרים את כל התהליך ופשוט קוראים לו 'The name'. שהרי גם ביהדות נתקלו בבעיה הזו, והצליחו לדלג עליה: ל'זה שאסור להגיד את שמו' אצלינו, אנחנו פשוט קוראים 'השם'. יותר נוח. בכתיבה זה לפעמים הופך ל-ה'. עניין של נוחות. כך או כך, הקיצור הזה הפך להיות שמו של אלוהים בשבילנו. השם המפורש אסור בשימוש? פשוט נגיד שזה ה-שם. בה"א הידיעה, ושלום.
גם התורה עברה תהליך דומה. היא כבר לא 'תורת משה', 'המקרא' או 'הטקסט המקראי'. היא התורה. זו הידועה. אם אתם חשים בצורך לשאול 'איזו תורה', ו'על מה אתה מדבר, לעזאזל?' כנראה שאתם לא משלנו.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

טוב, מה.
קצת נדוש לשאול את ה'טוב, מה' הזה. הרי כולם שאלו. לכולם עניין הפרה האדומה היה קשה. הנה יושב לו בחור בחדרו אשר בירושלים, וחש בחוצפה לחזור ולשאול את אותה שאלה ששאלו כולם: מה הסיפור הזה, עם הפרה האדומה. תגיד, אתה לא חש כשרון מבוזבז? נגר, אולי? אולי תהיה נגר? כי לשאול שאלות על פרה אדומה זה כבר מיצה את עצמו.

גם זו פרה אדומה. סוג של, לפחות.

במילים ספורות, טומאה היא חריגה מן הסדר של העולם, או של החברה. יכול להיות שחזרה מהחריגה הגדולה ביותר, חזרה מהחריגה של הנגיעה במוות, צריכה להתבצע גם היא על ידי מוות. והמוות הזה צריך להיות מוות שלם ביותר: של חפץ נדיר, של פרה אדומה, שלימה, שאין בה מום, שלא בוצעה בה עבודה. שאין שום סיבה שבעולם שהיא תמות, ולהרוג אותה. והחריגה הכפולה הזו תביע לידי כפרה. זה להסתכל במוות, לבצע אותו בכלים שלך, בדרך הסכמטית המדויקת שלך, ולחזור בשביל לספֵּר. בשביל זה שורפים אותה: כדי לבטל את מימד החיים שיש בבשר. בשביל זה, אני מניח, מתבצע הטקס מחוץ למחנה: בשביל להכנס צריך לצאת. ולכן גם, בסופו של דבר, הזורק טמא: כי הוא נגע בחריגה מהעולם. זה שזורקים עליו נגע בתוצאה, הזורק והשורף נגעו בתהליך. בשביל לחזור ממוות, גם מוות של פרה, אתה צריך תהליך של חזרה.
אבל זה נדוש, וכבר כתבתי על זה פעם. ואני רוצה להמשיך הלאה.

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.

אולי זו הנקודה החזקה מכל: החוק. מערכת החוקים. החוק שאין מאחוריו הגיון ואין לתכניו משמעות. שזה לא משנה, יותר נכון, אם יש לו או אין לו משמעות. במורה נבוכים, כשהרמב"ם מדבר על טעמי המצוות, הוא מזכיר את העובדה שאי אפשר לשנות מפרטי המצוות. הסיבה היחידה שהמערכת הזו עובדת, הוא אומר, היא שהיא חוקים. שזו מערכת. ברגע שתפרק את המערכת, הכל מתפרק.

אולי זה מה שיוצא מכאן, מכל הסיפור. לכן פרה אדומה היא חוק, היא מערכת, היא חסרת טעם. הטעם לא רלוונטי בכלל. הדת מציעה, פשוט מאוד, דרך לעקוף את הקיר. כמו הקוסמים בהארי פוטר, שמצליחים לעבור דרך הרציף בתחנה לעולם אחר. אתה דתי? אתה לא תתקע בקיר, אתה תמשיך הלאה, כאילו לא היה קיים. 'המוות הוא חזיון שוא', אומר הרב קוק, וממשיך 'טומאתו היא שקרו'. כשיש דת, המוות אינו כלום. הטומאה שלו אינה שייכת. היא שקר. ולמה זה קורה? כי יש משמעות לחיים. כי החיים הם לא שבריר של אור. כי הוא ממשיך הלאה. כי יש לך משמעות, וזה החלק היפה, גם במוות. המוות הוא לא העניין כאן, המשמעות לחיים, היא הנקודה. חיים שמתנהלים מתוך ידיעה שיש בשביל מה, מתנהלים אחרת.

ואם אני לא מאמין? הקשה אחד מהחניכים שלי (כן, חזרנו אליהם). הדת תעזור לי?

זהו. זו הטענה שלי. אתה 'הגר הגר בתוכם'.

כולנו אגנוסטיקנים. אין דבר כזה מישהו שיודע שיש אלוהים. או שיודע שאין אלוהים. אנשים מנחשים, בוחרים צד. אני מאמין שיש, אני מאמין שאין: בסך הכל שני הצדדים של המטבע שעומד על צירו. הוא לא באמת יכול ליפול לצד אחד ולנוח עליו, כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת. ואז, כשאתה נתקל במוות, המערכת שבה אתה חי מצליחה לשאת אותך הלאה. לכן אנשים חוזרים אל הדת כשהם מול המוות. לכן 'אין אתיאיסטים בשוחות' (ויש, אבל זה נושא לפוסט אחד). לכן אנשים מצטלבים כשהם רואים מת. שמים כיפה בבית הקברות. יושבים שבעה. זה עובד, זה מצליח לשאת אותם הלאה. המערכת של הדת חזקה מהכל.

ואני, אמרתי להם, חי תמיד בתודעה שהמוות יגיע בסוף. אני אתחיל עם הבחורה בתחנה, כי אין לי עוד צ'אנס. אני אלך ללמוד עכשיו משחק, כי אין עוד זמן אחר לעשות את זה. ואני דתי, או מאמין, או אפילו מנסה מאוד להיות דתי ומאמין, כי אין לי עוד צ'אנס.

כשאתקע בקיר, אני רוצה להיות מסוגל לעבור דרכו.


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.