מוות, דתל"שים ופרות קדושות | הרהורים לפרשת חוקת

שיחות על דתל"שים ועל חזרה בשאלה חוזרים שוב ושוב בחיים שלי, כמו מוטיב חוזר שמוביל אל פתרון הקונפליקט. וזה עניין מוזר, כי חזרה בשאלה לא עומדת על הפרק אצלי. ובכל זאת, ירושלים מלאה בדתל"שים (כל ראש גלוי הוא דתל"ש. כל בחורה במכנסיים היא דתיה-שלא-רוצה-שידעו), ובחברים שכאלה, והשיחות סובבות סביב הנקודה הזו כמו חץ תקוע שאנשים משרטטים מטרות סביבו.

על כל פנים: זה לא פוסט על למה לא לחזור בשאלה, זה פוסט על איך לא לַמוּת.

ישבתי עם חניכים שלי לפני כך וכך שבועות ודיברנו על דתל"שים. ואמרתי שבסופו של דבר, גם כשבנאדם לא מאמין, גם כשברור לו לחלוטין שאין שום משמעות למצוות האלה, יש סיבה אחת להמשיך ולהיות דתי. דתי במובן של קיום מצוות: שזה עובד. זה הדבר היחיד, כך אמרתי, שיכול לעמוד אל מול המוות. לא לשוא האלים, כל אל, בכל דת הם בני אל-מוות. הם יותר חזקים ממנו. הם אחראיים על המוות ועל החיים: הדת מסתכלת למוות בפרצוף, וצוחקת לו.

המוות, אמרתי להם, הוא כמו קיר ענק שאתה דוהר אליו במכונית שאין לך שליטה עליה. הוא רחוק, אבל המכונית נוסעת ישר, וכבר ברור לך מה יהיה הסוף. והדת, במין היפוך לא צפוי, מעין טויסט בעלילה, מציעה לך יכולת ליטול את מושכות המכונית ולהמריא מעל הקיר.

אבל מה זאת אומרת, הם שאלו.

אתם תמותו בסוף, הסברתי להם את עובדות החיים. כולנו. אני אישית חי בתודעה תמידית שאני אמות בסוף, ושאין עוד צ'אנס. יש לך, כמו כשאומר גרוסמן, הבזק קטן של אור בין חושך לחושך, ואתה יכול לנצל אותו רק בדרך אחת. אור אמר לי פעם: השלמתי עם זה שיש דברים שאני לא אעשה יותר בחיים. אני לא אנגן בחיים בגיטרה על הדשא בסמינריון הדרכה. אני יודע, עברתי את הגיל, כבר אין דרך חזרה. אפשר להמשיך את הדימוי של המכונית: אתה יכול לפנות ימינה בפניה, ולהמשיך אל הקיר בצורה אחרת מכפי שהיית דוהר לו היית בוחר אחרת. אבל בסוף בסוף כולם מתרסקים אל הקיר.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.

בהארי פוטר יש קטע תמוה למדי. השם של וולדמורט הוא שם אסור להגִיָה: אסור להגיד אותו. במקום להגיד את השם שלו, הם אומרים 'הזה שאין להזכיר את שמו'. ממלמלים, אפילו. צירוף המילים הזה הפך להיות השם שלו: כשאומרים 'זה-שאין-להזכיר-את-שמו' כולם מבינים למי צירוף המילים הזה מצביע. למעשה, לו הם היו יהודים, הם היו מקצרים את כל התהליך ופשוט קוראים לו 'The name'. שהרי גם ביהדות נתקלו בבעיה הזו, והצליחו לדלג עליה: ל'זה שאסור להגיד את שמו' אצלינו, אנחנו פשוט קוראים 'השם'. יותר נוח. בכתיבה זה לפעמים הופך ל-ה'. עניין של נוחות. כך או כך, הקיצור הזה הפך להיות שמו של אלוהים בשבילנו. השם המפורש אסור בשימוש? פשוט נגיד שזה ה-שם. בה"א הידיעה, ושלום.
גם התורה עברה תהליך דומה. היא כבר לא 'תורת משה', 'המקרא' או 'הטקסט המקראי'. היא התורה. זו הידועה. אם אתם חשים בצורך לשאול 'איזו תורה', ו'על מה אתה מדבר, לעזאזל?' כנראה שאתם לא משלנו.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

טוב, מה.
קצת נדוש לשאול את ה'טוב, מה' הזה. הרי כולם שאלו. לכולם עניין הפרה האדומה היה קשה. הנה יושב לו בחור בחדרו אשר בירושלים, וחש בחוצפה לחזור ולשאול את אותה שאלה ששאלו כולם: מה הסיפור הזה, עם הפרה האדומה. תגיד, אתה לא חש כשרון מבוזבז? נגר, אולי? אולי תהיה נגר? כי לשאול שאלות על פרה אדומה זה כבר מיצה את עצמו.

גם זו פרה אדומה. סוג של, לפחות.

במילים ספורות, טומאה היא חריגה מן הסדר של העולם, או של החברה. יכול להיות שחזרה מהחריגה הגדולה ביותר, חזרה מהחריגה של הנגיעה במוות, צריכה להתבצע גם היא על ידי מוות. והמוות הזה צריך להיות מוות שלם ביותר: של חפץ נדיר, של פרה אדומה, שלימה, שאין בה מום, שלא בוצעה בה עבודה. שאין שום סיבה שבעולם שהיא תמות, ולהרוג אותה. והחריגה הכפולה הזו תביע לידי כפרה. זה להסתכל במוות, לבצע אותו בכלים שלך, בדרך הסכמטית המדויקת שלך, ולחזור בשביל לספֵּר. בשביל זה שורפים אותה: כדי לבטל את מימד החיים שיש בבשר. בשביל זה, אני מניח, מתבצע הטקס מחוץ למחנה: בשביל להכנס צריך לצאת. ולכן גם, בסופו של דבר, הזורק טמא: כי הוא נגע בחריגה מהעולם. זה שזורקים עליו נגע בתוצאה, הזורק והשורף נגעו בתהליך. בשביל לחזור ממוות, גם מוות של פרה, אתה צריך תהליך של חזרה.
אבל זה נדוש, וכבר כתבתי על זה פעם. ואני רוצה להמשיך הלאה.

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.

אולי זו הנקודה החזקה מכל: החוק. מערכת החוקים. החוק שאין מאחוריו הגיון ואין לתכניו משמעות. שזה לא משנה, יותר נכון, אם יש לו או אין לו משמעות. במורה נבוכים, כשהרמב"ם מדבר על טעמי המצוות, הוא מזכיר את העובדה שאי אפשר לשנות מפרטי המצוות. הסיבה היחידה שהמערכת הזו עובדת, הוא אומר, היא שהיא חוקים. שזו מערכת. ברגע שתפרק את המערכת, הכל מתפרק.

אולי זה מה שיוצא מכאן, מכל הסיפור. לכן פרה אדומה היא חוק, היא מערכת, היא חסרת טעם. הטעם לא רלוונטי בכלל. הדת מציעה, פשוט מאוד, דרך לעקוף את הקיר. כמו הקוסמים בהארי פוטר, שמצליחים לעבור דרך הרציף בתחנה לעולם אחר. אתה דתי? אתה לא תתקע בקיר, אתה תמשיך הלאה, כאילו לא היה קיים. 'המוות הוא חזיון שוא', אומר הרב קוק, וממשיך 'טומאתו היא שקרו'. כשיש דת, המוות אינו כלום. הטומאה שלו אינה שייכת. היא שקר. ולמה זה קורה? כי יש משמעות לחיים. כי החיים הם לא שבריר של אור. כי הוא ממשיך הלאה. כי יש לך משמעות, וזה החלק היפה, גם במוות. המוות הוא לא העניין כאן, המשמעות לחיים, היא הנקודה. חיים שמתנהלים מתוך ידיעה שיש בשביל מה, מתנהלים אחרת.

ואם אני לא מאמין? הקשה אחד מהחניכים שלי (כן, חזרנו אליהם). הדת תעזור לי?

זהו. זו הטענה שלי. אתה 'הגר הגר בתוכם'.

כולנו אגנוסטיקנים. אין דבר כזה מישהו שיודע שיש אלוהים. או שיודע שאין אלוהים. אנשים מנחשים, בוחרים צד. אני מאמין שיש, אני מאמין שאין: בסך הכל שני הצדדים של המטבע שעומד על צירו. הוא לא באמת יכול ליפול לצד אחד ולנוח עליו, כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת. ואז, כשאתה נתקל במוות, המערכת שבה אתה חי מצליחה לשאת אותך הלאה. לכן אנשים חוזרים אל הדת כשהם מול המוות. לכן 'אין אתיאיסטים בשוחות' (ויש, אבל זה נושא לפוסט אחד). לכן אנשים מצטלבים כשהם רואים מת. שמים כיפה בבית הקברות. יושבים שבעה. זה עובד, זה מצליח לשאת אותם הלאה. המערכת של הדת חזקה מהכל.

ואני, אמרתי להם, חי תמיד בתודעה שהמוות יגיע בסוף. אני אתחיל עם הבחורה בתחנה, כי אין לי עוד צ'אנס. אני אלך ללמוד עכשיו משחק, כי אין עוד זמן אחר לעשות את זה. ואני דתי, או מאמין, או אפילו מנסה מאוד להיות דתי ומאמין, כי אין לי עוד צ'אנס.

כשאתקע בקיר, אני רוצה להיות מסוגל לעבור דרכו.