הדס (עדיין שם זמני), פרק ב

(פרק א' זה כאן)

לחתול קראו שפם. 'זה בגלל השפם שלי', כפי שהצהיר בגאווה. מהנינוחות שבה הוא ישב, התלקק ודיבר הוא היה נראה כמו חתול בקיא במה שקורה בעולם, סוג של גבר בן שישים עם כרס קטנה וקצת עבר בטחוני. אבל הוא היה לא יעיל במידה מפתיעה. לא היה לו מושג איך יכול להיות שהוא מדבר ('חתולים יודעים לדבר', אמר, 'חוץ מאלה שלא יודעים'). לא היה לו מושג איזו ארץ זו, איזה זמן זה, מהי העיר הגדולה הקרובה ובעיקר לא היה לו מושג איך הדס הופיעה שם. היו לו, כמובן, דעות נחרצות על כל דבר אחר.

הוא כן ידע להגיד שזה הגיוני שזה יקרה, כי זה 'בית של מכשפה'. זה היה בית של מכשפה כי מי שגרה שם לפני כמה שנים הייתה מכשפה. קראו לה מרתה. שפם לא ידע לספר עליה הרבה, ומה שידע לספר עליה היה קשור בצורה הרבה־יותר־מדי מפורטת לאוכל שלו ('היא הייתה מכינה לי חביתות!'). אבל הוא ידע להגיד כמה דברים בכל זאת; היא הייתה מכשפה. היא לא הייתה מאוד מבוגרת. היא נעלמה יום אחד בלי להסביר לשפם – או לעכבר שלו, האדון תומס סימון בר־סימון השלישי (עכברים לא נודעים במקוריותם בבחירת השמות שלהם) – לאן היא הולכת. 'כמו חיוך,' אמר שפם. 'לרגע היא הייתה פה, ופתאום – פוף! נעלמה'.

כל זה לא עזר להדס במיוחד. היא חזרה לסלון, התיישבה על הספה וניסתה להבין. זה היה די ברור שהיא עברה למקום אחר – ארץ קסומה, אולי? היא לא קראה מספיק פנטזיה כדי לדעת איזו ארץ ומאיזה סוג וממה היא צריכה לפחד. זה היה די ברור שזה מקום שחתולים מדברים בו, אז זה, נניח, היה בסדר. חתולים מדברים, שיהיה. לפחות זה לא הציפורים שמדברות. אבל רגע, למה שיהיו בכלל ארצות קסומות? ולמה דווקא היא? ומה בעצם קרה? היא ניסתה לחשוב על זה כשפתאום הבינה שאף אחד לא גר בבית הרבה מאוד זמן, אבל הבית היה נקי. איך בעצם זה קרה? לא היה לה שמץ.

היא רצתה לנקות משהו (כשמנקים את הבית מנקים את הראש, אבא שלה נהג להגיד), אבל לא היה שום דבר לנקות ובעצם בכלל לא היו שם מטאטא או יעה. היא רצתה לראות טלוויזיה אבל לא הייתה שם טלוויזיה. גם לא עיתונים. גם לא ספרים. שום דבר לברוח אליו. הדבר החכם לעשות היה לקחת שוב את הסל עם הפירות (פתאום חשבה – ממתי הפירות האלה בכלל? ומאיפה?) וללכת בשביל שיגיע לאנשהו, כנראה לכפר או עיר או דרך, שיהיו שם אנשים שיוכלו לתת לה תשובות. היא התכוננה לקום מהספה כשלפתע צלצל פעמון מאי שם. היה לו קול עמוק, כמעט קטיפתי, כמו שפעמון אמור להישמע, רק שלא היה פעמון בכל הבית. בכל מקרה, הניחה הדס, אם יש פעמון כנראה מישהו עומד בדלת. היא קמה לפתוח.

ה'מישהו' היה בחור צעיר. הוא לא עמד בדלת אלא בשער. למעשה הוא גם לא עמד בשער, אלא במרחק מה ממנו, כאילו השער והשטח מעבר לו מלאים בנמלי אש אדומות (פעם היא קראה בויקיפדיה שנמלי אש אדומות הן היצור החי המסוכן ביותר. אחר כך מישהו תיקן את הערך למשהו כמו 'נמלי האש מהוות סכנה' או משהו כזה, אבל היא ידעה). הוא היה בערך בגיל שלה, עם שרירים דקים וקשיחים, שיער מטונף וחצ'קונים שלא־נדע. הוא לבש בגדים חומים והיה יחף, וכשראה את הדס יוצאת מהדלת הפנים שלו רטטו בתערובת של יראה והתלהבות. "מרתה!" הוא לחש.
"אני לא מרתה," אמרה הדס, "אני הדס".
הקול שלה הלחיץ את הבחור, משום מה, כי הוא כרע על ברכיו, הליט את פניו בידיו ואמר "גבירתי המכשפה, אני מאוהב".
"תנחומי," אמרה הדס, שלא ידעה מה היא צריכה להגיד.
"אני צריך שיקוי אהבה," אמר הבחור.
"אני לא מכשפה," אמרה הדס. "סתם מישהי שעוברת כאן. אתה צריך את מרתה".
הבחור בהה בה בטמטום. "את מרתה," הוא אמר.
"אני לא," התעקשה הדס.
"המכשפה," לא התייאש הבחור, "את יכולה להכין לי שיקוי אהבה?"
"בטח," אמרה הדס. "כלומר, מה. למה. במי אתה מאוהב?"
"מאוהב באדל הבת של הטוחן" אמר הבחור. "שיקוי".
זה היה כמו בויכוחים עם הבנים בתנועת הנוער; פשוט לא היה עם מי לדבר. היא התייאשה. "חכה כאן רגע," אמרה לבחור, הסתובבה וחזרה לבית. כשנכנסה הביתה חשבה מה לעשות, ואז ניגשה למטבח, לקחה כוס עץ, מילאה מים מהקומקום (הם עדיין היו חמים), הוסיפה קצת קקאו וקצת תבלינים (היו שם קינמון, הל, פלפל שחור, ומשהו שהיא לא זיהתה אבל היה כתוב עליו בגדול 'לשימוש פנימי בלבד'. היא הניחה שהוא לא יזיק), ויצאה עם הספל החוצה.
"קח," אמרה לבחור.
הוא לקח את הספל בידיים רועדות.
"חכה," אמרה לבחור. "הוראות."
הוא חיכה.
"ככה," היא אמרה, "קודם כל אם אתה לא באמת אוהב אותה זה יהרוג אותך; חצי תשתה אתה, חצי תשתה היא. את החצי שלך תשתה עכשיו. אחר כך לך, תגיד לה שיש לך משהו להביא לה. קח אותה למקום יפה, אולי ליד הנהר או משהו (היא קיותה שבאמת יש שם נהר, אבל הבחור הנהן), תקטוף לה שלשה פרחים, הושב אותה ותן לה לשתות את השיקוי הזה. לא פחות משלשה, והשיקוי צריך להיות חם. ואם זה לא עובד, אין מה לעשות ואפשר להתייאש."

"תודה," אמר. "תודה תודה תודה. הנה שי צנוע לגבירתי המכשפה," אמר והוציא צרור בד מהכיס שלו. בצרור היו כמה זרעים. לא היה לה מושג איזה זרעים ומה היא צריכה לעשות איתם, אבל היא לקחה אותם בארשת פנים רצינית. הבחור הרכין ראש, ואז ברח. כלומר נמלט. כלומר רץ בשביל כאילו דובים רודפים אחריו. היא הניחה שזה יכול לקרות במקום הזה.

כשחזרה לבית שפם היה שרוע על כרית קטנה שישבה על אדן החלון. "את באמת מכשפה," הוא אמר.
"זה לא היה שיקוי אמיתי," אמרה הדס. "סתם, לקחתי דברים מפה ומשם. עשיתי כמו שלמדתי במאסטר שף".
"חי נפשי!" אמר תומס העכבר. הוא צץ מאיפשהו וצפצף. "גם מאסטר וגם שף! הוא בוודאי קוסם גדול מאוד!"
הדס התעלמה ממנו. "הוא לא הסכים לעזוב אותי," היא הסבירה לשפם.
"כן," אמר שפם, "ככה זה. הם מפחדים ממכשפות. חושבים שהן מביאות מזל רע, אז בדרך כלל כמה מהם מנסים להרביץ להן או להרוג אותן או להפך. הם מגיעים לכאן רק כשהם חייבים, ואז כבר אין להם ברירה, הם לא יחזרו אחורה. מעניין מה הוא מצא בבת של הטוחן".
"אין לי מושג מי זו הבת של הטוחן," אמרה הדס, "ואני לא מכשפה".
"טוב," אמר שפם. נראה שבזה הסתיימה השיחה, כי הוא חזר להתבונן בחלון.
כל הסיטואציה הייתה מוזרה מאוד, והדס חשבה על זה שאולי היא לא חייבת ללכת לכפר כבר עכשיו. אפשר אולי לחכות רגע, לבדוק אם יש שביל בכיוון אחר. בינתיים היא הרגישה שלא בנוח בסלון, עם החתול הזה רובץ שם, והחליטה לבדוק רגע מה יש בחדר העבודה עם התנור הגדול.

היה שם תנור גדול.
וגם כמה כלי קרמיקה עם מתכונים לטחינה "כמו שדודה שלי אוהבת להכין". מי בכלל צריך מתכונים לטחינה? הרהרה הדס, זה הדבר הכי פחות מסובך שיכול להיות.
היו שם גם כמה כלים שבלי שום ספק לא היו כלי קרמיקה; היה שם גם רובה עתיק שעון על הקיר מאחורי עמודת הכלים, והמוני צנצנות עם תוויות, וקופסה שהיה כתוב עליה 'מסוכן מאוד, לפתוח רק אם כבר מתים'. היה שם גם שולחן עץ גדול במרכז החדר, ועוד שולחן עבודה קטן בצד. הדס חשבה שאפשר היה לעשות שם סטודיו מחול נחמד מאוד אם לא היו שם, ובכן, כל הדברים האלה. על שולחן העבודה היו כמה ספרים ושלש מחברות. על אחת מהן היה כתוב 'שיקויים' באותו כתב יד שבו נכתבו כל התוויות. הדס לא הייתה סקרנית, אבל –

טוב, נו, היא הייתה סקרנית. היא לקחה את המחברת ופתחה אותה. בעמוד הראשון הייתה רשימת שיקויים לצד רשימת מספרים. היא דפדפה במהירות לעמוד 121, 'שיקוי אהבה'. בראש העמוד היה כתוב בגדול 'שיקוי אהבה'. לא הייתה שם רשימת מצרכים ולא הוראות הכנה. היה כתוב שם רק:

"לא שווה להסתבך. מספיק לאלתר משהו עם מי ברז רתוחים ותבלינים אקראיים, לתת לבחור או לבחורה, לשלוח אותם למקום יפה (בשוליים נכתבה הערה: אולי לשלש האבנים הגדולות ביער?), להגיד להם לחזר אחד אחרי השניה ולהזהיר אותם שיהיו מנומסים כל חייהם או שהשיקוי יבער להם בבטן."

ואחרי שקראה את זה, התיישבה הדס המומה על הכיסא, פשטה רגליים קדימה ולראשונה הרגישה שאין לה מושג מה בעצם קורה כאן.

הדס (שם זמני), פרק א

א.
בוקר אחד, כשהתעוררה הדס מחלומותיה הטרופים (היה שם אדם שנהפך לחרק או משהו שכזה, היא כבר לא זכרה), גילתה שהיא לא נמצאת במיטה שלה המוכרת והאהובה עם כרית הפוך והמצעים עם הציור של הדובונים. היא הביטה סביב; המיטה המוכרת והחדר המוכר התחלפו בחדר עשוי עץ ובמיטת עץ שבה היא התעוררה. בחדר היו גם ארון בגדים, שולחן עבודה קטן, כיסא קלוע קש ותמונה של פרחים. בחלון, שהייתה אמורה להשתקף דרכו הכביסה המכובסת (אך עדיין מלוכלכת) של רוזנצוויג, השכנים המעצבנים, היה ניתן לראות במקום זה פיסת גינה, יער ושביל קטן שהתפתל לו.

אני עדיין ישנה, אמרה הדס לעצמה, אבל כיון שהיא הייתה בחורה מעשית היא אחזה בזרועה וצבטה היטב. דקות ארוכות אחר כך עדיין היה לה ברור ללא ספק שהיא ערה; מעבר לצביטה, אפשר היה לזהות את זה כי בחלומות אין ריח, והחלון שלה הדיף ריח חזק של יסמין, לימון ומשהו שנראה היה כמו דיר עיזים. בחורה אחרת, אפילו נועה (שהייתה הקפטנית של קבוצת הכדורסל, והיה לה שיער שהיה צריך להופיע בתכניות אירוח בתפקיד עצמו), הייתה מתיישבת על הכיסא ומנסה לעכל את הסיפור ולהבין איפה היא, למה דווקא היא ומה ההורים שלה חושבים עכשיו, אבל הדס הייתה בחורה מעשית, והיא פשוט ניערה את הראש והלכה לחפש מברשת שיניים בבית החדש.

בבית החדש לא הייתה מברשת שיניים. היה בו מטבח גדול שהתחבר לסלון (עם ספות, שולחן אוכל וכוננית ספרים קטנה), ועוד שלשה חדרים. אחד החדרים היה נראה כמו חדר עבודה של קרמיקאית, כולל תנור גדול, ובחדר השני, שהיה חדר השינה ככל הנראה, היא התעוררה. דלת אחרת הובילה למרתף, שהיה מלא בחביות, צרורות של ירקות ומשהו שהיה נראה כמו יין ביתי בבקבוקי זכוכית ישנים. הדלת האחרונה הובילה לחדר שירותים ואמבטיה שהייתה נראית, באופן מפתיע משהו, בדיוק כמו האמבטיה של הבית הרגיל שלה.

לא הייתה שם מברשת שיניים אבל הייתה שם כוס עץ קטנה, מלאה עד חציה במים, שעליה הוטבע סמל של שיניים גדולות. אין שום היגיון בלשתות נוזל לא מוכר מתוך כוס עץ שאת לא מכירה, אז הדס רחרחה את זה קצת: היה לזה ריח של מנטה. היא שתתה קצת מהנוזל; היה לו טעם של מנטה. אם יש לזה ריח של מנטה וטעם של מנטה, אמרה הדס לעצמה, זה כנראה מי פה, והיא שתתה את הנוזל, ניערה בפה וירקה לתוך הכיור. הפה שלה התרענן לו, והדס הנידה בראשה ואחר כך הלכה לבדוק אם יש קפה במטבח. אם הייתה מסתכלת לאחור הייתה רואה את כוס העץ מתמלאת מעצמה מחדש במי פה, אבל היא מיהרה אל הקפה ולא הסתכלה.

את הקפה היה קל יחסית למצוא. הוא היה בצנצנת זכוכית קטנה מעל הכיור במטבח, אבל את הקומקום החשמלי היה קשה יותר למצוא. זה היה קשור בעקיפין לזה שלא היה שם קומקום חשמלי, או חשמל בכלל. במקום זה היא הצליחה למצוא את הקומקום, שהיה קומקום שורק שהוצב על הכיריים. אם הדס הייתה מסתכלת, היא הייתה רואה שאין שם גז, או חיבור לגז, או משהו, אבל כל מה שהיא רצתה היה קפה, ולכן היא סובבה את ברז המתכת הקטן שהיה ליד הכיריים, והסתפקה באש כחולה ויפה שהתפשטה מתחת לקומקום, הרתיחה את המים וגרמה לקומקום לשרוק (השריקה הייתה דומה באופן מפתיע לנעימת ה'בוקר טוב' מעוץ לי גוץ לי, אבל הדס לא הייתה מרוכזת ובלי מספיק קפאין בדם, והיא לא זיהתה). הדס שפכה מים רותחים לתוך כוס הקפה ובאה לפתוח את המקרר ולהוציא חלב. הבעיה הייתה, כמובן, שלא היה שם חלב, כי לא היה שם מקרר, ולכן התיישבה הדס על הכיסא הקטן והגבוה שליד הדלפק, שתתה את הקפה שלה בלי החלב וניסתה להבין מה לעזאזל קרה.

היא שתתה כוס קפה שלימה לפני שנאלצה להודות: זה היה קפה טעים מאוד, אבל עדיין לא היה לה שמץ של מושג מה קרה. אתמול בלילה היה יום מאוד מאוד רגיל. היא קמה בבוקר. היא הלכה לבית הספר. היא קנתה סנדויץ' חביתה ותפוח מהקיוסק של שמוליק המניאק, היא למדה עד ארבע אחר הצהריים, היא התווכחה עם שתי מורות, היא חזרה הביתה, דיברה קצת עם אמא, אכלה טוסט לארוחת ערב, ישבה עם חברות, הלכה לישון, וקמה בבוקר במקום אחר לחלוטין, כנראה בזמן אחר לחלוטין, עם אותו פיג'מה מאולתרת שהיא ישנה איתה בדרך כלל (מכנסי כדורסל קצת קרועים וטישירט סוף מסלול אוג' 15 שהיא לקחה מאח של חברה שכנראה לא ידע על זה מעולם), ומה עכשיו? בית ספר כנראה אין. הדבר הראשון שהיא צריכה להבין זה איפה היא, ואחר כך להבין קצת איך היא חוזרת הביתה, ואז כמובן לחזור הביתה. לא שהיא התנגדה במיוחד לטיול בחוץ לארץ, אבל כל הסיטואציה הייתה יותר מדי מוזרה, וההורים כנראה דאגו בבית, אז –

בארון שבחדר היו בגדים במידה שלה. היא לבשה חצאית חומה וסנדלים שהיו נוחות במידה מפתיעה, ארזה כמה פירות בסל קטן שהיה במטבח, ופתחה את דלת הכניסה. הדלת נפתחה למבואה קטנה עם כמה מעילים ומגפיים, ואחריה היה שביל מרוצף שהתפתל לו בעליזות סביב גינת ירק קטנה, יצא מהבית החוצה, אל היער והתפתל בין העצים עד שנעלם. הבית ממנו הדס יצאה היה נתון בקרחת יער קטנה שנתנה לה קצת אוויר לנשום, כי היער עצמו, היה, ובכן, יער. הוא היה עצום וסבוך, מלא עצים גבוהים (לא היה לה מושג איזה עצים אלה) ומטפסים ועשבים נמוכים, פרחים, והכל רחש וזמזם והתחושה הכללית הייתה שעכשיו אביב. היא התלבטה אם ללכת בשביל, והסתפקה בזה שבינתיים תעשה איזה סיבוב קטן מסביב לבית ותראה מה יש בצידו השני. היא הלכה בשביל הקטן שליד הגינה והקיפה את הבית. בקצה הגינה היה מחסן, וכשהקיפה את הבית כולו, היה שם שטח קטן ומרוצף שיצא מהסלון ושימש, כנראה, כמרפסת. בקצה המרפסת ישב שם עכבר קטן ושתה נוזל אפור מכוס קטנה עוד יותר.

עכבר! אמרה הדס, למרות שלא פחדה במיוחד (בכל זאת זה היה מחוץ לבית), ולמרות שהעכבר היה פחות מוזר מהעובדה שהוא שתה נוזל מכוס.
'אהההה!' צווח העכבר. היה לו קול צפצפני, אבל אנושי במידה מפתיעה.
זה לא היה מוזר יותר מלהתעורר בבית אחר לחלוטין, ולכן הדס לא צרחה או עלתה על כיסא או אמרה 'האם אתה מדבר, מר עכבר?' מה שללא ספק היה מוציא אותה מנומסת במידה כזו או אחרת. במקום זה היא הסתכלה עליו ואמרה 'וואט. דה. פאק'. היא לא קיללה בדרך כלל, אבל הלא אתם מבינים שבסיטואציה הזו לא הייתה לה ברירה.
אבל מפתיע עוד יותר היה חתול שמנמן, כתום ומפוספס, ששמע את הצווחה של העכבר והגיח מעבר לפינה. כשראה את הדס הוא התיישב על המרפסת בכבדות, לקלק את כפתו ואמר 'את המכשפה החדשה?'.

____
(המשך יבוא)