זהות אינה דבר קשיח

א.
זהות אינה דבר קשיח.

לפעמים, בסקרים טלפוניים או בטפסי הרשמה לכנסים, מבקשים ממני להגדיר את עצמי מבחינה דתית. "האם אתה," הם שואלים, "חרדי / חרד"ל / דתי לאומי / מסורתי / חילוני". זו, כמובן, שאלה שתוהה על ההשתייכות הסוציולוגית שלי. אף אחד לא רוצה לדעת מה אני באמת. האם אני מאמין או לא מאמין. מה אני חושב על מדינת ישראל.

מעולם לא סימנתי חרדי, אני חושב. את כל אחת מההגדרות האחרות סימנתי, בהזדמנויות שונות. לפעמים הרגשתי דתי לאומי, לפעמים מסורתי, בפעמים אחרות – חרד"ל. בכל פעם סימנתי משהו אחר. בכנות, רציתי לומר, אני לא כל כך טוב בלהגדיר את עצמי.

ב.
זה קצת מעצבן בעולם מדיד כל כך, אבל האמת היא שזהות אינה דבר קשיח. לפעמים אני ככה, לפעמים אני אחרת. זה קשור לעוד דברים: מי נמצא מסביבי, מה קרה באותו היום, על מה אני חושב באותם רגעים. אם הייתם שואלים אותי כרגע, למשל, את שאלת ההגדרה העצמית, שאלת 'מה אתה?', אני מניח שהייתי אומר שאני בעל עסק עצמאי. מוזר, אבל זה מה שמטריד אותי כרגע.

נכון, הזהות הדתית שלי נמצאת, איפשהו, ברקע, אבל היא יותר חמקמקה ממוגדרת.

אני חושב שזה נכון גם לאנשים אחרים. זה לא בדיוק הגדרת ה'רצף', כלומר שאנשים ממוקמים על פני רצף כלשהו שבין הדתיות המוחלטת והחילוניות המוחלטת, זה יותר שזהות היא דבר חמקמק. הוא נוצר, לרגע, רק כאשר הוא מתבקש להגדרה מבחוץ. כשמישהו שואל 'מה אתה מבין חמשת האפשרויות', או שמישהו בוחן את ההתנהגות שלנו ושואל עליה. תכניס אדם מסורתי לחדר מלא חילונים, הוא יגדיר את עצמו דתי. תכניס אותו לחדר מלא דתיים, הוא יגדיר את עצמו דתי. תכניס אותו לחדר מלא נשים, הוא יגדיר את עצמו גבר, ובחדר מלא הייטקיסטים הוא יהיה בעל עסק עצמאי.

ביומיום אנחנו לא חושבים על הזהות שלנו, אנחנו חיים בתוכה. היא צפה על פני השטח רק כשמישהו מציף אותה. בין לבין, היא תמיד בתנועה. היא אינה דבר קשיח.

ג.
לפני כמעט עשרים ושלש שעות פרסמתי בפייסבוק, שוב, פוסט שכתבתי פעם בבלוג. קוראים לו 'על הדתיים החדשים', והוא פורסם בזמנו בעקבות שלישיית מאמרים של מיכה גודמן במוסף שבת. הוא לא זכה להמון תגובה בפייסבוק, הפוסט הזה, אבל הנתונים לא משקרים; הוא נצפה כמעט אלפיים פעמים ביממה האחרונה, ותיבת ההודעות הפרטית שלי, כמו גם טופס יצירת הקשר בבלוג, מלאים בתגובות לפוסט ההוא.

מבין התגובות, יש שאלה אחת שחוזרת על עצמה, בעיקר מהצד הדתי, וזו השאלה 'אבל למה הם דתיים'. המילה 'הם', במקרה הזה, מדברת על אנשים ונשים שמגדירים את עצמם כדתיים, אבל אינם מאמינים באלוהים או שאינם מקיימים מצוות. זו שאלה טובה, לכאורה: הרי יש פה סתירה בין ההגדרה העצמית ובין המימוש שלה במציאות, לא?

אחת התשובות האפשריות היא שזה מה שקרוי בפסיכולוגיה 'דיסוננס קוגנטיבי', כלומר פער בין עמדה (הגדרה, במקרה שלנו) ובין התנהגות, והדיסוננס הקוגנטיבי יוביל את האדם, לאחר משך זמן, לפרש מחדש את המושג 'דתי', ולהגיד 'אני דתי, שכן זו הדתיות החדשה'. לחלופין, האדם יגדיר את עצמו מחדש, ויגיד 'אני אכן לא דתי'.

וזה נכון, כלומר, דברים כאלה קורים לפעמים. אנשים משנים את תפישת הדת או את תפישתם העצמית. אבל בפעמים אחרות, דברים כאלה לא קורים.

ד.
אני רוצה להציע את עניות דעתי, והיא שזה לא דיסוננס קוגנטיבי. הייתי רוצה להגדיל ולהגיד שדיסוננס קוגנטיבי הוא מסוג הדברים שמתקיימים רק במחקרים פסיכולוגיים, כלומר שעצם הצבת השאלה יוצרת את הדיסוננס, אבל אני לא מתיימר להבין בפסיכולוגיה. אני אצמצם את זה להגדרה עצמית, ואגיד שהדיסוננס, הצרימה, נוצרת רק במבט מבחוץ. רק כשזה מפריע למישהו. רק כשמישהו שואל 'אבל רגע, איך אתה הולך עם כיפה אבל מחלל שבת?'

כל עוד זה לא מפריע, הזהות האישית נעה על פני המרחב הזה שבין הדת והחילוניות, ולא נזקקת להגדרה מחדש. ולכן, כך כמדומני, התשובה לשאלה 'למה אנשים מגדירים את עצמם כדתיים למרות שהם לא מקיימים מצוות?' היא – 'למה לא?'

כלומר, באמת – מה אכפת להם? מה אכפת לי? המקום בו הם נמצאים נוח להם. אנשים סביבם מקבלים אותם. הם באים מתוך עולם דתי, מדברים בשפה דתית, ישמחו שהילדים שלהם ילכו לבני עקיבא כי בסך הכל היה להם נחמד בבני עקיבא, הסביבה שבה הם מרגישים בנוח היא סביבה דתית, אז למה לעשות את השינוי?

בימים עברו הם לא היו מוצאים מקום. החברה הדתית הייתה קשיחה יותר, הגבולות היו סגורים יותר, הם לא היו מוצאים זוגיות, והם היו נזרקים בעל כרחם לחברה החילונית. אבל עברנו את הימים האלה, ושינוי זהות סוציולוגית ושינוי הגדרה עצמית מודע הוא דבר גדול וקשה.

תשאלו א.נשים שחזרו בשאלה או בתשובה: הסביבה משתנה, השפה משתנה, הצורה בה מתנהגים משתנה. אם אין צורך לעשות את זה, למה לעשות את זה? אפשר להתנהג כחילוני בבית וכדתי בחוץ, מה רע בזה, בסך הכל?

למעשה, זו מסורתיות. מסורתיות היא השחייה בתוך הזהות האישית הלא-קשיחה שלך. זה לא 'לעשות את מה שאבא שלי עשה', ולא 'לא לעשות את מה שאבא שלי עושה', אלא לאמץ חלק ולקחת חלק, לעיתים לא מתוך החלטה מודעת, כי 'ככה זה', כי 'למה לא', כי 'זה מה שעושים אצלינו'. אין פה גבולות קשיחים או הלכה שמגדירה את עצמה, אלא לפעמים כך ולפעמים אחרת. לפעמים שומרים שבת שלימה, לפעמים נוסעים לים. למעשה, אני חושד שאלמלא המילה 'מסורתיים' לא הייתה משוייכת לבני עדות המזרח בדווקא, היינו מגדירים את הדתיים / דתל"שים החדשים בתוך 'מסורתיים', ולעקיבא נוביק לא הייתה כתבה.

ה.
ויש כאן עוד נקודה. גם היא, שוב, לעניות דעתי: הזהות הדתית משחקת כאן תפקיד יותר גדול ומשמעותי מאשר זהות סוציולוגית. אנשים לא מרגישים אנטי כלפי הדת. להפך. הם מחבבים את המסורת באופן כללי (גם אם חלק ניכר ממנה מעצבן אותם), הם מחבבים את אלוהים (גם אם לפעמים הם חושבים שהוא לא קיים), הם הולכים בשבת להתפלל בבית כנסת, ו – שוב, באופן כללי – הם מרגישים שהם חלק מהסיפור הדתי.

השלת הזהות הדתית הסוציולוגית גוררת אחריה השלת זהויות נוספות: דתית, רוחנית, חווייתית. יותר קל להתפלל לאלוהים כשאנשים בסביבה שלך מתפללים לאלוהים. יותר קל לשמור שבת באופן כללי כשכולם סביבך שומרים שבת. אין צורך פנימי או חברתי לדחות מעליך את המצוות המקובלות, וכיון שכך – קיום הצוות בא לא מיראת האל או השולחן ערוך, אלא מאהבתו.

אני יודע, בישיבות מסויימות הביטוי 'עבודה מאהבה' משמעו לרצות לקיים את התורה כולה, מתוך דבקות באלוהים ובתורתו, אבל בצורתו הפשוטה יותר, 'עבודה מאהבה' משמעה לקיים מצוות כי אתה אוהב אותם, ללמוד תורה כי אתה אוהב ללמוד תורה, ולהתפלל לאלוהים כי אתה אוהב אותו. זה, ותו לא. כמדומני שזה גם המקרה כאן.

ו.
אגיד בכנות – אני לא חושב שהשינוי הזה נכון יותר, מבורך יותר או מהווה אופצייה דתית חדשה ומלהיבה. אני חושב שזו המציאות.

אני חושב שיש לה יתרונות, כמו היכולת של הדת להוות בית לאנשים רבים יותר שנעים בתוך המרחב הלא-מוגדר שלה ומוצאים בה את דרכם, כמו היכולת להתמודד עם דברים שמפריעים בתפיסה הדתית המקובלת, ולא באמצעות אפולוגטיקה (היחס לאנשים שאינם יהודים, היחס לנשים, תפישות קוסמולוגיות כאלה ואחרות, התעלמות מקיומו של רצף היסטורי בתוך טקסטים, כמו שיטת הרבדים או תורת התעודות, וכן הלאה).

אני חושב שיש לה גם מחירים:
למשל, עבודה מאהבה יכולה להוביל למקרה שיהיה מסמן בלי מסומן, כלומר תפילה שהיא רק שירים וצלצולים, אבל בלי הפונקציה של ה'התפללות' בתווך.
למשל, אבדן הקשיחות הדתית גורם לזה שהמסורת או הדתיות או האמונה לא שורדת לדור הבא. דתל"שים לא יכולים לגדל דתל"שים, כמו שאומר הפתגם.

כך או כך, אני חושב שזה לא רק סיפור סוציולוגי (לרצות להיות חלק מחברה) ולא רק סיפור דתי (לרצות להיות קשור לדת רק לא בתצורה המקובלת שלה). אני חושב שזה סיפור שמורכב משניהם, ומהזהות שנוצרת באמצעות הניגוד בינם ובין החלופות (החברה החילונית, או החילוניוּת).

ובכל מקרה, אני חושב שמה שהכי חשוב לזכור הוא שכל הכפפה של הזהות לתוך מסגרת קשיחה וניסיון לפרש אותה על בסיס המסגרת הזאת לא תופס את המהות האמיתית של 'מהי הגדרה עצמית' או 'מהי זהות', בין אם מדובר בזהות דתית, בין אם מדובר בכל זהות אחרת. זהות אינה דבר קשיח.

גלידה

א.

הטרגדיה הגדולה של ישיבות הקו, לפחות אם מסתכלים דרך נקודת מבטו של אודי מרמלשטיין, לא הייתה העדר ההבנה מבחוץ ולא חוסר הליברליות כלפי חוץ, אלא הידיעה הפשוטה והברורה שאתה יודע מה נכון ומה צודק והמציאות מסרבת להתיישר על פי הכללים האלה. כך למשל הגיע אודי מרמלשטיין להעביר פעולת ערב שבת בסניף אחרי שלמד תורה הרבה ולפחות חצי מזמן חורף של שיעור א', וגם בתיה הקומונרית ביקשה יפה, וכשהגיע עמד ולימד איזו פיסקה יפה אחת מעין אי"ה ברכות ב' והסביר את הכל כמו שצריך ופתאום הרימה מיכל שפירא היפה את ידה ואמרה 'לא הבנתי'.

וכל מה שאודי רצה לצעוק זה יפה אחת לא הבנת בטח לא הבנת למה לעזאזל את לובשת שמלה קצרה וגם שומרת שבת את לא מבינה שזה סתירה ועד מתי את פוסחת על שני הסעיפים, אם אין אלוהים לכי מכאן ואם יש בואי איתי, אבל הוא ידע שהדור לא מוכשר לקבל דברים כאלה ולכן הסביר למיכל שפירא את הפיסקה לאט לאט ואגב כך רמז בעדינות שאסור ללכת עם שמלה קצרה, וכשמיכל באה אחר כך ואמרה לו תודה על ההסבר, וזה ממש מעניין, הוא לא הרחיב בדיבור כי הוא לא מדבר עם בנות (ואפילו נפרד מנעמה בצלאל על תחילת שיעור א' בדיוק מהסיבה הזאת) אבל הרגיש שהיא הבינה.

ולמחרת במנחה, כששוב באה מיכל שפירא עם חצאית קצרה בכחול וחולצה קצרה בלבן, אודי מרמלשטיין ראה אותה והתחרפן כי איך לעזאזל אנשים מרשים לעצמם לחפף ככה בתורה ובשמירת הצניעות, ורצה להגיד לה לעזאזל תראי את כל הבנים מהשבט שלך איך הם סובבים סביבך כמו חתולים נראה לך שככה בת ישראל צריכה להתנהג, אבל הוא ידע שלא אומרים דברים כאלה ורק הלב שלו בכה בפנים.

והוא לא הבין איך אפשר לדעת שהתורה אומרת משהו אחד ובכל זאת לעשות משהו אחר, ואיך כל הרבנים וכל הפוסקים והשולחן ערוך בעצמו כותב וככה סתם קם בנאדם ומחליט לעשות משהו אחר, איך זה אפשרי בכלל. כאילו, חילונים, אז הם חילונים, ובנים הם בנים ובנות הן בנות, ויש דברים שהם מותרים ויש דברים שהם אסורים, וכמו שהרב דרור בעצמו אמר, יש עיגול, יש דברים שהם בפנים ודברים שהם בחוץ וכל דבר הוא או כאן או שם, אז איך בדיוק היא גם מתפללת מנחה והשמלה הקצרה הזאת, ירחם השם.

וזו בעצם הטרגדיה הגדולה של אודי מרמלשטיין, שהפכה להיות חתומה וברורה שנה אחר כך, כשבא שוב להעביר פעולת ערב שבת וראה את מיכל שפירא לבושה כמו בת ישראל כשרה והלב שלו יצא בדילוגים והיה ברור לו שהיא והוא מיועדים זה לזו מששת ימי בראשית והוא בירר דרך אחותו אם היא מוכנה לצאת איתו ומיכל שפירא, שפעם הייתה פחות דוסית ועכשיו היא יותר אבל תמיד התעניינה ברב זצ"ל ותמיד הייתה יפה, אפילו לא לקחה יום לחשוב על זה וישר אמרה לו לא.

ב.

לפני שנועם התחתן עם יסכה דינה יצא לו לצאת עם כמה וכמה בחורות לפגישות קצרות והוא ישב בגינת המשחקים הקטנה שמתחת לישיבת 'הדרת פנים' וניסה לדלות מבין המילים של הבחורות אם הן מתאימות לו או לא. ככה למשל הוא הבין שאורית קופר שראתה סרט בסינמטק היא לא בשבילו וגם בתיה גור שהייתה קומונרית בבני עקיבא היא לא בשבילו ולמרות ששמעון מרמלשטיין אמר שהחלטות מקבלים עם השכל לא עם הרגש, למרות זאת איך שראה את יסכה דינה מיד ידע שהיא ענבי הגפן והוא ענבי הגפן וכל דבר שאמרה היה נאה ומתקבל.

הם התחתנו בחתונה צנועה וגרו בדירה צנועה ובאופן כללי צניעות היא מאפיין של אברכים, במיוחד בישיבת 'הדרת פנים', במיוחד כאלה שעובדים כמיישיבים בתיכונית שליד ופותחים כל משפט ב'לעניות דעתי' כמו שנועם נוטה לעשות, ובערב כשהיה חוזר לדירה יסכה דינה הייתה יושבת ומחכה לו אחרי שהתאוששה מהעבודה והוא היה מכין לה ארוחת ערב סלט וחביתה וטחינה כי זה מה שהוא ידע להכין ובאמת כשהיה מסתכלת עליה אוכלת בעדינות שכזו היה אומר לעצמו שגם אם מתחתנים בגלל התאמה ושכליות ושאיפות וכבוד הדדי עדיין אי אפשר להכחיש שיש דבר כזה, אהבה.

ככה חצי שנה אחרי שהתחתנו, לקראת בין הזמנים, יסכה דינה הלכה לשבת עם נעמי חברה שלה שחזרה מחו"ל ובערב על חביתה וסלט עם טחינה היא פתחה את הפה ואמרה "נועם חמוד, אולי ניסע לאיטליה נאכל שם גלידה?" ומרוב הפתעה נועם התחיל לצחקק מין צחקוק כזה לא נשלט שאומר 'אין לי מושג מה להגיד' וכשהוא ניסה לעצור אותו הוא רק התחיל לצחוק יותר ומיד הלך לאמבטיה ושטף פנים וביקש סליחה שהוא צחק כי בהתחלה הוא אפילו לא הבין שהיא מדברת ברצינות.

כי מעבר לזה שאין להם כסף לאוכל נורמלי ומעבר לזה שהם זוג אברכים דלפון הרי שבחיים בחיים הם לא יצאו מהארץ וכשהתחתנו יסכה דינה הייתה בחורה צנועה ונעימה שידעה שארץ ישראל היא תכלית כל הארצות וכל הנביאים לא נתנבאו אלא בשבילה ויש אפילו איזה מצוות יישוב הארץ לדעת הרמב"ן ואסור לצאת מהארץ רק לשלשה דברים אז מאיפה היא הביאה את האיטליה הזאת עכשיו, וזה גם מה שהוא אמר לה אם כי בשפה נעימה יותר כמו שאמר לו הרב דודי שהיה מדריך החתנים שלו שכל דבר שהוא יאמר לה צריך להיות בשפה נעימה וצריך לדעת שאנשים שונים זה מזה ולא כל מה שברור לו ברורה לה.

ככה אמר וחשב שכל הדברים התיישבו ואפילו בעז"ה בבין הזמנים יסעו לקריית מלאכי או משהו כזה למפעל של בן אנד ג'ריס ויאכלו גלידה טרייה, אבל כשקם בבוקר וראה את הפנים של יסכה דינה ידע שמדובר פה בסיפור הרבה יותר גדול רק שאין לו מושג מה הסיפור הגדול יותר, והוא אמר לה בוקר טוב ונשק לה על הלחי ואמר שהוא אוהב אותה וגם היא אמרה ככה ברוך השם, ואחר כך הלך ללמוד וכל הזמן חשב מה הוא עשה לא נכון ומה הוא צריך לעשות כן נכון. יותר מכל הטרידה אותו העובדה שהוא חשב שהוא מתחתן עם בחורה תמימת דרך שלמדה באולפנה ובמכללה ופתאום יש לה בקשות שחורגות לגמרי מהרדאר שלו, כאילו היא מישהי אחרת לגמרי ואם היה יודע שהיא מישהי אחרת לגמרי אולי לא היה מתחתן איתה מלכתחילה, וזה מקח טעות וכל זה.

בכל אופן לא ככה פותרים בעיות בזוגיות וכיון שאמרה גלידה אמר לעצמו יהא גלידה, ובדרכו הביתה עצר בקיוסק הקטן שמוכרים בו שני בן אנד ג'ריס בארבעים וביקש טובה מיוחדת ושילם עשרים שקלים על חתיכת גלידה וכשנכנס הביתה אמר יסכה דינה מתוקה, קניתי את הזה, צ'אנקי מאנקי או משהו, שיהיה לך טעים ומתוק בזה, וראה איך הפנים המבואסות שלה הופכות להיות שמחות יותר והם התיישבו ביחד במטבח לאכול גלידה במקום חביתה עם טחינה.

ולמרות שהוא לא מאוד אוהב גלידה בכל זאת הוא אכל את הצ'אנקי מאנקי הזה ואפילו ליקק את הכפית ואמר ליסכה דינה 'בחיי שלא ידעתי שגלידה יכולה להיות כל כך טעימה!' למרות שהיא הייתה סך הכל גלידה והוא לא מאוד מבין בגלידות, הכל כדי לראות איך היא מחייכת ומתרצה, והוא הושיט כפית מלאה גלידה ליסכה דינה והאכיל אותה ככה בכפית ואמר לה יסכה דינה, את נהנית מהגלידה? וכשהנהנה וחייכה אליו ולקחה עוד ביס מהגלידה אמר לעצמו שהנה כל האיטליה הזאת יצאה לה מהראש וההדורים יושבו והחיים שבו למסלולם וברגע הזה באמת אפילו שמעון מרמלשטיין לא יוכל להכחיש שקיים דבר כזה, אהבה.

ג.

שמעון מרמלשטיין עדיין לא התחתן עם אף אחת והכי קרוב שהוא הגיע זה לצאת חודשיים עם נעמה בוזגלו שבסוף אמרה לו תקשיב אני עדיין לא ממש יודעת אתה קצת אשכנזי מדי וקצת שכלי מדי בשבילי, כאילו לא תוכל להעניק לי את החום הדרוש, אז נראה לי שלא. הוא יצא פעם גם עם יסכה דינה לדייט אחד והייתה לו דלקת בעיניים שהייתה נראית נורא והוא השתדל להסתיר את זה ממנה ומשום מה זה נגמר אחרי דייט אחד. יסכה דינה לא ידעה שנועם הוא חברותא לסדר אמונה של שמעון מרמלשטיין, ונועם לא ידע שיסכה דינה יצאה פעם עם שמעון מרמלשטיין וזרקה אותו אחרי דייט אחד אין-לו-מושג-למה, אבל שמעון מרמלשטיין ידע את כל הדברים האלה.

וכשנועם הגיע פעם לסדר אמונה והיה צריך לצאת באמצע לשיחת טלפון חשובה סגר שמעון את המורה נבוכים וחשב למה לעזאזל החיים האלה לא מסתדרים כמו שהם היו צריכים להסתדר. ואחר כך כשנועם בא ואמר תקשיב מרמלשטיין אני חייב להתייעץ איתך מצד אחד היא לא מתאימה לי בול מצד שני אני מרגיש כלפיה דברים, נשען שמעון מרמלשטיין לאחור והרהר קצת ואמר תקשיב, נועם, החלטות מקבלים עם השכל לא עם הרגש, וכשנועם הנהן ואמר כן, נכון, הרגיש שמעון מרמלשטיין איזה אפעס יישוב הדעת.

מה לעשות שבסוף האהבה ניצחה והם התחתנו ושמעון מרמלשטיין אפילו היה בחתונה ורקד ורקד עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, ואחר כך חזר לפנימיה למיטת סוכנות עם מזרן דק וארון אחד וקורנפלקס מוחבא בארון שלמעלה וכשאכל מן הקורנפלקס הרגיש שהוא כבר שיעור ז' בן עשרים וחמש רווק זקן ומזדקן שאף אחת לא רוצה בו ובעצם הוא לא באמת חלק אינטגרלי מהישיבה, ומה שבעצם הוא צריך לעשות זה לעבור לעזרת הנשים, שהיא מין אקס טריטוריה של הישיבה וזה כמו הפרסומת ההיא, להיות עם ולהרגיש בלי, ואפשר לשבת שם וללמוד מורה נבוכים ואפילו אפלטון ואריסטו לא עלינו, ועדיין להרגיש חלק מבית המדרש.

וכך עברה לה חצי שנה עד שיום אחד פנה אליו אודי אחיו הקטן ואמר לו תקשיב, שמעון, אתה מכיר את מיכל שפירא מהסניף? ושמעון אמר אני מכיר בקיומה, ואודי אמר אני רוצה לצאת איתה אבל לא יודע, מצד אחד היא לא מתאימה לי בול מצד שני אני מרגיש כלפיה דברים, לא יודע מה לעשות. ושמעון רצה להגיד לו תקשיב החלטות מקבלים עם השכל לא עם הרגש, אבל כיון שהיה זה אחיו הקטן הוא הסתכל עליו ואמר מה הסיפור, תקשיב ללב שלך, לב יודע מרת נפשו, ומיכל שפירא, שפעם הייתה פחות דוסית ועכשיו היא יותר אבל תמיד התעניינה ברב זצ"ל ותמיד הייתה יפה, אפילו לא לקחה יום לחשוב על זה וישר אמרה לאודי לא.

וזו הייתה הוכחה ניצחת לזה שהשכל שליט על הכל והתאוות סתם מבלבלות כמו שכתב אפלטון מפורשות וכל הדברים האלה רק גרמו לשמעון מרמלשטיין להיפרד מההמון ולהשתבלל יותר בתוך עצמו ולשבת בעזרת הנשים ולכתוב המון מחשבות בכתב יד צפוף במחברת שורה חומה שהוא החביא בין הספרים ושם היו כל מיני מחשבות כפירה כמו אולי צריך להפריד דת ממדינה ואולי מדינת ישראל היא לא ראשית צמיחת גאולתינו ואולי הרמב"ם צדק ככלות הכל והמפורסמות הן רק כדי ליישר את האדם, ובזמן הזה לא נותרו לו חברותות כמעט חוץ מנועם שישב ללמוד איתו דרשות הר"ן כל יום בין אחת לאחת וחצי.

וכך היה עד שיום אחד ערב יום ההולדת העשרים ושש שלו הוא ישב לסדר אמונה ופתאום אחרי שבועיים שאף אחד לא התעניין בו פתאום הפלאפון רטט והוא ראה על הצג שנעמה בוזגלו מצלצלת אליו, ומיד ביקש סליחה מנועם והלב שלו דפק כמו משוגע והוא יצא למבואה ואמר היי, שלום, ונעמה בוזגלו אמרה תקשיב, שמעון, אני בדיוק מגיע במקרה לסביבה של הישיבה שלך וחשבתי לקפוץ להגיד שלום ואולי גם לשבת לאכול גלידה או משהו, מה אתה אומר, ושמעון אמר חשבתי שנפרדנו, ונעמה אמרה כן, אני יודעת, זה באמת לא הגיוני וזה אבל הייתי בחוץ והרגשתי שאני חייבת לצלצל אליך.

והלב של שמעון דפק והשכל שלו אמר לו וואי, תקשיב, זו טעות אל תעשה את זה כבר נפרדתם והכל, וכדי לא להתלבט אפילו שמעון שמע את עצמו אומר טוב, בסדר, בשש ככה במרכז המסחרי? ונעמה אמרה וואי, אתה מפתיע אותי. חשבתי שתגיד לא. אז כן, יאללה. וכשהוא חזר לנועם הוא אמר לו אתה לא מבין, נעמה התקשרה אלי ואנחנו יושבים לגלידה, ונועם שהיה משום מה מהורהר כל הלימוד הסתכל עליו ואמר וואי, גלידה באמת יכולה להיות רעיון טוב.

ד.

לפני שיסכה-דינה התחתנה עם נועם יצא לה לצאת עם כמה וכמה בחורים כמו למשל שמעון מרמלשטיין שהסתכל הצידה כשהוא דיבר איתה וכמו למשל יואל ההוא שהגיע עם מכנסיים קצרים לפגישה אבל איך שהיא ראתה את נועם מיד אמרה לעצמה אוקיי, זה נראה יותר נורמלי, ואכן אחרי כך וכך זמן הוא היה האיש שלה, והוא היה אברך בישיבת 'הדרת פנים' והיא הייתה מורה לחינוך מיוחד והם ישבו יחד בדירת שיכון הפועל שני חדרים עם מטבחון קטן ואכלו סלט וחביתה עם טחינה והלב שלה גאה מאושר.

וכך היה לזמן מה עד שיום אחד נעמי חזרה מאיטליה ואמרה את לא מבינה, יסכה דינה, כל כך יפה שם. כל כך כל כך. ויש שם בפירנצה גלידה, את לא מבינה. בחיים לא טעמתי גלידה כזו. את אוכלת משהו קר והלב שלך מתחמם. ונעמי הייתה ידועה בחיבה הפסיכית שלה לגלידות כך שתכף ומיד ידעה יסכה דינה שאין ולא היה עוד מקום כזה, וכבר התעורר בה איזה חשק שכזה לעלות על מטוס ולאכול גלידה באיטליה. אבל מה, נועם לא בעניין.

נועם אמר שבאמת שמע אומרים שגלידה הוא דבר טעים, אלא מה, קודם כל, אין להם כסף. ושנית, אסור לצאת מארץ ישראל אלא לשלשה דברים בלבד. אשה כבר יש לו ופרנסה הוא לא ימצא שם כי שם הם לא בעניין של אברכים שיושבים כל היום ולומדים, ובשביל ללמוד תורה יש לו את הישיבה ובכלל יש בארץ הכל, כך הוא אמר, מדבר בדרום ושלג בצפון ומפעל של בן אנד ג'ריס ליד גדרה והוא יקח אותה לשם בבין הזמנים אם היא רוצה.

וכשנועם אמר את זה ליסכה דינה מיד היא העלתה על דעתה את כל הבחירות המטופשות שהיא עשתה בחיים כמו למשל ללכת ללמוד חינוך מיוחד במקום ללכת לטיול גדול אחרי השירות וכמו להתחתן עם אברך וכמו לאכול סלט עם טחינה כשהיא בכלל לא אוהבת טחינה, וכאילו כמה זמן אדם חי, המון זמן ובכל הזמן הזה היא לא תצא לחוץ לארץ אף פעם? חבל שלא התחתנה עם יואל ההוא שאולי הולך עם מכנסיים קצרים וזה לא שייך אבל מצד שני ברור שהוא עכשיו הולך עם תיק גדול על הגב באיזה מסלול בהרי האלפים והלא היא יכלה להיות שם עזר כנגדו.

ככה ישבה יום שלם וחיכתה שנועם יחזור מסדר צהריים וחשבה לעצמה בינתיים איך היא מקריבה את כל הנאות החיים בשביל איזה בחור אחד שעד לרגע האחרון אפילו לא ידעה אם היא רוצה להתחתן איתו או לא, וכך האכילה את עצמה בסרטים, אבל כשנועם בא בערב הוא הגיע עם חבילה גדולה של בן אנד ג'ריס ואמר קניתי את הזה, צ'אנקי מאנקי או משהו, שיהיה לך טעים ומתוק בזה, וזה דחק את כל המחשבות האלה לצד ויסכה דינה התיישבה במטבחון הקטנטון שלה כדי לאכול גלידה עם נועם.

והגלידה הייתה טעימה מאוד ואפילו קצת מנחמת אבל רק כשראתה יסכה דינה איך נועם אוכל את הגלידה בהנאה ואומר בחיי שלא ידעתי שגלידה יכולה להיות כל כך טעימה, היא ידעה שיום יבוא ויהיה להם כסף והם יטוסו לפירנצה ויאכלו שם גלידה, אוהו איזה גלידה, ונועם אמר לה יסכה דינה את נהנית מהגלידה? ויסכה דינה הנהנה ולקחה עוד ביס מהגלידה הקרה והרגישה איך הלב שלה מתחמם.

[המשך יבוא]

אני כל כך עסוק בזמן האחרון

א.

לפני חודשיים בערך הלכתי לאכול סעודת ליל שבת עם יואב, והוא עדיין לא חזר מהתפילה אז עמדתי בחוץ וחיכיתי לו. בדיוק הייתה תפילת הפגנה מול עוד מסעדה לא-כשרה שנפתחה בירושלים, ואנשים עמדו ושרו שירי שבת בקול. ישבתי על הספסל וחיכיתי ליואב, ופתאום ראיתי שני חסידים עוברים מולי בבגדי שבת; שטריימל, גרביים משוכים, קפוטה. הטיתי אוזן, ושמעתי את אחד החסידים אומר לשני:

"נו, זה בדיוק אותו הסיפור עם פיות השיניים."

ב.

אני אוהב להיזכר ברגע הזה: היה בו שבריר של אמת. כמו שפעם אחרת הלכתי לקנות אופניים משומשים בחצי השני של העיר, ונכנסתי לחנות אופניים בחניה של קניון חרדי. הקניון עצמו היה קטן מאוד, צפוף מאוד, על גבול המשפחתי, ובחנות היו מוכרים נחמדים מאוד והמון קונים, חרדים ברובם המוחלט.

אחד, בן ארבעים וחמש בערך, ביקש אופניים. לא משנה איזה, פשוט אופניים. שני חסידים עם מעיל ארוך ביקשו אופניים להשכרה, ואחר כך גלגלו את המעיל למעלה, דחסו אותו לחגורה (!) ורכבו משם. ילד בן ארבע עשרה יצא לרכב לבית שמש עם כובע שחור, ובכל הזמן הזה הסתובבו שם אמא אמריקאית אחת ושתי בנותיה, חרדיות גם הן, שביקשו לקנות אופני פעלולים נוצצים.

זה היה נהדר.

ואז יצאתי משם וראיתי את המודעה הזאת.

נהדר, מה יש לומר.

ג.

שיחה ששמעתי פעם בגן סאקר (באמת!), בין זוג חרדי באמצע דייט:

"אני לומד טורשולחנערוך. את יודעת מה זה טורשולחנערוך?"

"לא"

"זה ספר ההלכה הגדול. כולם לומדים את זה. גם הרב של אבא שלך, מזה הוא פוסק"

"מעניין. כולם מהספר הזה, אתה אומר?"

"כן, ומה את עושה?"

"אני מעבירה חוגים ביצירה. אתה יודע, פאייטים ומסגרות. כאלה."

ד.

אלחנן ניר כתב פעם משהו יפה:

אולי בכל זאת

כָּל יְמֵי הַבַּחֲרוֹת הָיָה מַשְׁחִיר עַצְמוֹ
עַל חִדּוּשֵׁי הָאַחֲרוֹנִים
חוֹסֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל
בַּתְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה
בִּילָדִים שֶׁלּוֹ שֶׁדָּפְקוּ וְאָמְרוּ הִגִּיעַ זְמַן.
עַכְשָׁו הוּא מִתְנַדְנֵד,
פֵּאוֹת עֲיֵפוֹת שֶׁלּוֹ נָעוֹת בִּכְבֵדוּת
אִשְׁתּוֹ קְצָת נְבוֹכָה שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ.
הוּא אוֹמֵר לָהּ:
אוּלַי בְּכָל זֹאת

ה.

'כל מה שעולה מתכנס' של פלאנרי אוקונור הוא אוסף קטן וראוי, של סיפורים קצרים, המפרק יפה את הגזענות ואת ארצות הברית של אמצע המאה. אותי הוא מעניין, כרגע, בעיקר כספרות דתית. אפילו לא במובן של 'ייצוג המתח בין הקתולים והפרוטסטנטים', אלא בפשטות; כספרות שהאמונה, אלוהים והגאולה משחקים בה תפקיד מרכזי.

 דווקא כי אין הרבה כאלה.

אני מכיר ז'אנר אחד של ספרות כזו: ספרות חרדית (ואני קורא כאן ספרות חרדית גם למה שמכונה 'סיפורי עולם קטן'). הספרות החרדית מתייחסת לאלוהים באחת משתי הצורות – האחת, דאוס אקס מכינה, כלומר שהאל מופיע ופותר את הבעיה. הגיבור במצוקה? יתפלל ויופיע נס. ואפילו לאו דווקא בהתרת הקונפליקט, אלא גם בהובלת העלילה: צירופי מקרים שאינם צירופי מקרים, אלא 'נס'.

הצורה השני היא הרקע של המרחב הסיפורי. האל נוכח ברקע, אבל הוא אינו המוקד. כמו שני הסיפורים שנזכרתי כאן לפני רגע: אנשים הולכים ומדברים ביניהם על פיות שיניים. קונים אופניים. כמו שטיסל, כמו סרוגים. יש אלוהים, אבל הוא אי שם ברקע, והסיפור הוא סיפור שמתרכז באדם ובמערכות היחסים סביבו.

[אוף טופיק: מעניין לחשוב על זה בהקשר שתי התמות המרכזיות שאיתן מתמודדת הספרות החרדית: קונפליקטים סביב המשפחה, וספרות מתח, שבה הגיבור צריך לשמר את הסדר על כנו].

ו.

הצורה השנייה, בה פתחתי, היא דווקא זו שפחות מעניינת אותי כרגע. היא מייצרת את הספציפיות, את הקונקרטיות, אבל לא מעבר. המקומות המעניינים יותר הם אלה שבהם אלוהים הוא זה שמנחה את העלילה ולמעשה מייצר 'נס' שגואל את העולם. זה יוצר ספרות מאוד חינוכית, כיון שההתרה באה מבחוץ, באמצעות כח על שמשיב את הסדר על כנו.

וחזרה לפלאנרי אוקונר; מה שמעניין במיוחד בספרות שלה זה ההיפוך של הסיפורים. בניגוד לספרות החרדית, שבה, בזכות האל, הגיבור זוכה לתיקון והעולם זוכה לגאולה, הרי שאצל אוקונר התהליך הוא שלילי. הסיפור מקבל התרה שלילית (הגיבור מת, נפצע, מתאכזב וכן הלאה) דווקא בגלל העדר האל. במילים אחרות, האל משחק כאן תפקיד הפוך; הוא לא מניע את העלילה. היא נעה בלעדיו, ומגיעה למקום שלילי. ובדרך זו תולה אוקונר את חלאיי העולם המודרני בהעדרו של האל או בהעדרה של האמונה. מה שמייצר, מחד, סיפורים אמינים ו'מערביים' (במובן העלילתי של המילה), ומצד שני סיפורים שמסוגלים לתת לאלוהים מקום מרכזי.

זה קצת מזכיר את תארי השלילה של הרמב"ם: אולי הדרך היחידה לדבר על אלוהים היא לדבר על העדרו.

ז.

אני קצת מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה. אין לי מושג.

אולי במקום זה, עוד סיפור לסיום: פעם הלכתי עם חברים לאכול צ'ולנט ביום חמישי בערב, אי שם בשכונות החרדיות בואכה מוסדות זוועהיל. נכנסנו לאיזה מקום קטן מול ישיבת מיר ושם היו פרסומות של קוקה קולה ושני יהודים עם סיר ענק של צ'ולנט, וקנינו והלכנו לאכול באיזו גינה ציבורית.

עוד אנחנו אוכלים והולכים עברו לנגדינו שני בחורי ישיבה חרדים, והאחד אמר לשני בכאב לב:

"אני כל כך עסוק בזמן האחרון שאין לי זמן לכלום. אפילו לאלוקים אין לי זמן."

(כך אמר, 'אלוקים'. בקו"ף. ואחר כך המשיך ללכת ואנחנו המשכנו לאכול צ'ולנט והעולם חזר להיות מה שהוא תמיד, ורק המתכנן העירוני של ירושלים תכנן את מנורות הרחוב שלה כך שיתנו אור יותר צהוב משאר מנורות הרחוב בשאר הערים, כי יש הוֹד קדוּמִים בעולם.)

על תפילה שיוויונית

[במקום הבהרה: זה לא פוסט על שוויון אלא פוסט על תפילה. אני לא מבקש להתייחס לנשים ביהדות או למעמד הנשים בכלל, אלא לאיזושהי תנועת נפש שלי.]

מצאתי את עצמי מהרהר השבת, בפעם המי-יודע-כמה, על מניינים שוויוניים. מניינים שנפרשים על פני הספקטרום הרחב שבין תפילה אורתודוקסית ובין תפילה חילונית, בין מניין שפני כולם מכוונים לירושלים ובין מניין שהמוקד הוא הקהילה – ולכן כולם יושבים במעגל. התפילה במניינים שאינם אורתודוקסיים אינה חוויה חדשה לי; מצאתי את עצמי מתפלל, בעבר, בכמעט כל סוגי המניינים. השבת התעוררה המחשבה הזו שוב, בעקבות סוף שבוע שעשיתי עם בית המדרש 'דרישה', ובו התפילות היו שוויוניות. אני לא רוצה לנתח את כל חווית סוף השבוע, אלא רק על התפילה. וגם זה, לא בתור התמקדות על בית המדרש הספציפי. הדברים האלה מתייחסים גם לקהילות אחרות ברחבי הארץ והעולם, וגם לחוויה האישית שלי, כעומד מול האל.

כשהתפללתי במניינים האלה שמתי לב לשלשה הבדלים מהותיים בין המניין האורתודוקסי המקובל ובינם. הראשון הוא, כמובן, היחס לנשים. הנשים במניינים שוויוניים אינן מודרות מהתפילה, אלא מהוות חלק ממנה. במקומות מסוימים הן נוטלות חלק שווה, ובמקומות אחרים הן נוטלות חלק גדול יותר – אם כי, עדיין מוגבל באמצעות ההלכה. הנושא הזה משיק ומושפע משאלת היחס לנשים ולאשה ביהדות, וכבר נכתב עליו רבות. השני הוא היחס לנוסח תפילה המקובל. מניינים מסוימים משנים אותו, אחרים רק מוסיפים לו דברים, ויש כאלה שלא נוגעים בו כלל. הדבר השלישי, שעליו רציתי לכתוב, הוא הרכות של התפילה.

קצת אסתבך בניסיון להסביר מהי 'רכות' של תפילה. זה קשור גם להבדל שבין חזן וחזנית, להבדל שבין לרטון או למלמל את התפילה ובין להגיד כל מילה ומילה בה. זה קשור למבנה של בית הכנסת – אם הוא מעוצב סביב הקהילה (כמו אצל עדות המזרח) או אל ארון הקודש, וזה קשור גם לצורה שבה התפילה הופכת להיות מעין חוויה רוחנית, מרוממת, ורדרדה למדי, אפילו חייכנית, מלאת שיניים צחורות עד אימה. זה קשור לשאלה האם אנחנו מתפללים כי רוצים או מתפללים כי צריך, ובין היתר, זה מתקשר גם לאורך התפילה – שמושפע ישירות מכמות השירים ששרים בה. האם שרים, כמה שרים, מה שרים. בשטיבל שליד הבית שלי, דרך משל, לא שרים את התפילה. לפעמים יש ניגונים, אבל הניגון אינו למילות התפילה (אותם אסור לשיר) אלא נכנס בין בית שיר אחר למשנהו. במניינים שוויוניים יש איזשהו מגע קרליבכי, והשירה משתלטת על התפילה והופכת את התפילה עצמה לשירי מקהלה רכים.

הכלה יכולה להיות אחת התנועות הכי אלימות בעולם. יכולה להיות, כתבתי, כי בכל זאת – חיבוק ונתינת מקום הם גם מהתנועות הכי רכות שיש. השאלה העיקרית היא האם המחובק רוצה את החיבוק או נרתע ממנו. כי אם הוא רוצה, אז החיבוק הוא נהדר. ואם הוא לא רוצה, אז אין לו לאן לברוח. כמו תנועת ה'הכלה' של בתי הספר: לא משנה מה תעשה, יכילו אותך. לא משנה מה תעשה, תהיה חלק מאיתנו. אנחנו מקבלים אותך כמו שאתה, ולכן אין לך שום אפשרות להיות אתה; אי אפשר למרוד בתנועה של ההכלה, כי גם המרד מוּכָל. ממילא, אין איך לצאת. תמיד תהיה חלק.

ויש משהו שמרתיע אותי באותה רכות של תפילה. באיזשהו מקום, תפילה רכה הופכת להיות תפילה שהיא בהכרח שבח, הודאה או בקשה. אבל גם הבקשה, שהיא, לכאורה, היחידה שמצביעה על זה שיש משהו שלא בסדר באופן כללי בעולם הזה, גם היא נעשית ברכות, בהתפנקות, ב'אתה כל כך אוהב אותי, אולי תעשה לי טובה'. אין כאן אפשרות לדרישה, לטרוניה או להטחת דברים כלפי האל. אין כאן אפשרות ל'ברוגז' או לריב. אני רוצה לצעוק, להתעצבן. להיות אדם, לא מלאך מזמרר בקולות רכים ונוגים. אני רוצה למלמל את התפילה שלי. אני רוצה להיות מודר ממנה. לא כמו אותם בתי הכנסת שבהם הכניסה נמצאת מקדימה, כך שאם אתה מאחר הכל רואים אותך. גם לא כמו אותם בתי הכנסת שאין להם 'מאחורה'. שאתה חייב להיות חלק מהתפילה, יהיה מה שיהיה. אני רוצה שיהיו לי אחורי בית הכנסת, שאני אוכל לעמוד שם, להסתובב עם עצמי. להיכנס ולהישאר בחוץ.

האם זה קשור להכנסת הנשים למרחב התפילה? לא בהכרח. יש גם מניינים כאלה שאינם שוויוניים, ויש גם להפך. אבל נוצרה אצלי תחושה שיש קורלציה בין האחד לשני, וככל שהתפילה נהיית פחות ופחות מסורתית, כך גם הרכות הולכת ומשתלטת. אני קצת חושש להגיד את זה, כי אמירה כזו תשליך איזו תפישה מהותנית על נשים ונשיות, וכגבר אני לא מבין בזה כלום, אם אפשר בכלל להבין. אני רק יודע שבאחד השיעורים הקבועים בהם אני משתתף שמתי לב שהבנות לא מדברות בנוכחות בנים. וכשניסיתי לברר למה, גיליתי שקיים 'שיח גברי', שהוא שיח אלים. שיח שמתווכח, שמטיל ספק בהנחות היסוד, שמשוכנע בדברים שהוא אומר ובוטח בהם. הבנות שדיברתי איתן חשו מאוימות מהשיח הזה, וממילא לא פתחו את הפה. כוונתי לומר שאולי, כמו שיש שיח 'גברי' יש גם שיח 'נשי' (שאינם דווקא לגברים או לנשים), שהוא יותר רך ומכיל ופחות מאיים. יכול להיות שיש באמת שיח כזה (אני לא יודע, כפי שאמרתי, אני לא מבין בזה בכלל), ושאולי הוא מייצר את הרכות.

תפילה רכה הרבה יותר. נשות הכותל, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זה קשור קצת, מהכיוון האחר, לשינוי בטקסט.  שמעתי הרבה פעמים בקבלות שבת חילוניות את 'ירדה השבת על בקעת גינוסר', או אפילו את 'אני רוצה תמיד עיניים להלל' של נתן זך, אבל איש לא הביא את 'אין לי צורך ברחמיך, שלושים ושתיים שנה עמדתי תחת שמיך' של אותו נתן זך. הביאו את שירי אלוהים של יהודה עמיחי, אבל לא את 'אל מלא רחמים' שלו או את 'אלוהים מרחם על ילדי הגן שלו'. זה כמו לחבק את הילד, במקום להתייחס אליו כמבוגר: הפנייה אל האל בצורה רכה מפרקת את האחר, את הסובייקט הגדול, ומכילה אותו בתוך הקהילה. ממילא, קווי המתאר של האל הופכים לשבריריים ונטולי זהות.

האמת צריכה להיאמר – התפילה הקבועה שלי אינה תחנונים. היא אינה הטחת דברים, ואני בקושי תופש אותה כפניה אל האל. זה לא שבכל פעם שאני מתפלל אני מוצא את עצמי מתווכח; לרוב אני ממלמל את הדברים שצריך למלמל, לעיתים מציץ בפלאפון, לא יותר. ועוד: זה לא שהתפילה המסורתית צועקת את עצמה. היא מהללת ומשבחת ומליאה בתארים שמשפילים את האדם ומגדילים את האל. אולי זה מה שמציק לי, ולכן אני ממלמל אותה (להתווכח, נניח, היה מרגיש לי הרבה יותר טוב) אבל אבל חוסר היחס הזה הוא נינוח, הוא טבעי לי; אני מתפלל כי אני רוצה. לעומת זאת, כשאני נמצא במניין שכולם שרים ואני היחיד ששותק, אני חש כמו בתוך מלכודת דבש. זה מתקשר לי קצת לדברים שחשבתי פעם על ההלכה האורתודוקסית. במהלך ויכוח כזה או אחר מצאתי את עצמי אומר שאני מעדיף לחטוא, ובלבד שיהיה חטא. כלומר, שאין לי רצון להרחיב ולפורר את ההלכה כך שתכיל אותי כבן לגיטימי, תמיד, בתוך גבולותיה. בלי קשר לשאלת השרידות, ובטח בלי קשר לשאלת הלגיטימיות (ההלכתית, ובכלל) של הצהרה כזו, רק ביקשתי להגיד שאני רוצה את הגבולות כדי שאוכל למצוא את עצמי בתוך המערכת הזאת, בין אם בפנים ובין אם בחוץ. כי אם אין פנים ואין חוץ, גם הדבר עצמו אינו בנמצא.

התחושה הכללית שלי אומרת שזה מתקשר לדברים יותר בסיסים בדת ובתרבות. כלומר, שיש משהו בדת שמחייב חלוקה של פנים וחוץ, להדרה של מישהו אחר וכולי וכולי. לא יודע מה אני חושב על זה. בניגוד למרבית הפוסטים בבלוג שלי, הדברים האלה הרבה פחות ברורים לי, ויותר משניתחתי משהו, כתבתי את התחושה שלי. ממילא, זו אינה הצעה לפתרון או קריאה לפעולה. יותר מזה: הדרת הנשים מהחיים הדתיים מפריעה לי הרבה יותר מכל מה שכתבתי לעיל (אם כי – גם כאן, אין לי מושג מה לעשות). כמובן, אין לי משהו נגד מניינים שוויוניים כאלה ואחרים, להפך. רק רציתי להצביע על משהו שהפריע לי השבת.

למה אין סופרים דתיים

ה'טרולים' של עולם קטן התוודו. במניפסט מנוסח באופן סביר הם הסבירו שהם בסך הכל  "רוצים למחות כנגד השיח הרדוד בחברה הדתית וחוסר העומק ביצירה", וכי "כולנו חונכנו לאור החזון של יצירה דתית עמוקה, מורכבת ומתוחכמת, אך נראה שמשהו התפספס. לצערנו אפשר לסכם את היצירה הפנים-דתית כפריקת תסכולים בשורות קצרות ומילים גבוהות." ולקינוח, "נמאסה עלינו ההסתכלות הפונקציונלית הרדודה", תוך קריאה לחשבון נפש. אני משתדל, לאחרונה, להמנע מהתייחסות לסערות רשת, אבל הקריאה לחשבון נפש, תוך השתמשות במילה 'פונקציונלית' האהובה עלי למדי, גרמה לי להגיב. ההתייחסות שלי תנסה לצאת קצת מהדיון ב'עולם קטן', והאם ישנה יומרה ספרותית כלשהי ל'רשות הדיבור', המדור בו כל אחד מפרסם מה שהוא רוצה. לא זה הנושא. כפי שהציפו חבורת 'נובלס', השאלה האמיתית היא מה רמת השיח בנושאי היצירה בציבור הדתי, והאם החזון של 'יצירה דתית עמוקה, מורכבת ומתוחכמת' הוא אכן חזון ריאלי.

זה קצת נוגע בדברים שבולג כתב בזמנו בבלוג שלו. בולג טוען כי:

"בשדה הסמנטי ההלכתי טענות אומנותיות לא יכולות להתקיים. פה יש רצון, סקרנות ועניין, וממול מותר ואסור על בסיס תקדימים בטקסט. רבנים יכולים לנמק את האיסור, ויש לא מעט היגיון בחלק מהנימוקים האלה, אבל למעשה הם לא ברי שיח. ההלכה לא מבוססת על לימוד והבנה עמוקה של הקיום האנושי, אלא על תקדימים."

וכן:

"פגשתי רבנים שחושבים שאם הם יתנו לי טקסט שתומך בדבריי הם מסייעים לי, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? וכי אינני יודע שאני צודק? כמו רבי יוחנן בשעתו גם אני, לא מחפש הצדקות הלכתיות לעולם הפנימי שלי, פשוט נמאס לי לצטט. אני רוצה ברי פלוגתא, אני רוצה דיון שמבין את השאיפות שלי ומביא אותן בחשבון, שיהיה לי עם מי לדבר. "

יש משהו במה שהוא אומר. היהדות אכן לא מתייחסת לצורך שלו באמנות, והשיח סביבה נוגע רק בגבולות ההלכתיים: האם מותר או אסור לעשות משהו. האם מותר או אסור לראות ציורי עירום. האם מותר או אסור ליצור. כשהייתי בשיעור א' שאלתי את האברך שלי אם מותר לכתוב בזמן שאתה בישיבה. בתגובה הוא סיפר לי שכשהוא היה צעיר הוא ניגן בגיטרה, וכשהתחיל ללמוד בישיבה הוא הלך לשאול את הרב דרוקמן. הרב דרוקמן אמר לו להפסיק, ומאז (שמונה שנים!) הוא לא נגע בגיטרה. והוא חושב – כך אמר – שמן הראוי שגם אני אפסיק לקרוא ולכתוב, שאתרכז בתורה.
הערכתי אותו מאוד, אז הפסקתי. היו לי חודש וחצי קשים נורא, ואז חשבתי שוב ועשיתי כמוהו – הלכתי לרב דרוקמן. הרב אמר שכמובן, מותר לי לקרוא ולכתוב, ושאני אקרא לאברך ההוא לשיחה. הנקודה שאני מוצא בסיפורון הזה היא לא סגירותו של העולם הישיבתי, אלא תפישת הטוטאליות שלו. האברך ההוא תפש שכדי להיות 'דתי באמת', אתה צריך להתנתק לכמה זמן. להיות רק שם. והשיח, כפי שאמר נתנאל, נשאר ברמת המותר / אסור.

אני לא מבין במוזיקה, ציור, פיסול, ובכלל – לא מבין באמנות שהיא לא טקסטואלית, ולא מבין גדול בספרות וביצירה עצמה. ובכל זאת, אני רוצה לדבר על כתיבה וקריאה. אורי אורבך קרא בזמנו לנוער הדתי: 'הטובים לתקשורת', ואחרים קראו לנוער ללכת לכל מיני מקומות אחרים. אני לא רוצה לקרוא לאף אחד ללכת לשום מקום. גם כי אני חושב שהטובים יגיעו לשם בעצמם, וגם כי, לעניות דעתי, הבעיה עם הספרות היא בעיה הרבה יותר שורשית.

לפני שדנים על מצבה של הספרות ראוי לדלג מעל הפח שנפלו בו אנשי חבורת 'נובלס', ולחלק בין קריאה וכתיבה: קריאה מפענחת טקסט קיים. כתיבה יוצרת אחד חדש. כמובן, גם הקריאה שונה מאדם לאדם ומייצרת הבדלים בקריאה, כך שאפשר לומר שהטקסט (הספר, הראיון, התורה) נכתב מחדש. במובנים אלה, הרבה מאוד מהיצירה היהודית לאורך הדורות היא תהליך של קריאה ופרשנות, למרות שהיא יוצרת טקסט משל עצמה: התהליך מתבסס על טקסט קיים ונסיון הפענוח שלו. הכתיבה, לעומת זאת, היא ליצור את הטקסט כאילו יש מאין: יש דף חלק, ואתה יוצר עליו משהו. אתה לא מתייחס ישירות לדברים שקדמו לך, או שאתה מביא אותם ומעקר לחלוטין את המשמעות המקורית שלהם, כמו שעשו המדרשים והחסידות אצלינו, ומדון קישוט ועד בורחס, בתרבות העולם.

בורחס, היישר מויקיפדיה. שמתי תמונה סתם כי אני אוהב אותו.

החלוקה הזאת משמעותית, כי בעוד שדתיים קוראים יותר (בין אם ספרות ובין אם גמרא, תורה וכדומה), הם לא בהכרח כותבים יותר. ובהתאמה, יש הבדל משמעותי בין רמת השיח הספרותי בציבור הדתי ובין רמת היצירה בציבור הדתי. נגיע לזה עוד רגע.

חלק ניכר מקיומה של הדת, כל דת, הוא המסורת. מסורת היא שימור המצב הקיים, לא יצירה של משהו חדש. לכל היותר אפשר לקחת כלים ששימשו אותנו להתמודדות עם מצב קודם ונסיון להחיל אותם על המצב החדש שאנחנו מתמודדים איתו כעת. חלק ניכר מהתודעה הדתית מבוססת למעשה על קיומה של המסורת: אנחנו המשך של הדורות שלפנינו, כולנו חלק מהסיפור הגדול שנקרא 'עם ישראל', ואנחנו ממשיכים לעשות את מה שעשו דורות על גבי דורות לפנינו. כמובן שבפועל המצב שונה, ואנחנו לא עושים בדיוק את מה שהם עשו, אבל זה לא משנה. השאלה היא באיזו תודעה אדם הולך בעולם, ואדם דתי הולך בעולם בתודעה של שימור מה שקדם לו.

אפשר ליצור איזושהי הקבלה בין המסורת ובין הקריאה. שניהם מתייחסים למשהו שקיים כבר, בעבר, ומנסים להחיל אותו על המצב כרגע. אולי אני לא דוגמה, אבל למדתי בישיבה תיכונית ולמדתי בישיבת הסדר שמרנית יחסית, וממה שאני מכיר – הרבה מאוד אנשים קוראים, ולאו דווקא זבל. קוראים עגנון, קוראים הרמן הסה, קוראים שירה. קוראים וקוראים וקוראים. אבל הכל מתייחס לטקסט המקובע. זה מזכיר לי – כשהייתי בשביל ישראל שמתי לב שיש שם כמות עצומה של שירה בציבור (בנסיון לא מודע – ככל הנראה – ליצירת גיבוש, ואכמ"ל). בכל פעם שהייתי משנה מהמילים, אם זה בכוונה ואם זה בטעות – הראשונים שהיו קופצים ומתקנים אותי היו הדתיים. מן אובססיה לדיוקו של הטקסט הקבוע, המוכר, המסורתי.

אבל כתיבה, ויצירתיות בכלל, הן בדיוק להפך. יצירתיות היא לחשוב מחוץ לקופסה. לשבור את המסגרת. לקחת את המצב הקיים, לפרק אותו ולבנות אותו מחדש. לא רק לבדוק את הגבולות: לשבור אותן. לא להיות בנאלי, לא להיות משעמם. לאתגר את הקורא. להביא לו משהו אחר לגמרי. כמובן, בשביל שתהיה לקורא איזושהי יכולת התייחסות לטקסט אני חייב לשמור על מסגרת בסיסית, אחרת יצא לי משהו כמו פינגנס וייק, ואולי אף פחות קריא מזה. אני גם צריך להכיר את המסורת הספרותית שקדמה לי, לדעת את מה ואיך אני שובר. אבל אני חייב לשבור. בשביל ליצור משהו חדש אני חייב שהוא יהיה חדש, לא דומה למה שהיה לפני כן.

אני חושב שהבעיה מובנת. גם בלי להכנס להגדרות מהי יצירה 'דתית', מכל כיוון שלא נסתכל על זה, אין אפשרות ליצור משהו חדש שגם משמר את המסורת. זה קשה במיוחד בטקסטים, כיון שאין איזשהו קיבוע של פיסול במסורת היהודית, וגם לא של מוזיקה וגם לא של ציור, אבל טקסטים מקודשים, ושיח טקסטואלי, יש לרוב. והשיח הזה כובל יותר משהוא משחרר. ושוב, הוא כובל בעיקר את התוכן: אם אני מחויב למסורת ולשימורה, לכל היותר אני יכול לחדש בכלים, אבל לא בתוכֶן.

גם כאן צריך לעשות איזושהי הבחנה קטנה בין שירה ובין פרוזה: שירה היא תמונה. סיפור הוא התרחשות. כשאני כותב סיפור אני לוקח את המצב הקיים, האקספוזיציה, ומביא איזשהו 'פתאום' ששובר אותו. בשירה, מספיק לי לתאר את הדברים המוכרים בצורה אחרת. בפרוזה אני חייב שגם הדברים שקורים לא יהיו מוכרים. שהתנועה עצמה תהיה יצירתית.

ואכן, חידוש בכלים זה משהו שעוד עובד לא רע בשירה, ולכן יש לא מעט דתיים-כותבי-שירה. יחד עם זאת, באחת מהסדנאות שלי שהעברתי לנוער דתי מגוון שמתי לב שבעוד שהכתיבה של החבר'ה הליברלים מאוד פתוחה בצורתה, משוחררת מהחריזה ומסוגלת להביע הרבה, הרי שהכתיבה של השמרנים יותר היא מחורזת, שקולה, לפעמים נתונה בסד של אקרוסטיכון (!), ולרוב גם לא מסוגלת להביע את מה שהם רוצים. אז עד כמה שאני מכיר, יש לא מעט משוררים דתיים, חלקם אפילו טובים, אבל רובם ככולם מהצד היותר ליברלי של החברה הדתית.

אמרנו חידוש בצורה, אבל לא בתוכן. יש גם מוזיקאים לא רעים בכלל, ולא מעט זמרים שחוזרים בתשובה ונשארים זמרים טובים. אבל מי שמכיר את התנועה המקוננת על חזרתו בתשובה של אביתר בנאי, ועל הצורה שבה הטקסטים שלו (לא המוזיקה שלו!) הפכו להיות בנאליים למדי, בוודאי מבין על מה אני מדבר. אני מכיר המון סוגים של חוזרים בתשובה שנשארו אמנים: ציירים, פסלים, מוזיקאים, אפילו משוררים.
אבל אני לא מכיר סופר אחד שחזר בתשובה ונשאר סופר טוב. על פי מה שכתבתי, אפשר אולי להבין למה.

אני רואה לנכון לתת הסתייגות קלה: כנראה שיש כותבים דתיים טובים. אני לא מכיר הרבה, אבל סביר להניח שיש. במובנים רבים הם טובים לא בגלל שהם דתיים, אלא למרות שהם דתיים. הם כותבים כאנשי העולם הגדול, ואם הם כותבים על הדת, זה מהזוית הלא מחמיאה שלה. נוהגים לתת כדוגמה את עגנון, אבל עגנון היה אמביוולנטי בכתיבתו על הדת (מה שדב סדן כינה 'כפל הפנים' ואחרים מכנים 'האירוניה העגנונית), ובעצמו חי כחילוני כ13 שנים. דוגמה נוספת שנותנים היא הרב סבתו. אני לא רוצה לדון בו כרגע, אלא רק להפנות את תשומת הלב: עד כמה הרב סבתו משתמש אחרת בשפה ובדימויים, אל מול עד כמה התוכן שלו אומר משהו חדש. ואפילו לא צריך להרחיק עד לשם, ומספיק לבחון האם הספרים שלו מציירים תמונה או מספרים עלילה. זה נובע, אני חושב, כי עלילה צריכה מניע, קונפליקט, וקונפליקט דתי יהיה (בהכרח) התמודדות עם הדת.

אז האם יש עוד סיכוי ליצירה דתית משמעותית? אני קצת סקפטי בנושא. אבל אני יכול לומר שהדרכתי ב'נופשיר', שמאגד יוצרים דתיים צעירים מכל רחבי הארץ, ובסדנאות הכתיבה שלי יש לא מעט יוצרים דתיים בגילאי תיכון. ממה שאני מכיר, הם לא רעים בכלל. האם זה יביא לפריצת דרך? קצת קשה לי להגיד עכשיו. אני מניח שלא. אולי בתחומי השירה. כך או כך, השיח העוסק ביצירה בחברה הדתית אינו רדוד. לא בצורה יוצאת דופן, לפחות. ואי אפשר לסכם את היצירה הפנים דתית בפריקת תסכולים בשורות קצרות. חוסר עומק ביצירה? ובכן, אולי.

אבל יש בעיה אחרת, והיא הרבה יותר בסיסית ממה שחבורת הטרולים הצביעה עליו: בשביל להיות סופר גדול, אדם צריך להיות קצת כופר.

——-

6.6.13
הוספה מאוחרת, שנוסחה היטב בזכות ארגמון: להאמין פירושו להקשיב, ליצור פירושו לדבר.