בגרות בזהות

[עצה שלי? אל תקראו את הסיפור ככה. תורידו מכאן את הקובץ ותדפיסו. וגם אם אין מדפסת, עדיין: קראו בוורד. כל העיצוב הולך לאיבוד ברשומה.
נכתב לתחרות מכללת ספיר ליצירה צעירה. הדרישות: עד 2500 מילים. לחדש בצורת הכתיבה. הנושא: זהות חצויה.
תהנו.]

—————————————————————–

בגרות בזהות


הוראות לנבחן:

א.      משך הבחינה: בין חצי שנה לחיים שלמים.

ב.       מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים

פרק ראשון – השאלות הראשונות (שאלה אחת מתוך שתיים, 14 נקודות)
פרק שני – ידע, חוסר ידע (חמש מתוך שבע שאלות, 40 נקודות)
פרק שלישי – אנקדוטות (אחת מתוך שתי שאלות, 24 נקודות)
פרק רביעי – נכון ולא נכון (שתיים מתוך ארבע, 22 נקודות)

ג.        חומר עזר מותר בשימוש: אמונה / חוסר אמונה. געגוע. חוסר שינה.

ד.       הוראות מיוחדות: הבא את הסתיו. הנמך את הקולות. שאל את עצמך את כל השאלות. כדי להתחבא, בנה לך סוכת מסתור. הכן נרות למקרה שיכבה כל האור. אל תחכה שיהיו תשובות מדויקות; כתוב בערך. אל תתאהב בשום אישה שתפגוש בדרך.

 

פרק ראשון (14 נקודות)

ענה על אחת מהשאלות 1-2.

1. בחור חרדי צעיר מגיע לכניסה למועדון בתל אביב ומחלק שם פלאיירים לאירוע גדול של חוזרים בתשובה, אותו מארגנת החסידות אליה הוא משתייך. אחרי חצי שעה יוצא מהמועדון בחור אחר, בחולצה סגולה הדוקה וחושך גדול בעיניים. הוא מתנדנד ימינה ושמאלה ומחפש מקום מנוחה כשפתאום החרדי מזהה בו את החברותא הבוגרת שלו מהישיבה. סוער כולו, הוא עוזב את הדוכן ורץ אל החולצה הסגולה. אלישע, הוא קורא, מה אתה עושה כאן? החברותא הבוגרת מסתכל עליו ומתלבט איך לענות.

לפניך ארבע אפשרויות למענהו של החולצה הסגולה. בכל תשובה שתבחר עליך לציין את המניעים שהובילו אליה ואת הנזקים שיווצרו כתוצאה מאותה תשובה.

א. לענות בשלילה: "אתה מתבלבל, אני לא אלישע, אני אחר."
ב. להתעלם: לחצות את הכביש, להוציא את הסיגריה, לנשוף בה את האש שבוער בו ואיננו אוּכָּל, לעשן עד המוות.
ג. להציג את עצמו כאחד מאנ"ש: לספר סיפור הצלה גרנדיוזי, שבו היה צריך להתחפש לחילוני שיכור בשביל להציל נשמות טועות מבור הכלא של הפריץ. הכל באישור האישה, כמובן, ובשליחות ועד הרבנים לענייני ברמניות במצוקה. אחר כך לשרוק נעימה קדורנית ולהעלם בחסות החשיכה.
ד. לספר את האמת: הוא אינו מאמין עוד, ופעם בשבוע הוא יוצא יחד עם חברים כמוהו אל מועדון תל אביבי, שותה, רוקד עם בחורות וחוזר מאוחר בלילה לביתו, שם הוא מספר לאשתו שהייתה התוועדות קטנה (רק אני והחברים) עד שעה מאוחרת בלילה.

2. רבקה היא אם לשלשה שמתגוררת ביישוב החרדי קרית ספר. לאחרונה היא חשה כי בעלה כבר אינו אוהב אותה. היא חוששת לעמת אותו עם הדברים שמא יתברר שזו היא שכבר אינה יפה לאחר שלש לידות, ובמקום זה מבררת על מעשיו כאשר הוא אינו נמצא איתה. לאחר בדיקה מאומצת היא מגלה כי בשעה שהוא מספר שהוא בישיבה, הוא אינו נמצא בה אלא נוסע באוטובוס לבני ברק. כששאלה אותו על הדברים, סיפר שהוא לומד קבלה אצל אחד מחשובי הרבנים. נשמה טובה ממוסדות החסידות מספרת לה את האמת: בעלה נראה במועדון בתל אביב. בכל ערב בודד, לאחר שהילדים נרדמים ואף שהיא לא יודעת בדיוק מהו מועדון, רבקה מוצאת את עצמה בוכה על הספה. לילה אחד בעלה חוזר מסריח מזיעה. היא מתעמתת איתו והוא מודה שכבר זמן רב שהוא אינו מאמין באלוהים. לאחר ההלם הראשוני הם מתיישבים יחד על הספה, שותים כוס משקה חם (הוא קפה, היא שוקו) והיא שואלת אותו מה הם הולכים לעשות עכשיו.

לפניך ארבע אפשרויות למענהו של הבעל. בכל תשובה שתבחר הסבר לאיזה מושג מרמזות המילים המודגשות, כתוב את תשובתה של רבקה והסבר את המניעים לתשובתה.

א.      רומנטיקה: הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני עדיין אוהב אותך, ואני מוכן לחיות כחרדי בשביל זה. אם תסכימי, כמובן.
ב.       קומדיה רומנטית: אני חושב שאת מכוערת לאחר שלש לידות והאף שלך תמיד היה גדול לי מדי. אנחנו לא מסכימים על שום דבר, למן גודל הברזים באמבט ועד הגן אליו הולכים יצחק'ל ויענקי. אני רוצה לחיות את חיי. אנחנו הולכים להפרד.
ג.        פנטזיה: במקום תשובה הוא מוריד את החליפה ופורש את הכנפיים הלבנות, ואז נושק אותה על אפה ומפליג מבעד לחלון. זוג אברכים שלומדים כל הלילה צופים בו מעופף, מאמינים שהם ראו מלאך ולמחרת הם מתחילים לברך אנשים. למרבה הפלא, ברכותיהם מתגשמות, אפה של רבקה קָטֵן והופך ליפיפה והילדים בגן מצליחים לבנות ארמון חול ועוברים להתגורר בו בזמן הקרוב.
ד.       דרמה: אני עדיין אוהב אותך, אבל לא מוכן לחיות כחרדי. אני אוהב את הילדים. אני אוהב את הפאות של יצחק'ל, את השיער הארוך-עדיין של יענקי. את הריחוף שאוחז בידיים כאני מחזיק את שרה. אבל לחיות כחרדי, בלב החברה הזאת, אינני יכול עוד.

פרק שני (40 נקודות) 

ענה על אחת מהשאלות 3-4.

3.           

"היום בו החל אלבר קאמי לקרוא מודעות דרושים היה יום חם מאוד. בבוקר אחד בשנת 1935 ישב קאמי בדירתו וגלגל עיתון יומי בין אצבעותיו כמו מחרוזת תפילה. הם ישבו בבית קפה קטן בפינת הרחוב וג'נט הודיעה לו שהיא עוזבת אותו ועל אף שידע שזה יבוא התפרקה בו כל העמדת הפנים והוא פרץ בבכי מול כל המלצרים והסועדים. היא טפחה על גבו והגישה לו מטפחת מבושמת ואמרה 'די, די' אבל לא יכלה להמשיך לשאת את התחושה שהיא חיה עם אדם אבוד ועל כֵּן קמה ללכת.

רגע, אמר קאמי, מה עם הילדים? אני לא אראה אותם פעם אחרונה?

אין לנו ילדים, אמרה ג'נט ברחמים רבים.

זה היה נכון. הוא ידע שזה נכון. לרגעים מספר חקק את דמותה בראשו ואחר כך קם והלך. בפריז היה לח ודביק ואנשים הסתובבו זה בזו בבלי דעת. היה לו טעם תפל בפה והוא תהה מה לעשות עכשיו. תשבצים, אמר לעצמו. כמעט מיד הלך למכולת וקנה חבילת עיתונים מכל הבא ליד. אחר כך נכנס לדירה שלו והסתכל מהחלון. הדרך למטה מעולם לא נראתה קצרה יותר.

קאמי התיישב בכורסה ופתח את העיתונים, דפדף ודפדף ואז נתקל במודעות הדרושים. "מהנדס מכונות דרוש במהירות גמורה" אמרה מודעה אחת, והשניה הוסיפה "צעיר ונמרץ? אנחנו צריכים אותך!". היה שם אפילו "מְחכִּים לְךָ בְּכִילְיוֹן רב".

הוא הסתכל שוב לעבר החלון.

מישהו צריך אותי, אמר לעצמו, אז אולי לא היום."

 מצא את המושג המודגם בקטע והסבר כיצד הוא נוצר. הדגם על בסיס דגמים טיפוסיים, כגון השלמת מניין לקדיש יתום. אמונה בהשגחה פרטית. תפילה לביאת המשיח. הוכח את תשובתך בכל פעם מחדש: בתחנה המרכזית הישנה, באמצע קטטת שיכורים בפאב השכונתי, על גשר לה-גווארדיה.

4.   

"על כיסא רעוע יושב אדמונד ומעשן את עצמו למוות. כשהוא מביט מהמרפסת למטה הוא יכול לראות אדם צעיר בשיער מפוזר ומבט מבולבל עומד על כיכר באמצע מפגש הרחובות, מול התמרור שאומר שיש להסתובב: שלשת החיצים שעוקבים זה אחר זה ויוצרים מעגל. שלשה תמרורים כאלה יש בכל כיכר, והוא הולך מאחד לאחד, מסתכל לעומק במצויר על התמרור וממשיך להסתובב במעגלים סביב הכיכר. מדי פעם הוא שולח מבטים נפחדים אל המכוניות שסובבות אותו, אבל לא מעבר לזה.

ככה נראה איש אבוד, תופס אדמונד פתאום. זה לא שהוא לא יודע איפה הוא נמצא.

הוא יודע שהוא נמצא בתוך עצמו, אין לו מושג איך לצאת משם."

מצא את המושג המודגם בקטע והסבר כיצד הוא נוצר. הדגם את תשובתך על תהליך חיפוש דירה באזור רמת גן, על צורת קריאה חדשה של טקסטים מסורתיים ועל החיבה ההמונית לכדורגל חופים.

ענה על שלש מהשאלות 5-9.

5. הצג יתרון אחד וחסרון אחד לחיים לבד. אין להתייחס בתשובתך לדברים אלמנטריים, כגון: החופש ללכת ולבוא כרצונך. תחושת הריקות בחדרים. תחושת החור השחור שבנפש. ריקודי עַם בלב החדר כשבקבוק בירה אחוז ביד. האירוח האקראי של בחורות, אקראיות אף הן. הגעגועים לילדים (יצחק'ל, יענקי ושרה) שאוחזים ולא מרפים. מחירי הדירות. היכולת לשבת ללמוד גמרא באמצע שבת עם הסיגריה ביד ללא שאלות מטרידות.

6. הצע ניסוח בסיסי למודעת חיפוש שותפים לדירה בגבול רמת גן – בני ברק. בתשובתך השאר שוליים ובו שמך המפורש, לתלישות. הסתר בזהירות את הלילות שאוחז בך הדיכאון, את הצורך בחברה ואת הגעגוע לאישה ולילדים. בשעה שבאים לראות את הדירה, החבא היטב את החליפה והכובע בתוך הארון. אל תציין את היותך גרוש, אב לשלשה ובתהליכים להסדר ראיה. אל תציין את המחיר שאתה משלם. כתוב: חלל מרווח, זכרונות משופצים, מעט רטיבות.

7. הצג שתי דוגמאות למשפטים שנאמרים לנשים, הגוררים אחריהם מבט מופתע והתרחקות.
ניתן לבחור במשפטים שאינם בזמן הנכון ואינם במקום הנכון. כמו כן, ניתן (אם כי מוטב שלא) לבחור בנשים הלא נכונות.

8. תן שני נימוקים המסבירים מדוע אברכים היוצאים בשאלה ממשיכים לשיר ניגונים חסידיים במקלחת ומדוע מראה של ילדים משחקים בגינה מעורר בהם געגועים. תן נימוק אחד, שונה מהשניים הקודמים, המסביר מדוע מינגלינג בערבי היכרות, ראיונות עבודה או הלילה הלבן בתל אביב מסתיימים בדרך כלל במפח נפש.

9. על פי נסיונך האישי, מדוע אדם המשלם מזונות ושוכר דירה לבדו מוצא את עצמו יוצא ובא בחדרים האחוריים של מועדונים השייכים לשוק האפור? נמק את תשובתך על פי חומר הלימודים של לימודי הליבה. בתשובתך התייחס גם לפחד שאוחז בו בכניסה אל מול שני בריונים מקועקעים, לתחושה התמידית שהוא לא לבוש נכון, לצורה שבה נתפס בציבור השילוב של מכנסי אלגנט וחולצת טריקו וכן לסכומי הריבית המוכתבים בחוזה.

פרק שלישי (24 נקודות)

 בפרק זה שתי אנקדוטות. אם למדת על בשרך את הנושאים שבאשכול א' (החסידות ומוסדותיה) קרא את חלק א' וענה על השאלות הנוגעות אליו. אם שקעת כל כולך בנושאים שבאשכול ב' (הורים וילדיהם בחברה הישראלית) ענה על חלק ב'.

א.

כשאלישע הולך ברחוב חדלים כל נביאי הזעם לפדר את אפם ומתבוננים בו במבטים קשים כמו ההכרה באמת. הוא משתדל לצמצם את עצמו ולהעלם תחת הפשקוילים הנערמים עליו, אבל שיירה ארוכה של ילדים חרדים קטנים מזהה את אזניו העצומות שנישאות ברוח ומתחילה להלך אחריו ולשיר לו שירי שבת בקולות דקיקים. הוא הולך ברחוב רבי עקיבא ואז פונה באחת הפניות ונכנס לחצרו של האדמו"ר, שם הוא יורד במדרגות ודופק על דלת שעליה כתוב בעיפרון 'גמ"ח לאנ"ש ולב"ב'. "יבוא," אומר האדם מעבר לדלת, ואלישע נכנס, מוריד את הכובע הסיני שהוא חובש ומניח על השולחן. בקצה החדר פרגוד גדול וליד השולחן יושב זָקָן עצום ושחור ומהמהמם לעצמו. "שלום," אומר אלישע. "שלום," אומר הזקן. "אני רוצה הלוואה," אומר אלישע. בחדר מעופפים עטלפים ומצייצים בקולות נוגים. "חילוֹיְנִי רוצה הלְווֹאֶה," אומר הזקן לעצמו, "והחסידות מה תהא עליה? וְעַרֵבִים מה?" אלישע מקשיב ואיננו מבין. "אבל אני אלישע, הלא," הוא אומר בתחינה. "הבן של ר' אֲבוּיֶה!" הזָקָן מלטף את עצמו ואזי מסתובב. "הבן של ר' אֲבוּיֶה רוצה הלְווֹאֶה" הוא צועק אל הפרגוד שמאחוריו. "אי אפשר," עונה קול נשי מאחורי הפרגוד, והוא קשוח בצורה מפתיעה. "לכולם, חוץ מלבן של אֲבוּיֶה". הזקן מסתובב חזרה ומושך בכתפיו. "אי אפשר," הוא אומר ופורץ בִּבְכִי לְאוֹת שהפגישה הסתיימה. אלישע יוצא את החדר בצעדים קטנים. בחוץ שעת בין השמשות: הנביאים מוחטים את אפיהם בתרועה רמה לציון השעה שש, עגורים מפוספסים רוקדים הוֹרָה במרכז הרחוב, תחינות רכות נאחזות ברגליו כמו זכרונות ומבקשות ממנו שישוב. הוא מוצא את עצמו עוֹצֵר לִיטְוָואק באמצע הרחוב, קושר את שרוכיו זה לזה ומחליף איתו כובעים, וכך עומד בלב בני ברק אברך ליטאי צעיר, נעליו קשורות זו לזו כמו הורים וילדים אבודים והוא מרטיט את שפמו ומשתלח לכל הכיוונים כמו געגוע.

ענה על שתיים מהשאלות 10-12.

10. על פי הקטע, האם תהליך ההלוואה של 'גמ"ח לאנ"ש ולב"ב' זהה או שונה מתהליך ההלוואה בשוק האפור? בסס את דבריך על הקטע. התייחס בתשובתך לדמיון שבין כובע בורסלינו לכובע שחובשים מאפיונרים איטלקיים. כלול בתשובתך גם הסבר לשאלה 'מדוע הלך אלישע להלוואה בגמ"ח?'.

11. הסבר מדוע אין לתת הלוואה לאלישע. התייחס בתשובתך לקיומו של הקול הנשי מאחורי הפרגוד. האם תשובתך תשתנה אם יוודע לך שבעלת הקול הנשי היא אחותה של רבקה ושר' אֲבוּיֶה הוא המשמש של הרב'ה? הסבר מדוע.

12. קרא שוב את המילה האחרונה בקטע. על פי היכרותך האישית עימה, הסבר כיצד מצא עצמו אלישע בסיום הערב עם כובע בורסלינו ושני בקבוקי יין לקידוש, כשהוא יושב וצופה בים. שים לב! אין צורך להסביר כיצד הוא הגיע אל הים, דבר שלא ידוע גם לו.

ב.

שני ילדים ללא דמות אב עומדים מחוץ לתחנת האוטובוס. ליתר דיוק, הם כל כך מכונסים בעצמם עד שתחנת האוטובוס עומדת מחוץ להם. אוטובוסים מגושמים מתנהלים ממנה ואליה בכבדות ונושפים בפניהם שאריות עשן, ומקבצי נדבות רבים עומדים לידם ומקרקשים: כנראה קר לעצמותיהם הגרומות. בחוץ חם למדי. יצחק'ל מחזיק תיק קטן ובתוכו סנדויצ'ים ותפוח. יענקי מחזיק את יצחק'ל. גם התחנה מחזיקה מעמד יפה לאחרונה, אבל מי בכלל מתעניין בתחנות. אמא אמרה שהם צריכים לחכות שאבא יבוא, והם מחכים שהוא יאסוף אותם אל ביתו כמו משה על הר נְבוֹ. אחרי גִּבֶּנֶת מפחידה במיוחד שעולה לאוטובוס (בּוֹרִיךְ הַשֵׁם!) הגדול מחזיק חזק בידו של הקטן ומבטיח לו נאמנה שאבא שלהם בוא יבוא.

"ואם הוא לא יבוא?" מקשה הקטן.

"ששש," מהסה אותו הגדול. "אל תדבר כמו כּוֹיְפֶר."

"אולי אין אבא בכלל," מתעקש הקטן.

"אמא אמרה שיש," אומר יצחק'ל. "וגם אני ראיתי. כבר היינו פה פעם".

"כן?" אומר יענקי, "אז איך הוא נראה?"

יצחק'ל מאמץ את זכרונו.

"אפילו כמה פעמים היינו," אומר יענקי, "הוא גדול ו… הוא מתנדנד קצת. הוא קונה לנו סוכריות וצעצועים. אני אוהב אותו."

"אני אוהב רק את אמא" אומר הקטן. "ואת הקָדוֹיְשׁבּוּרִיכוּ".

"אתה אוהב גם את אבא," אומר הגדול ללא שכנוע.

"אמא אוהבת את אבא?" מקשה יענקי.

יצחק'ל משפשף את עיניו. הוא אינו יודע מה לענות ועל כן חדל מלספר על אבא ובמקום זה הוא טווה מעשיה נהדרת שכוללת אחד פריץ עם בור כלא, אחד טיש אצל האדמו"ר ושלשה חסידים-דובים. הוא חושב שיש ילדה בשם גּוֹלְדִי בסיפור, אבל אינו בטוח לאן היא בורחת אחרי שהם מאיימים עליה.

הקטן עסוק בינתיים בעניינים אחרים. דמות דיוקנו של הרב'ה בחיידר עולה למולו, מספר סיפורי פרשת שבוע. הוא מחזיק בידו של אחיו בכל עוֹז.

"יצחק'ל," הוא אומר. המבוגר חדל מסיפורו ומביט בו בשאלה.

הקטן חושש קצת. "יצחק'ל," הוא אומר לבסוף. "נכון שאבא לא יקריב אותי כמו שהקריבו את יצחק?"

ענה על שתיים מהשאלות 13-15.

13. על פי הקטע, מדוע אלישע לא הגיע לאסוף את ילדיו? פרט בדבריך את הסכם הרְאִיה בינו לבין רבקה, והסבר מדוע היא נתרצתה רק לאחר שנענה בשלילה לבקשת ההלוואה.

14. הסבר מדוע יענקי אינו אוהב את אביו. התייחס בתשובתך לקיומו הרגעי בחייו הצעירים. על פי תשובתך, הסבר מדוע יצחק'ל (המבוגר) תומך באביו.

15. על פי הקטע ותחושתך האישית, האִם אמם של הילדים כועסת, מרחמת או מתגעגעת לאלישע? התייחס בתשובתך לדפוסי השידוכין בחברה החרדית, ולקיומם של ילדים לאם גרושה כגורם המרתיע גברים בחברה הישראלית בכלל.

פרק רביעי (22 נקודות)

ענה נכון / לא נכון על אחת מהשאלות 16-17 ואחת מהשאלות 18-19. הקף בחלל פנוי את התשובה הנכונה ונמק את תשובתך.

 16. לדירה קטנה ברחוב הרא"ה נכנסים שני בריונים עם אלות, מנפצים כל אמצעי תקשורת ומוציאים כל חפץ שווה ערך שנמצא בה לעגלת הגרר שמחכה להם בחוץ. "באלוהים, יש לכם שלשה ימים לעזוב", מזהיר אחד מהם. לאחר שלשה ימים מגיעים שניהם שוב. "אנחנו ממש נביאים," אומר האחד. "ידענו מראש שנגיע גם היום. יש אלוהים, אה? "

נכון / לא נכון

17. ילד קטן מטפס על עץ באחת השכונות בקרית ספר. הוא מחפש את קן הציפור שראה למטה בשביל להוריד את הביצים. כשהוא מנסה לעבור מענף לענף הוא רואה תהום פעורה מתחתיו, לא מצליח לפרוש את כנפיו ונופל. ליד המיטה בבית החולים יושבת אמא שלו וממלמלת תהילים מתוך ספר קטן. היא עייפה מאוד והאותיות מִטּשטשות בה. "אני יודעת למה זה קרה," היא אומרת לאחותה. "זה בגלל שלא עזרנו לו".

נכון / לא נכון

18. קבצן מבוגר נשען על קיר רעוע באזור התחנה הציבורית תל אביב ורועד מקור: הוא חולה בדלקת ראות. במקום עובר אדם אחר החולה בגעגוע. כשהוא רואה את הקבצן, הוא מסיר את חליפתו, מציע לו אותה ומחבק את עצמו לדעת. הראשון מביט בו בהכרת תודה. עשבים ירוקים עולים בלחייו. "וואי, תודה!" הוא אומר, "אתה בטח דתי, רק דתיים עושים דברים כאלה."

נכון / לא נכון

19. בחור חרדי הולך ברחובות ומחלק פלאיירים לעוד אירוע של החסידות שלו, כשעובר מולו אדם צעיר שמחבק את עצמו ועוד רגע נידף ברוח. הוא מניח את הפלאיירים על השולחן ורץ אחרי אותו אדם. "רגע," הוא אומר, "חכה שניה". הוא טופח על כתפו של האדם: "זה בשבילך," ומושיט לו חבילה ובה ניירות מרשרשים. הצעיר מתבונן בחבילה. כתוב עליה "לאלישע" בטוש שחור מהסוג שמציירים בו בגן. הוא מושיט את החבילה חזרה. "אתה מתבלבל," הוא אומר, "אני לא אלישע, אני אחר."

נכון / לא נכון

ב ה צ ל ח ה !

מודעות פרסומת

רוכב ערבות

[מחקו בזכרונות קשים את החיוך מעל שפתכם, הגביהו את עצמת הגעגוע. הניחו כף יד על הלב הפועם, חושו בו מתכווץ כמו פצע פתוח. אם קיץ כעת, הביאו את הסתיו.]

זיפי שלשת השבועות מחספסים את פני השמשה, ושטיינברג נסוג לרגע ומגרד בהם בבלי דעת. בידו ספר קינות. לרגליו נעלי בית צמריריות. הוא שב ומצמיד את פניו אל הזגוגית, מנסה להסתכל: יש אנשים בפנים, הוא חושב. אולי הבת שלי שם. מבעד לאור העמום הוא רואה צלליות שותות מְכוֹסוֹת ענק, צללים אפלים נעולים נעלי עור. בפינה מתנשקת לילית עם אחד מבני האלוהים. לפחות הם לא לומדים תורה, הוא אומר לעצמו במרירות. כמו כל השנה הם כן לומדים. גם הוא אינו לומד תורה כרגע, הלא אסור. אפילו מגילת איכה אינו קורא; אם תאזינו היטב, אולי תשמעו את ויינשטוק הגבאי מתלחש עם מישהו. איפה שטרנברג, הוא שואל, הוא לא בא איתך? רוח קרה, מזגנית, מכה בשטיינברג לפתע. רוסי גבה קומה – והלא שטיינברג נמוך ושברירי ופניו מכוסות זיפים כמו חוּדֵי גדר התַּיִל – נכנס לפאב, ושטיינברג ממהר וחוטף מבט מציצני. קרן אור נשקפת אליו, הוא רואה: ליד הבר יושבת צללית אדם וכוס הבירה המלאה מעידה בו שעדיין לא שבר את הצום. אפשר לומר: הוא קצין במילואים, לוחם החוק, קאובוי בודד רוכב ערבות. צריך שיהיה לו שֵׁם. הביטו באדם הזה היטב: אם ירכב על אופנוע בשבת, אם ינשרו ספרי מינים מחֵיקו, אם זמר יווני לא יפסוק מפיו, קיראו לו אלישע.

והוא יושב על הבר וחושש מהבירה, שעומדת להיות מרה כמו שרק יסורי מצפון יכולים להיות. אם טעמתם מפרי עץ הדעת וגיליתם שהוא רקוב, אפשר שכבר תבינו למה טעם מר כבר עומד בפיו. הנה יהודים מזוקנים יושבים על הארץ וקוראים מגילת איכה, הנה בבית הוריו האורות חשוכים והאוירה דועכת. הנה, אפילו נעליים אין להם. וכאן: כוסות מקשקשות בלשונן, ברמנית על עקבים מצחקקת. השטן עומד במטבח מאחור וצולה המבורגרים על אש הגיהנום. ולמען השלמת הכנסה על ידי פרסום סמוי: המוזיקה טובה, האנשים חביבים. הבעלים מחלק בוטנים וזיתים לכל דורש. אלמלא התאריך והיום יכולתי להגיד שדווקא נחמד כאן מאוד, שאם יאמֵר שאתם מחברַי אולי תקבלו הנחה, אבל אלישע אינו שם לב למוזיקה ברקע. הוא יושב על הכסא הגבוה ומביט בטיפות שמבצבצות על כוס הבירה. לפני הצום שתה שניים וחצי ליטר, אבל עכשיו אינו יכול לשתות. בטנו היא להט החרב המתהפכת.

[לפני יומיים נפרדו, הוא ונעמי. בהתחלה היו שני סחופים, שני אבודים, שניים שנטרפה ספינתם בים והם גְּרוּשֵׁי-אלוהים. והם נאחזים זה בזו, ביאוש שלאחר פני המוות, כמו נתלים ברפסודה דוויה. אחר כך, משהגיעו לחוף מבטחים וכבר שכרו דירה במרכז תל אביב ובבוקר ישבו ועישנו אל מול הרחוב הסואן, הביטה אחת בשני: אני כבר לא צריכה מישהו שיבין את הפרידה שלי מהדת, אמרה. אתה בכלל לא מה שאני מחפשת. אני צריכה מישהו נורמלי, שהגלות כבר אינה אוחזת בגרונו וצווחת ללא הרף. אחר קמה והלכה. והוא, שהלך אחריה בארץ לא זרועה, נותר להתמודד לבד עם השכירות הבלתי הגיונית, עם כאב הלב שבוער ואיננו אוּכָּל, עם הבדידות. הגידו לי, עם יד על הלב השבור שלכם, בכנות גמורה: איך יכול אדם להתמודד עם הבדידות לבדו?]

עדיין עומד שטיינברג ברחוב וכבר נועצים בו היושבים מבט חושד. לרגליו זוג נעלי בית: כלבים צמרירים המחייכים חיוך מטופש. זכר הבת נועץ אותו במקום. אפשר היה לומר שהוא מתגעגע אלמלא היו מתקוממים, אלה מביניכם היודעים געגוע, וטוענים: והלא הוא בעצמו אמר לה. לבית הזה יש חוקים, הוא אמר. תכבדי את המבוגרים ממך, הוא אמר. אם את לא מסוגלת לכבד אותנו, אם לא מאמינה במה שאנחנו מאמינים, אין לך מקום. היא הביטה בשטיינברג בבקשת סיוע והוא היסב את פניו. ובכן, אמרה ונשנקה, קמה והלכה. עכשיו הוא מתגעגע? לוואי ויחנק עם הגעגוע. על כל פנים, לחשה לו נשמה טובה, עצמך ובשרך נראתה בפאב הזה. ובמכנסיים. ומחובקת עם חבר שלה. ואוכלת שרימפס. ובערב תשעה באב הוא מוצא את עצמו נועץ מבטים ומתגעגע וחושש להכנס. הרוסי יוצא.
"הכל בסדר?" הוא שואל את שטיינברג.
"הכל בסדר," ממהר שטיינברג להשיב. "תגיד, הוא אומר, ראית בפנים מישהי בערך בת עשרים וחמש ככה? עיניים טובות, שיער חום, בערך מטר שישים?"
הרוסי שולל בראשו: "אולי. לא יודע. לא שמתי לב. לחפש?"
בינתיים מצליח שטיינברג להעיף עוד מבט, לראות: אלישע, אם אכן זה שמו, עדיין אינו שותה. עדיין אינו ממוקד. עדיין יושב ואוחז בכוס כאילו חייו תלויים בה.

[אמרו עליו שלא הייתה בירה אחת בעולם שלא שתה.]

שמואל הירשנברג, "היהודי הנצחי", 1899
שמואל הירשנברג, "היהודי הנצחי", 1899

צריך שתבינו: אלישע אינו דתי, פעם היה. פעם היה הולך וכיפתו הגדולה מתנוססת בראש כל חוצות, ציציותיו היו מתבדרות וזקנו מגודל. אבל כבר מזמן הדליק אור בשבת. אפילו פגע בו ברק מהשמיים, מבזיק בחדר ומציץ מבעד החרכים אל החושך בחוץ. כבר מזמן חדל מלהניח תפילין. קיצץ בנטיעות זקנו. הייתה לו חברה, והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה. אבל החברה הלכה, ועכשיו מה?
"סליחה?" הוא פונה לאדם שלידו.
"כן?" פונה אליו אישה כבת ארבעים, מחייכת.
"סליחה," הוא אומר, "את יכולה לומר לי למה היא עזבה אותי? מה עשיתי? לאן אני הולך עכשיו?"
"אני מצטערת," היא אומרת, "אני לא יודעת," ולבן שיחה היא מסמנת – שיכור. הוא שיכור.
לפעמים נופלות שאלות גדולות מהשמיים, כבדות כמו אבן שאלוהים לא יכול להגיד: שאלות שאי אפשר שיהיו במילים. כשנופלת עליכם כזו, מה אתם עושים? פעם היו אנשים הולכים עם השאלות האלה לרבנים. אחר לפסיכולוגים, לגורואים, לנוודים בפנים מאובקות על אם הדרך, לברמניות עייפות בסוף יום עבודה, עכשיו אין לו אלא לדבר אל עצמו.
"א-אבל!" הוא מטיח אגרוף בשולחן הממורק. הברמנית קופצת. הוא שולט בסוסיו בכח. "מה עכשיו?"
הוא מתבונן החוצה: בחור צעיר נועץ בו מבט מבעד לזגוגית הכהה. "אל תראה אותי ככה," הוא צועק לכיוונו הכללי ומנופף באגרוף קמוץ, "אני לא מפחד לשתות. אלוהים כבר מזמן לא עוקב. ואני כבר שתיתי ביום כיפור. כבר שתיתי בתשעה באב. מה, אלכוהול זה הסיפור? ומ-מה הברמנית החמודה הזאת תחשוב עלי?"
"יש בעיה?" נפנית אליו הברמנית. היא מתבוננת בו ברחמים גדולים: "בֶּנְדוֹ, הכל בסדר?"
"לא, לא," הוא אומר. "רק– אני יוצא החוצה, בסדר? יושב קצת באויר. חם לי."
"יאללה," היא מחייכת, "אבל תזהר. יש דתיים שלא אוהבים את זה. הם צועקים והכל, ולא בא לי צרות עכשיו." והלא היה מקרה, לפני שחזר בשאלה בצורה רשמית. אמא אומרת: אתה יכול לקחת כסף מהארנק שלי. אתה יכול לצאת לעיר. אבל תזהר, שאבא לא יראה אותך יוצא ככה בשבת, בסדר?
"עלי," אומר אלישע. הוא לוקח את הכוס ופוסע בזהירות אל היציאה. אלה מכם הנוהגים ללכת על חבל מתוח יכולים לדמות את התחושה: משני צדדיו תהום פרושה. אם ישתה את הכוס יפול מהצד האחד. אם לא ישתה, יפול מהצד השני. הוא פוסע כמו נשמטה הקרקע תחתיו והוא נתפס באלה בשערותיו. פוסע כמו נווד: בזהירות, נע ונע, מחפש בכל מקום את שלט היציאה.

 [היה לו, לאלישע, את הרגע האחד, הנורא הזה, שפתאום ידע בבירור, בבהירות גמורה, בידיעה העמוקה שכל באיה לא ישובון, שבאמת אין כלום: אין עוד תקווה, אין עוד סיכוי, לא תהיה גאולה בסוף. שבסופו של דבר גם אתה תתנפץ, תנשא ברוח, תתכמש לעלים, תתפורר. הרגע שבו חוסר האונים מכה בך כמו אגרוף בלב. באותו רגע פשוט פרש הצידה מחייו והחל לבכות: מה יכל לעשות? רק אחר כך הבין: לצאת בשאלה אין פירושו של דבר להשתחרר. הרכבת לא תעצור. אתה תמות בין כה וכה. לפחות יש לך את היכולת, הזכות הזעירה הזאת, כמו בקשתו האחרונה של הנידון למוות: אתה יכול להוציא את הראש מחלון הרכבת. אתה יכול לראות את הנוף חולף במהירות הבזק על פניך כמו מחוג השניות בשעון. ואתה יכול, למען ה´, אתה יכול לבכות.]

אחר שמצא את שלט היציאה הוא עומד המום לרגע. מי מכם העובדים בתל אביב והולכים לאכול צהריים, אפשר שתדמו את ההלם: העִיר מכה בפניו בגל הדף עצום. בלחות, ברעש, בחום, כמו הייתה מִדְבָּר במערב הפרוע. הוא מנער את הראש ורואה את האדם שנעץ בו מבטים יושב על הרצפה, נעלי הבית הצמריריות שלו פשוטות לפניו, והוא עצום עיניים. הוא מתקרב אליו אט אט, רוכן, משתופף. "תגיד," הוא אומר, "הכל בסדר?"
שטיינברג פוקח את עיניו. בזויות עיניו הוא רואה כוס בירה כהה, סמיכה כמו חטא. נרתע לאחוריו, נתקל בשמשה, נרעד.
"אני?" הוא אומר, מנסה להתאושש, "אני בסדר. תודה."
"אתה דתי, לא?" שואל אלישע, "מה, לא ערב תשעה באב? למה אתה לא בבית הכנסת?"
"אני מחפש מישהי," אומר שטיינברג, "ראית בפנים? אולי? מישהי בערך בת עשרים וחמש? עיניים טובות?"
"לא, לא ראיתי," אומר אלישע, "אבל גם לא חיפשתי. מה קרה, הלכה לאיבוד?"
"לא ממש," מתחמק שטיינברג. געגועים עולים בגרונו: נעמי הלכה, והמשפחה באיבוד. "סתם, נעלמה."
"שטויות," אומר אלישע. "נו, בחורות. הלכה אחת, תבוא אחרת. תאמין לי, אתמול עזבה אותי מישהי. אני יודע."
והלא ספקות עולות בכם כמו ילד על צילו של אילן: אם לקחה מישהי את נשמתכם, אם עלה מישהו עם נִשְׁמָתֵךְ לסוס שלו ורכב הרחק, ודאי אתם מבינים כמה חלולות המילים האלה: ´תבוא אחרת´, הוא אומר. הרשו לי לגחך במרירות: כל אחת שתבוא, בהכרח תהיה אחרת ממנה. תמיד תהדהד בכם הראשונה, וכמוה לא יהיו לכם שוב.
"לא לא לא," אומר שטיינברג. "לא חברה שלי, הבת שלי." וממהר להסיט את הדיון. "אתמול עזבה אותך ואתה לא יכול לשתות? אתה בטוח שאתה לא דתי, בטעות?"
אלישע צוחק, עצֵב. "לא רק שאני לא דתי," הוא אומר, "זה אפילו לא בטעות. בטח שאני יכול," הוא מרים את הכוס. טיפות רועדות זולגות על כף ידו. "לחייךָ," הוא אומר, מגביה את הכוס מעט.

ושותה.

 הרגע הראשון: שטיינברג מאמין ואינו מאמין. עיניו מתרחבות בתדהמה. יהודי שותה בירה בתשעה באב, נצבט בו הלב. אחר כך אנחה. אבל אמיתית, כמו צער השכינה. ואז הבירה זורמת לחלל הפה, מציפה בעצב את הגרון, נשנקת בדרך למטה, נספגת בגוף כמו חטא. ובסוף התחושה המרירה, הצורבת, על הלשון. ומבט: ראית? כן שתיתי. אני כבר לא דתי. זה לא הצום שבוער בי ומזכיר בי נשכחות. זה לא הצום ששולף אותי מהחיים ומערפל אותי. זו הבחורה. אלה מכם הדתיים, אתם מוזמנים לחשוב דבר מה כגון: "איזה אפס קטן. הצום לא מפריע לך, הבחורה כן."
והזמנה גם לחילונים שבכם: נעמי מפריעה, כי היא אמיתית.

[אמיתית, לאמר: לא ערטילאית. לא מדומיינת. לא אלוהים. לכל היותר מיתולוגית. אהבה חולצות פתוחות. אהבה סקיני ג´ינס. אהבה שמשחקים לה בשיער. לא אהבה לדבר על המשפחה שלה. מדי שבוע בשבוע חיפשה מקום להיות בו, ובכל בית קפה שאלה האם הוא פתוח בשבת: שיהיה מקום מפלט. אהבה כוכבים. לא אהבה שוקולד מריר. ולמען האמת הספרותית: גם צומות לא אוהבים שוקולד מריר, אבל מסיבות אחרות.]

דמעות עולות בעיני אלישע: ספק בגלל הבירה, ספק בגלל הבחורה. לאט משתחרר פרץ של יבבות קטנות, קטועות, כמו בוכָה נפשו במסתרים. אחר כך מנגב את העיניים בטישיו שהגיע לידיו אי-משם.
"תו-תודה" הוא אומר בין יפחה ליפחה. בין מחיטה למחיטה. מושיט יד ללחיצה. "שלום. נעים מאוד. אני בֶּנְדוֹ" ולמראה המבט המבולבל על פני שטיינברג הוא ממהר להוסיף "זה מהצבא, הכינוי."
"אני מאיר," אומר שטיינברג, "מאיר שטיינברג. הייתי אומר לך שלום. אבל אסור לברך בשלום. תשעה באב, אני מצטער."
"לפחות אתה מצטער," אומר אלישע, "אני כבר לא. לא על זה"

[זה לא סתם צום, מזכיר אלישע לעצמו. גם אצל דתיים זה לא סתם צום. אפילו לא אֶבֶל על בית המקדש: הפך להיות יום של אֶבֶל על כל החיים הגדולים האלה כשהם הולכים בכיוון הלא נכון. אבא שלו: זקן מסודר. בוגר ישיבה. סימני עייפות כבר ניכרים בזויות העיניים, והוא יושב אחרי הקינות וקורא על השואה. אנשים בוכים על פרעות. על קרובים שמתו במלחמה. על מלחמות בכלל. אתם יכולים לבכות את הזמן. כן, גם את את הזמן שחולף לבלי שוב כשאתם קוראים את הסיפור הזה. דבר אינו חוזר. וגם הוא, נעבעך, רחמנות, בוכֶה על הבדידות.]

"כבר לא" שומע שטיינברג. בליבו עולים כל ספקות, כל צער: אולי הוא מכיר את הבת שלו.
"אה, היית דתי?" הוא אומר.
"כן," אומר אלישע. "לכן אני יושב בפאב באמצע שבוע. אתה יודע, צריך לשמוע משהו. לא להיות לבד. איך אפשר–"
"מה, המשפחה נתקה קשר?" משתתף שטיינברג בצערו.
"לא, הבחורה."
"אה" מתעצב שטיינברג, "זה."
"כן," אומר אלישע, "כך כתוב במפורש, לא? איכה ישבה בדד."

 [בדד, לאמור: לרוץ בין הקרונות, להציץ. אולי יש עוד מישהו. אולי הוא לא לבד בעולם הזה. אולי מישהו מסיע את הרכבת. לרוץ לקרון הראשון, נגד האינסטינקט, נגד כולם, לראות: הרכבת דוהרת מעצמה אל הקיר. כך דרכו של עולם. ירושלמים שלא נסעו ברכבת מעולם יכולים להשתמש בדימוי אחר: כמו נפילה חופשית. כמו הרגע ההוא שאין אף אחד מסביבך, ואתה מחפש קיר להתמך בו שלא ליפול, ולא מוצא. הכל מסתחרר סביבך, הים סוער, לא יפלא שהוא ונעמי נתפשו זה בזו. והנורא מכל: שאין לאן לברוח. שזה רודף אותך עד לילדוּת. עד לזכרון הרגע שבו אתה מרגיש את כף ידו של אלוהים כמו שמיכה חמה. ופתאום אתה מוצא עצמך בגיל שלושים, ושמיכה אַָיִן. מוצא עצמך נזקק, נואשות, בצורה שאין עליה כפרה, לדובי הישן שלך. לרגע ההוא שאמא חשבה שאתה ישן ובאה ונישקה אותך על המצח. לכותל שאפשר להסתיר בו פנים ולבכות. אלא שדבר מכל זה אינו בנמצא: אפילו הדובי שאיתך במיטה הוא חדש ושחור. והלא הישן היה חום.]

"זה לא אותו דבר," אומר שטיינברג.
"מה לא אותו דבר?"
שטיינברג מגרד את זיפי זקנו. "אלוהים. ובחורה, כלומר."
ריר נוזל בזויות פיו של אלישע. הוא מנגב בשרוולו. "לא," הוא אומר בלחש, בשקט, בבדידות, "זה לא אותו דבר. אלוהים זה כמו שאהבת מישהי פעם כשהיית ילד ואז גילית שהיא לא אוהבת אותך בכלל. זה הרבה יותר נורא, כי אתה לא יודע אם היה משהו אי פעם, ולכן אתה גם לא יודע אם יהיה."
ליבו של שטיינברג מתכווץ. "והיא אהבה אותך?" הוא שואל.
"מי?"
"הבחורה שעזבה אותך".
"אה," אומר אלישע. "נעמי. אני לא יודע. לעזאזל עם זה. אני לא יודע."
שטיינברג שומע את השם המפורש וליבו לֶהָבוֹת. "נעמי שטיינברג?" הוא שואל.
"לא," אומר אלישע, "נעמי תבור." שמה נדמה כטיפות לימון על לשונו. הוא רועד.
פניו של שטיינברג נופלות. "אז זו לא הבת שלי," הוא אומר.
"מה אני יודע," אומר אלישע, מנסה להרגע, מתנשם, מחייך במרירות "אולי היא חִלְלָה את השם."

[פניו מתעווֹת, והלא דבר הוא: לומר את השם המפורש, לכווץ את הלב לקופסת גפרורים, להתלקח כך בלהבה. הוא כואב, הוא דואב, לעיתים יטען שהוא אוהב. האם האהוב יכול לשכוח את שמה של אהובתו? אפשר שישכח את הטלפון שלה, יאחֵז נואשות בזויות אפה, יעלה בעשן את מגע אוזניה על כתפו. דברים רבים נוטים להשכח, להיות מושלכים כך, לפח. כבר אינו נצרך לשבת כשהוא רואה את כתובתה. הספסל אל מול הבית שכח את חום גופו. הוא מסתובב בגפו. אבל את האותיות הנכונות, את החיתוך המדויק, לעולם לא ישכח. לעולם לא יוכל להכחיש את הקפיצה הקטנה שעושה הלב בעת שהוא שומע שִֹמְעָה. שפה היא דרך חתחתים: שמות הן דבר כל כך מבלבל לעיתים.]

הוא מתנשף אט אט, מתנשם, נרגע. בטנו בוערת. האלכוהול ששתה לפני הצום, בתוספת זה ששתה עכשיו, מסתובבים בו בבטן כמו שני ילדים אבודים בחיפוש אחר פירצה.
הוא מעווה את פניו, "אני צריך להקיא."
"איפה?" שואל שטיינברג.
"יש כאן שירותים," הוא אומר. "כאן, בפאב".
"אני אעזור לך," אומר שטיינברג. הוא מרים גם את הכוס. נושא את אלישע בגבורה. מטר ועוד מטר. אל תזלזלו בו: לא קל לשאת בדידות של אלפיים שנה על כתף אחת. הם מגיעים לפאב ועוצרים לרגע. אלישע פוקח את עיניו, מביט מה למעלה ומה למטה. מה לפנים ומה לאחור.
" עד כאן גבול שבת." הוא אומר לשטיינברג, "זה בסדר, באמת. אתה לא צריך להכנס."
"טוב," אומר שטיינברג, "אבל תחזיק חזק. אתה באמת תסתדר? " הוא חושש לרגע. "הנה," דולה מכיסו פיסת ניר, רושם מספר, דוחף לכיס של אלישע, "תתקשר אלי אם אתה הולך לאיבוד או משהו."
"טוב," אומר אלישע. נכנס, מדדה, נאחז בכסאות, קורס על הרצפה. האישה המבוגרת מתבוננת בו. "אנשים שלא יודעים לשתות," היא אומרת לבן שיחה, "שלא ישתו." חיוך מריר מעווה את פניו: איזה דבר אחר יכולים לעשות אנשים שלא יודעים לשתות. מה אפשר לעשות מלבד לחבק את עצמך היטב. להסתכל על השקיעה. לחכות. תתקשר, אמר שטיינברג, אם אתה הולך לאיבוד, אבל הוא יודע שלא יתקשר.

[איך בכלל יכול להתקשר אדם שאבוד בעולם. מה יגיד? אני לא יודע איפה אני? אני לא יודע מה לעשות? אני לא יודע מה אני צריך?

מה עושים. מה עושים.

אפשר שאוציא את הראש מהחלון הרכבת, אפשר שאגיד את האמת: שמו האמיתי הוא אלעזר. כאילו ששם אמיתי עוזר. כאילו שיש במה להאחז בכל העולם המבולבל הזה, בהאנגאובר, בשבריריות שאוחזת בגוף אחרי האלכוהול, בשכרון החושים, בכאב הגדול. אנשים נוטים להציע פתרונות, לנסות לסדר את כל הבלאגן, ואינם יודעים שהפתרון רק מצביע על שיש בעיה. ומי יכול על כל הריק הגדול הזה. אין הדבר תלוי אלא בי, ואני איני יכול. הוא מתקפל על הרצפה באמצע הפאב. כורע על ברכיו. מקיא את מה שנותר מנשמתו. הסועדים מתבוננים בו ברחמים. הברמנית חוששת לנפשה. אולי תקום, היא רוצה להציע, אבל איך יָקוּם. לעזאזל, הוא מטיח את עצמו ברצפה. לעזאזל.

הוא מתכווץ כמו עוּבָּר בין הקיר לדלפק. בוכה, מקיא, בוכה, כבר לא יכול עוד.

שמיים, הוא בוכה, בקשו עלי רחמים.]

מוות, דתל"שים ופרות קדושות | הרהורים לפרשת חוקת

שיחות על דתל"שים ועל חזרה בשאלה חוזרים שוב ושוב בחיים שלי, כמו מוטיב חוזר שמוביל אל פתרון הקונפליקט. וזה עניין מוזר, כי חזרה בשאלה לא עומדת על הפרק אצלי. ובכל זאת, ירושלים מלאה בדתל"שים (כל ראש גלוי הוא דתל"ש. כל בחורה במכנסיים היא דתיה-שלא-רוצה-שידעו), ובחברים שכאלה, והשיחות סובבות סביב הנקודה הזו כמו חץ תקוע שאנשים משרטטים מטרות סביבו.

על כל פנים: זה לא פוסט על למה לא לחזור בשאלה, זה פוסט על איך לא לַמוּת.

ישבתי עם חניכים שלי לפני כך וכך שבועות ודיברנו על דתל"שים. ואמרתי שבסופו של דבר, גם כשבנאדם לא מאמין, גם כשברור לו לחלוטין שאין שום משמעות למצוות האלה, יש סיבה אחת להמשיך ולהיות דתי. דתי במובן של קיום מצוות: שזה עובד. זה הדבר היחיד, כך אמרתי, שיכול לעמוד אל מול המוות. לא לשוא האלים, כל אל, בכל דת הם בני אל-מוות. הם יותר חזקים ממנו. הם אחראיים על המוות ועל החיים: הדת מסתכלת למוות בפרצוף, וצוחקת לו.

המוות, אמרתי להם, הוא כמו קיר ענק שאתה דוהר אליו במכונית שאין לך שליטה עליה. הוא רחוק, אבל המכונית נוסעת ישר, וכבר ברור לך מה יהיה הסוף. והדת, במין היפוך לא צפוי, מעין טויסט בעלילה, מציעה לך יכולת ליטול את מושכות המכונית ולהמריא מעל הקיר.

אבל מה זאת אומרת, הם שאלו.

אתם תמותו בסוף, הסברתי להם את עובדות החיים. כולנו. אני אישית חי בתודעה תמידית שאני אמות בסוף, ושאין עוד צ'אנס. יש לך, כמו כשאומר גרוסמן, הבזק קטן של אור בין חושך לחושך, ואתה יכול לנצל אותו רק בדרך אחת. אור אמר לי פעם: השלמתי עם זה שיש דברים שאני לא אעשה יותר בחיים. אני לא אנגן בחיים בגיטרה על הדשא בסמינריון הדרכה. אני יודע, עברתי את הגיל, כבר אין דרך חזרה. אפשר להמשיך את הדימוי של המכונית: אתה יכול לפנות ימינה בפניה, ולהמשיך אל הקיר בצורה אחרת מכפי שהיית דוהר לו היית בוחר אחרת. אבל בסוף בסוף כולם מתרסקים אל הקיר.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.

בהארי פוטר יש קטע תמוה למדי. השם של וולדמורט הוא שם אסור להגִיָה: אסור להגיד אותו. במקום להגיד את השם שלו, הם אומרים 'הזה שאין להזכיר את שמו'. ממלמלים, אפילו. צירוף המילים הזה הפך להיות השם שלו: כשאומרים 'זה-שאין-להזכיר-את-שמו' כולם מבינים למי צירוף המילים הזה מצביע. למעשה, לו הם היו יהודים, הם היו מקצרים את כל התהליך ופשוט קוראים לו 'The name'. שהרי גם ביהדות נתקלו בבעיה הזו, והצליחו לדלג עליה: ל'זה שאסור להגיד את שמו' אצלינו, אנחנו פשוט קוראים 'השם'. יותר נוח. בכתיבה זה לפעמים הופך ל-ה'. עניין של נוחות. כך או כך, הקיצור הזה הפך להיות שמו של אלוהים בשבילנו. השם המפורש אסור בשימוש? פשוט נגיד שזה ה-שם. בה"א הידיעה, ושלום.
גם התורה עברה תהליך דומה. היא כבר לא 'תורת משה', 'המקרא' או 'הטקסט המקראי'. היא התורה. זו הידועה. אם אתם חשים בצורך לשאול 'איזו תורה', ו'על מה אתה מדבר, לעזאזל?' כנראה שאתם לא משלנו.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

טוב, מה.
קצת נדוש לשאול את ה'טוב, מה' הזה. הרי כולם שאלו. לכולם עניין הפרה האדומה היה קשה. הנה יושב לו בחור בחדרו אשר בירושלים, וחש בחוצפה לחזור ולשאול את אותה שאלה ששאלו כולם: מה הסיפור הזה, עם הפרה האדומה. תגיד, אתה לא חש כשרון מבוזבז? נגר, אולי? אולי תהיה נגר? כי לשאול שאלות על פרה אדומה זה כבר מיצה את עצמו.

גם זו פרה אדומה. סוג של, לפחות.

במילים ספורות, טומאה היא חריגה מן הסדר של העולם, או של החברה. יכול להיות שחזרה מהחריגה הגדולה ביותר, חזרה מהחריגה של הנגיעה במוות, צריכה להתבצע גם היא על ידי מוות. והמוות הזה צריך להיות מוות שלם ביותר: של חפץ נדיר, של פרה אדומה, שלימה, שאין בה מום, שלא בוצעה בה עבודה. שאין שום סיבה שבעולם שהיא תמות, ולהרוג אותה. והחריגה הכפולה הזו תביע לידי כפרה. זה להסתכל במוות, לבצע אותו בכלים שלך, בדרך הסכמטית המדויקת שלך, ולחזור בשביל לספֵּר. בשביל זה שורפים אותה: כדי לבטל את מימד החיים שיש בבשר. בשביל זה, אני מניח, מתבצע הטקס מחוץ למחנה: בשביל להכנס צריך לצאת. ולכן גם, בסופו של דבר, הזורק טמא: כי הוא נגע בחריגה מהעולם. זה שזורקים עליו נגע בתוצאה, הזורק והשורף נגעו בתהליך. בשביל לחזור ממוות, גם מוות של פרה, אתה צריך תהליך של חזרה.
אבל זה נדוש, וכבר כתבתי על זה פעם. ואני רוצה להמשיך הלאה.

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.

אולי זו הנקודה החזקה מכל: החוק. מערכת החוקים. החוק שאין מאחוריו הגיון ואין לתכניו משמעות. שזה לא משנה, יותר נכון, אם יש לו או אין לו משמעות. במורה נבוכים, כשהרמב"ם מדבר על טעמי המצוות, הוא מזכיר את העובדה שאי אפשר לשנות מפרטי המצוות. הסיבה היחידה שהמערכת הזו עובדת, הוא אומר, היא שהיא חוקים. שזו מערכת. ברגע שתפרק את המערכת, הכל מתפרק.

אולי זה מה שיוצא מכאן, מכל הסיפור. לכן פרה אדומה היא חוק, היא מערכת, היא חסרת טעם. הטעם לא רלוונטי בכלל. הדת מציעה, פשוט מאוד, דרך לעקוף את הקיר. כמו הקוסמים בהארי פוטר, שמצליחים לעבור דרך הרציף בתחנה לעולם אחר. אתה דתי? אתה לא תתקע בקיר, אתה תמשיך הלאה, כאילו לא היה קיים. 'המוות הוא חזיון שוא', אומר הרב קוק, וממשיך 'טומאתו היא שקרו'. כשיש דת, המוות אינו כלום. הטומאה שלו אינה שייכת. היא שקר. ולמה זה קורה? כי יש משמעות לחיים. כי החיים הם לא שבריר של אור. כי הוא ממשיך הלאה. כי יש לך משמעות, וזה החלק היפה, גם במוות. המוות הוא לא העניין כאן, המשמעות לחיים, היא הנקודה. חיים שמתנהלים מתוך ידיעה שיש בשביל מה, מתנהלים אחרת.

ואם אני לא מאמין? הקשה אחד מהחניכים שלי (כן, חזרנו אליהם). הדת תעזור לי?

זהו. זו הטענה שלי. אתה 'הגר הגר בתוכם'.

כולנו אגנוסטיקנים. אין דבר כזה מישהו שיודע שיש אלוהים. או שיודע שאין אלוהים. אנשים מנחשים, בוחרים צד. אני מאמין שיש, אני מאמין שאין: בסך הכל שני הצדדים של המטבע שעומד על צירו. הוא לא באמת יכול ליפול לצד אחד ולנוח עליו, כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת. ואז, כשאתה נתקל במוות, המערכת שבה אתה חי מצליחה לשאת אותך הלאה. לכן אנשים חוזרים אל הדת כשהם מול המוות. לכן 'אין אתיאיסטים בשוחות' (ויש, אבל זה נושא לפוסט אחד). לכן אנשים מצטלבים כשהם רואים מת. שמים כיפה בבית הקברות. יושבים שבעה. זה עובד, זה מצליח לשאת אותם הלאה. המערכת של הדת חזקה מהכל.

ואני, אמרתי להם, חי תמיד בתודעה שהמוות יגיע בסוף. אני אתחיל עם הבחורה בתחנה, כי אין לי עוד צ'אנס. אני אלך ללמוד עכשיו משחק, כי אין עוד זמן אחר לעשות את זה. ואני דתי, או מאמין, או אפילו מנסה מאוד להיות דתי ומאמין, כי אין לי עוד צ'אנס.

כשאתקע בקיר, אני רוצה להיות מסוגל לעבור דרכו.