קרקר עם דג מלוח

להשבעה שלי בְּלַטְרוּן ההורים שלי הגיעו עם באגטים. לפני שהם הגיעו הם שאלו אותי מה להביא, ולא ידעתי. הכרתי את הדימויים; אמהות מזרחיות מגיעות עם סירי קוסקוס ומרק, בשרים, פותחים שולחן. לא ידעתי מה אשכנזים מביאים. רק תביאו משהו לאכול, אמרתי לאמא שלי, שלא תבואו עם ידיים ריקות. הם, חמודים (באמת!), הביאו באגטים. את המפקד כיבדנו בקולה קרה, ואחר כך הלכנו לאכול איפשהו.

סבתא שלי אשפית גפילטע פיש. אשפית. היא מכינה קציצות מושלמות, שילוב מושלם של חריף / מלוח / נגיעת מתוק. אנחנו אוהבים גפילטע פיש במשפחה, גם הערינג, גם קיגעל. חברים שלי פחות אוהבים את זה. בישיבה התיכונית, כשהמטבח (האשכנזי) הגיש גפילטע, הרוב חזר אל המטבח. הוא היה חלקלק מדי, תפל מדי. החזרת, ה'חריף' האשכנזי, לא מספיק חריפה. אנשים חשבו שהשם שלו הוא סיבה מספקת לעשות קולות של הקאה, להגעל בקול.

אבא שלי אוהב חזנות. ככה, אוהב. שם דיסקים של יוסלה רוזנבלט באוטו. גם סבתא שלי. גם האחים שלי. הולכים למופעים, לשבתות חזנות ברחבי הארץ. אצל רוב החברים שלי זו הפכה להיות בדיחה. ולא רק החזנות, גם המנגינות האשכנזיות, גם הפיוטים (חוץ מ'קה אכסוף'). בסביבות האשכנזיות בהן גדלתי, 'אשכנזי' זו קללה. אף אחד לא רוצה להיות אשכנזי.

אני לא רוצה להטיל ספק בגזענות האשכנזית. היא קיימת סביבי. הרבה יותר זמן, הרבה יותר משמעותית, והיא הרבה יותר ממוסדת מכל הדרת אשכנזי כלשהו. לא יפסלו אותי על צבע העור שלי לשום עבודה שאליה ארצה להתקבל. ראשי הישיבות בהן עברתי היו אשכנזים, גם רוב הר"מים, גם נוסחי התפילות בבתי הכנסת, בתנועת הנוער, בכל מקום. הרבנים עליהם גדלתי היו אשכנזים ברובם. גם הסופרים, המוזיקאים, כמעט כל דבר שזז. מספיק ללכת לכל סבתא אשכנזית סביבכם ולדבר איתה קצת, והגזענות תצא ממנה מבלי שתרגיש; היא גדלה בחברה אחרת, היא לא מודעת לזה בכלל.

אבל התופעות שתיארתי קודם קיימות. המאכלים שמזוהים כ'אשכנזים' מנודים (אוכל אחר, אשכנזי, שהפך להיות אוכל כללי – כמו המבורגר, למשל – דווקא לא), כך גם המוזיקה ה'אשכנזית', ככלל, דברים שמזוהים כ'אשכנזים'. למשל, אופי.

כשדיברתי על זה עם מומו (Ariel Moav) , החבר החכם שלי, הוא הציע שיש זהות אשכנזית שמזוהה כגלותיות. הזהות ה'צברית' ניסתה להקים דבר חדש, כמו אליק שנולד מן הים, והחדש הזה הוצרך למחוק את כל שקדם לו. זה אומר למחוק את השורשים של ה'אחר', המזרחי, אבל גם את השורשים שלך עצמך. במילים אחרות: אין כאן הדרה של אשכנזים, יש הדרה של האשכנזיות.

אני לא יודע אם זה נכון גם כלפי המזרחים. כלומר, אם שורשי הגזענות נעוצים בזה. הרי באירופה עצמה הייתה גזענות מיהדות מערב אירופה ליהדות מזרח אירופה (עגנון כמעט ולא קיבל אישור להתחתן עם אסתר כי הוא היה 'אוסט יודן'), וסביר להניח שכתמיד, אנשים יוצאים נגד השונה מהם ומנסים להפוך אותו לדומה. רק רוצה להציע שיחד עם הנסיון למנוע הדרה כלפי שורשי זהות עדות המזרח, ננסה גם למנוע את אותה דחיקה של שורשי הזהות האשכנזית. בעיני, האחד תלוי בשני. כלומר, הדרך של חסרי שורשים לזהות את עצמם היא באמצעות שלילת האחר. 'אנחנו לא כאלה', משמע – אנחנו מישהו. במקרה הזה – 'אם איננו ספרדים, הרי שאנחנו אשכנזים.'

כוונתי לומר: השיח על הזהות, על החיבור לשורשים, על המקום בעולם – שיבנה בצורה פוזיטיבית, לא נגטיבית. לא על שלילת האחר, אלא על חיבור לשורשים שלנו עצמינו.

הנה אנחנו במשפחה, דרך משל, גם עברנו כברת דרך. וכשאחי הקטן התגייס לגולני הגענו להשבעה שלו עם הערינג (מאטיאס הולנדי אמיתי, תענוג) וקרקרים עם שומשום, וחילקנו למפקד ולקצין בהתלהבות. כי זה מי שאנחנו.
———

12295286_10207171370716738_4177479551198321035_n
(בתמונה: אח שלי מדגמן אוכל מסורתי)

מודעות פרסומת

בגרות בזהות

[עצה שלי? אל תקראו את הסיפור ככה. תורידו מכאן את הקובץ ותדפיסו. וגם אם אין מדפסת, עדיין: קראו בוורד. כל העיצוב הולך לאיבוד ברשומה.
נכתב לתחרות מכללת ספיר ליצירה צעירה. הדרישות: עד 2500 מילים. לחדש בצורת הכתיבה. הנושא: זהות חצויה.
תהנו.]

—————————————————————–

בגרות בזהות


הוראות לנבחן:

א.      משך הבחינה: בין חצי שנה לחיים שלמים.

ב.       מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים

פרק ראשון – השאלות הראשונות (שאלה אחת מתוך שתיים, 14 נקודות)
פרק שני – ידע, חוסר ידע (חמש מתוך שבע שאלות, 40 נקודות)
פרק שלישי – אנקדוטות (אחת מתוך שתי שאלות, 24 נקודות)
פרק רביעי – נכון ולא נכון (שתיים מתוך ארבע, 22 נקודות)

ג.        חומר עזר מותר בשימוש: אמונה / חוסר אמונה. געגוע. חוסר שינה.

ד.       הוראות מיוחדות: הבא את הסתיו. הנמך את הקולות. שאל את עצמך את כל השאלות. כדי להתחבא, בנה לך סוכת מסתור. הכן נרות למקרה שיכבה כל האור. אל תחכה שיהיו תשובות מדויקות; כתוב בערך. אל תתאהב בשום אישה שתפגוש בדרך.

 

פרק ראשון (14 נקודות)

ענה על אחת מהשאלות 1-2.

1. בחור חרדי צעיר מגיע לכניסה למועדון בתל אביב ומחלק שם פלאיירים לאירוע גדול של חוזרים בתשובה, אותו מארגנת החסידות אליה הוא משתייך. אחרי חצי שעה יוצא מהמועדון בחור אחר, בחולצה סגולה הדוקה וחושך גדול בעיניים. הוא מתנדנד ימינה ושמאלה ומחפש מקום מנוחה כשפתאום החרדי מזהה בו את החברותא הבוגרת שלו מהישיבה. סוער כולו, הוא עוזב את הדוכן ורץ אל החולצה הסגולה. אלישע, הוא קורא, מה אתה עושה כאן? החברותא הבוגרת מסתכל עליו ומתלבט איך לענות.

לפניך ארבע אפשרויות למענהו של החולצה הסגולה. בכל תשובה שתבחר עליך לציין את המניעים שהובילו אליה ואת הנזקים שיווצרו כתוצאה מאותה תשובה.

א. לענות בשלילה: "אתה מתבלבל, אני לא אלישע, אני אחר."
ב. להתעלם: לחצות את הכביש, להוציא את הסיגריה, לנשוף בה את האש שבוער בו ואיננו אוּכָּל, לעשן עד המוות.
ג. להציג את עצמו כאחד מאנ"ש: לספר סיפור הצלה גרנדיוזי, שבו היה צריך להתחפש לחילוני שיכור בשביל להציל נשמות טועות מבור הכלא של הפריץ. הכל באישור האישה, כמובן, ובשליחות ועד הרבנים לענייני ברמניות במצוקה. אחר כך לשרוק נעימה קדורנית ולהעלם בחסות החשיכה.
ד. לספר את האמת: הוא אינו מאמין עוד, ופעם בשבוע הוא יוצא יחד עם חברים כמוהו אל מועדון תל אביבי, שותה, רוקד עם בחורות וחוזר מאוחר בלילה לביתו, שם הוא מספר לאשתו שהייתה התוועדות קטנה (רק אני והחברים) עד שעה מאוחרת בלילה.

2. רבקה היא אם לשלשה שמתגוררת ביישוב החרדי קרית ספר. לאחרונה היא חשה כי בעלה כבר אינו אוהב אותה. היא חוששת לעמת אותו עם הדברים שמא יתברר שזו היא שכבר אינה יפה לאחר שלש לידות, ובמקום זה מבררת על מעשיו כאשר הוא אינו נמצא איתה. לאחר בדיקה מאומצת היא מגלה כי בשעה שהוא מספר שהוא בישיבה, הוא אינו נמצא בה אלא נוסע באוטובוס לבני ברק. כששאלה אותו על הדברים, סיפר שהוא לומד קבלה אצל אחד מחשובי הרבנים. נשמה טובה ממוסדות החסידות מספרת לה את האמת: בעלה נראה במועדון בתל אביב. בכל ערב בודד, לאחר שהילדים נרדמים ואף שהיא לא יודעת בדיוק מהו מועדון, רבקה מוצאת את עצמה בוכה על הספה. לילה אחד בעלה חוזר מסריח מזיעה. היא מתעמתת איתו והוא מודה שכבר זמן רב שהוא אינו מאמין באלוהים. לאחר ההלם הראשוני הם מתיישבים יחד על הספה, שותים כוס משקה חם (הוא קפה, היא שוקו) והיא שואלת אותו מה הם הולכים לעשות עכשיו.

לפניך ארבע אפשרויות למענהו של הבעל. בכל תשובה שתבחר הסבר לאיזה מושג מרמזות המילים המודגשות, כתוב את תשובתה של רבקה והסבר את המניעים לתשובתה.

א.      רומנטיקה: הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני עדיין אוהב אותך, ואני מוכן לחיות כחרדי בשביל זה. אם תסכימי, כמובן.
ב.       קומדיה רומנטית: אני חושב שאת מכוערת לאחר שלש לידות והאף שלך תמיד היה גדול לי מדי. אנחנו לא מסכימים על שום דבר, למן גודל הברזים באמבט ועד הגן אליו הולכים יצחק'ל ויענקי. אני רוצה לחיות את חיי. אנחנו הולכים להפרד.
ג.        פנטזיה: במקום תשובה הוא מוריד את החליפה ופורש את הכנפיים הלבנות, ואז נושק אותה על אפה ומפליג מבעד לחלון. זוג אברכים שלומדים כל הלילה צופים בו מעופף, מאמינים שהם ראו מלאך ולמחרת הם מתחילים לברך אנשים. למרבה הפלא, ברכותיהם מתגשמות, אפה של רבקה קָטֵן והופך ליפיפה והילדים בגן מצליחים לבנות ארמון חול ועוברים להתגורר בו בזמן הקרוב.
ד.       דרמה: אני עדיין אוהב אותך, אבל לא מוכן לחיות כחרדי. אני אוהב את הילדים. אני אוהב את הפאות של יצחק'ל, את השיער הארוך-עדיין של יענקי. את הריחוף שאוחז בידיים כאני מחזיק את שרה. אבל לחיות כחרדי, בלב החברה הזאת, אינני יכול עוד.

פרק שני (40 נקודות) 

ענה על אחת מהשאלות 3-4.

3.           

"היום בו החל אלבר קאמי לקרוא מודעות דרושים היה יום חם מאוד. בבוקר אחד בשנת 1935 ישב קאמי בדירתו וגלגל עיתון יומי בין אצבעותיו כמו מחרוזת תפילה. הם ישבו בבית קפה קטן בפינת הרחוב וג'נט הודיעה לו שהיא עוזבת אותו ועל אף שידע שזה יבוא התפרקה בו כל העמדת הפנים והוא פרץ בבכי מול כל המלצרים והסועדים. היא טפחה על גבו והגישה לו מטפחת מבושמת ואמרה 'די, די' אבל לא יכלה להמשיך לשאת את התחושה שהיא חיה עם אדם אבוד ועל כֵּן קמה ללכת.

רגע, אמר קאמי, מה עם הילדים? אני לא אראה אותם פעם אחרונה?

אין לנו ילדים, אמרה ג'נט ברחמים רבים.

זה היה נכון. הוא ידע שזה נכון. לרגעים מספר חקק את דמותה בראשו ואחר כך קם והלך. בפריז היה לח ודביק ואנשים הסתובבו זה בזו בבלי דעת. היה לו טעם תפל בפה והוא תהה מה לעשות עכשיו. תשבצים, אמר לעצמו. כמעט מיד הלך למכולת וקנה חבילת עיתונים מכל הבא ליד. אחר כך נכנס לדירה שלו והסתכל מהחלון. הדרך למטה מעולם לא נראתה קצרה יותר.

קאמי התיישב בכורסה ופתח את העיתונים, דפדף ודפדף ואז נתקל במודעות הדרושים. "מהנדס מכונות דרוש במהירות גמורה" אמרה מודעה אחת, והשניה הוסיפה "צעיר ונמרץ? אנחנו צריכים אותך!". היה שם אפילו "מְחכִּים לְךָ בְּכִילְיוֹן רב".

הוא הסתכל שוב לעבר החלון.

מישהו צריך אותי, אמר לעצמו, אז אולי לא היום."

 מצא את המושג המודגם בקטע והסבר כיצד הוא נוצר. הדגם על בסיס דגמים טיפוסיים, כגון השלמת מניין לקדיש יתום. אמונה בהשגחה פרטית. תפילה לביאת המשיח. הוכח את תשובתך בכל פעם מחדש: בתחנה המרכזית הישנה, באמצע קטטת שיכורים בפאב השכונתי, על גשר לה-גווארדיה.

4.   

"על כיסא רעוע יושב אדמונד ומעשן את עצמו למוות. כשהוא מביט מהמרפסת למטה הוא יכול לראות אדם צעיר בשיער מפוזר ומבט מבולבל עומד על כיכר באמצע מפגש הרחובות, מול התמרור שאומר שיש להסתובב: שלשת החיצים שעוקבים זה אחר זה ויוצרים מעגל. שלשה תמרורים כאלה יש בכל כיכר, והוא הולך מאחד לאחד, מסתכל לעומק במצויר על התמרור וממשיך להסתובב במעגלים סביב הכיכר. מדי פעם הוא שולח מבטים נפחדים אל המכוניות שסובבות אותו, אבל לא מעבר לזה.

ככה נראה איש אבוד, תופס אדמונד פתאום. זה לא שהוא לא יודע איפה הוא נמצא.

הוא יודע שהוא נמצא בתוך עצמו, אין לו מושג איך לצאת משם."

מצא את המושג המודגם בקטע והסבר כיצד הוא נוצר. הדגם את תשובתך על תהליך חיפוש דירה באזור רמת גן, על צורת קריאה חדשה של טקסטים מסורתיים ועל החיבה ההמונית לכדורגל חופים.

ענה על שלש מהשאלות 5-9.

5. הצג יתרון אחד וחסרון אחד לחיים לבד. אין להתייחס בתשובתך לדברים אלמנטריים, כגון: החופש ללכת ולבוא כרצונך. תחושת הריקות בחדרים. תחושת החור השחור שבנפש. ריקודי עַם בלב החדר כשבקבוק בירה אחוז ביד. האירוח האקראי של בחורות, אקראיות אף הן. הגעגועים לילדים (יצחק'ל, יענקי ושרה) שאוחזים ולא מרפים. מחירי הדירות. היכולת לשבת ללמוד גמרא באמצע שבת עם הסיגריה ביד ללא שאלות מטרידות.

6. הצע ניסוח בסיסי למודעת חיפוש שותפים לדירה בגבול רמת גן – בני ברק. בתשובתך השאר שוליים ובו שמך המפורש, לתלישות. הסתר בזהירות את הלילות שאוחז בך הדיכאון, את הצורך בחברה ואת הגעגוע לאישה ולילדים. בשעה שבאים לראות את הדירה, החבא היטב את החליפה והכובע בתוך הארון. אל תציין את היותך גרוש, אב לשלשה ובתהליכים להסדר ראיה. אל תציין את המחיר שאתה משלם. כתוב: חלל מרווח, זכרונות משופצים, מעט רטיבות.

7. הצג שתי דוגמאות למשפטים שנאמרים לנשים, הגוררים אחריהם מבט מופתע והתרחקות.
ניתן לבחור במשפטים שאינם בזמן הנכון ואינם במקום הנכון. כמו כן, ניתן (אם כי מוטב שלא) לבחור בנשים הלא נכונות.

8. תן שני נימוקים המסבירים מדוע אברכים היוצאים בשאלה ממשיכים לשיר ניגונים חסידיים במקלחת ומדוע מראה של ילדים משחקים בגינה מעורר בהם געגועים. תן נימוק אחד, שונה מהשניים הקודמים, המסביר מדוע מינגלינג בערבי היכרות, ראיונות עבודה או הלילה הלבן בתל אביב מסתיימים בדרך כלל במפח נפש.

9. על פי נסיונך האישי, מדוע אדם המשלם מזונות ושוכר דירה לבדו מוצא את עצמו יוצא ובא בחדרים האחוריים של מועדונים השייכים לשוק האפור? נמק את תשובתך על פי חומר הלימודים של לימודי הליבה. בתשובתך התייחס גם לפחד שאוחז בו בכניסה אל מול שני בריונים מקועקעים, לתחושה התמידית שהוא לא לבוש נכון, לצורה שבה נתפס בציבור השילוב של מכנסי אלגנט וחולצת טריקו וכן לסכומי הריבית המוכתבים בחוזה.

פרק שלישי (24 נקודות)

 בפרק זה שתי אנקדוטות. אם למדת על בשרך את הנושאים שבאשכול א' (החסידות ומוסדותיה) קרא את חלק א' וענה על השאלות הנוגעות אליו. אם שקעת כל כולך בנושאים שבאשכול ב' (הורים וילדיהם בחברה הישראלית) ענה על חלק ב'.

א.

כשאלישע הולך ברחוב חדלים כל נביאי הזעם לפדר את אפם ומתבוננים בו במבטים קשים כמו ההכרה באמת. הוא משתדל לצמצם את עצמו ולהעלם תחת הפשקוילים הנערמים עליו, אבל שיירה ארוכה של ילדים חרדים קטנים מזהה את אזניו העצומות שנישאות ברוח ומתחילה להלך אחריו ולשיר לו שירי שבת בקולות דקיקים. הוא הולך ברחוב רבי עקיבא ואז פונה באחת הפניות ונכנס לחצרו של האדמו"ר, שם הוא יורד במדרגות ודופק על דלת שעליה כתוב בעיפרון 'גמ"ח לאנ"ש ולב"ב'. "יבוא," אומר האדם מעבר לדלת, ואלישע נכנס, מוריד את הכובע הסיני שהוא חובש ומניח על השולחן. בקצה החדר פרגוד גדול וליד השולחן יושב זָקָן עצום ושחור ומהמהמם לעצמו. "שלום," אומר אלישע. "שלום," אומר הזקן. "אני רוצה הלוואה," אומר אלישע. בחדר מעופפים עטלפים ומצייצים בקולות נוגים. "חילוֹיְנִי רוצה הלְווֹאֶה," אומר הזקן לעצמו, "והחסידות מה תהא עליה? וְעַרֵבִים מה?" אלישע מקשיב ואיננו מבין. "אבל אני אלישע, הלא," הוא אומר בתחינה. "הבן של ר' אֲבוּיֶה!" הזָקָן מלטף את עצמו ואזי מסתובב. "הבן של ר' אֲבוּיֶה רוצה הלְווֹאֶה" הוא צועק אל הפרגוד שמאחוריו. "אי אפשר," עונה קול נשי מאחורי הפרגוד, והוא קשוח בצורה מפתיעה. "לכולם, חוץ מלבן של אֲבוּיֶה". הזקן מסתובב חזרה ומושך בכתפיו. "אי אפשר," הוא אומר ופורץ בִּבְכִי לְאוֹת שהפגישה הסתיימה. אלישע יוצא את החדר בצעדים קטנים. בחוץ שעת בין השמשות: הנביאים מוחטים את אפיהם בתרועה רמה לציון השעה שש, עגורים מפוספסים רוקדים הוֹרָה במרכז הרחוב, תחינות רכות נאחזות ברגליו כמו זכרונות ומבקשות ממנו שישוב. הוא מוצא את עצמו עוֹצֵר לִיטְוָואק באמצע הרחוב, קושר את שרוכיו זה לזה ומחליף איתו כובעים, וכך עומד בלב בני ברק אברך ליטאי צעיר, נעליו קשורות זו לזו כמו הורים וילדים אבודים והוא מרטיט את שפמו ומשתלח לכל הכיוונים כמו געגוע.

ענה על שתיים מהשאלות 10-12.

10. על פי הקטע, האם תהליך ההלוואה של 'גמ"ח לאנ"ש ולב"ב' זהה או שונה מתהליך ההלוואה בשוק האפור? בסס את דבריך על הקטע. התייחס בתשובתך לדמיון שבין כובע בורסלינו לכובע שחובשים מאפיונרים איטלקיים. כלול בתשובתך גם הסבר לשאלה 'מדוע הלך אלישע להלוואה בגמ"ח?'.

11. הסבר מדוע אין לתת הלוואה לאלישע. התייחס בתשובתך לקיומו של הקול הנשי מאחורי הפרגוד. האם תשובתך תשתנה אם יוודע לך שבעלת הקול הנשי היא אחותה של רבקה ושר' אֲבוּיֶה הוא המשמש של הרב'ה? הסבר מדוע.

12. קרא שוב את המילה האחרונה בקטע. על פי היכרותך האישית עימה, הסבר כיצד מצא עצמו אלישע בסיום הערב עם כובע בורסלינו ושני בקבוקי יין לקידוש, כשהוא יושב וצופה בים. שים לב! אין צורך להסביר כיצד הוא הגיע אל הים, דבר שלא ידוע גם לו.

ב.

שני ילדים ללא דמות אב עומדים מחוץ לתחנת האוטובוס. ליתר דיוק, הם כל כך מכונסים בעצמם עד שתחנת האוטובוס עומדת מחוץ להם. אוטובוסים מגושמים מתנהלים ממנה ואליה בכבדות ונושפים בפניהם שאריות עשן, ומקבצי נדבות רבים עומדים לידם ומקרקשים: כנראה קר לעצמותיהם הגרומות. בחוץ חם למדי. יצחק'ל מחזיק תיק קטן ובתוכו סנדויצ'ים ותפוח. יענקי מחזיק את יצחק'ל. גם התחנה מחזיקה מעמד יפה לאחרונה, אבל מי בכלל מתעניין בתחנות. אמא אמרה שהם צריכים לחכות שאבא יבוא, והם מחכים שהוא יאסוף אותם אל ביתו כמו משה על הר נְבוֹ. אחרי גִּבֶּנֶת מפחידה במיוחד שעולה לאוטובוס (בּוֹרִיךְ הַשֵׁם!) הגדול מחזיק חזק בידו של הקטן ומבטיח לו נאמנה שאבא שלהם בוא יבוא.

"ואם הוא לא יבוא?" מקשה הקטן.

"ששש," מהסה אותו הגדול. "אל תדבר כמו כּוֹיְפֶר."

"אולי אין אבא בכלל," מתעקש הקטן.

"אמא אמרה שיש," אומר יצחק'ל. "וגם אני ראיתי. כבר היינו פה פעם".

"כן?" אומר יענקי, "אז איך הוא נראה?"

יצחק'ל מאמץ את זכרונו.

"אפילו כמה פעמים היינו," אומר יענקי, "הוא גדול ו… הוא מתנדנד קצת. הוא קונה לנו סוכריות וצעצועים. אני אוהב אותו."

"אני אוהב רק את אמא" אומר הקטן. "ואת הקָדוֹיְשׁבּוּרִיכוּ".

"אתה אוהב גם את אבא," אומר הגדול ללא שכנוע.

"אמא אוהבת את אבא?" מקשה יענקי.

יצחק'ל משפשף את עיניו. הוא אינו יודע מה לענות ועל כן חדל מלספר על אבא ובמקום זה הוא טווה מעשיה נהדרת שכוללת אחד פריץ עם בור כלא, אחד טיש אצל האדמו"ר ושלשה חסידים-דובים. הוא חושב שיש ילדה בשם גּוֹלְדִי בסיפור, אבל אינו בטוח לאן היא בורחת אחרי שהם מאיימים עליה.

הקטן עסוק בינתיים בעניינים אחרים. דמות דיוקנו של הרב'ה בחיידר עולה למולו, מספר סיפורי פרשת שבוע. הוא מחזיק בידו של אחיו בכל עוֹז.

"יצחק'ל," הוא אומר. המבוגר חדל מסיפורו ומביט בו בשאלה.

הקטן חושש קצת. "יצחק'ל," הוא אומר לבסוף. "נכון שאבא לא יקריב אותי כמו שהקריבו את יצחק?"

ענה על שתיים מהשאלות 13-15.

13. על פי הקטע, מדוע אלישע לא הגיע לאסוף את ילדיו? פרט בדבריך את הסכם הרְאִיה בינו לבין רבקה, והסבר מדוע היא נתרצתה רק לאחר שנענה בשלילה לבקשת ההלוואה.

14. הסבר מדוע יענקי אינו אוהב את אביו. התייחס בתשובתך לקיומו הרגעי בחייו הצעירים. על פי תשובתך, הסבר מדוע יצחק'ל (המבוגר) תומך באביו.

15. על פי הקטע ותחושתך האישית, האִם אמם של הילדים כועסת, מרחמת או מתגעגעת לאלישע? התייחס בתשובתך לדפוסי השידוכין בחברה החרדית, ולקיומם של ילדים לאם גרושה כגורם המרתיע גברים בחברה הישראלית בכלל.

פרק רביעי (22 נקודות)

ענה נכון / לא נכון על אחת מהשאלות 16-17 ואחת מהשאלות 18-19. הקף בחלל פנוי את התשובה הנכונה ונמק את תשובתך.

 16. לדירה קטנה ברחוב הרא"ה נכנסים שני בריונים עם אלות, מנפצים כל אמצעי תקשורת ומוציאים כל חפץ שווה ערך שנמצא בה לעגלת הגרר שמחכה להם בחוץ. "באלוהים, יש לכם שלשה ימים לעזוב", מזהיר אחד מהם. לאחר שלשה ימים מגיעים שניהם שוב. "אנחנו ממש נביאים," אומר האחד. "ידענו מראש שנגיע גם היום. יש אלוהים, אה? "

נכון / לא נכון

17. ילד קטן מטפס על עץ באחת השכונות בקרית ספר. הוא מחפש את קן הציפור שראה למטה בשביל להוריד את הביצים. כשהוא מנסה לעבור מענף לענף הוא רואה תהום פעורה מתחתיו, לא מצליח לפרוש את כנפיו ונופל. ליד המיטה בבית החולים יושבת אמא שלו וממלמלת תהילים מתוך ספר קטן. היא עייפה מאוד והאותיות מִטּשטשות בה. "אני יודעת למה זה קרה," היא אומרת לאחותה. "זה בגלל שלא עזרנו לו".

נכון / לא נכון

18. קבצן מבוגר נשען על קיר רעוע באזור התחנה הציבורית תל אביב ורועד מקור: הוא חולה בדלקת ראות. במקום עובר אדם אחר החולה בגעגוע. כשהוא רואה את הקבצן, הוא מסיר את חליפתו, מציע לו אותה ומחבק את עצמו לדעת. הראשון מביט בו בהכרת תודה. עשבים ירוקים עולים בלחייו. "וואי, תודה!" הוא אומר, "אתה בטח דתי, רק דתיים עושים דברים כאלה."

נכון / לא נכון

19. בחור חרדי הולך ברחובות ומחלק פלאיירים לעוד אירוע של החסידות שלו, כשעובר מולו אדם צעיר שמחבק את עצמו ועוד רגע נידף ברוח. הוא מניח את הפלאיירים על השולחן ורץ אחרי אותו אדם. "רגע," הוא אומר, "חכה שניה". הוא טופח על כתפו של האדם: "זה בשבילך," ומושיט לו חבילה ובה ניירות מרשרשים. הצעיר מתבונן בחבילה. כתוב עליה "לאלישע" בטוש שחור מהסוג שמציירים בו בגן. הוא מושיט את החבילה חזרה. "אתה מתבלבל," הוא אומר, "אני לא אלישע, אני אחר."

נכון / לא נכון

ב ה צ ל ח ה !

צָרִיךְ לָקַחַת שֵׁם אָרֹךְ לִנְסִיעָה רְחוֹקָה

כמה הרהורים וציורים שאחרי נסיעה

א.

יש תיירים שהולכים בעולם בבוטות. בהודעה: אני תייר. הם שמים את המצלמה על החזה כמו שלט 'Help me' בכל השפות המדוברות, ופונים באנגלית עוד לפני שהם מבררים אִיף יוּ סְפִּיק אִנְגְלִישׁ. הם דופקים באגרוף קמוץ על השולחן בפאב, צועקים בשפה שלהם, מתיירים. ואפשר לראות את התיירות שבהם מרחפת באויר סביבם, כמו אד מעוּבֶּה. יש אנשים שמחבבים את הסוג הזה של התיירים, ויש אנשים שהם התיירים האלה עצמם, ואולי ליד המילה 'תייר' במילון מופיעה תמונה שלהם עם מצלמה על החזה, קוראות לאֶדִי שיבוא לראות איזה מהמם הפסל פה, בוא נצטלם.
לעומתם יש תיירים שלא רוצים שידעו שהם תיירים. שהולכים לפאבים הלא מפורסמים, ומדברים בשקט, ומנסים להבלע בקירות. את המצלמה הם טומנים בתיק, את הראש בפינה. הם לומדים מילים בשפה המקומית, ומנסים מאוד מאוד להיות חלק מההמון הסוחף את אותה מדינה בה הם מתיירים. ואולי מטיילים היא המילה. כך או כך הם בלתי נראים, מסווגים רק על פי צבע העור השונה, או תחושת הבלבול שאוחזת בהם כשהם צריכים להגיע לאנשהו. הם לא עומדים על המיקח מול המוכרים בשוק. הם תיירים, ואי אפשר לטעות בזה, ואף על פי כן.

2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן
2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן

כשאדם אומר שהוא זר, ומצהיר ותולה שלטים בעיר ואומר: אני תייר. הוא בעצם אומר שהוא שייך למקום אחר. משמע- יש מקום אחר אליו הוא שייך. והלא משהו מרכזי בזהות הוא תלוי מרחב. והמילה מרחב מתייחסת גם למקום שבו אתה שוהה וגם לסביבה בה אתה שוהה. הגמרא בקידושין מספרת מה יעשה אדם שיצרו תוקפו: "ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". וחשבתי על כמה זה נכון גם מהכיוון ההפוך. לא רק מחילול שם השמיים, אלא מההרפיה שאוחזת בך כשאין אף אחד שצופה בך מלבד האל. כמה מחיצות יורדות. ולהפך – כמה מחיצות נשארות. מה הגרעין של הזהות שלך שנשאר ולא נעלם. האם אתה מתבייש כשאתה מספר לאחרים מאיזו מדינה באת ולאן אתה הולך, האם אתה מתבייש כשאתה אומר שיש מי שלפניו אתה עתיד לתת דין וחשבון. ואולי העם היהודי בגלות הוא בבחינה של התייר הראשון, הבוטה. הוא לא נבלע בסביבה, אלא משדר את תחושת הזרות שלו. את חוסר השייכות שלו: אני לא מכאן, הוא אומר. אני לא לובש את הבגדים שלכם, לא אוכל את האוכל שלכם. יש לי מקום אחר שאליו אני שייך.

ב.

וחשבתי קצת על הקיום הגלותי, התיירותי (והרי אלה שני מושגים הפוכים) כמושג ארעי. קיום סביב השפה שלי, סביב קהילה. קיום שהוא לא תלוי מרחב, אלא סביב הארעיות וסביב יכולת התקשורת. זאת אומרת, שאדם הולך ברחוב בעיר זרה ומתכנס סביב דוברי השפה שהוא דובר. אם זו אנגלית, הרי אנגלית. אם עברית, הרי עברית. והממשק עם תושבי העיר הזרה מצטמצם ליכולת התקשורת הזו. וממילא נוצר איזה קיום אגוצנטרי (איך הוא יכול לתקשר איתי, מה הוא יכול להציע לי) ואתנוצנטרי (איך הוא מתייחס לקבוצה שלי). ואם העם היהודי הוא תייר, מעניין לחשוב על העברית והיידיש כשפות המייצבות אותו, בטח מול הגרמנית המשכילית. ואפשר לחשוב על התודעה של היהודים בתור מוקד התייחסות, שהרי אני הוא המרכז. ומאוד מוזר ללכת ברחובות בעיר קטנה בסלובקיה ולחשוב על זה שיש שם מלא גויים שלא יודעים שהם גויים. שהקיום שלהם לא מתייחס אלי. שלא אכפת להם מיהודים או מישראל, אם הם יודעים מה זה יהודים, בכלל. ואולי זה מסביר את הרצון של הישראלים בחו"ל להודיע אחד לשני שגם הם ישראלים, או יהודים. שכולנו ביחד נגד כל האנשים ההם, וזה לא משנה שלכל האנשים ההם לא אכפת מהקיום שלנו בכלל.

בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה
בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה

אני מוצא את עצמי תוהה איפה אני בתוך הסיפור הזה. תייר שרוצה להתחבא ולהבלע, והוא חלק מעם שלא נותן לו להבלע. שמכריח אותו להניח תפילין באמצע תחנת רכבת באוקראינה כשכולם מסתכלים. וללכת עם כיפה ברחוב. ואני בכלל מהזן השני של האנשים. ואולי צריך לעשות עוד חלוקה בעולם: בין תיירים שיודעים מה צריך לעשות, ובין תיירים שלא יודעים. שאבודים. שיש תיירים שיודעים איפה מזמינים רכבות, וכמה זמן לפני, ומאיפה לאן. ואיזה הוסטל ואיזה מלון ומאיזה דרך תלכו ומה צריך לראות ומה צריך לעשות. ויש תיירים שנוחתים ופוערים עיניים. ואחר כך מחפשים מפה שתסביר להם איפה הם. ומחפשים הוסטל והולכים ונאבדים. זו לא אותה חלוקה בין התייר המצהיר לתייר הנבלע. חלוקה אחרת: התייר היודע והתייר האבוד. ואני, תייר אבוד שכמוני, שנאחז בקרנות הקיום של הזהות שלו (נניח, ארוחות בוקר: הצ'כים אכלו נקניק, הספרדיות שתו מיץ תפוזים שכזה, אנחנו אכלנו חביתה וסלט. ולהבדיל, תפילות, שבת, אוכל כשר), הופך להיות משוייך לאלה שיודעים איפה הזהות שלהם ומה עושים איתה. ועם השיוך מגיע הצורך, ומגיעה האחריות, ואולי תשים כבר את הגרביים שלך ותקפוץ לעמדה, חייל.

ג.

לא זיהו שאני ישראלי. רק אחת, תיירת מקליפורניה, שהסתכלה ואמרה: אתה ישראלי, דונט יו? ואמרו: איטלקי. ואמרו: ספרדי, או יווני. ולפעמים גם לא סיפרתי, רק משכתי בכתפיים. ובפאב קטן בבודפשט בחרתי פלייליסט ושמתי את 'שגר פגר' של הבילויים והעברית רעמה באזניים של שני קוריאנים וכמה גרמנים שישבו שם ושתו. ובמקום אחר, באוקראינה, שרנו קריוקי לשירים של הפינק פלויד וקווין, ואני דפקתי באגרוף וצעקתי "יש לי הודעה לעולם: הכל מעולה", אם כי באנגלית, שוודאי נשמעה יותר טוב. וכל המגדל בבל של הזהויות התנקז לידיעת האנגלית, השפה האחת, הדברים האחדים. כך שנגן הרחוב בבודפשט שזיהה את הכיפה של יאיר התחיל לנגן 'הבה נגילה', ולא ידענו לאן להוליך את עצמינו. שהרי היה מקום שרצינו להתנתק, ללכת למקום אחר, להיות מישהו אחר, איזה תייר אוניברסלי לכמה רגעים, והנה הזהות שלנו מושכת אותנו חזרה. מעניין שהקהילות היהודיות שפגשנו היו מאוד בולטות. הכיפה, הציציות, הכיתוב היהודי. אולי כי הם גדלו מראש כמסומנים, כמודיעים על קיומם. ואנחנו, שגדלנו בישראל והכל היה מאוד טבעי ומאוד נכון, וכולם יהודים וכולם אנשי שלומינו, לא רגילים להיות האחר או הזר. להיות תייר אוניברסלי הרבה יותר קל מאשר להיות הפרטיקולרי, זה שחייבים לגבש עליו דעה.

גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.
גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.

 עוד משפט: כמעט כל מי שפגשנו היה נחמד מאוד. האוקראינים, הצ'כים, הסלובקים, הגרמנים. ולאו דווקא בגלל שהם ידעו שאנחנו יהודים, מישראל, והתנחמדו בנסיון לכפר על מליוני היהודים שנרצחו שם לפני שישים שנה (כי איך לא. כי בכל מקום שלט זיכרון, ובכל מקום בתי קברות, והרי הדנובה היפיפה האדים מדם יהודים, ומה). ואולי אדרבה. מסתבר שדווקא הסולידריות הישראלית המפורסמת – היא בכלל סולידריות אנושית. ודווקא הסולידריות הישראלית היא כזו שמופנית פנימה, כלפי עצמה והחברים בקבוצה שלה, ולא כלפי הזרים. אולי, אסייג: אני לא באמת יודע. יכול להיות שיש ישראלים שיסיעו ברכב שלהם תייר לקצה השני של ירושלים רק כי הוא איבד את דרכו. אני פשוט לא מכיר מקרים כאלה. ובכלל רק רציתי להגיד שאנשים בעולם נחמדים, לפחות לתיירים, וזה היה דבר נהדר לגלות.

 ד.

אֲנִי מְגַמְגֵּם אֶת הַמַּגָּע שֶׁלִּי בְּעוֹלָם בְּשָׂפוֹת
שֶׁזָּרוֹת זוֹ לְזוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת.
כְּמוֹ טְפִיחָה קַלָּה עַל הַשֶּׁכֶם. כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל כֻּרְסָה.
כְּמוֹ הַזְמָנָה רַכָּה: אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת.

איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.
איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.