הֶקְשֶׁרִים (הרהור יחסית קצר)

אני מסתובב עם המחשבה הזאת הרבה, לאחרונה, ואין לי על מי לפרוק. אחרי שהרהרתי כאן בקול על תפישת מרחב, ובהשפעת אחת הסוגיות ב'אלו מציאות' ('כלי ולידו פירות'), תהיתי לעצמי על הצורה שבה אנחנו יוצרים הקשרים בעולם. התלמוד דן שם על הצורה שבה אנחנו מקשרים כלי שמופנה לכיוון מסוים, עם פירות שמפוזרים באותו כיוון. והשאלה היא – האם נניח שהם נפלו מהכלי? לכאורה כן, אבל למה? חשבתי שאולי זה בגלל שאבידה היא דבר שנמצא מחוץ להקשר. שחורג מן הסדר. מעיל על קולב אינו אבידה, אבל מעיל ברחוב הוא אבידה. כשאנחנו קוראים את המציאות, אנחנו מזהים חריגות בסדר שלנו ומסמנים אותם כאבידה.

זו הייתה הערת אגב. מה שרציתי להגיד הוא שהסוגיה הזו הוביל אותי לחשוב על זה שכל החיים שלנו נתונים בתוך הקשר. זאת אומרת, שאי אפשר לבחון משהו במנותק מההקשר בו הוא נמצא. אין דבר כזה קטגוריות מוחלטות, הן בהכרח תלויות הקשר. זה די ברור, נראה לי. גם נראה לי הגיוני לומר שההקשר זו הצורה שבה אנחנו 'קוראים' את הדברים, האובייקטים, האנשים או מה-שלא-יהיה. מה שלא ברור הוא ההגדרה שלנו ל'הקשר'. כלומר, איך אנחנו מתחמים את המרחב שבו אנחנו בוחנים את ההקשר של מה שאנחנו בוחנים? זה מתקשר לי איכשהו להבניית נרטיבים בתוך מסגרת של זמן (כלומר, כשאנחנו מותחים את הנרטיב למוקדם יותר או מאוחר יותר, או מכניסים לתוך הסיפור אלמנטים נוספים), כלומר שזו איזו החלטה של הקורא, איזו מסגרת לבנות.

ואז חשבתי על טקסטים והצורה בה אנחנו קוראים אותם. כלומר, תיאוריות הקריאה הפשוטות שאני מכיר עובדות על הקשרים של הקורא בתוך קהילה פרשנית (סטנלי פיש ואלה שאיתו), או על הקשרים של מילה בודדת לאלה שסביבתה ('פתח' מול 'דלת' – במסומן – ומול 'שטח' – במסמן), או של משמעות של מילה בתוך ההקשר שלה במשפט (כלומר, משמעותה של המילה משתנה בתוך התבנית של המשפט). אם מעמידים משהו בסימן שאלה את את יציבות הקשר שבין מסמן למסומן, אבל אז חשבתי  לעצמי שכל המשפט הזה לא מוכרח. זאת אומרת, למה אנחנו יוצרים קשרים בין מילים שנמצאות אחת ליד השניה? מתי אנחנו מפסיקים לקשר ביניהן? אם יש מילה בצד אחד של הדף, ומילה בצד השני, אנחנו מקשרים ביניהם?

בכל מקרה, אנחנו מתייחסים לאובייקט שכתובים עליו מילים בתור המרחב המתוחם שבתוכו אנחנו מוצאים הקשרים, ומניחים קשר בין המילים ככל שהן יותר קרובות זו לזו. בזמנו ז'ורז' פרק מיפה את המרחב הזה (ב'חלל וכו', מבחר מרחבים'), אבל לא אמר עליו כלום מעבר למיפוי. ויותר מזה, הוא לא דיבר על זה שקריאה של משפט, רציף, מבוססת הנחה של הקשר בין המילה ובין מה שנמצא סביבה במשפט.  וההקשר הזה הוא לא מחויב, כמו שהכלי והפירות לא חייבים להיות קשורים. זאת אומרת, ברור שאנחנו מנסים לקרוא את הטקסט, אבל הלכידות של הטקסט לא מוכרחת, היא נעשית באמצעות הקריאה.

עד כאן זה די פשוט, אני חושב. אבל בואו נחשוב על דברים אחרים, כמו מטאפורות או מסמנים מדרג שני. נניח, פסקאות בסיפור. לפסקאות יש סדר שבו הן מסודרות על הדף, שהוא לא בהכרח סדר ההתרחשות שלהם. כל פסקה היא מסמן; של אירוע סיפורי, של תיאור דמות וכן הלאה. עכשיו, הצורה בה אנחנו מסדרים אותם במרחב (הממשי, לא המיוצג) מייצרת גם היא צורת קריאה משלה.

זה יהיה יותר מובן אם נחשוב על מטאפורות. אם אני לוקח שני דברים לא קשורים ושם אותם אחד ליד השני, כיון שתהליך הקריאה מייצר לכידות של טקסט, הרי שאנחנו נחפש – ולרוב נמצא – קשרים בין השניים. או אם ניקח מלא אנקדוטות, סיפורים קצרים, ונשתול אותם בתוך סיפור (בלי הקשר סיפורי מובהק, סתם, פסקה חדשה – אנקדוטה לא קשורה – חזרה לסיפור) תהליך הקריאה ייצור קשרים אנלוגיים ומטאפוריים בין השניים, כך שיווצר טקסט לכיד. או, בתסריט, אם נשתול שלש סצנות זו אחר זו, הקורא ילכד אותם בעצמו.

טוב, אין לי הרבה זמן וכח עכשיו לכתוב את ההמשך. יש לזה מלא השלכות גם לעולם האמיתי ולצורה שבה אנחנו מייצרים בו הקשרים ובעצם 'קוראים' אותו. גם הקשרים במרחב (כמו אבידה) וגם הקשרים בזמן (כמו בעיית הסיבתיות המפורסמת של יום), ואם אסביר מתישהו את התיאוריה שלי על הקריאה והפרשנות של המציאות, זה גם יסביר למה אין מוחלטוּת. זה כמובן מתקשר גם לקריאה הרכה שכתבתי עליה פעם, כי גם היא יכולה להציע צורת קריאה של העולם האמיתי. אבל אני בדיוק כותב על זה מאמר כרגע וחבל לעשות לו ספויילר.

[ורק עוד הערה אחת. חשבתי – כל זה טוב ויפה, אבל מה קורה כשהמרחב הקשיח קורס? וחשבתי – אינטרנט, ופייסבוק כמייצג. וזה יופי, כי באמת יש לא מעט סטטוסים – ובפרט ב'סערות רשת' – שהם לא מובנים, כי ההקשר שלהם נמצא מחוץ להם, כי אין מרחב קבוע. כלומר, אדם רואה בפיד שלו מלא התייחסויות למשהו מסוים, ומתייחס גם הוא, ככה שבפיד שלו הוא בתוך ההקשר של ההתייחסות ההמונית. אבל בפיד אחר אין את ההתייחסויות האלה, והטקסט תלוש ממקורו. ובאמת, הוא  לא מפוענח.]