זכרנו את הקישואים | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם עומד לקראת סוף השנה והוא מביט קדימה ואינו יודע מה לעשות שנה הבאה. הוא מפרסם סטטוס בפייסבוק שהוא מחפש עבודה ומודיע לכל קרוביו ואוהביו ואפילו מתקשר ליוסף אלוני (שהעסיק אותו במלצרות בשמינית והיה לו כיף שם סך הכל) ושואל אותו אם יש לו עבודה בשבילו. אבל לא, אין לו. יש ליוסף אלוני מספיק שמיניסטים שיעבדו בשכר רעב, ואדם מסתכל קדימה ואינו רואה דבר מלבד ערפל.

מה הסיפור, אומרת לו אמא שלו. הם יושבים לקפה של בוקר שישי במדרחוב, והיא מסתכלת בו מבלי להבין. אולי תחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, היא אומרת, ופשוט תלך לשם. בתגובה, הוא שותק ומתערבל עם הכפית בקפה דל הלקטוז. והלא משם מתחילה הבעיה, הוא חושב. מנין לי לדעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אתה צריך מישהי, היא אומרת לו לבסוף (אמא פולניה, ככלות הכל). אתה יודע מה אתה מחפש?

ב.
מאיפה לו לדעת.

אני מחפש מישהי כמו רונית, הוא חושב לעצמו. זה לא שרונית הייתה מושלמת, אבל היא מצטיירת במוחו ככזו. הרגעים הקשים שלהם נעלמים מחייו. הוא שוכח את המריבות, את משיכת הכתף המעצבנת שלה, את הרגעים שבהם היא שתקה וסירבה להגיד לו על מה היא כועסת. הוא מדחיק שלשה שבועות שבהם הסתובב בעולם ובכה מחוסר יציבות בקשר. הדבר היחיד שהוא זוכר זה שהיה לו קשר פעם, שהוא היה מוצלח.

הקשר עובר במוחו העצמה. כל שבריר רומנטיקה הופך להיות שעות שלימות של אושר. ורונית, שאפשר להסכים על זה שהיא בחורה נחמדה, בסך הכל, אבל לא הרבה יותר מזה, הופכת להיות מיתית. הוא יושב עם רונן ונאנח בעגמומיות של זיכרון; אתה זוכר אותה, הוא שואל-אומר. רונן זוכר, בטח שהוא זוכר, היא התפרצה עליו פעם אחת. יותר מזה: הוא זה שספג, בעשרות חצאי בירות, את הקשיים שהיו בקשר ההוא. אבל הזיכרון הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק את האדם עכשיו, אז נו, מה אפשר לעשות.

ג.
כי כן, לפעמים אדם נמצא במקום ואינו יודע איך לקרוא למקום בו הוא נמצא. כשהוא מביט מטה, הוא רואה שרגליו מהלכות על עננים, שאין תחת רגליו קרקע יציבה. הוא מסתכל אל העתיד ואינו יודע לאן הוא הולך. הוא מסתובב והולך והולך ומרגיש שהוא אבוד, שאין לו מקום, שמאז שרונית זרקה אותו (לפני שנתיים) גם אהבה אין לו. והואיל והוא לא יודע מה קורה, ולא מה יקרה, הדבר היחיד הבטוח שהוא יכול להאחז בו זה מה שקרה בעבר.

אז הוא נאחז.

ד.
בני ישראל הולכים במדבר ומתאוים תאווה. הם שותים תה עם נענע ומתגעגעים. מי יאכילנו בשר, הם אומרים. מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. עתה נפשינו יבשה, אין כל מבלתי אל המן עינינו.

אבל מה הסיפור שלכם, אומרת התורה. המן כזרע גד הוא. עינו כעין הבדולח. הוא יורד עם הטל ברכות שכזו, מלטפת. טעמו כטעם לשד השמן. זה כאילו האוכל המושלם. בצל? שום? קישואים? אתם אמיתיים?

אבל זה לא הסיפור. לא הטעם הממשי של הקישואים הוא מושא הגעגוע, אלא הממשות. אלא העובדה שאפשר לאחוז את הקשואים בידיים, שאפשר לנגוס באבטיח והוא מטפטף לך על החולצה ואתה צריך ללכת להחליף חולצה וכן הלאה. לא הטעם של המן הוא זה שמפריע לבני ישראל, אלא העובדה שלא צריך לחתוך אותו. אתה מנסה לאחוז בו והוא נמס. אתה מביט בו ורואה ערפל.

זה נחמד שהמן נראה טוב, באמת. גם לשד השמן הוא אחלה טעם שבעולם, אבל תן לנו משהו להאחז בו.

ה.
הגעגוע של בני ישראל לא מכוון למצרים, אלא לבטחון. הם הולכים במדבר ואין להם מושג היכן הם. הם יודעים שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אבל היא מעבר להרי החושך. הם רוצים משהו שידוע להם, ובהעדר אופציה אחרת הם נסוגים אל האקסית; מעצימים אותה, מחשיבים אותה, זוכרים את הדגה שמעולם לא נאכלה. בעצם, הם מתגעגעים למשהו שלא היה מעולם.

בכלל זיכרון הוא דבר מתעתע. אדם חושב שהוא זוכר משהו שקרה (את זוכרת איך הלכנו לחנות הנעליים שהייתה בפינה וצחקנו הרבה?), אבל למעשה הוא התרחש רק אצלו, רק בזיכרון. מעולם לא הייתה רונית, מעולם לא הייתה חנות נעליים, הקשר היה קשר סתמי למדי והסתיים באותה צורה לא-משהו שבה קשרים כאלה מסתיימים. שום דבר ממשי לא קרה, רק במוחו של האדם.

כשהוא נאחז, הוא נאחז בעצמו. כשהוא מתגעגע, הוא מתגעגע לדימוי של עצמו.

ו.
בצורה מעניינת למדי, משה מתלונן גם הוא. 'האנוכי הריתי את העם הזה,' הוא מלין, 'אם אנוכי ילידתיו?' למה אני צריך לסבול בגללו? העם מתלוננים, גם הוא מתלונן. לומר שהבעיה אינה עצם התלונה, אלא הרצון להשאר בעבר.

ז.
ובאמת, כשיוסף אלוני מתקשר ואומר שבדיוק חסר לו מלצר לשלושת החודשים הקרובים ושיתייצב מחר באולמי פילפילון עם מכנס שחור, אדם מגלה – קצת מאוחר מדי – שהוא גדל. שלחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם. שהעבודה במלצרות היא חרא בסך הכל, שהגב שלו כואב, ושבצל ושום הם בסך הכל בצל ושום. לא פחות, לא יותר. גרוע מכך, הוא מבין שהוא ידע את זה כל הזמן.

אבל אין ברירה, והוא חורק שיניים ועובר את שלשת החודשים האלה. ורע לו. הוא משלם את המחיר על התאווה שלו. ולא כי העבר הוא גרוע, אלא כי אי אפשר להאחז בו. כי להאחז בו זה כמו לשקוע בחול טובעני, ובשביל לצאת מהמדבר חייבים להמשיך ללכת.

ח.
וגם בני ישראל משלמים מחיר קשה מאוד על התאווה שלהם; מגפה פושה בעם, והם מתים בהמוניהם ונקברים במקום שקוראים לו 'קברות התאווה'. התורה מפרשת את השם ואומרת 'כי שם קברו את העם המתאווים', אבל אולי אפשר להגיד שמאותו היום והלאה בני ישראל לא התאוו. שהם קברו את התאווה במקום ההוא והמשיכו הלאה.

'הלאה'. קל להגיד 'הלאה'. לאן הם המשיכו?

ט.
הלא משם התחלנו; מה לעשות בשנה הבאה? אדם מסתכל לשנה הבאה ויש שם רק ערפל, ב'הלאה' הזה. נורא נחמד להגיד 'תמשיך ללכת', אבל ההליכה לא מבטיחה להגיע לאנשהו. ובאמת בפרשה הבאה אלוהים אומר למשה לשלוח מרגלים, כדי שבני ישראל ידעו לאן הם הולכים. כי הליכה צריך שיהיה בה מטרה כלשהי, שלא יצא אדם ויתהלך סביב עצמו עד כדי סחרחורת.

אבל זו כבר הפרשה הבאה, וגם היא עוסקת בדימוי ובעונשו; אם הפרשה שלנו עוסקת בהעצמת העבר ובהתנפצותו, הפרשה הבאה עוסקת בהעצמת התקווה ובהתנפצותה. וזה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

י.
הם יושבים, אם כן, בבוקר יום שישי כלשהו ושותים קפה דל לקטוז. בדיוק אמא שלו שאלה אותו מה הוא מחפש. הוא נאנח אנחה ארוכה. אין לי מושג, הוא אומר. אמא שלו מביטה בו ברחמים אימהיים. ככלות הכל היא הרתה גם ילדה אותו. כמו אלוהים לעם ישראל; ירצה או לא ירצה, הוא שלו. תרצה האֵם או לא תרצה, זה הבן שלה. גם לי אין מושג, היא אומרת לבסוף, אבל תדע שאתה לא אבוד לבדך בעולם.

אם אתה צריך משהו להאחז בו, תדע שאנחנו איתך.

שתי הערות לימי הזיכרון והעצמאות

א. זיכרון

"ואנחנו כולנו התפללנו לדבר אחד: שיסיים כל חייו מבלי שידע דבר על המלחמה. מבין אתה, הר נייגל? כמה מעט ביקשנו: שאפשר שיחיה אדם אחד בהעולם הזה כל חייו, מראשית עד כלה, ולא ידע דבר על מלחמה."

(עיין ערך אהבה, דויד גרוסמן)

אני מאוד אוהב את הציטוט הזה. הוא מאוד תמים לכאורה (ורק לכאורה, שהרי נייגל הוא הקצין הגרמני שבסיפור) ומאוד לא חי-על-חרבו. אפשר גם לומר שזה אינו היום הנכון לפרסם, שהיה צריך לפרסם ביום השואה, ושזו אינה השעה הנכונה. ובכל זאת, אני זוכר שקראתי את 'עיין ערך אהבה' בפעם הראשונה והגעתי, סחוט כולי, אל המשפט המסיים, שהיכה בי כמו מים קרים. כמו אויר לנשימה.

כי זה כל כך מעט, וכל כך הרבה. כי הבקשה הזאת היא כל כך מופרכת, עד שאי אפשר לדמיין אותה בכלל. שיכול להיות עולם בלי מלחמה, או שיכול שיחיה אדם יום אחד (ורק אחד, כי זה מה שחי קוזי'ק, גיבור הסיפור ההוא), והעולם כולו יתעוות ויתארגן ויעלים עין ויעמוד מלכת לרגע אחד, כדי שיהיו חיים שאין בהם מלחמה. חיים שמתחילים ונגמרים ביופי, כמו פרח, כמו שכתבה זלדה:

"כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת.
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח".

והרי אי אפשר. לא באמת. והמלחמה כרוכה באלימות כמו נחש סביב זנבו. אבל בכל זאת, במין אידאה, בבקשה הצנועה של ישעיהו הנביא: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

פעם חשבתי כמה מופרך זה לזכור בכח. לזכור בתופים בראש. לזכור בטקסים, באירועים, בצורה ממלכתית כל כך. ואחר כך חשבתי שזיכרון הוא גם פעולה אקטיבית. פעולה של היזכרות. זה לא רק הד של העבר, אלא שחזור והעלאה שלו בהווה. כמו אדם שמבקש מחבר שלו להזכיר לו משהו שידע פעם ושכח. ויום הזיכרון אומר שגם השכחה נמצאת שם, במקביל, שהרי אין צורך לזכור דברים שמעולם לא שכחת.

וכתב יפה יהודה עמיחי:

"לִשְׁכֹּחַ אָדָם הוּא כְּמוֹ
לִשְׁכֹּחַ לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר בֶּחָצֵר
וְנִשְׁאַר דּוֹלֵק גַּם בְּיוֹם:
אֲבָל זֶה גַּם לִזְכֹּר
עַל יְדֵי הָאוֹר."

כלומר שהזיכרון והשכחה אינם הפכים זה של זה, אלא האחד יחד עם השני. שאתה שוכח משהו אחד, אבל השכחה משאירה איזה זיכרון שקיים תמיד. כי אולי אין ברירה אלא לשכוח, וגזירה על המת שישתכח מהלב, אבל משהו בכל זאת נשאר דולק גם ביום, ופעם בשנה מגיע הלילה והנה אנחנו הולכים ונזכרים שוב.
לפעמים אנחנו נזכרים בדברים שלא רצינו לזכור. בשגיאות, בטעויות, במוות מיותר. לפעמים נזכרים במוות הירואי. על כל פנים לרגע אחד עוצרים את המרוצה ואת המהומה, ליום אחד, ונזכרים בו זמנית גם במוות וגם בחיים, גם מאיפה באנו, גם לאן אנחנו רוצים לילך. מן יום של איפוס. להזכיר לעצמינו, בעצם, מי אנחנו.

ב. עצמאות

יום אחד הוא נקודה מובחנת בזמן, אבל יומיים הם כבר פרק זמן עם התחלה ועם סוף. יומיים הם כבר סיפור. 

בשביל לקרוא סיפור, או בשביל ליצור סיפור, אנחנו צריכים להכניס את שני האירועים לאותו קונטקט, להניח אותם באותו ההקשר, כך שהקריאה תאחד את שניהם. זה נכון לגבי טקסט, וזה נכון לא פחות לגבי החיים. כך, למשל, אם נרצה לקשר את הרגע שבו זרקנו את הכדור בצורה לא טובה לרגע שבו מישהו החליק ונפל בנסיון לתפוס אותו, אנחנו צריכים לכתוב את שניהם באותו הטקסט, לספר את שניהם אחד ליד השני, ברצף. או אז, וממילא, תיוצר לשניהם משמעות מאוחדת שמאחדת את שניהם באותו הסיפור; קשר של סיבה ותוצאה, למשל.

אותו דבר עם יום הזיכרון ויום העצמאות. ההנחה של שניהם אחד ליד השני יוצרת איזו מסגרת נרטיבית של מוות וחיים, כשהחיים הם מכוחו של המוות. זו המשכה טבעית למדי של מיתוס (עוד סיפור, אחר קצת) המת-החי, מתקופת הפלמ"ח. אותו זוג, בחור ובחורה, שעומדים מול האומה בשירו של אלתרמן 'ואין אות אם חיים הם אם ירויים'. המת שהוא בעצם חי; חי בעצם תוצאות מעשיו. חי בזיכרונם של החיים. חי כי הוא אינו אדם, אלא סמל. כך או כך, הסיפור הוא כתוצאה מההצמדה הזאת.

סיפורים אפשר למתוח או לכווץ, להגדיל את מסגרת הזמן או להקטין אותה, להכיל בזמן דברים נוספים או להמעיט בהם, וכך לשנות את משמעותם של הסיפורים. אם הסיפור נמתח עוד עשרה ימים (באמצעות פרוייקט עשרת ימי תודה, למשל), הוא מתחיל בשואה, ובכך הופך לסיפור משואה לתקומה. אם הוא נמתח עוד קצת, הוא מתחיל בפסח, ובכך הופך להיות סיפור חתירתו של העם היהודי, בכללותו, אל המנוחה ואל הנחלה. אם נמתח את הסוף, הרי שיום ירושלים יכנס גם הוא אל הסיפור ויהפוך את ירושלים לחלק מהסיפור הלאומי של התקומה. ככה זה עובד.

ובהתאמה: רוצים לבודד את יום הזיכרון מיום העצמאות? רוצים להפוך את יום הזיכרון לכזה שמתעסק רק בזיכרון, רק בצבא, רק בחוסר האונים אל מול המוות, ולעקר את הלאום מהסיפור? אפשר, אבל הסיפור יהיה חלש יותר, ילך ויתפורר. ואולי זה הפוך – הדרישה באה בגלל התפוררותו של הסיפור (הערת אגב: באמת אפשר להסתכל על 'נופל מחוץ לזמן' ו'אשה בורחת מבשורה' בתור ההיפוך המוחלט של סיפורי דור הפלמ"ח; מי מחוץ לזמן ומי בתוכו. מי ההולך ומי העומד ללא ניע).

במובנים רבים, סיפורי הנופלים האישיים מאפשרים יצירת הזדהות איתם. קצת קשה להזדהות עם מדינה שזה עתה קמה; מדינה אינה אדם. היא גוף גדול, כללי, חסר אישיות. קל יותר למצוא את עצמך בכאב, בחוסר האונים אל מול הידיעה, בזיכרון החבר שנרצח בפיגוע, ומשם – דרך הקונפליקט הזה – להגיע אל ההתרה, היא העצמאות של מדינת ישראל. הסיפור הלאומי עובר דרך הסיפור האישי. כך, לא רק הזיכרון שואב את כוחו ומעצב את עצמו סביב יום העצמאות, הופך את השכול הפרטי לאירוע לאומי, אלא גם יום העצמאות שואב את כוחו מהזיכרון הסמוך אליו: אלמלא היה לנו זיכרון, לא הייתה לנו עצמאות. אלמלא היה לנו מוות, גם חיים לא היו לנו.

כן, זה קלישאתי וזה גדוש פאתוס, כי ההדהוד האינסופי הזה של אותו סיפור בווריאציות שונות יוצר קלישאות, וכי לאום ואידיאולוגיה תמיד רוויים פאתוס. האם זה הופך את זה לפחות נכון? לא בהכרח. האם זה הופך את זה ליותר נכון? גם לא בהכרח. כמו כל דבר אחר, אנחנו מחברים פרט פרט ויוצרים שלם שגדול מסך חלקיו, ולכן המבט על כל חלק בנפרד מאבד את המבט הכולל, את מה שנוצר מכל זה. כמו להסתכל על עוד מחדל ועל עוד מלחמה, על מערכות ציבוריות כושלות ועל מקומות אחרים, טובים יותר, במקום להסתכל על המצב בכללותו. ומן הצד השני, כמו לבנות קיבוץ ועוד קיבוץ, עיר ועוד עיר, כביש ובית, ואז לקחת את המבט אחורה ולראות שנוצרה לנו מדינה.

(פורסם בפייסבוק שלי)