על הזמן החולף

א.

קורה שאני הולך בעיר ביום ראשון בבוקר, או בשישי בצהריים, ורואה חיילים הולכים עם רצועת נשק מעוטרת פסים ותפורה היטב שנראית כמו רצועת נשק שכל אחד היה רוצה לאחל לעצמו ליום ההולדת, וכתוב עליה 'מפל"ג' או 'נהג ג' או 'רס"פ', והחיילים שהולכים איתה, בדרך כלל יש להם נשק מלא שיפצורים ומדים קצת דהויים מרוב כביסות, והם הולכים בשוק עם חזה מתוח.

וכשאני רואה אותם אני נזכר איך, לפעמים, כשאתה בתוך בועה, אתה בטוח שהחיים מתנהלים בתוך הבועה. נניח, כשאתה באקדמיה, ואתה חושב לאן תגיע בחיים, התשובה עוברת דרך המסלולים המקובלים ובוודאי הדבר הכי גדול בעולם הוא להיות פרופסור מן המניין. וכשאתה בישיבה, אז תהליך של להיות אברך – מיישיב – ר"מ – ראש ישיבה. וכשאתה בצבא, אז להיות מפקד או קצין או מ"פ או רמטכ"ל. ואם לא זה, אז לפחות להגיע לתפקיד מוערך בתור רס"פ או צוות מ"פ, כלומר להתקדם הלאה, ושאנשים יסתכלו עליך מלמטה, ולהיות שם דבר בפלוגה או בגדוד.

כידוע, העולם מורכב מכמה וכמה בועות. יש אדם שהוא איש חשוב בבועה אחת, וחסר משמעות בבועה אחרת, ומה שקורה הוא שבגלל שאתה בתוך בועה, אין לך את המודעות העצמית והבנה של הפרופורציות של העניין. אתה לא מבין שארבעים אלף עוקבים בפייסבוק עדיין אינם דבר-מה, ושלא כל העולם מכירים רבנים, או פרופסורים, או קצינים, ושרס"פ אמנם מסובב פלוגה שלימה על אצבע, ויש לו את הנשק הכי משופצר בפלוגה, אבל הוא יכול להידחות בשנייה על ידי הבחורה שעל הבר.

ולכן, בכל פעם שאני רואה נהג מ"פ הולך בחזה מתוח בשוק, אני נזכר עד כמה העולם מלא בועות ותבניות, ועד כמה אני חי בתוך תבניות ולא רואה שיש בועות אחרות לחיות בהן, שאפשר לחשוב אחרת, ושתמיד, ולא משנה לאן החיים סחפו אותך, תמיד יש אפשרות לעצור במקום שאתה ולהגיד 'אני לא רוצה להיות קצין. אני לא רוצה להיות פרופסור. אני לא חלק מהמשחק הזה'.

ב.

העניין בקורנפלקס ובחלב הוא שאי אפשר לאחד בלי השני. כלומר אפשר, נניח חלב עם קפה או קורנפלקס בשוקולד, אבל מרגע שאיחדת ביניהם בתוך קערה, והתיישבת ליד השולחן כדי לקרוא בעיון את רכיבי הקורנפלקס (מדוע אין שם שירה?), אי אפשר לך רק אחד מהם.

למשל, אם נגמר הקורנפלקס ונותר חלב, הרי שיש להוסיף קורנפלקס כי חבל על החלב. או אז נשאר קורנפלקס מבלי חלב, ואתה מוסיף חלב לאזן ולאכול כראוי, סוף דבר או שנגמרת חבילת הקורנפלקס או שתם קרטון החלב, וזה הוא מה שידוע בתור פרדוקס דגני הבוקר.

והאמת היא שכך הוא דרך העולם, כלומר החשש לבזבז ולהפסיד מה שכבר יש לך. כך אדם יוצא שנה ומחצה עם מישהי, מה, יעזוב אותה פתאום רק מפני שאינו רוצה להתחתן? והתואר בהנדסת מחשבים מה איתו, כלום יעזוב אותו באמצע? לא חבל על הזמן? וכבר התחלת בעבודה הזאת, תלך לחפש משו אחר? וכך עוברים השנים עד שהם מסתיימים להם, כאילו היה הזמן עשוי חלב, וחיי האדם – חבילת דגני בוקר.

ג.

הכיור הוא כמו חדר המתנה לתשלום חוב בארנונה, שמתקבצים ובאים אליו כל הכלים המלוכלכלים שזקוקים לניקיון ואומרים להם לחכות עד שיבוא מישהו אחראי, ואומרים להם 'סליחה אדוני אני לא מוסמך לטפל בבקשה שלך', שאלה מילים יפות ל'אין לי כח להתעסק בזה עכשיו'.

ואיזה מוזר זה שאנחנו מקצים מקום בעולם לדברים שאנחנו לא רוצים להתעסק בהם עכשיו, אז הם יושבים שם ומחכים לפעמים שעות לפעמים לילה, ופעם בכמה שעות מתהפכת אחת הכפיות על הגב וגוססת לאיטה.

ד.

פעם אחת עמדתי בשמירת לילה אינסופית ביחד עם יוני שהיה אמור להיות ג'ובניק במודיעין ואיכשהו מצא את עצמו בחיל השריון, ובשריון אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה כמו לשתות מיץ או לעשן או לשיר מאיר אריאל בכוונה ובעיניים עצומות. ואחרי ששמרנו נצח ועוד עשרים ואחת דקות יוני נשבר והדליק סיגריה, למרות שהיה אסור.

כולם בצבא מעשנים, אז זה לא היה כל כך מוזר ולא שאלתי אותו כלום, אבל יוני הרגיש בצורך להגיד משהו. תגיד, גזבר, הוא אמר, למה אתם הדתיים לא מעשנים?

זה לא נכון, אמרתי, יש דתיים שכן מעשנים. אני מכיר מלא כאלה.

לא לא, הוא אמר, אל תשקר עלי. אני מכיר דתיים. בוא אני אגיד לך למה. דתיים לא מעשנים כי זה מזיק לגוף, והם חושבים שאלוהים נתן להם במתנה גוף וחיים והוא גם יקח אותם כשהוא יחליט. ובכלל שאתם מאמינים שאלוהים הוא נחמד ומשגיח עליכם מלמעלה, אז הסיגריה לא עושה לכם כלום.

אבל אנחנו, אמר יוני והפריח עשן מהסיגריה, אנחנו גדלנו בעולם ששום דבר בו לא מתוכנן או מסודר או בטוח, והדבר היחיד שבטוח זה שאדם לוקח אחריות ומחליט על החיים שלו. וכשהמוות בא ככה, בבום, בלי שמישהו יתכנן אותו מראש, לא אני ולא אלוהים, ואני עומד ומסתכל ככה על המוות אני אומר לעצמי פאק, סליחה על השפה, אבל פאק, כאילו האירוע הכי חשוב בחיים שלי ואין לי איך להחליט עליו.

שתקתי כי לא ידעתי מה להגיד, ובעיקר הרגשתי שהוא שבר את החוק הגדול של הצבא והוא שלא מדברים על זה שאתה יכול למות כל רגע באיזו הִתַּקְלוּת. אבל יוני היה כבר בשוונג והוא המשיך.

וזה למה ילדים קטנים מעשנים וזה למה חרדים מעשנים, כדי להרגיש שיש משהו חשוב בחיים שלהם שהם מחליטים עליו. ולכן גם אני מעשן, הוא אמר, כי זה אני מחליט. וככה אני מפלרטט עם המוות והולך איתו צעד קדימה שני צעדים אחורה, כמו בסלסה. כאילו אומר למוות אתה לא תתפוס אותי לא מוכן, הנה אני שובר את הכללים ואני יכול להחליט בעצמי כמה אני אחיה וכמה אני אמות. ובטח בצבא החרא הזה ובחַיִל החרא הזה שאף אחד לא מגיע אליו מרצונו החופשי.

ואחרי הפרץ הזה הוא כיבה את הסיגריה בתוך איזה כרכוב של פגז שהיה בפינת בלאי, ועברנו לדבר על בחורות.

מודעות פרסומת

נסיעות

א.
להארי פוטר יש את אוטונוס הלילה ולמיאזקי יש את החתולבוס, ושניהם אוטובוסים שאינם נוסעים בקוים המסדירים את המציאות (כלומר שאין להם תחנות לרדת בהם וכבישים לנסוע בהם), אלא קופצים ומדלגים ועושים מה שהם רוצים.

הנהגים של האוטונוס מטורללים קצת והחתול הוא חתול ממֵילא, כך שמראש הוא עושה את מה שירצה. ולנו אין אלא את האוטובוסים המוסדרים שלנו ואת הטיסות הקבועות מראש, ואת הנהגים שבירושלים שדוהרים בסמטאות צרות כאילו אין קירות אבן בעולם ובכל זאת אינם מתנגשים בכלום. הלא דבר הוא.

ב.
יוסף אמר לי שפריפריה היא אכן פריפריה גם כשהיא מנסה להתחמק מזה בכל כוחה, כלומר שהיכולת לאבד את ההקשר ולנתק הכל וליצור איזה עולם אחר, מצג שוא של סטריליות, נמצאת רק במרכז.

וראיה לדבר – הקניונים בצפון הארץ ובדרומה, שמנסים להיות המרחב הסטרילי והמנותק שיש בו רק מותגים ומוזיקת מעליות חרישית, אבל מוצאים את עצמם עם 'חנות כלי כתיבה יוסף ובניו' ועם 'כל בו – חדווה הלבשה תחתונה', והמוזיקה מושמעת מרמקולים שמוצבים ליד חנות האלקטרוניקה, ומדי פעם יש פרסומות מקומיות ואתה מבין שזה רדיו קרית שמונה שמנגן שם.

ואיך המציאות חודרת את השיש ואת הפלורוסנטים.

נסיעה

ג.

פעם קראתי שמסעות נחלקים לשניים, כלומר שיש שאתה הולך בשביל להגיע למקום אחר ויש שאתה הולך כדי לברוח מהמקום בו אתה נמצא. ואחר כך חשבתי שיש מסעות שהם מצד עצמם; שאתה לא הולך משום מקום ולא מגיע לשום מקום, אלא יוצא מהבית וחוזר אל הבית, וכל מטרתו של המסע הוא שתהא הליכה, ויהיו נופים חדשים ודברים חדשים. כלומר שיהיה הֶיוֹת.

וכל כך מפני שאין דברים גרועים יותר מאשר הציפיה האינסופית למשהו שיקרה והגעגוע למשהו שכבר קרה.

ד.

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם שֶׁהוּא מָקוֹם אַחֵר וְשֶׁיֵּשׁ זְמַן שֶׁהוּא אַחַר כָּךְ, וְלָכֵן לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ שָׂדֶה דְּגָנִיוֹת בָּרוּחַ שֶׁל הָאָבִיב וְלִפְעָמִים אֲנַחְנוּ יָם שֶׁצָּרִיךְ לְהִקָּרַע אֲבָל רֹב הַזְּמַן אֲנִי הַיֶּלֶד הַקָּטָן (בְּשֵׁם מוֹיְשֶׁה חַיִּים) שֶׁיָּשַׁב מֵאֲחוֹרַי בַּנְּסִיעָה מִתֵּל אָבִיב לִיְרוּשָׁלַיִם וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ הִתְעוֹרֵר וְהִתְחִיל לִצְעֹק 'הַבַּיְתָה! הַבַּיְתָה!' בְּכָל הַכֹּחַ.

ה.

אדם חושב שהוא נוסע לניו-יורק בשביל לראות את העולם הגדול, אבל למעשה אדם יוצא לחופש לא בכדי להגיע למקום מסוים, אלא בכדי לברוח ממקום אחר; הוא יוצא לצימר כדי לברוח מהבישולים והניקיונות, טס ליוון עם חברים כדי לברוח מהמשפחה, יוצא לחו"ל כדי לא להיות עם העבודה שלו באותה מדינה, יוצא אל הטבע כדי לברוח מהעיר.

ולפעמים אפשר לראות אנשים יושבים בתחילת הקיץ ושואלים את עצמם לאן הם רוצים ללכת, בשעה שהיו צריכים לשאול את עצמם מה חסר להם במקום בו הם נמצאים.

ו.

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל פֶּתַח תִּקְוָה, כַּמָּה מָקוֹם נִתַּן לָהּ וְכַמָּה מָקוֹם הִיא צְרִיכָה בֶּאֱמֶת. אִם הָיִינוּ יְכוֹלִים הָיִינוּ מְחַבְּקִים אוֹתָהּ. הָיִינוּ אוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֲנָשִׁים צְרִיכִים מַשֶּׁהוּ לִשְׂנֹא וּלְהָנְגִיד אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם. הָיִינוּ מַרְאִים לָהּ שֶׁאָבִיב בַּחוּץ. שֶׁאַהֲבָה בָּעוֹלָם. שֶׁלֹּא תִּפְחַד.

ז.

פעם חשבתי שזמן הוא אשליה, והוא רק עניין של שינויים במרחב. כלומר שאם יש הרבה שינויים הזמן עובר מהר, ואם שום דבר לא קורה הזמן עובר לאט.

אם זה נכון זה מסביר למה נסיעות מעייפות מאוד; הרי היה הרבה יותר זמן, בתוך השינוי הזה במרחב. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר שאדם דתי שאכל בשר בארץ אחת וטס שעתיים ונחת בארץ אחרת מותר לו לאכול חלב, שהרי עברו הרבה יותר משש שעות.

ומי שחשב למדוד מרחק בשנות אור, יפה חשב.

(רק לשמוע את הביטוי; 'שנים של אור'. הלב מצטמרר מעונג)

ח. 

קָרָאתִי בָּעִתּוֹן עַל הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים כְּמוֹ שֶׁמַּר נְתַנְיָהוּ עָשָׂה כָּךְ וְכָךְ וְכֵן מַר בֶּנֶט וַאֲחֵרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת פְּרִיחָה בַּחוּץ וְהָאֲוִיר מָתוֹק וְצָלוּל וְהָמוֹן פַּרְפַּרִים צְהֻבִּים. אוּלַי אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל הַפְּרִיחָה בְּעִתּוֹן (כִּי הַמִּלִּים אֲפֹרוֹת וְכוּלֵי), אֲבָל לִפְעָמִים צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁלַחַת גְּדוֹלָה שֶׁל כָּל הָעִתּוֹן וְהַפּוֹלִיטִיקָאִים לִשְׂדֵה הַכַּלָּנִיּוֹת לְיַד בֵּית שֶׁמֶשׁ. בְּלִי מַצְלֵמוֹת וּבְלִי שְׁעוֹנִים וּבְלִי עֵטִים. אִם יִרְצוּ לְהִתְחַבֵּק יִתְחַבְּקוּ וְאִם יִרְצוּ לְחַיֵּךְ יְחַיְּכוּ וְאִם יִרְצוּ לְדַבֵּר עַל מַשֶּׁהוּ יִתְקַשְּׁרוּ לַאֲהוּבוֹתֵיהֶם וְיֹאמְרוּ 'אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ'.

זכרנו את הקישואים | לפרשת בהעלותך

א.
לפעמים אדם עומד לקראת סוף השנה והוא מביט קדימה ואינו יודע מה לעשות שנה הבאה. הוא מפרסם סטטוס בפייסבוק שהוא מחפש עבודה ומודיע לכל קרוביו ואוהביו ואפילו מתקשר ליוסף אלוני (שהעסיק אותו במלצרות בשמינית והיה לו כיף שם סך הכל) ושואל אותו אם יש לו עבודה בשבילו. אבל לא, אין לו. יש ליוסף אלוני מספיק שמיניסטים שיעבדו בשכר רעב, ואדם מסתכל קדימה ואינו רואה דבר מלבד ערפל.

מה הסיפור, אומרת לו אמא שלו. הם יושבים לקפה של בוקר שישי במדרחוב, והיא מסתכלת בו מבלי להבין. אולי תחליט מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, היא אומרת, ופשוט תלך לשם. בתגובה, הוא שותק ומתערבל עם הכפית בקפה דל הלקטוז. והלא משם מתחילה הבעיה, הוא חושב. מנין לי לדעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי.

אתה צריך מישהי, היא אומרת לו לבסוף (אמא פולניה, ככלות הכל). אתה יודע מה אתה מחפש?

ב.
מאיפה לו לדעת.

אני מחפש מישהי כמו רונית, הוא חושב לעצמו. זה לא שרונית הייתה מושלמת, אבל היא מצטיירת במוחו ככזו. הרגעים הקשים שלהם נעלמים מחייו. הוא שוכח את המריבות, את משיכת הכתף המעצבנת שלה, את הרגעים שבהם היא שתקה וסירבה להגיד לו על מה היא כועסת. הוא מדחיק שלשה שבועות שבהם הסתובב בעולם ובכה מחוסר יציבות בקשר. הדבר היחיד שהוא זוכר זה שהיה לו קשר פעם, שהוא היה מוצלח.

הקשר עובר במוחו העצמה. כל שבריר רומנטיקה הופך להיות שעות שלימות של אושר. ורונית, שאפשר להסכים על זה שהיא בחורה נחמדה, בסך הכל, אבל לא הרבה יותר מזה, הופכת להיות מיתית. הוא יושב עם רונן ונאנח בעגמומיות של זיכרון; אתה זוכר אותה, הוא שואל-אומר. רונן זוכר, בטח שהוא זוכר, היא התפרצה עליו פעם אחת. יותר מזה: הוא זה שספג, בעשרות חצאי בירות, את הקשיים שהיו בקשר ההוא. אבל הזיכרון הזה הוא הדבר היחיד שמחזיק את האדם עכשיו, אז נו, מה אפשר לעשות.

ג.
כי כן, לפעמים אדם נמצא במקום ואינו יודע איך לקרוא למקום בו הוא נמצא. כשהוא מביט מטה, הוא רואה שרגליו מהלכות על עננים, שאין תחת רגליו קרקע יציבה. הוא מסתכל אל העתיד ואינו יודע לאן הוא הולך. הוא מסתובב והולך והולך ומרגיש שהוא אבוד, שאין לו מקום, שמאז שרונית זרקה אותו (לפני שנתיים) גם אהבה אין לו. והואיל והוא לא יודע מה קורה, ולא מה יקרה, הדבר היחיד הבטוח שהוא יכול להאחז בו זה מה שקרה בעבר.

אז הוא נאחז.

ד.
בני ישראל הולכים במדבר ומתאוים תאווה. הם שותים תה עם נענע ומתגעגעים. מי יאכילנו בשר, הם אומרים. מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. עתה נפשינו יבשה, אין כל מבלתי אל המן עינינו.

אבל מה הסיפור שלכם, אומרת התורה. המן כזרע גד הוא. עינו כעין הבדולח. הוא יורד עם הטל ברכות שכזו, מלטפת. טעמו כטעם לשד השמן. זה כאילו האוכל המושלם. בצל? שום? קישואים? אתם אמיתיים?

אבל זה לא הסיפור. לא הטעם הממשי של הקישואים הוא מושא הגעגוע, אלא הממשות. אלא העובדה שאפשר לאחוז את הקשואים בידיים, שאפשר לנגוס באבטיח והוא מטפטף לך על החולצה ואתה צריך ללכת להחליף חולצה וכן הלאה. לא הטעם של המן הוא זה שמפריע לבני ישראל, אלא העובדה שלא צריך לחתוך אותו. אתה מנסה לאחוז בו והוא נמס. אתה מביט בו ורואה ערפל.

זה נחמד שהמן נראה טוב, באמת. גם לשד השמן הוא אחלה טעם שבעולם, אבל תן לנו משהו להאחז בו.

ה.
הגעגוע של בני ישראל לא מכוון למצרים, אלא לבטחון. הם הולכים במדבר ואין להם מושג היכן הם. הם יודעים שהם הולכים אל הארץ המובטחת, אבל היא מעבר להרי החושך. הם רוצים משהו שידוע להם, ובהעדר אופציה אחרת הם נסוגים אל האקסית; מעצימים אותה, מחשיבים אותה, זוכרים את הדגה שמעולם לא נאכלה. בעצם, הם מתגעגעים למשהו שלא היה מעולם.

בכלל זיכרון הוא דבר מתעתע. אדם חושב שהוא זוכר משהו שקרה (את זוכרת איך הלכנו לחנות הנעליים שהייתה בפינה וצחקנו הרבה?), אבל למעשה הוא התרחש רק אצלו, רק בזיכרון. מעולם לא הייתה רונית, מעולם לא הייתה חנות נעליים, הקשר היה קשר סתמי למדי והסתיים באותה צורה לא-משהו שבה קשרים כאלה מסתיימים. שום דבר ממשי לא קרה, רק במוחו של האדם.

כשהוא נאחז, הוא נאחז בעצמו. כשהוא מתגעגע, הוא מתגעגע לדימוי של עצמו.

ו.
בצורה מעניינת למדי, משה מתלונן גם הוא. 'האנוכי הריתי את העם הזה,' הוא מלין, 'אם אנוכי ילידתיו?' למה אני צריך לסבול בגללו? העם מתלוננים, גם הוא מתלונן. לומר שהבעיה אינה עצם התלונה, אלא הרצון להשאר בעבר.

ז.
ובאמת, כשיוסף אלוני מתקשר ואומר שבדיוק חסר לו מלצר לשלושת החודשים הקרובים ושיתייצב מחר באולמי פילפילון עם מכנס שחור, אדם מגלה – קצת מאוחר מדי – שהוא גדל. שלחם שהפך לטוסט לא ישוב ויהיה לחם. שהעבודה במלצרות היא חרא בסך הכל, שהגב שלו כואב, ושבצל ושום הם בסך הכל בצל ושום. לא פחות, לא יותר. גרוע מכך, הוא מבין שהוא ידע את זה כל הזמן.

אבל אין ברירה, והוא חורק שיניים ועובר את שלשת החודשים האלה. ורע לו. הוא משלם את המחיר על התאווה שלו. ולא כי העבר הוא גרוע, אלא כי אי אפשר להאחז בו. כי להאחז בו זה כמו לשקוע בחול טובעני, ובשביל לצאת מהמדבר חייבים להמשיך ללכת.

ח.
וגם בני ישראל משלמים מחיר קשה מאוד על התאווה שלהם; מגפה פושה בעם, והם מתים בהמוניהם ונקברים במקום שקוראים לו 'קברות התאווה'. התורה מפרשת את השם ואומרת 'כי שם קברו את העם המתאווים', אבל אולי אפשר להגיד שמאותו היום והלאה בני ישראל לא התאוו. שהם קברו את התאווה במקום ההוא והמשיכו הלאה.

'הלאה'. קל להגיד 'הלאה'. לאן הם המשיכו?

ט.
הלא משם התחלנו; מה לעשות בשנה הבאה? אדם מסתכל לשנה הבאה ויש שם רק ערפל, ב'הלאה' הזה. נורא נחמד להגיד 'תמשיך ללכת', אבל ההליכה לא מבטיחה להגיע לאנשהו. ובאמת בפרשה הבאה אלוהים אומר למשה לשלוח מרגלים, כדי שבני ישראל ידעו לאן הם הולכים. כי הליכה צריך שיהיה בה מטרה כלשהי, שלא יצא אדם ויתהלך סביב עצמו עד כדי סחרחורת.

אבל זו כבר הפרשה הבאה, וגם היא עוסקת בדימוי ובעונשו; אם הפרשה שלנו עוסקת בהעצמת העבר ובהתנפצותו, הפרשה הבאה עוסקת בהעצמת התקווה ובהתנפצותה. וזה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.

י.
הם יושבים, אם כן, בבוקר יום שישי כלשהו ושותים קפה דל לקטוז. בדיוק אמא שלו שאלה אותו מה הוא מחפש. הוא נאנח אנחה ארוכה. אין לי מושג, הוא אומר. אמא שלו מביטה בו ברחמים אימהיים. ככלות הכל היא הרתה גם ילדה אותו. כמו אלוהים לעם ישראל; ירצה או לא ירצה, הוא שלו. תרצה האֵם או לא תרצה, זה הבן שלה. גם לי אין מושג, היא אומרת לבסוף, אבל תדע שאתה לא אבוד לבדך בעולם.

אם אתה צריך משהו להאחז בו, תדע שאנחנו איתך.

Of Time and Intensity – תרגום (ועיבוד)

10730833_10204449392028972_935190511077682531_n

 

מן האינטנסיביות והזמן / פטר קול

הַאִם הַזְּמַן הוּא דְּעִיכַת עָצְמַת הַצְּלִיל?
לְאֵלֶּה הַשּׁוֹמְעִים אוֹתוֹ, אוּלַי. לֹא לְכֻלָּם–
אֲנִי מֵאֵלֶּה שֶׁהַזְּמַן לָהֶם אֵינוֹ אֶלָּא
לְנַגֵּן אֶת הָאֵינְסוֹף נָמוּךְ יוֹתֵר עַל הַסֻּלָּם.

——–

יש לי הרבה לתהות על השיר הזה. בינתיים רק אעיר בקצרה: נדמה לי שהוא מדבר על מסורת.

אני רוצה להיות שם

[נתבקשתי לאחרונה על ידי האחראים על אחת התכניות בהן אני לומד לכתוב חמשה עמודים של מסה בנושא חופשי. מטבע הדברים הלכתי למקומות שהתעסקתי בהם בעבר ועל כן אני חש בהם יותר בנוח. אי לכך, אני מניח שקוראי הבלוג הותיקים יזהו כאן רעיונות שכבר נכתבו בעבר. מאידך גיסא- יש כאן, בין השורות, כמה וכמה רעיונות חדשים שנובעים ומשיקים לדברים שכבר נכתבו. בין אם אתם קוראים ישנים ובין אם אתם חדשים, אני תקווה שתמצאו בהם עניין.
המסה תתורגם לאנגלית ותקרא על ידי אקדמאים יהודים אמריקאים, ולכן היא, למעשה, מכוונת קהל קוראים. אפשר להריח את זה בין השורות.
ועוד הערה: זו מסה, לא מאמר. כלומר, יש כאן לא מעט הנחות יסוד שלא הוכחתי. למעשה, קדמה למסה הזאת מסה מקבילה, ובה מופיעות ומתבררות רק הנחות היסוד (בעיקר לגבי היחס שבין האל, הכאוס והשפה). כיון שחשבתי שהנחות יסוד הן לא דבר מעניין מספיק, דחקתי אותן לרקע של המסה הנוכחית. אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח מייל ולבקש.]

—-

אני רוצה להיות שם
על תפישות זמן ומרחב, והשקתם אל הגלות והגאולה

א.      פתיחה

 חם בתל אביב, חם מאוד. תל אביב בקיץ לא מעניקה שום חסד להולכים ברחובותיה: רוח חמה נושבת מהים, אחוזי לחות גבוהים מלחלחים את החולצה, שמש צהובה ויוקדת קופחת על הראשים ומעלה אדים מהאספלט. ובכל זאת, הולך אדם בתל אביב בעיצומו של הקיץ ורואה איך אנשים הולכים בתל אביב בחליפות של עורכי דין ושל הייטקיסטים, בידיים עדינות, בחולצות מכופתרות התחובות היטב בתוך המכנסיים. והרי לבוש רפוי, פתוח לאויר, היה נעים הרבה יותר לגוף. לאמור: הלבוש המחוייט לא מתפקד כלבוש המיועד לתפקד בחוץ, במזג האויר, בתוך ההקשר המרחבי שבו האדם נמצא. אלא בתוך מרחבים מתוחמים, גנריים, ממוזגים. מרחב שהוא 'על מרחבי'.

יש משהו תלוש ומנוּכָּר במרחבים הגנריים האלה. צריך להתבונן על המידור שלהם מהסביבה, על המיקום שלהם בתוך מערך מראות, זכוכיות, בטון, מאחורי גדרות. להתבונן, למשל, על נמלי תעופה: לראות איך הזמן והמרחב נעלמים ומתנתקים במקומות כאלה. איך השעה שלש בלילה סואנת בדיוק באותה מידה שבה השעה שלש בצהריים סואנת. טיסות יורדות ועולות, שפות שונות (והרי מה יותר משויך למרחב מאשר השפה שלו) נשמעות בערבוביה. איך כל נמלי התעופה בעולם נראים אותו דבר; האזור ללא-מכס, החנויות הזהות, אותם בקבוקי האלכוהול. הדיילות והטייסים נושאים מזוודות זהות, לבושים במדים דומים. מרחב שאינו ממוקם, שאינו חלק מההקשר שבו הוא נמצא. בצורה קצת אחרת – גם בנייני המשרדים בנויים גנרית, מנותקים מהקשר, ממוזגים. כאשר המקום ממוזג, לא יהיה הבדל במיקום שלו. אפשר היה למקם את חברת ההייטק במצרים, בניו יורק או בפריז; הלבוש היה נשאר אותו לבוש.

מצידה השני של המפה הסוציולוגית, גם המגזר החרדי הולך בבגדים שאינם מתאימים למזג האויר הים-תיכוני בו הוא נמצא. עם שורשים אופנתיים בפולין, גרמניה ואירופה בכלל, המגזר החרדי לבוש במכנסיים מחוייטות, בחולצות מכופתרות היטב, בחליפות. חובשים כובעי פרווה כשבחוץ עולה הטמפרטורה לכדי ארבעים מעלות. אפשר לשים לב לדמיון שבין החרדים ובין אנשי העולם הגדול בפרטי לבוש מסוימים: השימוש בחליפות, במכנסיים מחוייטות, בנעליים שחורות, ובכלל –  השימוש האחיד בקוד לבוש נוקשה בין כל חברי הקבוצה המסוימת. לכל חברה – פאנקיסטים, נוער הגבעות, סטודנטים – קוד לבוש משלה, אלא שלרוב הוא אינו נוקשה כל כך. שהרי יש לזכור: סגנון הלבוש הזה אינו מבקש להיות רק לא מקומי, גנרי (גם ג'ינס וחולצת טריקו ישרתו את המטרה לא רע) אלא גם להיות ביגוד מכובד, שאפשר להסתובב איתו בעולם, כראוי לתפקיד.

אל מול הדמיון בלבוש, צריך להצביע גם על ההבדלים: החברה המכונה 'אנשי העולם הגדול' אינה חברה, או קהילה, ו'הצווארון הלבן' אינו שם של מועדון. בניגוד לחברה החרדית – בה יש האמנה משותפת בערכים ובאידיאולוגיה, המאחדת את החברה – אין לאנשי ההייטק משהו שיאחד ביניהם. כמו כן, אפשר לשים לב ששורשי סגנון הלבוש של המגזר החרדי הוא בזמן מקובע, וממנו הם מגיעים אל החריגה במרחב – הם לבושים בבגדים אנכרוניסטים, מיושנים. הבגדים שבהם הילכו אבותיהם ואבות אבותיהם באירופה. כלומר, מבחינתם לא חלפו שנים בין אבותיהם ובינם. הזמן אותו זמן. החריגה במרחב נוצרת בעקבות ההאחזות שלהם בזמן מקובע, שאינו משתנה ואינו זורם. לעומתם, הנתק של אנשי ההייטק (ובכלל, מובילי ה'קידמה') הוא רק במרחב – הם לבושים בבגדים שאינם משויכים למרחב מסוים, אבל כן משויכים לזמן ספציפי: ההווה. האופנה. כוונתי לומר שהבגדים האלה נחשבים 'מכובדים' כיון שעכשיו הם מכובדים. אנשי הבוהמה של המאה השבע עשרה בצרפת, נניח, היו מבכרים לכנות את הלבוש ה'מכובד' כחולצות עם שרוולים תפוחים וגרביונים תחובים לנעליים שטוחות. כלומר, לחרדים יש הווה נצחי, שאין בו שינוי, וממילא אין חשיבות למרחב. לאנשי הצווארון הלבן אין חשיבות למרחב, ולכן הזמן מהווה הפרמטר היחיד.

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?
מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

ב.       עם, מדינה

אני רוצה לצאת מכאן לדיון כולל יותר בשאלת השייכות למרחב, החריגה מהמרחב, ההקשר שבו מונחים הדברים. יש משהו יהודי מאוד בדיון על המיקום החורג או המשתלב שלנו בתוך מישורי המרחב והזמן: שאלת השייכות יכולה להוביל אותנו לדיון בקהילה הממשית, ומתוכה לדיון בקהילה המדומיינת ובקהילה הפרשנית (אם יותר לי לשאול ביטויים מבנדיקט אנדרסון ומסטנלי פיש). זו גם שאלה אישית מאוד, שנוגעת לתפישות הבסיסיות של האדם כחלק מהקשר: חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה ומעם. חלק מהמרחב בו הוא נמצא, בתוך הבית, העיר, הארץ, האזור בעולם. על כל פנים, החריגה הזאת, בלבוש, ממקדת את המבט על חברות שבהם הלבוש הוא מאפיין בולט, אבל מפספסת את האפשרות לדון באמצעותו בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללה, או על קהילות יהודיות ברחבי העולם. על כן, אני רוצה להגדיר את המבט שבו פתחתי, שמזהה את המקום שבו הלבוש חורג מהמרחב,  כסינקדוכה; פרט קטן שמלמד אותנו על התמונה הכוללת.

והתמונה הכוללת מכילה גם דברים רחבים יותר. מדינת ישראל, למשל. אפשר להתבונן גם בישראל בתוך ההקשר הזה, שקוראים לו 'המזרח התיכון', ולראות מן צְרִימָה; איזשהו דיסוננס בין המדינה המערבית, המתפתחת, ובין ההקשר המִדְבָּרִי ומזג האויר המחניק והתרבות המזרחית שעוטפת אותה מכל עבר. אפשר גם לראות איך שורשים אירופיים ושורשים אמריקאיים שזורים בתרבות, בדיבור, בשילוב שלא מכאן ולא משם. אפשר להתבונן בתל אביב ובגנריזציה שהיא עוברת, בגורדי השחקים שמנסים לחקות מקום אחר לגמרי. זה מעניין, כיון שייחודיותה של תל אביב היא דווקא בכך שהיא אינה מיוחדת. שהיא עיר אירופאית לכל דבר, שיכולה להיות באותה מידה, דרך משל, בצ'כיה. גם התרבות הישראלית מכילה הרבה מאוד אלמנטים מערביים וגלובליים, ומעט מדי אלמנטיים מזרחיים – תופעה משונה למדינה ים תיכונית.

במובנים רבים, הצרימה הזאת מזכירה את ההסתגרות בְּרִבְעֵי היהודים בארצות הנכר. גם בארצות שעברו אמנציפיה, ובוודאי במקומות שבהם לא היו גטאות מעולם, הקהילה היהודית מוצאת לעצמה מקום ומסתגרת סביבו. הרובע היהודי הוא אקס טריטוריאלי, הוא חורג בתוך המרחב שבו הוא ממוקם, מתוך חריגותם של השוהים בו. היהודי היווה מחוץ לארץ את הדחוי, החריג, זה שנמצא במרחב לא-לו. במילים אחרות, העם היהודי היה גוֹלֶה, שהרי מהי גלות אם לא להיות מחוץ לבית שלך, להלך בשולי החברה, לחֲרוֹג את ההומוגניות. כשם שבני ברק מהווה חריגה ברצף של גוש דן, כך מהווה ישראל כולה חריגה ברצף המזרח תיכוני. מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות, מערבית בין מזרחיוֹת.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לקיום הגלוּתִי של מדינת ישראל הוא הצבא שלה. תחושת ביתיות אמורה להכיל בתוכה, בין היתר, את העדר האיום. כשאדם אומר לחבירו 'תרגיש בבית' הוא מתכוון – אל תחוש מאוים, עשה מה שנוח לך ומה שטוב לך, אל תפחד ואל תתגונן. ואכן, יהודים מרגישים בבית בתוך מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל לא מרגישה בבית בתוך המרחב המזרח תיכוני. היא מתגוננת, מקצה תקציבי ענק לביטחון, מחזיקה צבא עצום, מקימה גדרות בינה ובין סביבותיה. יש שורשים והגיון מאחורי ההתגוננות הזו, אבל היא לא משנה את העובדה שעם ישראל, כעם, עדיין לא חש בטוח בארצו.

כתב אדמונד ז'אבס:

"אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו. היהודים – גם כשהם מפוזרים בעולם כולו, ובכל מקום שבו הם נמצאים – הם תמיד בגלות ביחס למקום שבו היו.

…האדמה הזאת, שהיא ארצו, היא גם אדמת גלותו."

 הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות. גלות יותר גדולה, אולי, יותר מורחבת, אבל סך הכל – עדיין מאוימת, עדיין גלות, עדיין לא גאולה. זו אולי ה'חרדיוּת' שנמצאת בחרדה של מדינת ישראל בכללה. אבל יש, כמובן, ציר נוסף, וגם ממנו אין להתעלם: פתחתי את המסה בתיאור החום התל אביבי והעל-מקומיות של המרחבים הגנריים, והראיתי כיצד הוא חריג בסביבתו. למרות החריגה, זו אינה גלותיות, אולי היפוכה: העדרה של האופציה לִגְלוֹת. כפי שאמר חתול הצ'ייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן רצונך להגיע, כל דרך היא הדרך הנכונה". אם שום מקום אינו בית, אין אף מרחב עם סממנים אישיים, מקומיים, אם אין לך הקשר – לעולם לא תוכל לצאת ממנו.

ג.        זמן

גלות, לכאורה, היא זיקה אל המרחב; בניגוד לנוודות, שבה אין מוקד והמרחב אינו משנה, הרי שבגלות ישנה ארץ כלשהי והאדם לא נמצא בה. ישנו בית שממנו האדם יצא. יכול להיות שהוא היה בה בעבר, יכול להיות שהוא מעולם לא היה בה, ובכל זאת היא הבית שלו. כך או כך, מדובר במרחב. אבל הרי העם היהודי יצא מן הארץ, חזר אל הארץ, ובכל זאת, כפי שכתבתי, לא יצא מן הגלות. בשביל לברר את התהיה הזאת, אני מבקש להצטמצם חזרה לבחינת החברה החרדית, שלא מקבלת את ההגעה חזרה לארץ בתור סופה של הגלות. כלומר, הארץ – המרחב – אינה הנקודה היחידה שמגדירה את הגלות. האמירה תהיה: "הגענו לארץ, אבל עדיין לא הגענו אל הגאולה", וה'עדיין לא' הזה יצביע לנו על הציר הנוסף, שסביבו התהלכנו כל הזמן: ציר הזמן, עליו מונחת גם הגאולה.

הזכרתי את קיומו של הציר הזה מקודם, ביחס ללבוש החרדי. ליתר דיוק, הזכרתי את היעדרו של הציר הזה, מקודם, כאשר תיארתי את הלבוש החרדי כ'אנכרוניסטי', משויך לזמן אחר. החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה. אין זה משנה שהמרחב הוא לא אותו מרחב, ששמש קופחת על הבגדים השחורים, שרוחות חמות נושבות מן הים, שהרי אני נמצא על ציר זמן ורק עליו. אני ממשיך את העבר, מתוך ציפיה אל העתיד, ולמרחב אין כאן משמעות. על כן אני יכול לשהות בארץ ישראל ולהמשיך להתפלל להגיע אל הגאולה. זהו הווה נצחי של זמן גלות, שאין לו תכלית עד שיבוא המשיח, ואפרט על כך בהמשך.

אפשר להניח שמיקום אדם על ציר הזמן תייצר לו הקשר במסגרת הזמן. כלומר, בין העבר שקדם לו והעתיד שעוד יבוא. מיקומו של האדם על הזמן מייצרת לו סיפור נרטיבי, והוא ממקם את עצמו בנקודה כלשהי על הציר של הסיפור. מתוך התפישה הזו יגזרו גם פרקטיקות מעשיות: כיבוד הזקנים, העמדת המשפחתיות במרכז, היחס המכבד אל הדורות שעברו והציפיה אל המשיח והגאולה. התפישות המשיקות, של 'היהדות החרדית ממשיכה את היהדות שנגדעה בשואה', ושל 'אנחנו לא עושים שום שינוי ממה שעשו אבותינו', מעניקות משמעות לחיים כחלק מרצף היסטורי שממנו נגזרים העם, החברה והמשפחה. בהתאמה, ככל שתפישת הזמן תתחזק, יוצאו החוצה – מהחברה ומהעם – אלה שלא ממשיכים את הרצף ההיסטורי.

כלומר, מיקומו של האדם על ציר הזמן מבצע מעבר מתפיסה מיתית של הזמן לתפישה נרטיבית שלו. מירצ'ה אליאדה, בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר איך תפישת העולם הקדומה לא הכילה מימד של זמן ליניארי, מתמשך, שבו אנחנו חיים. משמע, בעוד אנחנו סופרים את השנים שלנו בטור שהולך ומוסיף מספר בכל שנה, לתפישת העולם הקדומה לא היה ציר זמן שעליו הם היו ממוקמים. היה זמן מיתי, זמן נצחי, שבו היו האלים ובו התרחשה המיתולוגיה. הזמן המיתי לא התרחש בעבר, לפני כך וכך שנים, אלא מתקיים תמידית בזמן אחר, מיתי. המעשים שאנחנו עושים בזמן הם חסרי משמעות, למעט אלה שמשחזרים את ההתרחשות באותו זמן מיתי. למעשה, הדבר היחיד שקיים – כלומר, שמכיל משמעות – הוא הקדוש, בעל הזיקה אל האלוהים. במילים אחרות, כיון שאין זמן אנושי, הציר היחיד שבו אדם נמצא הוא הקשר מרחבי. אני כנעני, נניח, לא מכיון שאבות אבותי היו כאלה, אלא מכיון שנולדתי בארץ כנען. הקהילה שלי היא זו שנמצאת בארץ כנען. אין לי דבר מלבד ארץ, ובארץ אין לי דבר קבוע מלבד האלוהים, ייצוגיו, פסליו ושאר הזיקות אליו.

תפישת הזמן הזו אינה מופרכת כמו שניתן היה לחשוב. האדם היה זקוק לאלים שיסדרו בעבורו את הכאוס שבו הוא נתקל, שיענו לשאלה 'מה לעשות', שירככו את הפחד מהעתיד, הפחד מהלא-נודע והשילוב הנורא של שניהם, הפחד מהמוות. האלים היו בני אלמוות, הזמן לא חל עליהם, לא היה עליהם איום, הם היו קבועים במרחב. ואלים שאינם קבועים – אינם יכולים לייצר סדר. כך, למשל, תיאור בריאת העולם במיתולוגיה היוונית יוצר את האלים מתוך הכאוס. תחילה היה כאוס, מתוכו נוצרו האלים, ומקיומם של אלים – ממילא נהיה סדר. במובנים מסוימים, המילה 'אל' מקבילה לסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות. ממילא, הלא נודע נהיה מוכר. וכשהכל מוכר, לא יתכן עתיד. ההווה משמש כנקודה סינגולרית, שמכיל תמיד את העבר ואת העתיד. למעשה, הוא לא מכיל את שניהם: אין עבר. אין עתיד.

אל מול תפישת הזמן המיתית אפשר להעמיד תפישת זמן נרטיבית, שתופסת את האדם בתוך הזמן. הזמן, בהתאמה, צריך להתחיל ממקום אחד ולהמשיך למקום אחר. אני חושב על אברהם אבינו ובעקבותיו על העם היהודי כולו, מה הוא היה עושה בלי עתיד. אברהם, שבעקבות התגלותו של האל יצא למסע אל הארץ הלא נודעת, בעקבות הבטחה – כלומר, משהו שיחול בעתיד – שהבטיח לו האֵל. אל מרחבי אינו יכול להתגלות, כיון שהוא קבוע. הוא לא עושה משהו בזמן; הלא הזמן האנושי חסר משמעות. אבל האל התגלה לאברהם והבטיח לו על עתיד העם, והנה נוצר לנו זמן ליניארי. תפישת זמן ליניארי מחייבת אל שאינו במרחב, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אין לו דמות ואין לו דמות הגוף, שאסור לו להיות קבוע ומוכר. אל שלא נוצר מתוך הכאוס, אלא כזה שברא אותו. אל שנמצא בזמן, שמתגלה ונעלם, שהולך רצוא ושוב. ומה שאני מנסה להצביע עליו בכל המהלך הזה הוא שעל מנת לשנות את מה שנעשה קודם לך, כדי לצאת ממצרים למסע אל הארץ המובטחת, אתה צריך להאמין שיש עתיד, שהוא יכול להיות טוב. כלומר, אתה צריך להאמין שיש תקווה.

אפשר לומר שנתבצע כאן היפוך: במקום שההקשר יהיה מרחבי והזמן יהיה מנותק, ההקשר נהיה הזמן והמרחב הוא נקודת הייחוס שלו. הוא טפל לו, ובהמשך גם מתנתק ממנו. הצעידה היא לכיוון הארץ המובטחת, הארץ שאני לא נמצא בה עכשיו, שאין לי הקשר בתוכה, רק זיקה אליה. בדתות אחרות הסדר במציאות נעשה באמצעות פסלים, הרים מקודשים, חפצים שנמצאים ומתחמים ומסדרים את המרחב. האדם היה מזהה את עצמו בתוך ההקשר המרחבי – ביחס להר המוכר לי, ליד הנהר, בטווח של המקודש – בזמן שהזמן הממשי הפך לחסר משמעות וללא-קיים לעומת הזמן המיתי. כעת, בעם של גוֹלִים, ההקשר נעשה הזמן – האל נגלה לי, כמו שהוא נגלה לאבות אבותי, ומבטיח לי עתיד. חשוב להדגיש שכל עוד הולך העם בדרך אֶל, בשאיפה אל הארץ, הזמן והמרחב עדיין נמצאים יחד. מהרגע בו הגלות הופכת להיות נקודה הווית ותמידית, סטטית, הרי שהזמן מתקבע. בהתאמה, המרחב מתנתק ונעשה מיתי: כזה שאנחנו רק שואפים אליו, מייצגים אותו, מתייחסים אליו – אבל הוא אינו נגיש.

שכן, לכל הסיפור יש גם פן נוסף: אם נאחז רק בפן הנרטיבי, זה יהפוך את הסיפור היהודי לכזה שאין לו סוף. אני תמיד בתוך הזמן, שואף אל סופו. הדרך במרחב הפכה להיות דרך בזמן. במובן הזה, העם תמיד בדרך. אותו סוף טוב לא הגיע ולא יכול להגיע. הארץ נותרה כציפיה לעתיד, והיא זאת שמשמרת את העם כעם. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה כך: "משיח יבוא. בעתיד. משיח שבא – בעבר, בהווה – הוא משיח שקר." זהו אותו הווה נצחי שתואר לעיל: זהו לא העדר משמעות לזמן, אלא הפיכה הנקודה בה אנחנו נמצאים בזמן לקבועה, ובשל כך אין למרחב הממשי משמעות. המרחב היחיד שקיים הוא מרחב מנותק, 'אלוהי'. על כן, אין זה באמת משנה אם הגענו או לא הגענו אל הארץ המובטחת; אנחנו צריכים להגיע לגן העדן האבוד. ובמבט מפוכח – אליו, ככל הנראה, לא נגיע לעולם.

(בשולי הדברים: דברים מעניינים מתרחשים בגלות שהיא רק בזמן. אפשר לראות איך, בהעדר ארץ ממשית, המרחב הממשי עבר בגלות המרה למרחב טקסטואלי. הטקסט – המקרא, התלמוד, ספרי הפרשנות – הפך להיות ההקשר בו מונח העם, ונקודת היחס בינו ובין הפרטים שבעם יצרו את הקהילה ששמה 'עם ישראל'. בהתאמה, הקהילה הפכה להיות קהילה פרשנית. הטקסט הפך על ידם להיות המקודש, המקובע, ועל כן הועלם ממנו מימד הזמן. כך עבר התלמוד האחדה, ונקרא כאילו נכתב כולו באותו הזמן על ידי אנשים שמכירים זה את זה. כך התאחדו המדרש והמקרא בצורה אנכרוניסטית, כך שהאחד לא יכול להקרא ללא השני; הטקסט נהיה קדוש, ולכן אין בו זמן. במילים אחרות: הטקסט עצמו הפך להיות מיתי, קדוש, עד לרמה שהוא – ובעיקר עולם ההלכה שבו – זה שיוצר את הסדר בעולם.)

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"
שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

ד.       גלובליות

בפתיחת המסה תואר כיצד אנשי הצווארון הלבן, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון – כולם מתלבשים בהתאם לקוד לבוש גלובלי שהוא חסר ייחוד וחסר התייחסות למרחב בו הוא נמצא. קוד הלבוש הזה יוחס להעדר החשיבות למרחב, ובכך הפיכת ההווה לפרמטר היחיד. החשיבות נובעת מההקשר ומתפישת הלבוש החשוב בהווה, בלי יחס ל'מה היה חשוב פעם'. בעוד שקוד הלבוש החרדי הוסבר באמצעות ההתמקדות בציר הזמן, קיבועו, והפיכת המרחב למיתי, הרי שקוד הלבוש של אנשי העולם הגדול לא יכול להיות מוסבר באמצעי דומה. למעשה, קוד הלבוש הזה צריך להיות מוסבר מהכיוון ההפוך: המרחב מצטמצם וציר הזמן מורחב, דוחס לתוכו יותר ויותר אירועים, עד שלבסוף הוא הופך להיות חסר משמעות.

אם בעבר בשביל להגיע לעיר אחרת נדרשתי ללכת אל אותה עיר, או לכל הפחות לרכוב אליה על גבי הסוס, הרי שבעידן המודרני הלכו המרחקים והצטמצמו: לא עוד הליכה ממשית, בתוך המרחב שסביבי, על האדמה, באויר הפתוח. עברנו לנסיעה בתוך מכוניות ממוזגות, לטיסה במטוסים שעפים מעל המרחב, ולא בתוכו. גם המרחק בין מקומות הולך ומאבד משמעות: המטוסים מקצרים אותו, הופכים את המרחק שבין אירופה וישראל להיות מרחק ההליכה שמקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני. גם הזמן הממשי הולך ומאבד משמעות. אם בעבר היה הזמן נמדד באמצעות מרחק הליכת כברת דרך, ובכלל – היה נתפס כשינוי בין מצב אחד למשנהו (יום מתחלף בלילה, חורף מתחלף באביב וכן הלאה), הרי שצמצום המרחב גרם גם לזמן לאבד את משמעותו. במילים קצרות, המרחב מצטצמם אט אט, הולך ומאבד את משמעותו כ'מרחב', שואף להפוך להיות נקודה אחת. הזמן הולך ומאבד את משמעותו כ'פרק זמן' שלוקח לנו לעשות דברים. הפעולות נעשות מהירות יותר, מיידיות יותר, כמעט מצמצמות גם את הזמן לנקודה אחת, סינגולרית-הווית, ותו לא. ואולי, באמצעות האינטרנט, כבר הפכו שניהם להיות נקודה אחת, ולא ציר שעליו ובו מתרחשים הדברים.

בהעדרם של זמן ומרחב, גם אין אפשרות להנחת דברים בתוך ההקשר שלהם. אנחנו לא יכולים למקם אדם בתוך סיפור נרטיבי, אם אין זמן, ולא בתור הקשר מרחבי, אם אין מרחב. ככל שהאדם פחות ופחות מתייחס לזמן ומרחב שלו – אם זה באמצעות הלבוש, השפה, או אפילו שעות העבודה – כך המשמעות שהוענקה לחיים באמצעות אותו הקשר אובדת. הקהילות מתפרקות, המטא נרטיבים לא תופשים עוד, והכאוס – שהודחק ועוצב ונבנה כקוסמוס באמצעות קיבוע המרחב והזמן – שב ונוכח.

זהו מצב מאיים, לכאורה. אבל חשוב לזכור שבאופן כללי, הקידמה נתפשת כמאיימת על הקיים. אבל יש לשים לב שתפישת הקידמה מובילה אותנו חזרה אל תודעת העתיד; סיפורי המדע הבדיוני, תחזיות מומחים שמתפרסמות חדשות לבקרים, סרטים שמדמים מה יהיה בעתיד – ציר הזמן לא בדיוק נעלם. הוא עובר שינוי, אבל נותר כציר. אני מתכוון להגיד – יתכן שהמרחב הספציפי נעלם, אבל העולם עדיין נמצא בתוך ההקשר שקוראים לו 'העולם', וגם אם עמים יעלמו, הרי שהמין האנושי ישאר תמיד בתוך ההקשר שקוראים לו 'המין האנושי'. אולי המזרח התיכון יעלם, אבל העולם עצמו ישאר. בצורה מוזרה, זה קצת דומה לאוטופיה עליה שר ג'ון לנון בשיר 'אימג'ן':

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today.

Imagine there's no countries…

יפה לראות איך השיר של לנון מתאר בדיוק את הדברים שתיארתי רגע לפני כן בצורה שלילית. היעלמותו של ציר הזמן: אין גן עדן, אין גיהנום, חיים בשביל היום. וכמובן, היעלמותם של המדינות. ההקשרים נעלמים, המחיצות נופלות. עלייתה של האוטופיה. האם זה יחזיר את המשמעות, ייצור מחדש את הנרטיבים, יכונן זהות אישית בתוך הקשר רחב הרבה יותר? במילים אחרות, האם יכול להיות שהחזרה מן הגלות אינה חזרה לבית שממוקם בתוך הקשר רחב יותר, אלא העלמותו של הצורך בבית? אני לא יודע. אין לי אלא להזכר במילותיו של ישעיהו הנביא, בתארו את הגאולה ואת העלמותם של הדיכוטומיות: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ," כותב ישעיהו, "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

זה אותו הדבר, לא?

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום
ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

 ה.      סיום

יחד עם זאת, אין זה מן הראוי שהגאולה העתידית תשכיח מאיתנו את ההווה. לעת עתה, בתוך הכאוס של הקולות, הרעיונות, ההשתייכויות השונות, יש לאדם צורך בקהילתיות ובמקום בטוח. להיות בתוך הקשר. לשם כך אני מבקש לחזור לחלוקה שעשיתי בין ציר הזמן וציר המרחב, להסתכל על הצורה שבה כּוּנָן עם ישראל במצרים, לפני אלפי שנים, ולראות כיצד ציר הזמן וציר המרחב אינם סותרים זה את זה, אלא משיקים; ההליכה אינה בהכרח גלות, אלא גם גאולה. לא הליכה אל הגאולה, אלא הגאולה עצמה: השאיפה למקום טוב יותר היא זו שמכוננת את העם כעם ומאפשרת לו לפעול יחד, כיחידה אחת. דווקא משום שהיא שאיפה משותפת, ודווקא מתוך ההבנה שהיא לא תתממש אף פעם. היחס למרחב מייצר חוסר נחת תמידי, רצון להניע הלאה, שאיפה למקום אחר, ואילו הזמן הנרטיבי מאפשר תחושת שייכות והזדהות למורשת העבר, מחד, וציפיה לעתיד, מאידך. במילים אחרות, לייצר קיום אוטונומי, חורג מהקשר – אבל לא לשם החריגה, אלא מתוך תודעה עצמאית, שאיפה אישית, שאין בשבילה הבדל אם היא חלק מההקשר או מנותקת ממנו.

הוודאיות שבביאת הגאולה שברה כבר את ליבם ואמונתם של מאמיני שבתאי צבי, יעקב פרנק ואחרים, שהאמינו שבא המשיח וגילו שלא היא; משיח שבא הוא משיח שקר. אבל אולי, אני מהרהר לעצמי, אולי כמו שהאמת עצמה בדור הפוסטמודרני היא יחסית ומכוּנֶנת על ידי הפרט והקהילה שלו, וכשם שהנרטיבים הם הבניה חברתית, כך גם משיח אמת הוא יחסי, מכונן על ידינו, בלי קשר למה שקורה מסביב? אין לי מושג. אני רק מתבונן סביבי, חש את הצְרִימה, את העדר התקשורת ואת פירוקם של תפישות העולם, ומקווה מאוד שכל זה מוביל למקום טוֹב.

אני מבקש לסיים את המסה הזאת במילים שכתב עוזי וייל, סופר ישראלי, בהקדמה לספר של סופר ישראלי אחר, יורם קניוק. הדברים שכתב אינם משיקים באופן ישיר למה שכתבתי, ומדברים בעיקר על התפישה הנרטיבית, ההיסטורית, של המציאות. אולי החידוש הגדול של היהדות. אני מביא את הדברים לא כהצדקה לתפישה הזאת אלא בגלל השאלה הגדולה שמהדהדת בסוף הקטע, ואני כולי תקווה שתמשיך ותהדהד בנו גם לאחר סיום הקריאה.

לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.