חמישה עשר גוונים של הערינג

א.
היינו בעיר עם שלש מאות אלף תושבים, נהר קטן שהתעגל לאגם בדיוק במרכז העיר, אוניברסיטה והמוני פסלים של המשורר הלאומי של האיזור. למשורר היו גבות עצומות ושפם קטן מאוד, וקראו לו חמינוביץ' או משהו כזה. אם הייתי יודע לקרוא אותיות קיריליות הייתי יודע איך קראו לו בדיוק, אבל מעולם לא הצלחתי לקלוט איך קוראים את זה.

לריסה אמרה שחמינוביץ' הוא סתם. משורר בינוני שקנה את תהילתו בשירי הלל לקוזאקים. אני לא יודעת למה הם מתלהבים ממנו, היא אמרה והפריחה עננת עשן מהסיגריה. היא עישנה כל כך הרבה עד שהייתה קונה את הטבק בחבילות של קילו. כרגע הייתה לה אחת במזוודה בחדר שבמלון, והיא בדיוק סיימה לעשן סיגריה אחת ולגלגל את השניה. ישבנו על מעקה העץ שהפריד בין חזית המלון ובין הרחוב. אתה צריך לקרוא פושקין, היא אמרה. בכל השפה שלכם אין לכם משורר כזה, פושקין. נכון, נטשה?
נטשה הרימה את העיניים מהטאבלט שלה. היא ישבה על כיסא עץ והייתה באמצע לראות 'גִּירְלְס'. נטשה הייתה יפה בצורה מזרח אירופאית שכזו; בלונדינית, קצת שמנמנה, מסודרת, מהודקת מאוד. כל המשפטים שלה היו מנוסחים בקפידה שקטה, ולא ניתן היה להבין אם היא צינית או רצינית. כן, היא אמרה. זה ממש נכון. לריסה פלטה נחרת צחוק. "הא," אמרה, "את כזו מוסקבה!"
נטשה הייתה מוסקבאית, מסתבר. אחר כך קיבלנו הסבר ארוך ומפותל על ההבדלים בין מוסקבה ובין סנט פטרבורג. זה כמו תל אביב שלכם, היא אמרה. כולם מאוד אליטה. לריסה הייתה פטרבורגית, ולכן – כך הסבירה – יכלה להיות היפסטרית אמיתית. היה לה שיער ארוך, צבוע בחלקו בסגול. פירסינג. היא הייתה רזה וגרומה וגבוהה. הסתובבנו איתן כל היום; הן היו כיפיות, ונראה היה שהן היו היחידות שמדברות אנגלית בכל העיר הזאת. לא היה אכפת להן שאנחנו יהודים, אפילו להפך.

יהודים, אמרה לריסה. מה זה אומר עליכם בכלל.

לְאוּרִי לא היה כח לכל זה. הוא למד בישיבה לפני שעשה קבע, והבטיח לעצמו לא לחזור לויכוחים הבלתי-נגמרים האלה בעתיד. אנחנו לא אוכלים חזיר, הוא אמר. אני רציתי להגיד שזה מורכב יותר. במכינה שלמדתי בה לפני הצבא הסבירו לנו שהיהדות היא ספרים. יהדות זה יֶדע, אמר שוּקִי, ראש המכינה, וציטט את יעקב חזן או את ברל כצנלסון: 'רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי הארצות'. ספרים, הוא אמר. היהדות היא ידע, לא פרקטיקה. מה שחשוב זה לא מה אתה עושה או לא עושה, אלא לדעת – כאן הוא חבט באגרופו על השולחן והקפה נשפך, כך שהפאתוס קצת נהרס – לדעת מה אתה עושה או לא עושה. כשאתה מחלל שבת, תדע שאתה מחלל שבת. תדע למה. היהדות היא יֶדַע. לך תסביר את זה לרוסיה גויה, תכולת עיניים וסגולת שיער, שיושבת במרפסת של המלון ומעשנת בשרשרת חצי מתוך קילו הטבק שקנתה אמש בשוּק המקומי.

ב.
למָלון שבו היינו קראו המלון היהודי – דמות יהודי גנרי הייתה מצוירת על השלט שלו, עם אף, פאות וכובע עצום מימדים – אבל במסעדה הגישו בשר לבן והדלתות נפתחו עם כרטיס מגנטי. זה היה מוזר, כרטיס מגנטי במזרח אירופה. במקום שבו הסרטים האמריקאיים מוצגים עם דיבוב שמודבק על פס הקול המקורי. אתה רואה 'מת לחיות' ושומע את ברוס ויליס מדבר בשתי קולות, האחד באנגלית והשני בשפה המקומית. העיר כולה הייתה נראית כמו ערבוב מערב ומזרח; נשים קמוטות במטפחות דהויות מכרו חלב שהרגע נחלב מהפרה וחמוציות לפי משקל. הקונים דברו באייפונים. מנהלת המלון הייתה מקומית צעירה שנראה היה כאילו לא חייכה מימיה. היא דיברה אנגלית שוטפת, והייתה לבושה בבגדים מגוהצים כל כך עד שזה נראה כמו עדיין לא הורידו אותם מהמדף. היא הורידה לנו עשרה אחוזים מהמחיר הנקוב והציעה לנו בנימוס ללכת לראות את האגם.

מאוד יפה, היא אמרה. רומנטי.

אגם רומנטי היה גורם לדפנה להתרגש. מוזר לחשוב איך החיים מוליכים אותך; שלשה חודשים לפני כן דפנה נפרדה ממני. היא אמרה שאני לא מספיק מקדים את זמני – מה שזה לא אומר – ושבעצם היא רוצה לחשב מסלול מחדש ולהחליט מה היא רוצה מהחיים שלה. פוליגמיה? יחסים פתוחים? הבורגנות, נשפה בזעם קדוש מעל לשפתה העליונה, הבורגנות קושרת אותנו בשלשלאות. קצת אחרי שנפרדנו התברר לי שהיא בסך הכל רצתה לחזור אל האקס המיתולוגי שלה; האפליקציה שפיתח הצליחה, הוא הסתובב בחליפה ובמשקפיים אופנתיות וללא ספק היה בן זוג יותר ראוי ממני. אדם שניתן ללכת איתו ברחוב.
אורי טען שהיא יצאה איתי רק כדי להסתכל עלי ולהרגיש שהיא שווה יותר. אני בכלל לא נתתי סיכוי לקשר הזה מלכתחילה, הוא אמר לי בשדה התעופה. יותר מדי עפה על עצמה. לא יודע מה מצאת בה. תאמין לי, אורן, היית צריך לעלות לצפון, למצוא בחורות שלומדות בתל חי. אין שם אף בן, והן כל כך נואשות שהן מוכנות לנסוע עד פתח תקווה בשביל דייט.
הוא צחק צחוק קצינים-קצר. היית מאמין? עד פתח תקווה.

אני אפילו לא יודע אם התגעגעתי אליה כמו שהתגעגעתי לנוכחות הנוספת שהייתה חלק מהחיים שלי לתקופה ארוכה. הייתי זקוק למישהי לחלוק איתה פרטים קטנים – לספר לה שמצאתי את הפוסטר שחיפשתי בדיזנגוף, או את הכפכפים הירוקים האהובים עלי, ויותר מזה התגעגעתי לגוף שלה. לא למשהו ספציפי בו, לעצם קיומו של גוף; גברים לא יכולים לגשת לחברים שלהם ולבקש שיעשו להם נעימי בגב, או שיחבקו אותם. מהרגע שהתרגלת למגע, ההעדר שלו נוכח הרבה יותר.
כשאמרתי את זה לאורי, בחדר במלון, הוא נפנף אותי. אתה צריך סטוץ, אמר. סתם איזה ריבאונד שיגרום לך להפסיק להתגעגע לדפנה ולהתחיל להתגעגע בכללי. מה עם הרוסיה? אתה לא בעניין של הרוסיה? היא עושה לך עיניים. תראה איך היא מעבירה עליך את היד, ככה סתם, כאילו בחביבות. אני מכיר רוסיות. אם היא לא הייתה מסמנת אותך, כבר מזמן היית בשבילה כמו קיר.
אני לא הייתי בטוח שהיא עושה לי עיניים. זה היה יותר חלק מהנחמדות הכללית שלה. קוּלִיוּת, אולי, זו המילה שאני מחפש. היה בה משהו אגבי, לא מתאמץ, נטול רגשות אשם וייסורי מצפון. אני כאן בשביל להיות, שידרה. בכל מקרה, אמרתי לאורי; עושה עיניים, לא עושה עיניים, היא לא יהודיה.

יהודי עם אווז, בציור של ניקולאה גריגורסקו
יהודי עם אווז, בציור של ניקולאה גריגורסקו

ג.
מלבד המלון היהודי, שנקרא כך כי פעם גר שם יהודי, היו בעיר גם בית קברות יהודי קטן ובית כנסת עצום וריק. הרב התעקש שנכנס אליו ונראה מה יש בו; חללי ענק מהדהדים. נברשת חצי מתפרקת. ספרים עתיקים בכתב רש"י מטושטש ודהוי, עטויי כריכת אבק. בקומה למטה היה מטבחון וחדר קטן שניתן לאכול בו. לשכת הרב הייתה בקומה העליונה. במרתף היה מקווה, והגוי שתחזק את בית הכנסת התעקש שנעיף בו מבט. הוא הוציא צרור מפתחות, פתח דלת צדדית והראה לנו גרם מדרגות. "מקווה, מקווה" אמר בעברית, מתלהב. בית הכנסת עמד בשממונו כל ימות השנה. בכל העיר היו עשרה יהודים. אולי עשרים, אם סופרים זרע ישראל ואנשים שבתיכון קראו להם 'יהודי' ככינויי גנאי.
הרב היה מגיע לשם בשבתות.

במהלך השבוע הרב התגורר בסמוך לעיר. דג דגים. קראו לו זאב, והוא ביטא את זה 'זְיֵיב', כאילו לא הכיר את המילה העברית. למעשה הכיר היטב: הוא נולד במקום, למד לדוג דגים בנהר הקטן ולמכור אותם למסעדות, עד שהזדמן לאיזור איזה חב"דניק תועה ושלח אותו ללמוד בתומכי תמימים. אחרי שמונה שנים שלמד בישיבה הקטנה ובגבוהה החליט לחזור הביתה; אמא שלו הייתה על ערש דווי, והאיזור היה רווי יהודים קשישים שרצו לחזור ליהדותם עם נפילת ברית המועצות. כשזאב חזר הביתה הם התקבצו בקומה העליונה של בית הכנסת ואכלו הערינג עם חלה. זאב היה לבוש חליפה וכובע. היה לו זקן שחור עצום וכרס קטנה שהתחילה להשתפל.
שֹוּלֶם, רֶבִּי, אמר לו אחד מהם.
ברוך הבא בשם ה', אמר לו זאב.
לקח זמן עד שהבין ש'שולם, רבי' אלה שתי המילים היחידות שהזקן יודע בעברית. הידע היהודי הנוסף שהיה לזקן כלל, פחות או יותר, את העובדה שמכסים את העיניים כשאומרים משפט מסוים. הוא לא היה בטוח מה המשפט ולכן אמר 'אמן, אמן' שוב ושוב. זאב ביקש להקים את הקהילה הזאת מחדש. הוא קבע נוהג להפגש בשבתות בקומה התחתונה של בית הכנסת. הוא הכשיר את מרשה, גויה ידידותית שגרה בסמוך, לבשל ליהודים, ומדי שבת בצהריים עשה ארוחה גדולה, גדושת דגים, חמין וְוודקה, כדי לפתות את היהודים הבודדים שגרו בסביבה. כשהם היו מתקבצים הוא היה עושה מניין לשחרית, תהא השעה אשר תהא. הזקן עם ה'שולם, רבי' היה, לרוב, הראשון שהיה מגיע. היה ניכר בו שהוא שמח מאוד, אף שלא עשה דבר בתפילה מלבד למחוא כפיים כשכולם היו בשקט ולהגיד 'אמן, אמן'.
הוא היה גם זה שנפטר ראשון.
המניין הדלדל אט אט, כמו עורם של זקנים.

כשהרב שמע שאנחנו מגיעים הוא שמח מאוד. תשארו כאן שבת? שאל-קבע, וכבר הרים טלפונים לכל הקהילה הקטנה שלו והודיע להם שיש ארוחה בשבת אחרי התפילה. מלכתחילה לא חיפשנו תפילה, בכלל. אורי היה זה שהרים טלפון לשליח הרבי וחיפש מקום זול לישון בו. יש לכם בית חב"ד באזור ההוא, שאל אוּרִי, אנחנו שני בחורים שמטיילים באזור. בוודאי, אמר הרב. בואו. רק כשהגענו התברר שאין שם בית חב"ד רגיל, ושהרב זאב מפנה את המטיילים היהודים הבודדים שמגיעים לסביבה לישון במלון היהודי ומסדר להם הנחה. המנהלת הקודרת באמת הורידה לנו עשרה אחוזים במחיר. זה הזכיר לי את נהגי האוטובוסים ומדריכי הטיולים שעוצרים במפגש הבקעה ומקבלים מהאורחן קפה חינם. אחר כך, כשהלכנו לשוק, הסבירה לי לריסה שזה הנוהג במקום: קובעים מחיר, מתמקחים קצת, משלמים עשרה אחוז פחות. אתה אמור לדעת דברים כאלה, אמרה; הלא אתה יהודי.

ד.
בארוחת השבת היו חמישה עשר סוגי דגים. הרב עצמו דג אותם מהנהר הסמוך. את רובם, לפחות. "תאכלו, תאכלו," הוא אמר, "יהודים אוכלים דגים בשבת." הוא צחק צחוק מתגלגל מאוד, כאילו העיר כולה צריכה לשמוע שיהודי אוכל כרגע דגים. על כל פנים, בוודאי אפשר היה להריח את זה: היו שם הערינג כבוש והערינג מלוח ומתוק וסלמון ופורל והמוני דגים שחשבתי שזיהיתי, אבל הסתבר לי שלא. הרב שפך על הכל רוטב חזרת לבן, סמיך, שאדי החריפות שלו גרמו לנו להשתנק. במטבח הקטן התבשל סיר ענק של חמין, ומבשלת מקומית ערבבה סלט עם סוג מוזר במיוחד של לימון. היא הצביעה לי על הסיר ושאלה בתנועות אם אני רוצה צלחת. תכף, סימנתי לה, מקווה שהסימונים שם זהים לסימונים בישראל.
היא אפילו לא הסתכלה: דחפה לידיים שלי צלחת מלאה דגים.
לא היו קרקרים, ואת ההערינג אכלתי עם חלה. אחרי כל פרוסה הרמנו כוס לחיי אחד מהנוכחים; חמישה עשר זקנים וזקנות יהודים שאוכלים דגים ושותים וודקה, סליבוביץ' ויין אדום יבש להחריד. כמו בסיפורים, אחד הזקנים הגניב חתיכות חלה לתוך כיס החליפה שלו. המְשַׁמש של הרב – כי היה לו מְשמש, גדול ועם פנים סמוקות, שעמד לידו והגיש לו בקבוק אחר בקבוק בכובד ראש של משרת באנגליה – ראה שאני מסתכל. לשתות, לשתות, סימן לי. זקנה אחרת ניסתה לפצוח שוב ושוב בשיר כלשהו, ושאר המשתתפים דאגו להסות אותה בכל פעם שפתחה את הפה. ברקע צעק הרב בעברית 'הגויים הם רשעים' ו'מחר יבוא משיח יעלה את כולנו לארץ ישראל'. היה בקבוק וודקה אישי ליד כל מקום ישיבה. זה מה ששותים כאן, אמר הרב. לכבודכם הבאנו גם יין, ישר מוינה! לחיים יהודים, לחיים.

אורי עשה פרצוף. דג מלוח וְוודקה, הוא לחש לי. לא יכלו לבחור משהו יותר מגעיל? הוא עצמו שתה יין. אני אומר שתה, אבל 'הערה' זו מילה מדויקת יותר, ואולי סתם לא אהב דגים. אחרי כמה כוסות יין הוא יצא החוצה, לשבת ליד הכניסה עם הכובע המשונה שלו ולדבר עם נטשה. לריסה ישבה בחוץ ועישנה. אני רואה שאתה נהנה, היא אמרה לי, נושפת את העשן בסלסול; יהודים עושים דברים כל כך משונים! הרב מדבר וכולם שותקים! בארוחה! כאילו אתם באמצע כנסייה או בית כנסת. היא הדליקה סיגריה חדשה משאריות הסיגריה הקודמת. מה הוא צועק שם בעברית?
הקשבתי. 'כל הגויים טפשים', צעק הרב.
הוא אומר 'אנחנו אוהבים את כל העולם', אמרתי לה.
לא את כולו, היא אמרה ונשפה עשן בבוז. הממשלה הרוסית היא חרא.

אבא של לריסה, הסתבר, נהרג כשבובה של ליצן ענק התמוטטה לו על הראש באמצע תהלוכת רחוב שנועדה לפאר את הממשלה הרוסית. הממשלה התנערה מאחריותה לאירוע, אחר כך הודתה באחריות, אבל לא נתנה פיצויים או משהו. לא צריך להגזים, אמרה לריסה. העיקר שאנחנו עוד חיים. אמא שלה הייתה מהנדסת שגילתה, עם נפילת מסך הברזל, שהכישורים שלה חסרי משמעות בעולם החדש ועכשיו ישבה עם החברים שלה כל היום ושתתה וודקה. הגברים הרוסיים, כך אמרה ללריסה, הם חרא. אין להם שום דבר בתוך הראש. לריסה עצמה למדה מתמטיקה וספרות.

מתמטיקה זה בשביל הכסף, אמרה. ספרות זה כי רוּסְיָה זה אנשים, לא תיאוריות. אין לנו פסיכולוגיה, פילוסופיה, יש לנו ספרים. גוגול. בולגקוב. לא סתם אומרים על דוסטוייבסקי וטולסטוי שהם הגדולים מכולם, היא אמרה לי. הם הבינו מה באמת מעסיק אנשים; כסף, נשים, חֶבְרָה ואלוהים.
לפי הסדר? שאלתי.
תלוי באנשים. אנשים שונים, עיסוקים שונים.
כמו דמות קלישאתית בסרט, היא הניחה עלי יד. מה הכי מעסיק אותך?
קשה לדעת דברים כאלה כשיד של בחורה מונחת לך על הירך. נשים, אמרתי לה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. היה בזה משהו נכון, אני מניח.

כסף לא העסיק אותי באותו זמן. הצורך לרצות את החֶברה לא קיים בטיולים, אלוהים הלך ודהה ונשכח ממני זה מכבר, אבל נשים העסיקו אותי תמיד. כשהייתי עם דפנה הייתי כרוך אחריה באובססיה, ובאותו זמן שואל את עצמי למה אני כרוך אחריה כל כך. אין לזה תשובה; קשה לדעת למה בחור יוצא עם בחורה. הכרתי פעם אדם שיצא עם מישהי שנה וחצי, רק בשביל להכיר בעובדה שהם יצאו כי היה נוח, כי היה חורף, כי היה קיץ, כי החֶבְרה לחצה, כי בדידות היא משהו שאינך רוצה בו.

קל לי לומר, אחרי שנים, שלא אהבתי את דפנה, אבל בזמן אמת אהבתי אותה. או את הגוף שלה. או את העובדה שלא הייתי אחד, שהייתי שניים. הייתי צריך מישהי, ודפנה הגיעה כמו נסיכה על סוס החומלת על העני המסכן שזרוק בצד הדרך. היה לה שיער בהיר, מתולתל בבקבוקים. בעיניים שלה היה משהו מן הקריצה. היינו נראים נהדר כשהסתובבנו ביחד בפסטיבל הג'אז, בנמל של יפו, באירועים סטודנטיאלים חתרניים. לרגעים הרגשתי מיוחד, יוצא מן ההמון, לא בורגני סתמי כמו כולם. בצורה כלשהי, הרגשתי משמעותי למישהו. לפעמים זה כל מה שאתה צריך.

ה.
כשחזרתי פנימה, המְשמש של הרבי הגיש לי צלחת צ'ולנט. ואז עוד יין. ועוד וודקה. הרב התחיל לשיר ניגונים חסידיים. היהודים סביב השולחן התחילו לקום אט אט. הם היו נראים כמו בובות גדולות, מתנועעות בכבדות. אשה אחת הרימה יד והשרוול שלה היה מוכתם ביין, היא התחילה לצווח. בעלה הניח עליה יד לנחם וכשהסיר אותה התברר שהיד שלו הייתה מוכתמת בשמן. בהמולה שנוצרה שלף אחד הזקנים את הפלאפון שלו וניסה להנציח את המאורע. הידיים שלו רעדו. ברקע ישב הרב ודפק על השולחן במקצב קבוע, פשוט, כמו תופים צבאיים. הוא תפס אותי מתבונן בו; זה יהודים, אמר בעברית. לא מתפללים, לא שומרים שבת, לא כשרות, אבל אוכלים בשבת צ'ולנעט אחרי התפילה. הוא פרץ בצחוק-שיכורים. "מי שלא אוכל חמין," ציטט מאי-שם בקול רועם, "צריך בדיקה אחריו אם הוא מִין." הוא הסתכל עלי. "מין זה כּוֹיְפֵר" אמר. "אתה מבין מה זה אומר?"
לא, אמרתי.
"חמין, זה יהודים." אמר. "לא חמין, לא יהודים".
מה הוא אמר, שאלה לריסה.
שמי שלא אוכל תבשיל בשר ותפוחי אדמה, אמרתי לה, יכול להיות שהוא לא יהודי.
זה מוזר, היא אמרה.
גם שיער סגול זה מוזר, אמרתי.
כן, היא צחקה. זה נכון. אבל אתם, היהודים, מוזרים כל כך.
זה בא עם האף, אמרתי.
אתה מצחיק כשאתה שיכור, היא אמרה. אתה אוהב להיות כאן?
הסתכלתי פנימה. המקום נראה כמו מהומת אלוהים. לא במיוחד, אמרתי.
לא הרגשתי שיכור. משהו בי התיישב נכון על עצמו, כמו חליפה שנתפרה במדויק. הייתי מצחיק במידה הנכונה, רציני במידה הנכונה, נינוח. הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, נניח, לעמוד על הכיסא ולצעוק, לריב עם אורי, להתנפל על לריסה ולאחוז בה–
בוא, היא אמרה. נלך לסיבוב.

העיר עצמה נעה בין היפה למוזנח. שאריות מכיבושים מערב-אירופיים התנוססו, כמו דגלי כיבוש, בין בקתות קש ומלונות מפוארים. על קיר הרוס צוירו גרפיטֵי ענק, יד אוחזת במגל ובפטיש. האיש הצורח מ'החומה' של הפינק פלויד. לאן אנחנו הולכים, שאלתי. זה סוד, היא אמרה. לא מגלים סודות, נכון? זה כמו כסף, שומרים על זה קרוב קרוב. היא הסתכלה בי וצחקה. אני אוהבת יהודים, היא אמרה. לכן אני צוחקת עליכם.
מה מצחיק בנו, שאלתי.
אתם כל כך רציניים לגבי עצמכם, היא אמרה.
זה רק לאנשים מבחוץ, אמרתי, בפנים אנחנו צוחקים על עצמינו כל הזמן. הנה, תראי, אמרתי וצחקתי צחוק מזויף. היא הסתכלה בי; גרומה, גבוהה, בשיער צבוע, הסיטואציה כולה הייתה נראית לי פתאום מוזרה מאוד. הנה אני בעיר לא קיימת, מזייף צחוק לבחורה שלא הכרתי עד לא מזמן. מה קורה כאן.
לריסה הסתכלה בי מסוקרנת.
אתה אוהב להיות יהודי, היא שאלה.
אני לא יודע, אמרתי. זה פשוט מה שאני.
אז מה זה אומר עליך, היא אמרה, שעשית ברית מילה? את המילים האחרונות היא אמרה בעברית חסידית, מתגלגלת, כאילו נולדה למשפחה חסידית אי שם בברוקלין, בנתניה, בכל מקום אחר שיש בו חסידים. פעם לקחו אותנו במכינה לשבת חרדים, ישבתי ליד השולחן והסתכלתי איך כל הילדים מתנהגים כמו בובות חרסינה קטנות, בוהקות לחיים. השולחן כולו התנהל כמו הצגה גדולה, כשהילדים מצביעים כדי לדבר והאב נושא כובע פרווה על הראש כמו משא הדורות.
לא אהבתי את זה. לא אהבתי את זה בכלל.

הלכנו בשדירה רחבה. לידינו נסעו אנשים על אופניים. מישהי ישבה וקראה על הספסל. הרגשתי קצת סחרחר מהיין, והשדירה כולה התערפלה לי בזוויות העין, כמו תמונות שעובדו בפוטושופ, והרגשתי כאילו אני נמצא בעיר גנרית, דוגמה מייצגת של גויים. לא עשיתי ברית מילה, אמרתי לה. עשו לי. אבל זהו, את מבינה? נולדת, חתכו לך, זהו. מעכשיו אתה יהודי, ואין מה לעשות. צמד המילים האלה עשה אותי מבויש, כאילו פתחו לי את המכנסיים והציצו.
ומה את אומרת? אמרתי.
אני לא יודעת, היא אמרה. אני חושבת שיהודים זה היסטוריה. יש לך היסטוריה? מה אתה זוכר?
הרבה דברים, אמרתי.
ואתה רוצה לשכוח משהו?
כן, אמרתי. רציתי לשכוח משהו, את ההיא, איך קוראים לה, שיצאתי איתה לפני–
לריסה קטעה אותי. הנה, אתה רואה – היא פתחה שער מתכת קטן שהוביל לאיזה פארק – הנה, הגענו.

הפארק היה די גדול. היה לו אגם במרכזו, דוכן להשכרת סירות עם שלט באנגלית עלגת, אדם שמוכר בלונים עמד על המזח וחיפש לקוחות. התחלנו ללכת סביב האגם כשהרגשתי סחרחורת. רגע, אמרתי. רגע, רגע. אני צריך לשבת. אתה צריך לשבת, אמרה לריסה, אז נשב. רק אז שמתי לב שהיא עם תיק על הגב. היא הוציאה ממנו שמיכות פליז. זה היין, אמרה וצחקה. אתם הישראלים, נותנים לכם לשתות ואתם כמו תינוקות, הכל נוזל. היא פרשה שמיכה על הרצפה, שמיכה עלי. הנה, חמודי, היא אמרה וצחקה. תשב. תישען. לעצמה היא הדליקה סיגריה.
נשענתי עליה, מסוחרר, בעיניים עצומות. הלב שלה פעם במהירות דרך הצלעות.
אתה מרגיש את זה? היא שאלה.
כן, אמרתי.
זה, אמרה לריסה, ולראשונה שמעתי איזה רעד בקולה, כאילו היא מפחדת להגיד את המילים הבאות; זה – בחורה רוצה אותך.

ו.
כשחזרנו למלון כבר היה חושך. אורי ישן על המיטה, ידו משתלשלת מצד המיטה אל הרצפה, על השידה היה ספר חצי פתוח וכוס עם מים. כשנכנסתי הוא בדיוק התעורר והקיא על אחת המגבות של המלון, הקיא כיסה את הלוגו, ואפשר היה לראות רק את הכובע מבין הטינופת. ניקיתי לאורי את הפנים במגבת אחרת, נקייה, והסתכלתי עליו. מגעיל אחד, אמרתי לו. אתה בעצמך, אמר אורי, ככה לנטוש חבר? איפה ערך הרעות שלך? מה אתה והגויה שלך עשיתם שם, אה? ומבלי לחכות לתשובה הסתובב לצד השני ונרדם.

ישבתי על המיטה כמה דקות והסתכלתי על אורי ישן, אחר כך ירדתי למטה. הרב ישב בכניסה ולמלון ועישן. רוצה סיגריה, הוא אמר. כן, אמרתי. התיישבתי לידו ועישנתי, והעשן התפתל סביבי כמו רגשות אשם. בעלת המלון הצפודה עברה מולינו והסתכלה בנו במבט נוזף, עד שהרב פלט לעברה משהו והיא הסתלקה לה. אמרתי לה שזה לא גראס, אמר הרב וצחק. צחקתי גם אני, בצחוק כמעט מאולץ. הסיגריה, שהייתה תעשייתית ומקומית וחריפה מאוד, צרבה לי את החיך והגרון. היה ערב, ואנשים נחפזו מול חזית המלון, טרודים בענייניהם. חלק ניכר מהם בכלל לא שם לב שאנחנו יושבים שם ומסתכלים בהם, והאחרים ששמו לב – לא היה להם אכפת. הם לא ידעו שיש מדינת ישראל בעולם, או עם ישראל, וכל הסיפור הזה היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב.
תראה כמה גויים, אמר הרב.
הם לא יודעים שהם גויים, אמרתי.
בדיוק לכן הם גויים, אמר הרב וצחק.
גויים, הוא אמר לי, שייגעצים ושיקצעס, רק גוף יש להם להחזיק. רק נפש בהמית. הם לא צריכים לזכור כלום, לא יודעים גויים או יהודים, רק גוף וגוף. נו, אז תראה איזה גוף יש להם. אבל אנחנו, יהודים – יש לנו נפש להחזיק.
גם לי יש גוף, אמרתי.
בטח, אמר הרב. גם לי. הוא טפח על הכרס שלו. אתה לא רואה? גוף. אבל יהודי זה לא רק גוף. את זה אסור לשכוח. הנה תראה את המשורר הזה, חמינוביץ'. זה נפש זה? זה בהמה! רק אוכל ונשים יש לו בראש. אבל אנחנו —
הוא הוסיף ודיבר עוד ועוד, ובעוד הוא מדבר הסתכלתי מבעד לחלון וידעתי שמחר כבר אהיה במקום אחר, ובעוד חודשיים כבר אהיה בארץ וכל הסיפור הזה, כמו דפנה, כמו כל ההיסטוריה היהודית, יהפוך לזיכרון ישן עם שמץ של רגשות אשם.

היה בזה משהו מנחם.

הרב טפח על ירכו. ואת כל זה אמר הכומר לסוס! אמר וצחק בקול רועם. לא ידעתי מה הייתה תחילת הבדיחה, אבל צחקתי איתו גם. אחר כך הוא ניגב את הזקן ואמר, כמעט מהורהר – נשאר קצת צ'ולנט. רוצה לאכול איזה מלווה מלכֶּה?
כן, אמרתי, למרות שידעתי שנשארו רק דגים בטעם ישן, שאריות קרות של מאכל שהיה חם פעם וחתיכות של חלה. זה לא היה מפתה במיוחד, אבל פתאום הייתי רעב מאוד. ובכן, כיביתי את הסיגריה והלכתי עם הרב למטבח הקטן, שבבית הכנסת, לאכול.

מודעות פרסומת

זכרנו את הקישואים | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם עומד לקראת סוף השנה והוא מביט קדימה ואינו יודע מה לעשות שנה הבאה. הוא מפרסם סטטוס בפייסבוק שהוא מחפש עבודה ומודיע לכל קרוביו ואוהביו ואפילו מתקשר ליוסף אלוני (שהעסיק אותו במלצרות בשמינית והיה לו כיף שם סך הכל) ושואל אותו אם יש לו עבודה בשבילו. אבל לא, אין לו. יש ליוסף אלוני מספיק שמיניסטים שיעבדו בשכר רעב, ואדם מסתכל קדימה ואינו רואה דבר מלבד ערפל.

מה הסיפור, אומרת לו אמא שלו. הם יושבים לקפה של בוקר שישי במדרחוב, והיא מסתכלת בו מבלי להבין. אולי תחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, היא אומרת, ופשוט תלך לשם. בתגובה, הוא שותק ומתערבל עם הכפית בקפה דל הלקטוז. והלא משם מתחילה הבעיה, הוא חושב. מנין לי לדעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אתה צריך מישהי, היא אומרת לו לבסוף (אמא פולניה, ככלות הכל). אתה יודע מה אתה מחפש?

ב.
מאיפה לו לדעת.

אני מחפש מישהי כמו רונית, הוא חושב לעצמו. זה לא שרונית הייתה מושלמת, אבל היא מצטיירת במוחו ככזו. הרגעים הקשים שלהם נעלמים מחייו. הוא שוכח את המריבות, את משיכת הכתף המעצבנת שלה, את הרגעים שבהם היא שתקה וסירבה להגיד לו על מה היא כועסת. הוא מדחיק שלשה שבועות שבהם הסתובב בעולם ובכה מחוסר יציבות בקשר. הדבר היחיד שהוא זוכר זה שהיה לו קשר פעם, שהוא היה מוצלח.

הקשר עובר במוחו העצמה. כל שבריר רומנטיקה הופך להיות שעות שלימות של אושר. ורונית, שאפשר להסכים על זה שהיא בחורה נחמדה, בסך הכל, אבל לא הרבה יותר מזה, הופכת להיות מיתית. הוא יושב עם רונן ונאנח בעגמומיות של זיכרון; אתה זוכר אותה, הוא שואל-אומר. רונן זוכר, בטח שהוא זוכר, היא התפרצה עליו פעם אחת. יותר מזה: הוא זה שספג, בעשרות חצאי בירות, את הקשיים שהיו בקשר ההוא. אבל הזיכרון הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק את האדם עכשיו, אז נו, מה אפשר לעשות.

ג.
כי כן, לפעמים אדם נמצא במקום ואינו יודע איך לקרוא למקום בו הוא נמצא. כשהוא מביט מטה, הוא רואה שרגליו מהלכות על עננים, שאין תחת רגליו קרקע יציבה. הוא מסתכל אל העתיד ואינו יודע לאן הוא הולך. הוא מסתובב והולך והולך ומרגיש שהוא אבוד, שאין לו מקום, שמאז שרונית זרקה אותו (לפני שנתיים) גם אהבה אין לו. והואיל והוא לא יודע מה קורה, ולא מה יקרה, הדבר היחיד הבטוח שהוא יכול להאחז בו זה מה שקרה בעבר.

אז הוא נאחז.

ד.
בני ישראל הולכים במדבר ומתאוים תאווה. הם שותים תה עם נענע ומתגעגעים. מי יאכילנו בשר, הם אומרים. מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. עתה נפשינו יבשה, אין כל מבלתי אל המן עינינו.

אבל מה הסיפור שלכם, אומרת התורה. המן כזרע גד הוא. עינו כעין הבדולח. הוא יורד עם הטל ברכות שכזו, מלטפת. טעמו כטעם לשד השמן. זה כאילו האוכל המושלם. בצל? שום? קישואים? אתם אמיתיים?

אבל זה לא הסיפור. לא הטעם הממשי של הקישואים הוא מושא הגעגוע, אלא הממשות. אלא העובדה שאפשר לאחוז את הקשואים בידיים, שאפשר לנגוס באבטיח והוא מטפטף לך על החולצה ואתה צריך ללכת להחליף חולצה וכן הלאה. לא הטעם של המן הוא זה שמפריע לבני ישראל, אלא העובדה שלא צריך לחתוך אותו. אתה מנסה לאחוז בו והוא נמס. אתה מביט בו ורואה ערפל.

זה נחמד שהמן נראה טוב, באמת. גם לשד השמן הוא אחלה טעם שבעולם, אבל תן לנו משהו להאחז בו.

ה.
הגעגוע של בני ישראל לא מכוון למצרים, אלא לבטחון. הם הולכים במדבר ואין להם מושג היכן הם. הם יודעים שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אבל היא מעבר להרי החושך. הם רוצים משהו שידוע להם, ובהעדר אופציה אחרת הם נסוגים אל האקסית; מעצימים אותה, מחשיבים אותה, זוכרים את הדגה שמעולם לא נאכלה. בעצם, הם מתגעגעים למשהו שלא היה מעולם.

בכלל זיכרון הוא דבר מתעתע. אדם חושב שהוא זוכר משהו שקרה (את זוכרת איך הלכנו לחנות הנעליים שהייתה בפינה וצחקנו הרבה?), אבל למעשה הוא התרחש רק אצלו, רק בזיכרון. מעולם לא הייתה רונית, מעולם לא הייתה חנות נעליים, הקשר היה קשר סתמי למדי והסתיים באותה צורה לא-משהו שבה קשרים כאלה מסתיימים. שום דבר ממשי לא קרה, רק במוחו של האדם.

כשהוא נאחז, הוא נאחז בעצמו. כשהוא מתגעגע, הוא מתגעגע לדימוי של עצמו.

ו.
בצורה מעניינת למדי, משה מתלונן גם הוא. 'האנוכי הריתי את העם הזה,' הוא מלין, 'אם אנוכי ילידתיו?' למה אני צריך לסבול בגללו? העם מתלוננים, גם הוא מתלונן. לומר שהבעיה אינה עצם התלונה, אלא הרצון להשאר בעבר.

ז.
ובאמת, כשיוסף אלוני מתקשר ואומר שבדיוק חסר לו מלצר לשלושת החודשים הקרובים ושיתייצב מחר באולמי פילפילון עם מכנס שחור, אדם מגלה – קצת מאוחר מדי – שהוא גדל. שלחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם. שהעבודה במלצרות היא חרא בסך הכל, שהגב שלו כואב, ושבצל ושום הם בסך הכל בצל ושום. לא פחות, לא יותר. גרוע מכך, הוא מבין שהוא ידע את זה כל הזמן.

אבל אין ברירה, והוא חורק שיניים ועובר את שלשת החודשים האלה. ורע לו. הוא משלם את המחיר על התאווה שלו. ולא כי העבר הוא גרוע, אלא כי אי אפשר להאחז בו. כי להאחז בו זה כמו לשקוע בחול טובעני, ובשביל לצאת מהמדבר חייבים להמשיך ללכת.

ח.
וגם בני ישראל משלמים מחיר קשה מאוד על התאווה שלהם; מגפה פושה בעם, והם מתים בהמוניהם ונקברים במקום שקוראים לו 'קברות התאווה'. התורה מפרשת את השם ואומרת 'כי שם קברו את העם המתאווים', אבל אולי אפשר להגיד שמאותו היום והלאה בני ישראל לא התאוו. שהם קברו את התאווה במקום ההוא והמשיכו הלאה.

'הלאה'. קל להגיד 'הלאה'. לאן הם המשיכו?

ט.
הלא משם התחלנו; מה לעשות בשנה הבאה? אדם מסתכל לשנה הבאה ויש שם רק ערפל, ב'הלאה' הזה. נורא נחמד להגיד 'תמשיך ללכת', אבל ההליכה לא מבטיחה להגיע לאנשהו. ובאמת בפרשה הבאה אלוהים אומר למשה לשלוח מרגלים, כדי שבני ישראל ידעו לאן הם הולכים. כי הליכה צריך שיהיה בה מטרה כלשהי, שלא יצא אדם ויתהלך סביב עצמו עד כדי סחרחורת.

אבל זו כבר הפרשה הבאה, וגם היא עוסקת בדימוי ובעונשו; אם הפרשה שלנו עוסקת בהעצמת העבר ובהתנפצותו, הפרשה הבאה עוסקת בהעצמת התקווה ובהתנפצותה. וזה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

י.
הם יושבים, אם כן, בבוקר יום שישי כלשהו ושותים קפה דל לקטוז. בדיוק אמא שלו שאלה אותו מה הוא מחפש. הוא נאנח אנחה ארוכה. אין לי מושג, הוא אומר. אמא שלו מביטה בו ברחמים אימהיים. ככלות הכל היא הרתה גם ילדה אותו. כמו אלוהים לעם ישראל; ירצה או לא ירצה, הוא שלו. תרצה האֵם או לא תרצה, זה הבן שלה. גם לי אין מושג, היא אומרת לבסוף, אבל תדע שאתה לא אבוד לבדך בעולם.

אם אתה צריך משהו להאחז בו, תדע שאנחנו איתך.

שתי הערות לימי הזיכרון והעצמאות

א. זיכרון

"ואנחנו כולנו התפללנו לדבר אחד: שיסיים כל חייו מבלי שידע דבר על המלחמה. מבין אתה, הר נייגל? כמה מעט ביקשנו: שאפשר שיחיה אדם אחד בהעולם הזה כל חייו, מראשית עד כלה, ולא ידע דבר על מלחמה."

(עיין ערך אהבה, דויד גרוסמן)

אני מאוד אוהב את הציטוט הזה. הוא מאוד תמים לכאורה (ורק לכאורה, שהרי נייגל הוא הקצין הגרמני שבסיפור) ומאוד לא חי-על-חרבו. אפשר גם לומר שזה אינו היום הנכון לפרסם, שהיה צריך לפרסם ביום השואה, ושזו אינה השעה הנכונה. ובכל זאת, אני זוכר שקראתי את 'עיין ערך אהבה' בפעם הראשונה והגעתי, סחוט כולי, אל המשפט המסיים, שהיכה בי כמו מים קרים. כמו אויר לנשימה.

כי זה כל כך מעט, וכל כך הרבה. כי הבקשה הזאת היא כל כך מופרכת, עד שאי אפשר לדמיין אותה בכלל. שיכול להיות עולם בלי מלחמה, או שיכול שיחיה אדם יום אחד (ורק אחד, כי זה מה שחי קוזי'ק, גיבור הסיפור ההוא), והעולם כולו יתעוות ויתארגן ויעלים עין ויעמוד מלכת לרגע אחד, כדי שיהיו חיים שאין בהם מלחמה. חיים שמתחילים ונגמרים ביופי, כמו פרח, כמו שכתבה זלדה:

"כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת.
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח".

והרי אי אפשר. לא באמת. והמלחמה כרוכה באלימות כמו נחש סביב זנבו. אבל בכל זאת, במין אידאה, בבקשה הצנועה של ישעיהו הנביא: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

פעם חשבתי כמה מופרך זה לזכור בכח. לזכור בתופים בראש. לזכור בטקסים, באירועים, בצורה ממלכתית כל כך. ואחר כך חשבתי שזיכרון הוא גם פעולה אקטיבית. פעולה של היזכרות. זה לא רק הד של העבר, אלא שחזור והעלאה שלו בהווה. כמו אדם שמבקש מחבר שלו להזכיר לו משהו שידע פעם ושכח. ויום הזיכרון אומר שגם השכחה נמצאת שם, במקביל, שהרי אין צורך לזכור דברים שמעולם לא שכחת.

וכתב יפה יהודה עמיחי:

"לִשְׁכֹּחַ אָדָם הוּא כְּמוֹ
לִשְׁכֹּחַ לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר בֶּחָצֵר
וְנִשְׁאַר דּוֹלֵק גַּם בְּיוֹם:
אֲבָל זֶה גַּם לִזְכֹּר
עַל יְדֵי הָאוֹר."

כלומר שהזיכרון והשכחה אינם הפכים זה של זה, אלא האחד יחד עם השני. שאתה שוכח משהו אחד, אבל השכחה משאירה איזה זיכרון שקיים תמיד. כי אולי אין ברירה אלא לשכוח, וגזירה על המת שישתכח מהלב, אבל משהו בכל זאת נשאר דולק גם ביום, ופעם בשנה מגיע הלילה והנה אנחנו הולכים ונזכרים שוב.
לפעמים אנחנו נזכרים בדברים שלא רצינו לזכור. בשגיאות, בטעויות, במוות מיותר. לפעמים נזכרים במוות הירואי. על כל פנים לרגע אחד עוצרים את המרוצה ואת המהומה, ליום אחד, ונזכרים בו זמנית גם במוות וגם בחיים, גם מאיפה באנו, גם לאן אנחנו רוצים לילך. מן יום של איפוס. להזכיר לעצמינו, בעצם, מי אנחנו.

ב. עצמאות

יום אחד הוא נקודה מובחנת בזמן, אבל יומיים הם כבר פרק זמן עם התחלה ועם סוף. יומיים הם כבר סיפור. 

בשביל לקרוא סיפור, או בשביל ליצור סיפור, אנחנו צריכים להכניס את שני האירועים לאותו קונטקט, להניח אותם באותו ההקשר, כך שהקריאה תאחד את שניהם. זה נכון לגבי טקסט, וזה נכון לא פחות לגבי החיים. כך, למשל, אם נרצה לקשר את הרגע שבו זרקנו את הכדור בצורה לא טובה לרגע שבו מישהו החליק ונפל בנסיון לתפוס אותו, אנחנו צריכים לכתוב את שניהם באותו הטקסט, לספר את שניהם אחד ליד השני, ברצף. או אז, וממילא, תיוצר לשניהם משמעות מאוחדת שמאחדת את שניהם באותו הסיפור; קשר של סיבה ותוצאה, למשל.

אותו דבר עם יום הזיכרון ויום העצמאות. ההנחה של שניהם אחד ליד השני יוצרת איזו מסגרת נרטיבית של מוות וחיים, כשהחיים הם מכוחו של המוות. זו המשכה טבעית למדי של מיתוס (עוד סיפור, אחר קצת) המת-החי, מתקופת הפלמ"ח. אותו זוג, בחור ובחורה, שעומדים מול האומה בשירו של אלתרמן 'ואין אות אם חיים הם אם ירויים'. המת שהוא בעצם חי; חי בעצם תוצאות מעשיו. חי בזיכרונם של החיים. חי כי הוא אינו אדם, אלא סמל. כך או כך, הסיפור הוא כתוצאה מההצמדה הזאת.

סיפורים אפשר למתוח או לכווץ, להגדיל את מסגרת הזמן או להקטין אותה, להכיל בזמן דברים נוספים או להמעיט בהם, וכך לשנות את משמעותם של הסיפורים. אם הסיפור נמתח עוד עשרה ימים (באמצעות פרוייקט עשרת ימי תודה, למשל), הוא מתחיל בשואה, ובכך הופך לסיפור משואה לתקומה. אם הוא נמתח עוד קצת, הוא מתחיל בפסח, ובכך הופך להיות סיפור חתירתו של העם היהודי, בכללותו, אל המנוחה ואל הנחלה. אם נמתח את הסוף, הרי שיום ירושלים יכנס גם הוא אל הסיפור ויהפוך את ירושלים לחלק מהסיפור הלאומי של התקומה. ככה זה עובד.

ובהתאמה: רוצים לבודד את יום הזיכרון מיום העצמאות? רוצים להפוך את יום הזיכרון לכזה שמתעסק רק בזיכרון, רק בצבא, רק בחוסר האונים אל מול המוות, ולעקר את הלאום מהסיפור? אפשר, אבל הסיפור יהיה חלש יותר, ילך ויתפורר. ואולי זה הפוך – הדרישה באה בגלל התפוררותו של הסיפור (הערת אגב: באמת אפשר להסתכל על 'נופל מחוץ לזמן' ו'אשה בורחת מבשורה' בתור ההיפוך המוחלט של סיפורי דור הפלמ"ח; מי מחוץ לזמן ומי בתוכו. מי ההולך ומי העומד ללא ניע).

במובנים רבים, סיפורי הנופלים האישיים מאפשרים יצירת הזדהות איתם. קצת קשה להזדהות עם מדינה שזה עתה קמה; מדינה אינה אדם. היא גוף גדול, כללי, חסר אישיות. קל יותר למצוא את עצמך בכאב, בחוסר האונים אל מול הידיעה, בזיכרון החבר שנרצח בפיגוע, ומשם – דרך הקונפליקט הזה – להגיע אל ההתרה, היא העצמאות של מדינת ישראל. הסיפור הלאומי עובר דרך הסיפור האישי. כך, לא רק הזיכרון שואב את כוחו ומעצב את עצמו סביב יום העצמאות, הופך את השכול הפרטי לאירוע לאומי, אלא גם יום העצמאות שואב את כוחו מהזיכרון הסמוך אליו: אלמלא היה לנו זיכרון, לא הייתה לנו עצמאות. אלמלא היה לנו מוות, גם חיים לא היו לנו.

כן, זה קלישאתי וזה גדוש פאתוס, כי ההדהוד האינסופי הזה של אותו סיפור בווריאציות שונות יוצר קלישאות, וכי לאום ואידיאולוגיה תמיד רוויים פאתוס. האם זה הופך את זה לפחות נכון? לא בהכרח. האם זה הופך את זה ליותר נכון? גם לא בהכרח. כמו כל דבר אחר, אנחנו מחברים פרט פרט ויוצרים שלם שגדול מסך חלקיו, ולכן המבט על כל חלק בנפרד מאבד את המבט הכולל, את מה שנוצר מכל זה. כמו להסתכל על עוד מחדל ועל עוד מלחמה, על מערכות ציבוריות כושלות ועל מקומות אחרים, טובים יותר, במקום להסתכל על המצב בכללותו. ומן הצד השני, כמו לבנות קיבוץ ועוד קיבוץ, עיר ועוד עיר, כביש ובית, ואז לקחת את המבט אחורה ולראות שנוצרה לנו מדינה.

(פורסם בפייסבוק שלי)