הרהורים לפרשת בשלח

I.    זוהי שבת של שירה.

כל שבת היא שירה, למעשה, אבל רק לשבת הזאת קוראים ככה. זקנות ירושלמיות יוצאות בבוקר השבת ומפזרות גרעינים וחתיכות לחם לציפורי הדרור, לעורבים, ליונים שהומות את ה'גור גור גור' של כל בוקר שבת שקט. בבתי הכנסת עומד ילד, קולו דקיק, והוא מנגן בנעימה חדגונית-אך-נאה: 'אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים'.  הרב'ה בחסידות הקרובה עורך טיש מיוחד ומחלק פירות לרגל ט"ו בשבט הממשמש ובא. אנחנו עוקרים את המשמעות הפשוטה, השלווה, של השבת, ומעניקים לה משמעות אחרת: כמה מנהגים, שיר אחד, והשבת מקבלת שם חדש. כבר אינה שבת רגילה, הו לא, זו שבת שירה.
קרא/י עוד «

מודעות פרסומת