לצאת, בשביל שיהיה איך לשוב | הרהורים לסוכות

1. לפעמים אדם מוצא את עצמו דורך במקום הלא הנכון. הוא נולד במקום הנכון, והיה לו טוב. הוא גדל במקום הנכון, ועדיין היה לו טוב. הוא לא סבל בשום שלב. לא נותרו בו טראומות, אבל אז הוא מגיע לשלב שבו הוא מבין שהוא במקום הלא נכון. אבל לגמרי. שכל החיים שלו עד עכשיו היו טעיה אינסופית במבוך. שפתאום הוא בן ארבעים, מכריס ומקריח, נשוי ומצליח, והדימוי שלו הוא בכלל לא מי שהוא צריך להיות, ורק עכשיו הוא מבין איך כולנו תקועים בתוך הגבולות של עצמינו. בחברה בה אנחנו חיים. בתדמית שאנחנו יוצרים לעצמינו.

2. והוא מבין שהוא כלוא, אבל אין לו מושג אם הוא רוצה לצאת לחופשי. כי לפעמים, מה לעשות, טוב לנו עם האשה שבחרנו לעצמינו. עם המשפחה שגידלנו. עם העולם כפי שהוא. והוא היה רוצה שהעולם כפי שהוא ימשיך להיות כך, רק עם מרחבים מעבר לאופק. יותר נכון: רק עם אופק.

3. שזו שאיפה שמקיפה הרבה אנשים, בהרבה תחומים: ליצור מרחב שהוא דינמי, שהוא אחר. מרחב שהוא לא מתוחם בגבולות. אנשים רוצים שהמרחב החינוכי יהיה יותר דינמי. שהדת תהיה יותר דינמית. שהכל יהיה יותר רך.

4. אין דבר כזה. גבולות הם יציבים. הם אמנם יכולים להיות ממוקמים בהרבה מקומות, אבל הם חייבים להיות ´גבול´. או קיר. בין אם מדובר במרחב חברתי, כמו ´החברה הדתית´, ובין אם מדובר במרחב פיזי, גיאוגרפי, כמו בית. בית ללא קירות הוא אינו מבנה. לכן, כשאני אומר מרחב דינמי, אני בעצם הולך למרחב אחר, עם גבולות רחבים הרבה יותר, אבל הם עדיין קיימים.

5. אבל סוכה חייבת להיות דירת עראי. אוקסימורון ידוע. אם דירה, איך עראי. אם ארעי, איך דירה. כמו לבקש מבית להיות בשבילך ´הבית´ למשך שבוע, ואז ללכת למקום אחר.

6. והנה המרחב הדינמי: הזמן. הוא עראי. כלומר, במובנים מסוימים אתה חייב שכל הסיפור יהיה זמני. אתה חייב להתייחס למשהו כנקודת יציבות. הבעיה עם מרחבים היא הקביעות שלהם. גם כאשר הגבולות דינמיים, אני עדיין מתייחס למרחב באופן קבוע. אני נע בתוכו, אני מתכתב איתו אני מנכיח אותו. באיזושהי דרך, אפשר להגיד, הוא תמיד שם.

7. הדברים שאתה הכי לא מתייחס אליהם (אבל בהפגנתיות, וברקיעת רגל והפנית עורף), הם הדברים שהכי נוכחים בחיים שלך.

8. כמו אקסית: אחרי שאתה נפרד, אתה מבין עד כמה הייתם ביחד.

9. וגם הסוכה מנכיחה את העובדה שתמיד היה בית. שפתאום אין. שיש איזו נדידה. העונות מתחלפות, הגשמים מגיעים. הסוכה היא הרגע של הדינמיות: בין אור לחושך, בין שתי עונות. בין שנים שונות. אפילו ממוות לחיים. הולכים, כי הולכים. ורגע לפני ששוקעים לתוך השגרה הקפואה של החורף, רגע אחרון של דינמיות. מעין הכנה להנחתה לקראת חג הפסח. שנדע, לפני שאנחנו שוקעים בשינת החורף, שאפשר לצאת ממנה.

10. הרגע שבו אתה יוצא מחוץ לסוכה: אין רגע כזה. אתה הוא הסוכה. לכן הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, כי הם ממילא בדרכים. והגמרא אומרת: ´תשבו בסוכות´ – ´תשבו כעין תדורו´. כלומר, תשבו בסוכות כמו שאתם בבית, כדי להנכיח את חסרונו של הבית. שהרי לעשות פיקניק בחוץ אנחנו ממילא עושים מדי פעם בפעם. בטח בקיץ. אבל פחות מכך ישנים, ופחות מכך רובצים על הכורסא וקוראים ספר, אבל בחוץ.

11. וזה הפתרון של איש העסקים: להיות אחרת לזמן מה. ללכת לטייל. לקחת שנה הפסקה וללמוד לפסל בפימו. אבל זמנית. רק בשביל להנכיח שהוא כבר לא דורך במקום: שהוא יצא מהבית, וחזר אל הבית. שני המקומות נותרו יציבים. הזמן, הוא מה שהיה דינמי כאן. וגם אותו אנחנו מנכיחים. סיפור אחר.

12. והסוכה, אם כן מנכיחה את הדינמיות. את ההליכה במדבר. לא את ארץ ישראל, לא את מצרים: את עצם ההליכה. את העובדה שאנחנו עם של נוודים. גם במרחבים אחרים. גם במקומות אחרים: תמיד להתחדש, אבל תמיד לחזור לאותה נקודה.

13. [אנשים שיודעים אומרים: ככה גם אהבה].

ברנרד פיקרט: יהודים הולנדים פורטוגזים ספרדים במאה ה-18 יושבים בסוכה.
(רשיון חופשי, נלקח מויקיפדיה)

מודעות פרסומת

מעברים, מרחבים | לפרשת מסעי

א. 

אני כותב לכם את המשפט הזה במסדרון. עכשיו אני בחדר. לא, שניה, אני בחדר אחר. לא, רק רגע, אני הולך למטבח. אני אוהב לכתוב כשיש פירורים על המחשב הנייד שלי. בכלל, אני בבית שלי. לא, אני בישיבה. בבית שלי, בעצם. בספריה העירונית הכי טוב. לא, בבית של סבתא. בקיוסק שליד התיכונית. והעניין הכי משעשע, שזה בכלל לא רלוונטי לכם איפה אני כותב את זה.

זאת אומרת, אני יכול להחליף מרחבים כאוות נפשי, אבל המקום בו אני נמצא לא מהווה בשבילכם גורם לקרוא או לא לקרוא, להסכים או לא להסכים. אתם יושבים דבוקים למסך המחשב שלכם, הגב שלכם נטוי קדימה בזוית בלתי הגיונית, העיניים מאיימות להעצם מרוב עייפות: למה זה משנה איפה אני כותב? מקומות? הרי אני קיים רק וירטואלית, והמסך שלפניכם הוא חלון למרחב חסר מיקום. מרחב לא קונקרטי, חסר חיבור למשהו.

תחשבו על האינטרנט כעל מדבר גדול: חלל גדול, שהמיקום הגיאורפי של המימדים בו חסרי חשיבות. תחשבו על מישהו שהולך בו ואחר כך מספר לכם: הייתי בנקודה אחת במדבר. אחר כך הלכתי לנקודה אחרת. אחר כך הלכתי לנקודה אחרת. אחר כך הלכתי לנקודה אחרת. את הנקודות הוא מכנה בשמות שמהוות סימן רק בשבילו: הם נושאות משמעות רק למי שהיה שם. להגיד 'האבן הירוקה' לא אומר לכם כלום, אבל בשבילי זו נקודת ציון מעולָה ביער שתחת הבית. כך גם בשבילו. כך גם, איך לא, לבני ישראל.

בני ישראל הולכים במדבר. הם הולכים, והולכים, והולכים, ארבעים שנה הם מוצאים את עצמם הולכים מנקודה לנקודה, שלושים ושמונה ארבעים ושתיים נקודות שונות ברחבי המדבר. איש אינו יודע איפה מקומות מסוימים נמצאים. אנחנו מנחשים את חלקם, מנסים לסמן, בסופו של דבר, הן בעלות משמעות (ראשונית, על כל פנים) רק לעם שהיה שם, והקים סוכות, ולכן קרא שם המקום סוכות. בייסודו של דבר אין הבדל בין נקודה אחת לאחרת. הם הולכים, כידוע לכולנו, סתם.

טוב, זו הייתה סתם אמירה מתודית.

והנה דוגמא למרחב חסר משמעות: אתם יודעים באיזה מהחללים האלה חבר שלכם עובד? לא, וזה לא רלוונטי. אין הבדל בין אחד לשני. זהו מקרה מעניין של מרחב גיאוגרפי שעבר וירטואליזציה. כמובן, אנשים נוטים להחזיר אותו לקונקרטי על ידי תליית תמונות, מזכרות אישיות ומכתבים חמודים מבן או בת הזוג: יש משהו מחרפן במרחב כזה.

ב.
הם הולכים ממקום למקום, כי לציין לנו 'הם נדדו במדבר ארבעים שנה' לא תהיה אמירה נכונה. הם לא טיילו במדבר ארבעים שנה. מדבר הוא מרחב פתוח, חסר גבולות. לא מתוחם. לא 'מקום'. אבל בני ישראל, בכל פעם הם היו מגיעים לנקודה קונקרטית במדבר הזה, נכנסים אליה, קוראים לה בשם (והלא ידוע שהקריאה בשם היא מה שיוצר את הקשר, לך תתנתק אחר כך: השם הוא המשמעות האישית שאתה מעניק לבעל החיים, למכונית, לבית או לכל דבר אחר), מגדרים אותה בגבולות, מבודדים אותה מהמדבר הגדול, המרחב הפתוח והענק הזה, ואז נוטשים. עוזבים הכל, מפרקים את הגבולות, הולכים למקום אחר.

הם לא נודדים. הוא מגיעים ונוטשים. מגיעים ונוטשים שוב. מתקשרים למרחב ויוצאים ממנו לגלות, ובניגוד לגלות, הם לא מתגעגעים למקום ספציפי, מנקודת רוחב כזו ועד לנקודת רוחב כזו; הם מתגעגעים למקום שיהיה שלהם, לארץ שלהם, ולכן אין זה משנה. כי המטרה, כל המטרה הגדולה, בכל הסיפור הזה של הנדידה וההתקבעות והיציאה, היא להצליח ליצור לבני ישראל זיקה למקום אמיתי. לארץ אמיתית, שאינה מטאפיזית, שקיימת באמת ובתמים ואפשר ללכת עליה וליפול ולנשק את עפרה ושאר כל הדברים שאנשים עושים בארץ, לרבות לבנות עליה מגדלים מכוערים. חכו שניה, המגדלים המכוערים יופיעו תכף.

מה שאומר: ההבדל בין תודעה של עבדים לתודעה של בני חורין אינו רק הכפיפות למישהו אחר. ההבדל הוא גם להיות אדון לאדמתך. לשבת תחת הגפן ותחת התאנה. לעבד בעצמך את האדמה. להיות מחובר, קונקרטית, לנקודה מקובעת במרחב. עבד אינו אדם, אין לו מרחב, אין לו זמן: הוא משהו שאפשר להעביר ממקום למקום, כמו מכונת כביסה. בן חורין יש לו את המקום שלו, כי הוא מגודר, כי הוא מכיל גבולות, וכי הוא בהכרח משתלט על משהו: פעולה של לקחת מרחב ולהכפיף אותו לרצון שלך. לתחם אותו. להפוך אותו למשהו אישי. וכן, לקרוא לו בשם. אין פעולה שתלטנית מזו, אין ברירה אחרת.

מסעות בני ישראל, מתוך האתר של מט"ח – מקראנט. למה זה טוב? בשביל מה ללכת כל כך הרבה? מישהו שם לב?

ג.
בסוגריים: אולי זה מתקשר למחאה החברתית מחד, ולהתנתקות מאידך.

קודם כל, כרונולוגית, ההתנתקות. בין כל הקשקושים שאנשים אמרו בתקופת ההתנתקות הופיעה הטענה ש'זה בסך הכל לעבור דירה'. בטירונות הייתה לנו, במהלך מסדר הכוננות של סוף היום, 'פינת ידיעת הארץ': כל אחד היה ניגש ומספר על המקום ממנו הוא בא ועל הדברים האהובים עליו שם. פעם ניגש אל המפה אחד מחולון. הוא לא אהב את חולון. הוא לא ידע מה יש לספר עליה. וכשהוא היה מגיע הביתה, הוא היה משחק במחשב כל היום.
הפער שבין אנשים שחיים במרחב וירטואלי לאנשים שחיים במרחב קונקרטי מעולם לא היה ברור יותר. אין פשוט ממעבר דירה כשאתה חי במקום שאינו באמת מקום. החללים בתוכם אתה קיים הם אותם חללים. האדמה מכוסה שלמת בטון ומלט, העצים אפורים מפיח ומהוים 'קישוט', 'ריאה ירוקה', 'פיסת טבע', במקום להיות הם עצמם. כשקשר שלך למקום האמיתי בו אתה נמצא מתבטא באויר אותו אתה נושם, וכשהטבע היחיד שאתה רואה הוא הרקע שבא עם הווינדוס, אין פה שום חכמה. מעבר דירה הוא כמו החלפת בגדים. המקום בו אתה נמצא הוא בדיוק אותו מקום: המרחב של המדיה.
כשאתה נמצא במקום אמיתי, לעומת זאת, וקורא לו בשמות, ונזכר בדברים אותם חווית במקומות שונים במרחב הזה, הרקע ממנו יהיה הרבה יותר קשה.

איך זה קשור למחאה החברתית? זה לא, כלומר, לא ישירות.
אחד התסמינים של המחאה היה 'מאהל המחאה'. ומה קרה בו? אנשים יצאו מהמזגן, מהחלונות שלהם, מהמקומות הסגורים בהם הם בודדו את עצמם, וישנו על האדמה, תחת העצים, על הדשא (שכבר לא היה דשא). המאהל יצר סחף של סולידריות. גם כי זה מרחב ציבורי, והמעבר ממקומות מבודדים (מחאה שמתנהלת בפייסבוק, או באתרי החדשות) למחאה שמתרחשת באמת, במרחב גיאוגרפי, יצר חיבור לאדמה ולמקום שלא היה קיים במקומות האלה קודם לכן. איזה דבר מדהים.

ד.
ובמעבר חד: מהמרחב לזמן. תשעת הימים התחילו, ואני לא יודע מה יש לי לעשות עם בית מקדש.

אני לא יודע אם יהיו קרבנות. אני לא רוצה קרבנות. אני חושב שקרבנות זה פאגני, זה עתיק, זה נגד עבודה זרה שכבר מזמן אינה קיימת בסביבה. זה נשמע לי מופרך. אני לא יודע אם הכהנים יחזרו להיות האליטה של העם, אולי החכמים, אולי הנביאים, אם בכלל צריך היררכיה, לא יודע. כן, לא. זה לא משנה: בתשעת הימים אנשים באבל. אנשים לא אוכלים בשר ולא רואים סרטים ולא הולכים לים ולא מתגלחים ואפילו צמים בתשעה באב. למה? מה יש להם לעשות עם בית?

פתאום נפל לי האסימון: זה? זה הבניין הכי יפה בעולם? אוקיי, בנייה הרודיאנית והכל, אבל ראיתי מבנים מרשימים יותר. לזה אנחנו מחכים? כנראה שהסיפור הוא לא איך הבניין נראה, אלא מה הוא מהווה.

אני חושב שזה ראוי לכמה פוסטים בפני עצמם, אבל בקצרה: התשובה היא שהיהדות הבינה כבר מזמן את חשיבותה של הקונקרטיות. למעשה, העבודה זרה הבינה את זה שלב אחד לפני היהדות. לא סתם נעשו הפסלים: למשהו מטאפיזי אין באמת קיום. לכן יהודים דתיים קשורים בעבותות של ברזל והלכה לדברים שהם לא מכירים במשמעותם, שמשמעותם היא ה'אחר', בשעה שזה היה צריך להיות 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'. אבל נניח להלכה, לא על זה רציתי לדבר. ובכן, קונקרטיות: כשאין לך ייצוג לאל. כשאסור להכין פסל וכל תמונה. הדבר הכי קרוב שאתה יכול למצוא זה מקום.

בשביל זה צריך בית. כי צריך מתחם שיסגור את המטאפיזי, שיהווה שגרירות של אלוהים בעולם. שאנשים יוכלו לעלות אליו לרגל, שיוכלו לעשות בו דברים: מרחב מגודר, בארבעה כתלים, שמצמצם את כל המרחב הפתוח, האינסופי הזה, המדברי, לתוך מקום קונקרטי, קרוי בשם.

אז מה יש לי עכשיו לעשות עם בית מקדש? כלום, ככל הנראה. אבל אני מסוגל להבין למה אני מתגעגע. בניגוד למה שנהוג להגיד, שאנחנו לא יכולים להבין את החסך כמו שעיור לא יכול להבין מהו צבע, אני מנסה בכל זאת להבין. וההבנה שלי אומרת שמשחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד.

תחשבו שניה על המושג המוזר הזה: ד' אמות של הלכה. ד' אמות זה מקום במרחב. זה שני מטר על שני מטר. לכאורה זה מיועד לציין מקום קטן, אבל בשביל מה לציין 'מקום', בכלל? כי אנחנו כן זקוקים למקום. ואם המקום לא יכול להיות 'מקום' במרחב גיאורפי, הוא יהיה 'מקום' מתוחם היטב בתוך הזמן האישי של כל אחד ואחד ובמקום האישי של כל אחד ואחד. ההלכה השתלטה לנו על עבודת ה', כי בלי קונקרטיות כנראה שאי אפשר.

הבעיה היא שגם איתה אי אפשר. גבולות, בהכרח, כובלים אותנו. חזרה לארץ יכולה להתפרש כחזרה למרחב הנכון, לטריטוריה הנכונה, למימד הנכון של היחס עם האלוהים. אפשר לומר: לפירוק ההלכה האישית. אתם שואלים אותי למה אני מצפה כשיהיה בית מקדש? לזה, בדיוק לזה.

זו הגאולה שלי.

 ה.

הָאִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ טִלְפֵּן לְאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ:
"הַלַּיְלָה הֵם בְּהֶחְלֵט עֲלוּלִים לָבוֹא.
שַׁרְיֵן אֶת הֶעָלִים, סְגֹר הֵיטֵב אֶת הָאִילָן
קְרָא לְמֵתִים הַבַּיְתָה, וְהֶיֶה מוּכָן".

(יהודה עמיחי)

נרטיבים, מצוות ואמיתות | לפרשת פנחס

I.

אחת הסדנאות המעניינות-יותר שהעברתי השנה עסקה בנרטיבים. ביקשתי מהמשתתפים לספר סיפור שקרה להם השנה, בחרתי אחד מהסיפורים, וביקשתי מהם להתחיל למתוח אותו בהתאם לדברים שלמדו בסדנאות אחרות; שיחליפו את המוטיבים במוטיבים אחרים, שיבחרו נקודת התחלה אחרת, נקודת סיום אחרת.
זהו לא תרגיל נקודת מבט, הדגשתי. אתם לא צריכים לספר את אותו סיפור מנקודות מבט שונות. אתם צריכים שנקודות המבט השונות יצרו סיפור אחר.

קחו למשל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממתי אתם מתחילים לספר את הסיפור? ימניים-דתיים מתחילים לספר את הסיפור מבואו של אברהם אבינו לארץ כנען, אי אז לפני 3400 שנה בערך. תחשבו על זה, 3400 שנה של סיפור. סיפור שעובר דרך כל הגלובוס, טומן בחובו הקמת דת חדשה, שלש גלויות שונות, התמודדות עם מאות מלחמות ועמים שונים. המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא סוג של קתרזיס: הוא הדף האחרון בספר של ארבע מאות עמודים.
ערבים פלסטינים השמאל הישראלי, לעומת זאת, מתחילים את הסיפור, פלוס מינוס, לפני 140 שנה במקרה בטוב. במקרה הפחות טוב זה ב48'. במקרה העוד פחות טוב זה ב67'. אפשר לעמוד ולצווח עד מחר: "אבל מה? אתם לא רואים שהסיפור הזה מתחיל לפני? שיש פה רומן עב כרס?" והתשובה היא לא, הם קבלו רק את הדף האחרון. בשבילם זה סיפור קצר. הקונפליקט בעיני הימין הדתי הוא הקרע בינינו ובין הארץ, שמקבל התרה בחזרתינו אליה. בעיני הנרטיב הפלסטיני שמאלני, הקונפליקט הוא בין שני עמים. זה יכול להסביר למה בעיני הימין הדתי הערבים הם לא בעיה, בארץ. הפתרונות שהם מציעים נעים בין טרנספר למליון הערבים שחיים פה (אני לא נכנס לבעיות דמוגרפיות, ברשותכם. מינימום מליון נקודה שתיים) ובין התעלמות מהם. הם לא הבעיה.

[התיקונים נעשו על פי יונתן, שהוסיף וכתב: אני חייב להעיר שבלבלת בין הנראטיב של השמאל הישראלי לבין הנראטיב הפלסטיני. הנראטיב השמאלי אכן רואה את הסכסוך כסכסוך בן כ130 שנים בין שני עמים על ארץ. הנראטיב הפלסטיני רואה בעצמם כעם הארץ מזה אלפי שנים. ספר לימוד פלסטיני למשל מתחיח מהצהרה שהכנענים חיו כאן לפני 4000 שנה, ושרק אז אברהם היגר מחרן. אז אם אנחנו מקשיבים לעוד נראטיבים (שזה מבורך) בואו נקשיב להם.]

 טוב, זה נושא לפוסט אחר.

הצל של אנדר, בִּין: אותן התרחשויות, נרטיב אחר, סיפור אחר לגמרי. שימו לב לכיתוב: "ספר מקביל להמשחק של אנדר"

 רוצים דוגמא אחרת ובלי פוליטיקה? בבקשה. מכירים את 'המשחק של אנדר'? מכירים את הספר המקביל, 'הצל של אנדר'? אותה מציאות, שני סיפורים שונים לגמרי. זה לא שסיפור אחד נכון והשני לא, וזה לא ששני הסיפורים לא נכונים, או ששניהם נכונים לכל: כל סיפור נכון למי שמספר אותו. ככה הוא רואה את המציאות.

 עכשיו הבנתם מהו נרטיב?

 II.

ר' מרדכי יוסף ליינר היה תלמידו של הקוצקר, איש האמת הבלתי מתפשרת. באיזשהו שלב הוא פרש מהחצר: קנאותו של הקוצקר לא התאימה לדרך הנינוחה אותה הוא חיפש. הקוצקר סילק תלמידים, ר' מרדכי יוסף ביקש לקרב. אם הקוצקר היה בית שמאי ('אל ישנה אלא ל…'), ר' מרדכי יוסף היה בית הלל ('לכל אדם ישנה'). הוא הקים חצר משלו וכתב ספר בשם 'מי השילוח'. אני מביא את דבריו למרות ששמתי לעצמי חוק בלתי כתוב, שעניינו לתת את הפרשנות האישית שלי לתורה, כיון שהפרשנות שלו לפרשת פנחס היא, אולי, אחד הדברים הבוטים יותר שנכתבו בחסידות וביהדות בכלל:

 "…ולא יתכן כי זמרי היה נואף חס ושלום כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה",

קודם כל, לא יכול להיות שהתורה כתבה פרשה שלימה על מישהו נואף, ולכן, מסתבר, זמרי לא נאף. בניגוד למה שכתוב בכל מקום אחר. כן, הלאה –

"אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש י' נקודות בזנות, הנקודה האחת מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצר הרע, ואחרי זה יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדרגה העשירית, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון השם יתברך, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק את עצמו מזה המעשה."

 במילים אחרות, ישנו ספטקרום של מדרגות בזנות. המדרגה הראשונה היא מי שהולך בכוונה לזנות, ואז מגיע היצר הרע ומעורר בו תאווה לחטא. ומן הצד השני, מישהו שבכלל לא רוצה לזנות, אלא שודאי לו שזהו רצון האל! לדוגמא, זמרי. הוא היה כל כך פרוש מן העבירה, עד שכאשר התעוררה עליו התאווה, הוא הסיק שזה בכלל לא היצר, אלא רצון האל, הדרך של האל להגיד לו שהיא, כזבי בת צור, היא בת זוגו. עד כאן הנרטיב של זמרי. עכשיו פנחס –

 "ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמרא י' נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס היה פטור כי באמת היה כאן שקול הדעת כי גם על פנחס היה מקום לבעל הדין לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת"

 כלומר, לפנחס היה נרטיב אחר: זמרי זוֹנֶה עם ארמית. אם זמרי היה מציג את הנרטיב שלו, הוא היה יכול להתגונן, כיון שלא באמת חטא. עכשיו, כמובן, עולה השאלה מאליה: שני נרטיבים שונים, מי מנצח? מה האמת? חכו, גם על זה יש תשובה:

"והיה הדין בזה 'שודא דדיינא' ופירש ר"ת על זה שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהיה קרוב למשה רבינו עליו השלום…"

 ישנם מקרים שבהם אין הכרעה בהלכה, והדין נתון להכרעת הדיין. רבינו תם אומר על זה שהדיין אפילו יכול לקחת את הכסף ולתת למי שבא לו, כיון שהדין תלוי בו. ומי השילוח מקיש משם אלינו, ואומר שהסיבה היחידה שפנחס יצא זכאי, במאבק בין הנרטיבים, היא שמשה רבינו היה קרוב שלו, והוא היה הדיין. בהמשך אומר מי השילוח שפנחס לא הצליח לראות את מה שזמרי ראה, כיון שהיה מוגבל לשכל אנושי, שמכיל תפישות וצמצומים של 'מותר' ו'אסור'. אבל אין לי מקום לדון בזה. בכל אופן,

 וואו.

 III.

הטקסט הזה מדהים לא בגלל שהוא מכיר בנרטיבים, ולא בגלל שהוא אינו מכריע ביניהם, אלא בגלל שהוא נותן לגיטימציה מוחלטת לעשות מעשה שהוא לכאורה עבירה, ועוד מהחמורות יותר. וכזו קנאים יכולים לפגוע בו. זמרי בועל ארמית. התורה מראה את זה כדבר אסור. פנחס הורג אותו והקב"ה נותן לו את בריתי שלום, ומי השילוח הופך את כל הקערה על פיה, ולכאורה הופך את מעשהו של זמרי ללגיטימי.

 אלא שחשוב להדגיש: מי שבעיניו זו 'עבירה', אסור לו לעשות אותה. מי השילוח לא התיר לאף אחד לחלל שבת. המימד עליו הוא מדבר, מימד של אִיוּן התודעה ושמיעת הרצון האלוהי, הוא מימד בו אין מחיצות של צמצום, כללים, טקסים או פולחנים. אין 'טוב' ו'רע', אין 'נכון' ו'לא נכון'. יש רק רצון האל. אדם שתופש את חילול השבת כ'חילול' של השבת, אסור לו לעשות זאת. אדם שברור לו שהמעשה אותו הוא הולך לעשות זה רצון האל, בלי להתייחס לשאלה איך הוא נראה בעיניים אחרות, תוך לקיחת הסיכון שהוא עומד לההרג בגלל זה – ובכל זאת – יעשה את המעשה בלי להתייחס ל'מותר לך לעשות את זה'. מי השילוח לא מעניק היתר, אלא פותח את הדרך לחוות חיים מוכוַנים לתדר אחר.

במילים אחרות, לו היה זמרי מכיר בנרטיב שלו כנרטיב, כמשהו יחסי, שנכון רק לו, היה אסור לו לעשות את המעשה. איזה מלכוד: מצד אחד, הסיבה היחידה שבשלה מותר לו לעשות את המעשה היא כי זה הנרטיב שלו. מצד שני, ההכרה בעובדה שזה הנרטיב שלו אוסרת עליו, ממילא, לעשות את המעשה. הרפלקסיה, המודעות העצמית הזאת, הורגת את האותנטי. אבל גם ההליכה אחר האותנטי הורגת – פנחס נקם בו. אז מה אפשר לעשות?

 אני חושב שמי השילוח מודע לפער הזה. הפתרון שהוא מציע, ה'שודא דדיינא', מפיל עלינו את האחריות: היחידי שיודע אם לעקל או לעקלקלות – מלבד האל – הוא אנחנו. אנחנו מספרים את הסיפור של עצמינו, ועלינו מוטלת האחריות להפוך אותו למציאות ככל שניתן. אם השאלה היא מה עושים עם הפער הזה, הרי שהפתרון הוא ליצור מציאות שתהיה מותאמת כל כולה לנרטיב; שהנרטיב לא יהיה יחסי, עוד ברירה מבין הברירות, אלא היחידי האפשרי. אם השאלה היא איך אפשר 'לדבר את' כש'מדברים על', אולי הפתרון היחידי הוא להפוך את הדיבור למשהו אחר לגמרי. אולי לשתיקה, ל'אִיוּן' העצמי, להקשבה למשהו אחר.

 IV.

אני מבקש לקשר את כל זה להגדרות ה'דתי' – 'חילוני' והספקטרום הרחב שנפרש ביניהם. לאחרונה אני נתקל יותר ויותר בחברים שמנסים להגדיר את עצמם על הציר. לדעת: אני חילוני? דתל"ש? דתי? מאמין אבל לא מחויב להלכה? דתיית-מכנסיים או דתי-פאבים. איך מתמודדים עם הצורך הזה, במחיצה שתגדיר לי מי אני?

סרוגים: לייט? מעורב? פיקנטי? מה אני בדיוק? (צילום: יח"צ)

 אולי המחיצות הסוציולוגיות האלה הן אלה שתוקעות אותנו. בסופו של דבר, אולי המבחן לא צריך להיות איפה אני ממוקם ביחס לחברה, אלא איפה אני ממוקם ביחס לעצמי. כמה אני נכון. כמה אני משתיק את האגו העצמי שלי, מוריד את המוּדעוּת, ומנסה להיות אמיתי לגמרי.  זה נכון ביחס לכל נרטיב, זה נכון ביחס לכל מציאות. הורדת המציאות מאפשרת לי לשמוע את הנרטיב האמיתי שלי, להיות חלק מהמציאות בו הוא נכלל, וממילא לצאת לעולם תוך שאני מכוון יותר. זה לא אומר שאני לא אכיר בנרטיב שלי כאמיתי, או שלא אכיר בנרטיב שלי כיחסי: אני פשוט אוציא אותו מהמגבלות האלה. הוא יהיה גם אמיתי וגם יחסי.

 וכתשובה לשאלה 'האם יש אמת אחת', כנראה שהתשובה היא שיש, והיא מוחלטת, אבל היא מוחלטת רק בשבילי.

 V.

"אֲבָל סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

 וּלְחִישָׁה תִּשַׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב."

 (יהודה עמיחי, המקום בו אנחנו צודקים)