חמישה עשר גוונים של הערינג

א.
היינו בעיר עם שלש מאות אלף תושבים, נהר קטן שהתעגל לאגם בדיוק במרכז העיר, אוניברסיטה והמוני פסלים של המשורר הלאומי של האיזור. למשורר היו גבות עצומות ושפם קטן מאוד, וקראו לו חמינוביץ' או משהו כזה. אם הייתי יודע לקרוא אותיות קיריליות הייתי יודע איך קראו לו בדיוק, אבל מעולם לא הצלחתי לקלוט איך קוראים את זה.

לריסה אמרה שחמינוביץ' הוא סתם. משורר בינוני שקנה את תהילתו בשירי הלל לקוזאקים. אני לא יודעת למה הם מתלהבים ממנו, היא אמרה והפריחה עננת עשן מהסיגריה. היא עישנה כל כך הרבה עד שהייתה קונה את הטבק בחבילות של קילו. כרגע הייתה לה אחת במזוודה בחדר שבמלון, והיא בדיוק סיימה לעשן סיגריה אחת ולגלגל את השניה. ישבנו על מעקה העץ שהפריד בין חזית המלון ובין הרחוב. אתה צריך לקרוא פושקין, היא אמרה. בכל השפה שלכם אין לכם משורר כזה, פושקין. נכון, נטשה?
נטשה הרימה את העיניים מהטאבלט שלה. היא ישבה על כיסא עץ והייתה באמצע לראות 'גִּירְלְס'. נטשה הייתה יפה בצורה מזרח אירופאית שכזו; בלונדינית, קצת שמנמנה, מסודרת, מהודקת מאוד. כל המשפטים שלה היו מנוסחים בקפידה שקטה, ולא ניתן היה להבין אם היא צינית או רצינית. כן, היא אמרה. זה ממש נכון. לריסה פלטה נחרת צחוק. "הא," אמרה, "את כזו מוסקבה!"
נטשה הייתה מוסקבאית, מסתבר. אחר כך קיבלנו הסבר ארוך ומפותל על ההבדלים בין מוסקבה ובין סנט פטרבורג. זה כמו תל אביב שלכם, היא אמרה. כולם מאוד אליטה. לריסה הייתה פטרבורגית, ולכן – כך הסבירה – יכלה להיות היפסטרית אמיתית. היה לה שיער ארוך, צבוע בחלקו בסגול. פירסינג. היא הייתה רזה וגרומה וגבוהה. הסתובבנו איתן כל היום; הן היו כיפיות, ונראה היה שהן היו היחידות שמדברות אנגלית בכל העיר הזאת. לא היה אכפת להן שאנחנו יהודים, אפילו להפך.

יהודים, אמרה לריסה. מה זה אומר עליכם בכלל.

לְאוּרִי לא היה כח לכל זה. הוא למד בישיבה לפני שעשה קבע, והבטיח לעצמו לא לחזור לויכוחים הבלתי-נגמרים האלה בעתיד. אנחנו לא אוכלים חזיר, הוא אמר. אני רציתי להגיד שזה מורכב יותר. במכינה שלמדתי בה לפני הצבא הסבירו לנו שהיהדות היא ספרים. יהדות זה יֶדע, אמר שוּקִי, ראש המכינה, וציטט את יעקב חזן או את ברל כצנלסון: 'רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי הארצות'. ספרים, הוא אמר. היהדות היא ידע, לא פרקטיקה. מה שחשוב זה לא מה אתה עושה או לא עושה, אלא לדעת – כאן הוא חבט באגרופו על השולחן והקפה נשפך, כך שהפאתוס קצת נהרס – לדעת מה אתה עושה או לא עושה. כשאתה מחלל שבת, תדע שאתה מחלל שבת. תדע למה. היהדות היא יֶדַע. לך תסביר את זה לרוסיה גויה, תכולת עיניים וסגולת שיער, שיושבת במרפסת של המלון ומעשנת בשרשרת חצי מתוך קילו הטבק שקנתה אמש בשוּק המקומי.

ב.
למָלון שבו היינו קראו המלון היהודי – דמות יהודי גנרי הייתה מצוירת על השלט שלו, עם אף, פאות וכובע עצום מימדים – אבל במסעדה הגישו בשר לבן והדלתות נפתחו עם כרטיס מגנטי. זה היה מוזר, כרטיס מגנטי במזרח אירופה. במקום שבו הסרטים האמריקאיים מוצגים עם דיבוב שמודבק על פס הקול המקורי. אתה רואה 'מת לחיות' ושומע את ברוס ויליס מדבר בשתי קולות, האחד באנגלית והשני בשפה המקומית. העיר כולה הייתה נראית כמו ערבוב מערב ומזרח; נשים קמוטות במטפחות דהויות מכרו חלב שהרגע נחלב מהפרה וחמוציות לפי משקל. הקונים דברו באייפונים. מנהלת המלון הייתה מקומית צעירה שנראה היה כאילו לא חייכה מימיה. היא דיברה אנגלית שוטפת, והייתה לבושה בבגדים מגוהצים כל כך עד שזה נראה כמו עדיין לא הורידו אותם מהמדף. היא הורידה לנו עשרה אחוזים מהמחיר הנקוב והציעה לנו בנימוס ללכת לראות את האגם.

מאוד יפה, היא אמרה. רומנטי.

אגם רומנטי היה גורם לדפנה להתרגש. מוזר לחשוב איך החיים מוליכים אותך; שלשה חודשים לפני כן דפנה נפרדה ממני. היא אמרה שאני לא מספיק מקדים את זמני – מה שזה לא אומר – ושבעצם היא רוצה לחשב מסלול מחדש ולהחליט מה היא רוצה מהחיים שלה. פוליגמיה? יחסים פתוחים? הבורגנות, נשפה בזעם קדוש מעל לשפתה העליונה, הבורגנות קושרת אותנו בשלשלאות. קצת אחרי שנפרדנו התברר לי שהיא בסך הכל רצתה לחזור אל האקס המיתולוגי שלה; האפליקציה שפיתח הצליחה, הוא הסתובב בחליפה ובמשקפיים אופנתיות וללא ספק היה בן זוג יותר ראוי ממני. אדם שניתן ללכת איתו ברחוב.
אורי טען שהיא יצאה איתי רק כדי להסתכל עלי ולהרגיש שהיא שווה יותר. אני בכלל לא נתתי סיכוי לקשר הזה מלכתחילה, הוא אמר לי בשדה התעופה. יותר מדי עפה על עצמה. לא יודע מה מצאת בה. תאמין לי, אורן, היית צריך לעלות לצפון, למצוא בחורות שלומדות בתל חי. אין שם אף בן, והן כל כך נואשות שהן מוכנות לנסוע עד פתח תקווה בשביל דייט.
הוא צחק צחוק קצינים-קצר. היית מאמין? עד פתח תקווה.

אני אפילו לא יודע אם התגעגעתי אליה כמו שהתגעגעתי לנוכחות הנוספת שהייתה חלק מהחיים שלי לתקופה ארוכה. הייתי זקוק למישהי לחלוק איתה פרטים קטנים – לספר לה שמצאתי את הפוסטר שחיפשתי בדיזנגוף, או את הכפכפים הירוקים האהובים עלי, ויותר מזה התגעגעתי לגוף שלה. לא למשהו ספציפי בו, לעצם קיומו של גוף; גברים לא יכולים לגשת לחברים שלהם ולבקש שיעשו להם נעימי בגב, או שיחבקו אותם. מהרגע שהתרגלת למגע, ההעדר שלו נוכח הרבה יותר.
כשאמרתי את זה לאורי, בחדר במלון, הוא נפנף אותי. אתה צריך סטוץ, אמר. סתם איזה ריבאונד שיגרום לך להפסיק להתגעגע לדפנה ולהתחיל להתגעגע בכללי. מה עם הרוסיה? אתה לא בעניין של הרוסיה? היא עושה לך עיניים. תראה איך היא מעבירה עליך את היד, ככה סתם, כאילו בחביבות. אני מכיר רוסיות. אם היא לא הייתה מסמנת אותך, כבר מזמן היית בשבילה כמו קיר.
אני לא הייתי בטוח שהיא עושה לי עיניים. זה היה יותר חלק מהנחמדות הכללית שלה. קוּלִיוּת, אולי, זו המילה שאני מחפש. היה בה משהו אגבי, לא מתאמץ, נטול רגשות אשם וייסורי מצפון. אני כאן בשביל להיות, שידרה. בכל מקרה, אמרתי לאורי; עושה עיניים, לא עושה עיניים, היא לא יהודיה.

יהודי עם אווז, בציור של ניקולאה גריגורסקו
יהודי עם אווז, בציור של ניקולאה גריגורסקו

ג.
מלבד המלון היהודי, שנקרא כך כי פעם גר שם יהודי, היו בעיר גם בית קברות יהודי קטן ובית כנסת עצום וריק. הרב התעקש שנכנס אליו ונראה מה יש בו; חללי ענק מהדהדים. נברשת חצי מתפרקת. ספרים עתיקים בכתב רש"י מטושטש ודהוי, עטויי כריכת אבק. בקומה למטה היה מטבחון וחדר קטן שניתן לאכול בו. לשכת הרב הייתה בקומה העליונה. במרתף היה מקווה, והגוי שתחזק את בית הכנסת התעקש שנעיף בו מבט. הוא הוציא צרור מפתחות, פתח דלת צדדית והראה לנו גרם מדרגות. "מקווה, מקווה" אמר בעברית, מתלהב. בית הכנסת עמד בשממונו כל ימות השנה. בכל העיר היו עשרה יהודים. אולי עשרים, אם סופרים זרע ישראל ואנשים שבתיכון קראו להם 'יהודי' ככינויי גנאי.
הרב היה מגיע לשם בשבתות.

במהלך השבוע הרב התגורר בסמוך לעיר. דג דגים. קראו לו זאב, והוא ביטא את זה 'זְיֵיב', כאילו לא הכיר את המילה העברית. למעשה הכיר היטב: הוא נולד במקום, למד לדוג דגים בנהר הקטן ולמכור אותם למסעדות, עד שהזדמן לאיזור איזה חב"דניק תועה ושלח אותו ללמוד בתומכי תמימים. אחרי שמונה שנים שלמד בישיבה הקטנה ובגבוהה החליט לחזור הביתה; אמא שלו הייתה על ערש דווי, והאיזור היה רווי יהודים קשישים שרצו לחזור ליהדותם עם נפילת ברית המועצות. כשזאב חזר הביתה הם התקבצו בקומה העליונה של בית הכנסת ואכלו הערינג עם חלה. זאב היה לבוש חליפה וכובע. היה לו זקן שחור עצום וכרס קטנה שהתחילה להשתפל.
שֹוּלֶם, רֶבִּי, אמר לו אחד מהם.
ברוך הבא בשם ה', אמר לו זאב.
לקח זמן עד שהבין ש'שולם, רבי' אלה שתי המילים היחידות שהזקן יודע בעברית. הידע היהודי הנוסף שהיה לזקן כלל, פחות או יותר, את העובדה שמכסים את העיניים כשאומרים משפט מסוים. הוא לא היה בטוח מה המשפט ולכן אמר 'אמן, אמן' שוב ושוב. זאב ביקש להקים את הקהילה הזאת מחדש. הוא קבע נוהג להפגש בשבתות בקומה התחתונה של בית הכנסת. הוא הכשיר את מרשה, גויה ידידותית שגרה בסמוך, לבשל ליהודים, ומדי שבת בצהריים עשה ארוחה גדולה, גדושת דגים, חמין וְוודקה, כדי לפתות את היהודים הבודדים שגרו בסביבה. כשהם היו מתקבצים הוא היה עושה מניין לשחרית, תהא השעה אשר תהא. הזקן עם ה'שולם, רבי' היה, לרוב, הראשון שהיה מגיע. היה ניכר בו שהוא שמח מאוד, אף שלא עשה דבר בתפילה מלבד למחוא כפיים כשכולם היו בשקט ולהגיד 'אמן, אמן'.
הוא היה גם זה שנפטר ראשון.
המניין הדלדל אט אט, כמו עורם של זקנים.

כשהרב שמע שאנחנו מגיעים הוא שמח מאוד. תשארו כאן שבת? שאל-קבע, וכבר הרים טלפונים לכל הקהילה הקטנה שלו והודיע להם שיש ארוחה בשבת אחרי התפילה. מלכתחילה לא חיפשנו תפילה, בכלל. אורי היה זה שהרים טלפון לשליח הרבי וחיפש מקום זול לישון בו. יש לכם בית חב"ד באזור ההוא, שאל אוּרִי, אנחנו שני בחורים שמטיילים באזור. בוודאי, אמר הרב. בואו. רק כשהגענו התברר שאין שם בית חב"ד רגיל, ושהרב זאב מפנה את המטיילים היהודים הבודדים שמגיעים לסביבה לישון במלון היהודי ומסדר להם הנחה. המנהלת הקודרת באמת הורידה לנו עשרה אחוזים במחיר. זה הזכיר לי את נהגי האוטובוסים ומדריכי הטיולים שעוצרים במפגש הבקעה ומקבלים מהאורחן קפה חינם. אחר כך, כשהלכנו לשוק, הסבירה לי לריסה שזה הנוהג במקום: קובעים מחיר, מתמקחים קצת, משלמים עשרה אחוז פחות. אתה אמור לדעת דברים כאלה, אמרה; הלא אתה יהודי.

ד.
בארוחת השבת היו חמישה עשר סוגי דגים. הרב עצמו דג אותם מהנהר הסמוך. את רובם, לפחות. "תאכלו, תאכלו," הוא אמר, "יהודים אוכלים דגים בשבת." הוא צחק צחוק מתגלגל מאוד, כאילו העיר כולה צריכה לשמוע שיהודי אוכל כרגע דגים. על כל פנים, בוודאי אפשר היה להריח את זה: היו שם הערינג כבוש והערינג מלוח ומתוק וסלמון ופורל והמוני דגים שחשבתי שזיהיתי, אבל הסתבר לי שלא. הרב שפך על הכל רוטב חזרת לבן, סמיך, שאדי החריפות שלו גרמו לנו להשתנק. במטבח הקטן התבשל סיר ענק של חמין, ומבשלת מקומית ערבבה סלט עם סוג מוזר במיוחד של לימון. היא הצביעה לי על הסיר ושאלה בתנועות אם אני רוצה צלחת. תכף, סימנתי לה, מקווה שהסימונים שם זהים לסימונים בישראל.
היא אפילו לא הסתכלה: דחפה לידיים שלי צלחת מלאה דגים.
לא היו קרקרים, ואת ההערינג אכלתי עם חלה. אחרי כל פרוסה הרמנו כוס לחיי אחד מהנוכחים; חמישה עשר זקנים וזקנות יהודים שאוכלים דגים ושותים וודקה, סליבוביץ' ויין אדום יבש להחריד. כמו בסיפורים, אחד הזקנים הגניב חתיכות חלה לתוך כיס החליפה שלו. המְשַׁמש של הרב – כי היה לו מְשמש, גדול ועם פנים סמוקות, שעמד לידו והגיש לו בקבוק אחר בקבוק בכובד ראש של משרת באנגליה – ראה שאני מסתכל. לשתות, לשתות, סימן לי. זקנה אחרת ניסתה לפצוח שוב ושוב בשיר כלשהו, ושאר המשתתפים דאגו להסות אותה בכל פעם שפתחה את הפה. ברקע צעק הרב בעברית 'הגויים הם רשעים' ו'מחר יבוא משיח יעלה את כולנו לארץ ישראל'. היה בקבוק וודקה אישי ליד כל מקום ישיבה. זה מה ששותים כאן, אמר הרב. לכבודכם הבאנו גם יין, ישר מוינה! לחיים יהודים, לחיים.

אורי עשה פרצוף. דג מלוח וְוודקה, הוא לחש לי. לא יכלו לבחור משהו יותר מגעיל? הוא עצמו שתה יין. אני אומר שתה, אבל 'הערה' זו מילה מדויקת יותר, ואולי סתם לא אהב דגים. אחרי כמה כוסות יין הוא יצא החוצה, לשבת ליד הכניסה עם הכובע המשונה שלו ולדבר עם נטשה. לריסה ישבה בחוץ ועישנה. אני רואה שאתה נהנה, היא אמרה לי, נושפת את העשן בסלסול; יהודים עושים דברים כל כך משונים! הרב מדבר וכולם שותקים! בארוחה! כאילו אתם באמצע כנסייה או בית כנסת. היא הדליקה סיגריה חדשה משאריות הסיגריה הקודמת. מה הוא צועק שם בעברית?
הקשבתי. 'כל הגויים טפשים', צעק הרב.
הוא אומר 'אנחנו אוהבים את כל העולם', אמרתי לה.
לא את כולו, היא אמרה ונשפה עשן בבוז. הממשלה הרוסית היא חרא.

אבא של לריסה, הסתבר, נהרג כשבובה של ליצן ענק התמוטטה לו על הראש באמצע תהלוכת רחוב שנועדה לפאר את הממשלה הרוסית. הממשלה התנערה מאחריותה לאירוע, אחר כך הודתה באחריות, אבל לא נתנה פיצויים או משהו. לא צריך להגזים, אמרה לריסה. העיקר שאנחנו עוד חיים. אמא שלה הייתה מהנדסת שגילתה, עם נפילת מסך הברזל, שהכישורים שלה חסרי משמעות בעולם החדש ועכשיו ישבה עם החברים שלה כל היום ושתתה וודקה. הגברים הרוסיים, כך אמרה ללריסה, הם חרא. אין להם שום דבר בתוך הראש. לריסה עצמה למדה מתמטיקה וספרות.

מתמטיקה זה בשביל הכסף, אמרה. ספרות זה כי רוּסְיָה זה אנשים, לא תיאוריות. אין לנו פסיכולוגיה, פילוסופיה, יש לנו ספרים. גוגול. בולגקוב. לא סתם אומרים על דוסטוייבסקי וטולסטוי שהם הגדולים מכולם, היא אמרה לי. הם הבינו מה באמת מעסיק אנשים; כסף, נשים, חֶבְרָה ואלוהים.
לפי הסדר? שאלתי.
תלוי באנשים. אנשים שונים, עיסוקים שונים.
כמו דמות קלישאתית בסרט, היא הניחה עלי יד. מה הכי מעסיק אותך?
קשה לדעת דברים כאלה כשיד של בחורה מונחת לך על הירך. נשים, אמרתי לה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. היה בזה משהו נכון, אני מניח.

כסף לא העסיק אותי באותו זמן. הצורך לרצות את החֶברה לא קיים בטיולים, אלוהים הלך ודהה ונשכח ממני זה מכבר, אבל נשים העסיקו אותי תמיד. כשהייתי עם דפנה הייתי כרוך אחריה באובססיה, ובאותו זמן שואל את עצמי למה אני כרוך אחריה כל כך. אין לזה תשובה; קשה לדעת למה בחור יוצא עם בחורה. הכרתי פעם אדם שיצא עם מישהי שנה וחצי, רק בשביל להכיר בעובדה שהם יצאו כי היה נוח, כי היה חורף, כי היה קיץ, כי החֶבְרה לחצה, כי בדידות היא משהו שאינך רוצה בו.

קל לי לומר, אחרי שנים, שלא אהבתי את דפנה, אבל בזמן אמת אהבתי אותה. או את הגוף שלה. או את העובדה שלא הייתי אחד, שהייתי שניים. הייתי צריך מישהי, ודפנה הגיעה כמו נסיכה על סוס החומלת על העני המסכן שזרוק בצד הדרך. היה לה שיער בהיר, מתולתל בבקבוקים. בעיניים שלה היה משהו מן הקריצה. היינו נראים נהדר כשהסתובבנו ביחד בפסטיבל הג'אז, בנמל של יפו, באירועים סטודנטיאלים חתרניים. לרגעים הרגשתי מיוחד, יוצא מן ההמון, לא בורגני סתמי כמו כולם. בצורה כלשהי, הרגשתי משמעותי למישהו. לפעמים זה כל מה שאתה צריך.

ה.
כשחזרתי פנימה, המְשמש של הרבי הגיש לי צלחת צ'ולנט. ואז עוד יין. ועוד וודקה. הרב התחיל לשיר ניגונים חסידיים. היהודים סביב השולחן התחילו לקום אט אט. הם היו נראים כמו בובות גדולות, מתנועעות בכבדות. אשה אחת הרימה יד והשרוול שלה היה מוכתם ביין, היא התחילה לצווח. בעלה הניח עליה יד לנחם וכשהסיר אותה התברר שהיד שלו הייתה מוכתמת בשמן. בהמולה שנוצרה שלף אחד הזקנים את הפלאפון שלו וניסה להנציח את המאורע. הידיים שלו רעדו. ברקע ישב הרב ודפק על השולחן במקצב קבוע, פשוט, כמו תופים צבאיים. הוא תפס אותי מתבונן בו; זה יהודים, אמר בעברית. לא מתפללים, לא שומרים שבת, לא כשרות, אבל אוכלים בשבת צ'ולנעט אחרי התפילה. הוא פרץ בצחוק-שיכורים. "מי שלא אוכל חמין," ציטט מאי-שם בקול רועם, "צריך בדיקה אחריו אם הוא מִין." הוא הסתכל עלי. "מין זה כּוֹיְפֵר" אמר. "אתה מבין מה זה אומר?"
לא, אמרתי.
"חמין, זה יהודים." אמר. "לא חמין, לא יהודים".
מה הוא אמר, שאלה לריסה.
שמי שלא אוכל תבשיל בשר ותפוחי אדמה, אמרתי לה, יכול להיות שהוא לא יהודי.
זה מוזר, היא אמרה.
גם שיער סגול זה מוזר, אמרתי.
כן, היא צחקה. זה נכון. אבל אתם, היהודים, מוזרים כל כך.
זה בא עם האף, אמרתי.
אתה מצחיק כשאתה שיכור, היא אמרה. אתה אוהב להיות כאן?
הסתכלתי פנימה. המקום נראה כמו מהומת אלוהים. לא במיוחד, אמרתי.
לא הרגשתי שיכור. משהו בי התיישב נכון על עצמו, כמו חליפה שנתפרה במדויק. הייתי מצחיק במידה הנכונה, רציני במידה הנכונה, נינוח. הרגשתי שאני יכול לעשות הכל, נניח, לעמוד על הכיסא ולצעוק, לריב עם אורי, להתנפל על לריסה ולאחוז בה–
בוא, היא אמרה. נלך לסיבוב.

העיר עצמה נעה בין היפה למוזנח. שאריות מכיבושים מערב-אירופיים התנוססו, כמו דגלי כיבוש, בין בקתות קש ומלונות מפוארים. על קיר הרוס צוירו גרפיטֵי ענק, יד אוחזת במגל ובפטיש. האיש הצורח מ'החומה' של הפינק פלויד. לאן אנחנו הולכים, שאלתי. זה סוד, היא אמרה. לא מגלים סודות, נכון? זה כמו כסף, שומרים על זה קרוב קרוב. היא הסתכלה בי וצחקה. אני אוהבת יהודים, היא אמרה. לכן אני צוחקת עליכם.
מה מצחיק בנו, שאלתי.
אתם כל כך רציניים לגבי עצמכם, היא אמרה.
זה רק לאנשים מבחוץ, אמרתי, בפנים אנחנו צוחקים על עצמינו כל הזמן. הנה, תראי, אמרתי וצחקתי צחוק מזויף. היא הסתכלה בי; גרומה, גבוהה, בשיער צבוע, הסיטואציה כולה הייתה נראית לי פתאום מוזרה מאוד. הנה אני בעיר לא קיימת, מזייף צחוק לבחורה שלא הכרתי עד לא מזמן. מה קורה כאן.
לריסה הסתכלה בי מסוקרנת.
אתה אוהב להיות יהודי, היא שאלה.
אני לא יודע, אמרתי. זה פשוט מה שאני.
אז מה זה אומר עליך, היא אמרה, שעשית ברית מילה? את המילים האחרונות היא אמרה בעברית חסידית, מתגלגלת, כאילו נולדה למשפחה חסידית אי שם בברוקלין, בנתניה, בכל מקום אחר שיש בו חסידים. פעם לקחו אותנו במכינה לשבת חרדים, ישבתי ליד השולחן והסתכלתי איך כל הילדים מתנהגים כמו בובות חרסינה קטנות, בוהקות לחיים. השולחן כולו התנהל כמו הצגה גדולה, כשהילדים מצביעים כדי לדבר והאב נושא כובע פרווה על הראש כמו משא הדורות.
לא אהבתי את זה. לא אהבתי את זה בכלל.

הלכנו בשדירה רחבה. לידינו נסעו אנשים על אופניים. מישהי ישבה וקראה על הספסל. הרגשתי קצת סחרחר מהיין, והשדירה כולה התערפלה לי בזוויות העין, כמו תמונות שעובדו בפוטושופ, והרגשתי כאילו אני נמצא בעיר גנרית, דוגמה מייצגת של גויים. לא עשיתי ברית מילה, אמרתי לה. עשו לי. אבל זהו, את מבינה? נולדת, חתכו לך, זהו. מעכשיו אתה יהודי, ואין מה לעשות. צמד המילים האלה עשה אותי מבויש, כאילו פתחו לי את המכנסיים והציצו.
ומה את אומרת? אמרתי.
אני לא יודעת, היא אמרה. אני חושבת שיהודים זה היסטוריה. יש לך היסטוריה? מה אתה זוכר?
הרבה דברים, אמרתי.
ואתה רוצה לשכוח משהו?
כן, אמרתי. רציתי לשכוח משהו, את ההיא, איך קוראים לה, שיצאתי איתה לפני–
לריסה קטעה אותי. הנה, אתה רואה – היא פתחה שער מתכת קטן שהוביל לאיזה פארק – הנה, הגענו.

הפארק היה די גדול. היה לו אגם במרכזו, דוכן להשכרת סירות עם שלט באנגלית עלגת, אדם שמוכר בלונים עמד על המזח וחיפש לקוחות. התחלנו ללכת סביב האגם כשהרגשתי סחרחורת. רגע, אמרתי. רגע, רגע. אני צריך לשבת. אתה צריך לשבת, אמרה לריסה, אז נשב. רק אז שמתי לב שהיא עם תיק על הגב. היא הוציאה ממנו שמיכות פליז. זה היין, אמרה וצחקה. אתם הישראלים, נותנים לכם לשתות ואתם כמו תינוקות, הכל נוזל. היא פרשה שמיכה על הרצפה, שמיכה עלי. הנה, חמודי, היא אמרה וצחקה. תשב. תישען. לעצמה היא הדליקה סיגריה.
נשענתי עליה, מסוחרר, בעיניים עצומות. הלב שלה פעם במהירות דרך הצלעות.
אתה מרגיש את זה? היא שאלה.
כן, אמרתי.
זה, אמרה לריסה, ולראשונה שמעתי איזה רעד בקולה, כאילו היא מפחדת להגיד את המילים הבאות; זה – בחורה רוצה אותך.

ו.
כשחזרנו למלון כבר היה חושך. אורי ישן על המיטה, ידו משתלשלת מצד המיטה אל הרצפה, על השידה היה ספר חצי פתוח וכוס עם מים. כשנכנסתי הוא בדיוק התעורר והקיא על אחת המגבות של המלון, הקיא כיסה את הלוגו, ואפשר היה לראות רק את הכובע מבין הטינופת. ניקיתי לאורי את הפנים במגבת אחרת, נקייה, והסתכלתי עליו. מגעיל אחד, אמרתי לו. אתה בעצמך, אמר אורי, ככה לנטוש חבר? איפה ערך הרעות שלך? מה אתה והגויה שלך עשיתם שם, אה? ומבלי לחכות לתשובה הסתובב לצד השני ונרדם.

ישבתי על המיטה כמה דקות והסתכלתי על אורי ישן, אחר כך ירדתי למטה. הרב ישב בכניסה ולמלון ועישן. רוצה סיגריה, הוא אמר. כן, אמרתי. התיישבתי לידו ועישנתי, והעשן התפתל סביבי כמו רגשות אשם. בעלת המלון הצפודה עברה מולינו והסתכלה בנו במבט נוזף, עד שהרב פלט לעברה משהו והיא הסתלקה לה. אמרתי לה שזה לא גראס, אמר הרב וצחק. צחקתי גם אני, בצחוק כמעט מאולץ. הסיגריה, שהייתה תעשייתית ומקומית וחריפה מאוד, צרבה לי את החיך והגרון. היה ערב, ואנשים נחפזו מול חזית המלון, טרודים בענייניהם. חלק ניכר מהם בכלל לא שם לב שאנחנו יושבים שם ומסתכלים בהם, והאחרים ששמו לב – לא היה להם אכפת. הם לא ידעו שיש מדינת ישראל בעולם, או עם ישראל, וכל הסיפור הזה היה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב.
תראה כמה גויים, אמר הרב.
הם לא יודעים שהם גויים, אמרתי.
בדיוק לכן הם גויים, אמר הרב וצחק.
גויים, הוא אמר לי, שייגעצים ושיקצעס, רק גוף יש להם להחזיק. רק נפש בהמית. הם לא צריכים לזכור כלום, לא יודעים גויים או יהודים, רק גוף וגוף. נו, אז תראה איזה גוף יש להם. אבל אנחנו, יהודים – יש לנו נפש להחזיק.
גם לי יש גוף, אמרתי.
בטח, אמר הרב. גם לי. הוא טפח על הכרס שלו. אתה לא רואה? גוף. אבל יהודי זה לא רק גוף. את זה אסור לשכוח. הנה תראה את המשורר הזה, חמינוביץ'. זה נפש זה? זה בהמה! רק אוכל ונשים יש לו בראש. אבל אנחנו —
הוא הוסיף ודיבר עוד ועוד, ובעוד הוא מדבר הסתכלתי מבעד לחלון וידעתי שמחר כבר אהיה במקום אחר, ובעוד חודשיים כבר אהיה בארץ וכל הסיפור הזה, כמו דפנה, כמו כל ההיסטוריה היהודית, יהפוך לזיכרון ישן עם שמץ של רגשות אשם.

היה בזה משהו מנחם.

הרב טפח על ירכו. ואת כל זה אמר הכומר לסוס! אמר וצחק בקול רועם. לא ידעתי מה הייתה תחילת הבדיחה, אבל צחקתי איתו גם. אחר כך הוא ניגב את הזקן ואמר, כמעט מהורהר – נשאר קצת צ'ולנט. רוצה לאכול איזה מלווה מלכֶּה?
כן, אמרתי, למרות שידעתי שנשארו רק דגים בטעם ישן, שאריות קרות של מאכל שהיה חם פעם וחתיכות של חלה. זה לא היה מפתה במיוחד, אבל פתאום הייתי רעב מאוד. ובכן, כיביתי את הסיגריה והלכתי עם הרב למטבח הקטן, שבבית הכנסת, לאכול.

מודעות פרסומת

על הדתיים החדשים; הערות בשולי מיכה גודמן

א.
פעם ישבתי בשיעור של אבינועם רוזנק על הרב קוק, והוא הזכיר כבדרך אגב שכל התחום הקרוי 'מחשבת ישראל' זו התמודדות יהודית עם פילוסופיה שבאה מבחוץ. וכשניסיתי לנסח את זה לעצמי, פתאום הבנתי שתיאולוגיה היא תמיד אפולוגטיקה.

אני מתכוון להגיד שניסוח של עמדה דתית הוא תמיד כתב הגנה על אותה עמדה דתית. כפי שניסח ריה"ל בפתיחת ספר הכוזרי: "כתב הגנה על הדת המושפלת". אין זו בעיה מוצהרת, אלא הפניית המבט לכך שניסוחה של העמדה הדתית מנסה להגן עליה – לוגית, רציונלית, פונקציונלית, לא משנה – כך שהעמדה הדתית הקיימת תשאר כפי שהיא, ולא תהיה מאוימת מהדעות שסובבות אותה.

ב.
אני נזכר בעניין הזה בעקבות סדרת המאמרים של מיכה גודמן במוסף 'שבת' (קישור למאמר האחרון שלו) שתכליתה – בעיני – לנסח איזו תיאולוגיה לפינה הסוציולוגית שהמדרשה באלון ובנותיה מגדרות אט-אט. גודמן ניסה לנסח את המצב בצורה דיכוטומית משהו (ציוני מול דתי), ואת הפתרון כתוספת של האחד על גבי השני, ואני חשבתי שהצבת אחד הצדדים כנקודת בסיס (למשל: היות דתי, ועל גבי זה היות ציוני) מחטיאה את ההליכה יחד, כקונפליקט.

רוצה לומר: כאדם דתי-מודרני אני מוצא עצמי גדֵל עם שתי התודעות בו זמנית. האחת אינה תוספת על גבי השניה, אלא שתיהן רצות במקביל. יותר מזה: אני יודע שהן סותרות. אני יודע שהעמדה הדתית אינה עומדת בקו אחד עם העמדה המודרנית, בוודאי שלא בתצורתה הפוסטמודרנית. ובכל זאת אני דתי, ובכל זאת אני פוסטמודרני, רגל פה ורגל שם, וקונפליקט מובנה שאני הולך איתו יום-יום ואיני מכריע בו. כשגודמן מציב עמדה אחת כבסיס ואת השניה כהשלמה, הוא מפספס פה משהו עקרוני.

לא שיש לו ברירה.

serious_ggg2

ג.
דתיות לייט (ומסורתיות), לפי מיטב הבנתי, היא אחת משתי אפשרויות.

הראשונה, הרגע בו אדם מבין שהוא חלש ולא מתיימר לקיים את כל המצוות, אך מכיר בהיותם מצוות, קרי: ציוויים מחייבים. שמירת נגיעה זו דוגמה נהדרת, כיון שהיא רלוונטית לכמות יפה מהנוער הדתי לאומי. רובם יודעים שאסור, רובם ממשיכים לגעת בכל זאת.
זה מקביל למסורתיות ה'אותנטית' (איזו מילה מעצבנת) שמציג יהודה יפרח (יש לו גם מאמר על זה). לדבריו, זה אינו מצב אידיאלי, אך ניתן לכבד אותו, כיון שהוא לא מערער את יסודותיה של הדת.

השנייה, מצב בו אדם מבין שהדת חלשה. כלומר שאבן יסוד (שמרנית) כלשהי התערערה בו. לשיטתו של יפרח זה מצב מסוכן, כיון שהוא חותר תחת הדת.
לעניות דעתי, הרגע בו הדת מאבדת את תוקפה כיחידה קוהרנטית מוצקת, וחלקים ממנה הופכים להיות יחסיים, נתונים לשינויים או שגויים (נניח, ציוויים שביסודם מונעים מדעות שובניסטיות), זהו רגע בו תפישת העולם כולה קורסת. לא רק אותה אבן (נניח, שמירת הנגיעה), אלא התפישה כולה.

ד.
התנועה הדתית-לייט שבאה לאחר הרגע הזה, אם כן, אינה תנועה של שלילה, מעין 'אני מוריד את שמירת הנגיעה מסך המצוות', אלא תנועה של חיוב: הדת כולה אינה תקפה, אבל מאהבת ה' אני מעמיד על תילן וממשיך לקיים את כל שאר המצוות.

במילים אחרות, היציאה נגד הדתיים-לייט אינה רק יציאה נגד מאמינים שעושים לעצמם הנחות (האפשרות הראשונה), אלא גם נגד כופרים שמקבלים על עצמם מצוות (האפשרות השניה). היציאה נגדם לא בהכרח תחדיר בם יִראה ותחזיר אותם לחיקה של הדת, אלא להפך – תעביר אותם צד.
כמובן, השימוש במילים 'מאמינים' ו'כופרים' הוא קצת דיכוטומי. אין כאן מטרה לבצע את החלוקה, אלא להבין את התנועה. ויש הרבה חיפוש ותעיה וחוסר הבנה ואי ידיעה.

ורק המחשבה כאילו זה תהליך שולל, מפספס את החיוב שיש פה: אנשים שמחפשים את אלוהים בחייהם ומוצאים אותו במסורת אבותם. וזה נכון לא רק לדתיים לייט, אלא גם לחילונים שבאים ללמוד במכינות ובבתי מדרשות. ובכלל, את הרגע שבו הדת עוברת בדיוק את השינוי הזה, מ'יראת ה" ומ'דת שבבסיסה חוק', לדת שנצבת על התחושה הרוחנית, ויסודה הוא אהבת האל, הרצון להיות דתי והבחירה בכך.

[וראה את ההערה בשוליים, בסוף הרשומה]

ה.
ההבדל המרכזי בין 'דתיות לייט' שמנוסחת היטב (סטייל מיכה, נניח, כלומר לאיזו נקודת ממשק בין החילוניות והדתיות) ובין המסורתיות, הוא בשאלה שמוצבת לפני הדתי לייט, ודורשת ממנו לצאת לקראת הגנה על צורת החיים שלו, וממילא לניסוח אפולוגטי של התיאולוגיה.

אני אגיד את זה אחרת: כאשר אדם חי את חייו, הוא, בפשטות, חי את חייו. השאלה 'מי הוא' אינה מאוד רלוונטית, כל עוד היא לא נשאלת. ברגע בו הוא נתבע להסביר מדוע הוא חי את חייו כפי שהם, כלומר מדוע הוא לא מספיק דתי או מספיק חילוני, הוא יוצא מה'הֶיות', ומתבונן על עצמו מבחוץ. כשהוא מנסח את זה, השפה מקבעת את המקום בו הוא נמצא. המאמר לא מנסח את חייו כפי שהם, בגלל שאין לו את היכולת. כשאמרתי שאין למיכה גודמן ברירה, זה מפני שהוא צריך לנסח משהו. הקיום הסתמי, של אנשים שלא מקיימים את כל המצוות (שהיה, הלא בכל שנה), נדרש פתאום לתיאולוגיה משלו.

כלומר, המסורתי 'חי', בלי התנסחות, צורת חיים שיש בה מן החול ומן הקודש. הדתי לייט נדרש למצוא לעצמו תירוצים, מנוסחים היטב או עילגים, מפני האורתודוקסיה ומפני החילוניות ומפני המודעות העצמית.

אולי החידוש של המדרשה באלון אינו בשיח בין שני הצדדים, אלא בנתינת לגיטימציה לחוסר הגדרה. כלומר, להיות מוגדר כ'לא מוגדר'. מרחב שהוא דינמי, אפילו לימינאלי. הזרם הוא מרכזי לא מפני שהוא נקודת מפגש בין שני צדדים שמעיזים לשלב דברים נוספים, אלא מפני שהוא מהווה בית לרבים החשים שהם חסרי בית. שאין להם בסיס (דתי / חילוני), שיצאו ממנו או שהגיעו אליו.

במילים אחרות, המדרשה והחברה סביבה היא מקום שבו לא שואלים אותך 'האם אתה דתי' או 'חילוני', כשהאדם לא ניצב בפני שאלה הוא יכול פשוט לחיות את חייו. מותר לו להשאר במצב הלימינאלי, לא כאן ולא שם.

ו.
הבעיה במצב הזה הוא שאין לו קצוות. זה יוצר מרחב מאוד נוח, מאוד מאפשר, שאין לו את התהומות ואין לו את ההרים. החוויה הדתית לא נוכחת בו, היא לא שיאה של הדת. אין זה מקרי שאלוהים לא נוכח בשלשת המאמרים של גודמן; הוא לא יכול להיות נוכח, הוא יותר מדי תובע. קשוח, באיזשהו מובן. מן דמות אב קשיחה שאפשר להתמודד מולה, להתווכח איתה, לצעוק עליה. החוויה הדתית שמוצעת היא מן גרסה לעוסה, מעובדת היטב, של התהום אליה נופלים החוזרים בשאלה (אדם שגדל בחברה כזו ויוצא בשאלה, לא נופל לתהום), או השיא הרגשי אליו מגיע המאמין בחוויות הדתיות שלו (ההתרגשות הדתית, נניח, ביום כיפור).

אני אדייק: הבעיה אינה בדתי שיוצא מעמדת ה'דתי' שלו, ועובר להיות דתי לייט מאהבת ה', אלא בבנים שלו שיגדלו בחברה שאין לה קצה. שאין לה למה להתנגד. הייתי רוצה מאוד להגיד שאפשר שתהיה עבודה מאהבה ללא עבודה מיראה, אבל חוששני שבמרבית המקרים לא תהיה אהבה בכלל. זה קצת חוזר לשאלת ה'מה ישרוד', והאם תפישה דתית-לייטית יכולה להתקיים בפני עצמה. כמדומני, לצערי, שלא. עמדה 'רכה' כזו, שאין לה אל מה להתנגד (כלומר שהיא לא עומדת מול הדת ומתנגחת בה), אין לה עמידה בפני עצמה. אם היא מוגדרת כפסיחה על שני הסעיפים, הרי שבהעדר שני הסעיפים אין לה קיום.

כלומר שחייבת להיות עמדה דתית 'קשיחה' בשביל שתהיה עמדה דתית 'רכה'. זה יכול להיות דתי שהיה בתלמוד תורה ויצא מזה. זה יכול להיות קהילה שלימה שנעה ביחס לחברה הדתית עצמה. זה יכול להיות גם חילוני שמוצא את עצמו מתקרב לדת או לאלוהים, ורוצה לשמור את המקום שלו ביחס לזה. כך או כך, המיינסטרים ישאר מיינסטרים, והמרחב הלימינאלי ימשיך להיות כזה רק כשיש לו מרחבים משיקים.

ז.
בבית הכנסת החביב עלי יש פינת דיבורים מכובדת מאחור. כשאני חושב על זה קצת, נראה שפינת הדיבורים חביבה עלי אפילו יותר מאשר בית הכנסת עצמו, שהוא שורות שורות של מושבים כבכל בית כנסת. זו בעצם רחבה גדולה, עם מחיצה דקה בינה ובין אולם התפילה עצמו, שבה אפשר להסתובב עם סידור ביד ולפטפט עם חברים, תוך שאתה מקשיב בחצי אוזן לתפילה (המסורתית) או לדבר התורה (הבנאלי).

לפעמים אני נלקח לבית כנסת אחרים, שבהם אנשים רוצים להרגיש מחוברים יותר לתפילה ולאורחות חייהם, והם יושבים ושרים כל חלק בתפילה שניתן לשיר ואומרים דברי תורה רוויי משמעות קיומית, והתפילה היא כמעט מסורתית, והמנגינות הן כמעט המנגינות הנכונות, וכל החלקים המסורתיים נראים כאילו הם נזרקו לאי בודד כשהיו בני עשר והם מנסים בכל כוחם לשחזר את המסורת בה גדלו, אבל אף אחד לא העביר להם את המנגינה הנכונה של הקדיש וזה יוצא להם בערך ועל פי הזיכרון.

והמקומות האלה לא נוחים לי קצת. לא בגלל הכוונה כמו בגלל ה'כמעט' הזה. ולא בגלל ה'כמעט' הזה, כמו בגלל זה שאין להם שום מקום מאחורה שאפשר לעמוד בו ולדבר על הרכב החדש של מושקוביץ'. וכולם שרים בבת אחת ובשביל לדבר אתה צריך לצאת החוצה ואז אתה לא שומע את התפילה. בקיצור, בשביל להיות חלק מהתפילה חייבים להיות בפנים ולשיר שירה בציבור, קדושה במנגינה של טיטאניק.

ואני, אם תסלחו לי, אוהב את זה שאני לא צריך להתפלל בעצמי בשביל להיות חלק מהתפילה, ואני אוהב את זה שאני יכול לעשות מה שבא לי בבית הכנסת ועדיין להכלל בתוך ההתרחשות, כלומר שיש ציבור ומסורת שאוספים אותי איתם לא משנה מה. הקיצור, אוהב להיות בצד ולהרגיש חלק, להיות בלי ולהרגיש עם.

וככל שאני חושב על זה יותר זאת נראית לי מטאפורה מושלמת ליהדות ולמסורת ככלל.

——–

הערה בשוליים:

[א]
שמעתי בשם פרופסור שלום רוזנברג – ואולי לא היה זה הוא? – שאדם מאמין באמונה שלימה פעמים בודדות בחייו. כל שאר הפעמים, אמר הפרופסור, הוא רק נזכר באותם רגעי אמונה קטנים, אומר לעצמו שהיו פעמים בהם האמין, היה רגע שבו הלך ברחוב והרגיש שיש אלוהים, וברגעים האלה הוא נאחז כשהספק מטפס בליבו. ואם יותר לי להוסיף: יש רגעים שאפילו את הזיכרון עצמו אינך זוכר. זוכר רק את הפעם הקודמת שנזכרת, וגם היא הולכת ומתעמעמת.

[ב]
שכן תחושה אינה תשובה: היא אינה עונה לשאלה, ואינה מוכיחה בהוכחות מוצקות ובראיות ברורות את קיומו של האל. היא הרבה ולא כלום: רעועה, זמנית מאוד, תלויה בזמן ובמקום. והרי האדם אינו פסל, והוא משתנה וגודל ולומד דברים חדשים ומתחיל לראות את העולם בצורה אחרת, וגם העולם משתנה אט אט מול העיניים, הרֵי.

וכך קורה שהולך אדם בעולם ולא רואה בו את אלוהים. הצורה בה קוראים את העולם, מחברים אירוע לאירוע, מספרים סיפור – אלוהים לא נוכח בה. והאדם מסתכל על ניסים ולא רואה בהם יותר מצירופי מקרים. הוא מסתכל על הטבע, ולא רואה 'מה רבו'; הטבע כמנהגו נוהג. הזמן עושה את שלו, ההיסטוריה מתגלגלת לאיטה, ואין אלוהים ואין תורה מהשמיים, אין השגחה פרטית, אין גן עדן ואין גיהנום, ובעוד כמה שנים – ואין זה משנה כמה – לא יבוא שום משיח ויפתור את הסכסוך. אין דבר מכל זה. העולם בודד מאד, ריק מאוד, חסר ממשמעות, ובעיקר – לא אומר דבר.

[ג]
אלחנן ניר כתב את זה יפה בשירו 'אין אלוהים עמדי':

"יוֹם שְׁלִישִׁי אֶחָד בַּמָּפָּח הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַקַּיִץ
לִקְרָאת הַצָּהֳרַיִם שַׂמְתִּי לֵב:
אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

לֹא הָיְתָה חֲרָדָה. אֲבָל פֶּתַע קְרוּם הַסּוֹד הַדַּק
הָלַךְ מִמֶּנִּי וְלֹא הוֹתִיר אֲפִלּוּ נֶשֶׁל,
וְהָיִיתִי לְבַד.
אֲפִלּוּ לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו וְהָיִיתִי נִבְהָל."

[ד]
זו לא שאלה.

שאלות אמוניות ימצאו להן תשובות. תמיד. והן יהיו תשובות נכונות וצודקות, אבל צדק אינו העניין כאן, וגם השאלה אינה העניין. ואפילו שמירת מצוות והדת והתורה אינם העניין, כי מה עושים בלי תחושת הנוכחות שעומדת מאחור, ואיך אפשר לשנות את המבט בו רואים את העולם. מובן, אי אפשר להתיימר ולהגיד שאֵין אלוהים. לא באמת. בוודאי שלא להוכיח דבר שכזה. יתירה מזאת: אולי יש, אולי אין, לא זו הנקודה. הנקודה היא איפה הוא בחיים שלי. ואפשר רק להגיד; אצלי אין. אני לא רואה אותו. אתה יכול להצביע, ואתה יכול לספר לי כמה אתה רואה אותו בכל דקה מחייךָ, ואיך כל העולם מוכיח את קיומו וכן הלאה. אבל זה לא ענין של הוכחה. אני מביט, אתה מבין? מביט, ולא רואה.

והנה, יש ומגיע הרגע בו אנשים עומדים מול עצמם ומכירים בזה. הם אומרים: גדלנו בתוך מערכת דתית, חונכנו על ברכי האמונה, האידיאולוגיה, התיאולוגיה, קראנו ושנִינו, אנחנו מכירים את ההוכחות ואת הספרים, ועדיין אין אלוהים בקירבנו. אולי אין בכלל.

מה עכשיו.

[ה]
כאן, בבחירה הזאת להיות דתי בכל זאת, כאן נכנסת האהבה.

—————–
(זו טיוטא שמנסה להתנסח. מוזמנים לעזור לה).

 וגם זה קשור: הרהור על הכיפה

על 'להאיר את הפתחים', ספרו החדש של הרב שג"ר

[התפרסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון]

בסיפורו "מעשה מאורח" [כאן יש ניתוח שלי לסיפור] מתאר ר' נחמן את היהודי היושב בביתו לאחר הדלקת נר חנוכה ופתאום בא אליו אותו "אורח בעל כנפיים". לאחר שהם משוחחים מעט רוצה היהודי לעשות את האורח רבי, אבל האורח מבקש לילך. בעל הבית מלווה אותו עד אחר הפתח ופתאום חוטף האורח את בעל הבית ופורח איתו באוויר. ואז, מספר ר' נחמן, "בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ… בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב". לו הייתי נדרש לתרגם את התנועה שעושה בעל הבית, אולי אפשר היה להגדיר אותה כרפלקסיה. בעל הבית נמצא בחוץ, אבל הוא מביט על עצמו שבפנים ועל מעשי היום יום שלו: "והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושתוה כדרך העולם". על הציר הזה, בין לחיות את הקיום ובין להתבונן עליו מבחוץ, נע גם הספר החדש מכתביו ודרשותיו של הרב שג"ר.

הרב שג"ר ביקש להתוות דרך דתית אמונית בעולם הפוסט־מודרני. אף שלא הוציא ספרים רבים בחייו, לאחר פטירתו הוקם ועד שעוסק בעריכת הטיוטות והשיחות שהותיר אחריו ובהוצאתן לאור. גם הספר שלפנינו, "להאיר את הפתחים", מצטרף למגמה מבורכת זו ונוסף לסדרת הספרים העוסקת במועדי השנה. בספר ארבעה שערים, שמבקשים להאיר, מפתחים שונים, אלמנטים בחג החנוכה: החל מדרושים לשבת החנוכה ולפרשת וישב, דרך עיסוק בהדלקת הנר ופרסום הנס, בפתחים ובמעברים בין הבית לבין החוץ, וכלה בשער העוסק בחכמת יוון, ביחס לאקדמיה ובהתמודדות של הדת עם המודרניות, שהרב שג"ר מבקש לנעוץ את שורשה בהתמודדות של המסורת עם החידוש.

אלמנטים אלה נבחנים באמצעות מגוון של מקורות וכלים. החל מקריאה והסבר פשוטים, לכאורה, לתורה של אדמו"ר הזקן מחב"ד, דרך תיאוריות פסיכולוגיות ועד ניתוחים ספרותיים לשירי הילדים של חנוכה. על אף מגוון המקורות, עיקרם הוא המקורות המסורתיים: התורה והגמרא, הרמב"ם, כתבי החסידות והרב קוק. את אלה בוחן הרב שג"ר במבטים שונים, מסורתיים וחדשים, והם שמאפשרים לו לבחון ולהאיר את החג מכיוונים אחרים ולעתים גם מפתיעים. כשמביטים כך בספר, אפשר לראות כיצד הדיון בחנוכה מקבל כפל משמעות: מחד גיסא הוא מדבר על החג עצמו, על האור, על כהונה ומלכות וכן הלאה. מאידך גיסא הוא משתמש בחנוכה כפנומנה, כתופעה, לבחינה של נקודה מרכזית וקיומית יותר העומדת בפני האדם המאמין: המתח שבין הפנים והחוץ.

הדיון במתח זה שוזר את הספר למקשה אחת, ומשתקף בשאלות שבהן עוסק הרב שג"ר: האם הכנסת אורחים היא מעשה של הכלה ונינוחות או של התמודדות ומסירות נפש? מה היחס שבין המצוות, הפרקטיקות הדתיות, לבין ההתבוננות עליהן מבחוץ? האם היציאה מן הבית לקבלת תורות חדשות מיטיבה עם האדם או מזיקה לו? שאלות אלה עומדות בבסיס הדיונים בפתיחת הספר, ומקבלות תוקף ומשמעות בדרשות המופיעות בסופו – דרשות הדנות בפועל בפערים שבין האקדמיה ועולם המחקר לבין עולם התורה, או במתח שבין המבט מן החוץ על הדת ובין קיום ההלכה והאמונה בא־ל.

וכך מתאר הרב שג"ר עצמו את המורכבות הזו, גם אם בעניין מעט אחר:

האינטימיות של האדם בביצה החמימה שבה הוא חי היא אחד הנכסים העיקריים שלנו כבני אדם. ואולם, בעל הבית יצא ממנה החוצה והתנסה במשהו אחר, ומכאן ואילך הוא כבר איננו יכול להיות כשאר בני האדם ולהסתפק בה… כבר אין לו דרך חזרה, אין לו אפשרות נסיגה. את ביתו כבר עזב, וגם כאשר הוא חוזר אליו, זו לא חזרה לבית הקודם. כעת הוא נמצא במקום אחר, בתווך שבין העולמות השונים. הוא לא כאן ולא כאן (עמ' 131).

את השאלה על אודות המתח המדובר העלו גם ספרים קודמים של הרב שג"ר. גם התשובה שאותה הציע – מושג הברית – מופיעה כתשובה לאותו מתח בספר שלפנינו. הספר מתייחד בכך שחג החנוכה אינו נבלע בו אגב הדיון הקיומי, אלא מאיר את הדיון הקיומי מזווית אחרת. גם אם לעתים החג אינו אלא מטפורה לקיום הדתי, זו אינה מטפורה ריקה. כפי שמתאר זאת הרב שג"ר:

ניתן לראות את המטפורה כמתפקדת כפי שרצף ההקשרים והזיקות מתפקד במרחב הפסיכואנליטי. מרחב זה איננו אלא מרחב של יצירה וכינון של הלא מודע שאותם הקשרים מייצגים… לפיכך, יש לתפוס את המטפורה כיצירת אמנות המשתמשת בשפה כ"אוצר המילים", שימוש היוצר את רשת ההקשרים והאמת והמשמעות הנישאות בו (עמ' 79).

במילים אחרות, דימוי מייצר זיקה בין שני אובייקטים ומאיר על שניהם באור חדש. חג החנוכה אינו רק מטפורה לקיום הדתי. הוא חג ביתי, מלא בתחושת ביתיות, במשחקים, בשירים ובסיפורים שונים. הביתיות של החג מול הקור בחוץ, כשאור הנר הדולק על הפתח מקשר ביניהם, מאפשרת לדיבור עליו להאיר את הדברים באור חדש. כך, רעיונות שהובעו בקצרה בספרים קודמים, דוגמת "לוחות ושברי לוחות" ו"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן", מקבלים מקום משלהם בספר הנוכחי ומצטרפים לרצף ספרי הרב שג"ר המפתחים ניסיון למענה דתי לעולם המודרני והפוסט מודרני.

את המענה הזה מחלק הרב שג"ר לשניים:

כיצד אפשר אפוא לפתור את בעיית האדם הדתי, שחי בעולם מודרני המנוגד לחלוטין לעולם של ההלכה והמסורת? אני משליך יהבי על שתיים: על המסורתיות, למרות שהיא איננה דווקא הלכתית, ועל היפוכה, חרדיות אותנטית, שאינה זהה לחרדיות שאנו רואים היום (עמ' 165).

אותה מסורתיות שמתאר הרב שג"ר היא קיום העומד בפני עצמו, שאינו מכונן על ידי אחר. הוא אינו מותקף אלא נינוח, ביתי. הוא "מעוגן בשייכות שלו". זו אינה נוסטלגיה והתרפקות על העבר, אלא קיום חסר סיבה, העומד לפני השאלה "למה". למה אני דתי? כיוון שאני דתי. זו הזהות שלי. זה מי שאני. כפי שמצטט הרב שג"ר את הרב עמיטל: "מה שחסר לנערים החוזרים בשאלה הוא הקניידלך והלוקשן" (עמ' 166). ובמקום אחר הוא כותב:

קבלת "עול מלכות שמיים": אותו אקט שחייו של היהודי מתארגנים סביבו איננו אלא מחויבות ממשית; קבלה הנעשית מתוך חירות ובאופן מודע: כך אני, כך קיבלתי על עצמי, כך אני רוצה להיות – זאת היא הווייתי (עמ' 206).

אהבה וחביבות

אלא שאת המסורתיות התמימה הזו "משסעת הרפלקסיה כמו חרב חדה". המבט מן החוץ יכול לגרום לאדם לתהות על הקיום הפנימי שלו ולפורר אותו. על כן פונה הרב שג"ר לחרדיות החדשה: חרדיות המודעת לתרבויות אחרות ואינה שוללת אותן, אלא בוחרת בכל זאת להסתגר בעצמה וליצור עולם דתי משמעותי. עולם התופס את ההלכה בתור שפה ביצועית, פרפורמרית, קשיחה, שמכילה בתוכה את אותה מסורתיות. התנועה הזאת תאפשר לאדם המאמין לחיות בתוך שפת האמונה, אך גם להתבונן מבעדה החוצה:

אולי זה מה שחנוכה בא ללמדנו. מחד גיסא, העלאה על נס של הנקודה הפנימית; פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול; הברית. מאידך גיסא, הבית הופך להיות דל כשאינו בא במגע עם החוץ, ועל כן מוציאים את הנר אל פתח הבית (עמ' 152).

אותו קיום דתי שאינו תלוי בדבר, שהוא כעין בית הנמצא תמיד עם ההולך, מאפשר לאדם הדתי גם להתמודד עם ההשפעות החיצוניות. זהו קיום שאינו מנכס את תורת יוון, אלא משתמש בה כדי להעצים את זהותו העצמית. מן הצד השני, הוא מאפשר לאדם להתבונן ברפלקסיה על עצמו ובכך להעשיר את עולמו הרוחני, ואם נחזור לדימוי המקורי, הוא מאפשר לו להדליק את נרות החנוכה כאקט שאינו מוכיח את האמונה של האדם המדליק, אלא מהווה ביטוי של האהבה והחביבות בעמידה מול הא־ל.

כל זה טוב ויפה, אלא שעומד הבן ושואל: איך עושים את זה? איך נמצאים גם בתוך הבית וגם מחוצה לו? ממה נפשך, אם נמצא בעל הבית בחוץ, עם האורח, הרי שהוא בחוץ. אם הוא נמצא בפנים, הרי שהוא בפנים. איך ניתן להיות גם בחוץ וגם בפנים? במילים אחרות: אם הפתרון שאתה מציע הוא לכונן שפה חדשה, במה היא טובה יותר מכל אותן שפות דתיות שכבר היינו בהן, ומהן מוציאה הרפלקסיה? דומני שהרב שג"ר מבקש לכונן את הרפלקסיה עצמה, בעקבות אדמו"ר הזקן, כמבט המעניק פשר לקיום הדתי. כלומר, המעשים והעולם נתונים לפרשנות, והיכולת הרפלקטיבית שלנו מאפשרת לנו לתת משמעות דתית למעשים הנדמים כחסרי פשר.

פתרון זה עומד לפתחו של האדם הדתי־המודרני. זה הנמצא בבית ומביט אל החוץ, זה הנמצא בחוץ ומביט אל הבית, זה הנמצא בשני המקומות וזה הפוסח על שתי הסעיפים. האם זה עובד? אינני יודע. אפשר רק לבדוק. אבל כשעומד האדם הדתי על סף הדלת, תוהה על האקדמיה, על החכמה היוונית, על זהותו הדתית בעולם המחוּלָן הנמצא בחוץ, אין לו אלא לחזור לדבריו של ר' נחמן, לקרוא בקול את משפט הסיום של "מעשה מאורח" ולהניח ללבו להתרחב:

"וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי. וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים"

להאיר את הפתחים
דרשות ומאמרים לימי החנוכה
הרב שג"ר
עורך: ישי מבורך
מכון כתבי הרב שג"ר, תשע"ד, 250 עמ'
—-
וראו גם:

ד"ר תומר פרסיקו על תורה אחת מהספר
ד"ר מרים פלדמן קיי על הספר

צָרִיךְ לָקַחַת שֵׁם אָרֹךְ לִנְסִיעָה רְחוֹקָה

כמה הרהורים וציורים שאחרי נסיעה

א.

יש תיירים שהולכים בעולם בבוטות. בהודעה: אני תייר. הם שמים את המצלמה על החזה כמו שלט 'Help me' בכל השפות המדוברות, ופונים באנגלית עוד לפני שהם מבררים אִיף יוּ סְפִּיק אִנְגְלִישׁ. הם דופקים באגרוף קמוץ על השולחן בפאב, צועקים בשפה שלהם, מתיירים. ואפשר לראות את התיירות שבהם מרחפת באויר סביבם, כמו אד מעוּבֶּה. יש אנשים שמחבבים את הסוג הזה של התיירים, ויש אנשים שהם התיירים האלה עצמם, ואולי ליד המילה 'תייר' במילון מופיעה תמונה שלהם עם מצלמה על החזה, קוראות לאֶדִי שיבוא לראות איזה מהמם הפסל פה, בוא נצטלם.
לעומתם יש תיירים שלא רוצים שידעו שהם תיירים. שהולכים לפאבים הלא מפורסמים, ומדברים בשקט, ומנסים להבלע בקירות. את המצלמה הם טומנים בתיק, את הראש בפינה. הם לומדים מילים בשפה המקומית, ומנסים מאוד מאוד להיות חלק מההמון הסוחף את אותה מדינה בה הם מתיירים. ואולי מטיילים היא המילה. כך או כך הם בלתי נראים, מסווגים רק על פי צבע העור השונה, או תחושת הבלבול שאוחזת בהם כשהם צריכים להגיע לאנשהו. הם לא עומדים על המיקח מול המוכרים בשוק. הם תיירים, ואי אפשר לטעות בזה, ואף על פי כן.

2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן
2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן

כשאדם אומר שהוא זר, ומצהיר ותולה שלטים בעיר ואומר: אני תייר. הוא בעצם אומר שהוא שייך למקום אחר. משמע- יש מקום אחר אליו הוא שייך. והלא משהו מרכזי בזהות הוא תלוי מרחב. והמילה מרחב מתייחסת גם למקום שבו אתה שוהה וגם לסביבה בה אתה שוהה. הגמרא בקידושין מספרת מה יעשה אדם שיצרו תוקפו: "ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". וחשבתי על כמה זה נכון גם מהכיוון ההפוך. לא רק מחילול שם השמיים, אלא מההרפיה שאוחזת בך כשאין אף אחד שצופה בך מלבד האל. כמה מחיצות יורדות. ולהפך – כמה מחיצות נשארות. מה הגרעין של הזהות שלך שנשאר ולא נעלם. האם אתה מתבייש כשאתה מספר לאחרים מאיזו מדינה באת ולאן אתה הולך, האם אתה מתבייש כשאתה אומר שיש מי שלפניו אתה עתיד לתת דין וחשבון. ואולי העם היהודי בגלות הוא בבחינה של התייר הראשון, הבוטה. הוא לא נבלע בסביבה, אלא משדר את תחושת הזרות שלו. את חוסר השייכות שלו: אני לא מכאן, הוא אומר. אני לא לובש את הבגדים שלכם, לא אוכל את האוכל שלכם. יש לי מקום אחר שאליו אני שייך.

ב.

וחשבתי קצת על הקיום הגלותי, התיירותי (והרי אלה שני מושגים הפוכים) כמושג ארעי. קיום סביב השפה שלי, סביב קהילה. קיום שהוא לא תלוי מרחב, אלא סביב הארעיות וסביב יכולת התקשורת. זאת אומרת, שאדם הולך ברחוב בעיר זרה ומתכנס סביב דוברי השפה שהוא דובר. אם זו אנגלית, הרי אנגלית. אם עברית, הרי עברית. והממשק עם תושבי העיר הזרה מצטמצם ליכולת התקשורת הזו. וממילא נוצר איזה קיום אגוצנטרי (איך הוא יכול לתקשר איתי, מה הוא יכול להציע לי) ואתנוצנטרי (איך הוא מתייחס לקבוצה שלי). ואם העם היהודי הוא תייר, מעניין לחשוב על העברית והיידיש כשפות המייצבות אותו, בטח מול הגרמנית המשכילית. ואפשר לחשוב על התודעה של היהודים בתור מוקד התייחסות, שהרי אני הוא המרכז. ומאוד מוזר ללכת ברחובות בעיר קטנה בסלובקיה ולחשוב על זה שיש שם מלא גויים שלא יודעים שהם גויים. שהקיום שלהם לא מתייחס אלי. שלא אכפת להם מיהודים או מישראל, אם הם יודעים מה זה יהודים, בכלל. ואולי זה מסביר את הרצון של הישראלים בחו"ל להודיע אחד לשני שגם הם ישראלים, או יהודים. שכולנו ביחד נגד כל האנשים ההם, וזה לא משנה שלכל האנשים ההם לא אכפת מהקיום שלנו בכלל.

בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה
בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה

אני מוצא את עצמי תוהה איפה אני בתוך הסיפור הזה. תייר שרוצה להתחבא ולהבלע, והוא חלק מעם שלא נותן לו להבלע. שמכריח אותו להניח תפילין באמצע תחנת רכבת באוקראינה כשכולם מסתכלים. וללכת עם כיפה ברחוב. ואני בכלל מהזן השני של האנשים. ואולי צריך לעשות עוד חלוקה בעולם: בין תיירים שיודעים מה צריך לעשות, ובין תיירים שלא יודעים. שאבודים. שיש תיירים שיודעים איפה מזמינים רכבות, וכמה זמן לפני, ומאיפה לאן. ואיזה הוסטל ואיזה מלון ומאיזה דרך תלכו ומה צריך לראות ומה צריך לעשות. ויש תיירים שנוחתים ופוערים עיניים. ואחר כך מחפשים מפה שתסביר להם איפה הם. ומחפשים הוסטל והולכים ונאבדים. זו לא אותה חלוקה בין התייר המצהיר לתייר הנבלע. חלוקה אחרת: התייר היודע והתייר האבוד. ואני, תייר אבוד שכמוני, שנאחז בקרנות הקיום של הזהות שלו (נניח, ארוחות בוקר: הצ'כים אכלו נקניק, הספרדיות שתו מיץ תפוזים שכזה, אנחנו אכלנו חביתה וסלט. ולהבדיל, תפילות, שבת, אוכל כשר), הופך להיות משוייך לאלה שיודעים איפה הזהות שלהם ומה עושים איתה. ועם השיוך מגיע הצורך, ומגיעה האחריות, ואולי תשים כבר את הגרביים שלך ותקפוץ לעמדה, חייל.

ג.

לא זיהו שאני ישראלי. רק אחת, תיירת מקליפורניה, שהסתכלה ואמרה: אתה ישראלי, דונט יו? ואמרו: איטלקי. ואמרו: ספרדי, או יווני. ולפעמים גם לא סיפרתי, רק משכתי בכתפיים. ובפאב קטן בבודפשט בחרתי פלייליסט ושמתי את 'שגר פגר' של הבילויים והעברית רעמה באזניים של שני קוריאנים וכמה גרמנים שישבו שם ושתו. ובמקום אחר, באוקראינה, שרנו קריוקי לשירים של הפינק פלויד וקווין, ואני דפקתי באגרוף וצעקתי "יש לי הודעה לעולם: הכל מעולה", אם כי באנגלית, שוודאי נשמעה יותר טוב. וכל המגדל בבל של הזהויות התנקז לידיעת האנגלית, השפה האחת, הדברים האחדים. כך שנגן הרחוב בבודפשט שזיהה את הכיפה של יאיר התחיל לנגן 'הבה נגילה', ולא ידענו לאן להוליך את עצמינו. שהרי היה מקום שרצינו להתנתק, ללכת למקום אחר, להיות מישהו אחר, איזה תייר אוניברסלי לכמה רגעים, והנה הזהות שלנו מושכת אותנו חזרה. מעניין שהקהילות היהודיות שפגשנו היו מאוד בולטות. הכיפה, הציציות, הכיתוב היהודי. אולי כי הם גדלו מראש כמסומנים, כמודיעים על קיומם. ואנחנו, שגדלנו בישראל והכל היה מאוד טבעי ומאוד נכון, וכולם יהודים וכולם אנשי שלומינו, לא רגילים להיות האחר או הזר. להיות תייר אוניברסלי הרבה יותר קל מאשר להיות הפרטיקולרי, זה שחייבים לגבש עליו דעה.

גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.
גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.

 עוד משפט: כמעט כל מי שפגשנו היה נחמד מאוד. האוקראינים, הצ'כים, הסלובקים, הגרמנים. ולאו דווקא בגלל שהם ידעו שאנחנו יהודים, מישראל, והתנחמדו בנסיון לכפר על מליוני היהודים שנרצחו שם לפני שישים שנה (כי איך לא. כי בכל מקום שלט זיכרון, ובכל מקום בתי קברות, והרי הדנובה היפיפה האדים מדם יהודים, ומה). ואולי אדרבה. מסתבר שדווקא הסולידריות הישראלית המפורסמת – היא בכלל סולידריות אנושית. ודווקא הסולידריות הישראלית היא כזו שמופנית פנימה, כלפי עצמה והחברים בקבוצה שלה, ולא כלפי הזרים. אולי, אסייג: אני לא באמת יודע. יכול להיות שיש ישראלים שיסיעו ברכב שלהם תייר לקצה השני של ירושלים רק כי הוא איבד את דרכו. אני פשוט לא מכיר מקרים כאלה. ובכלל רק רציתי להגיד שאנשים בעולם נחמדים, לפחות לתיירים, וזה היה דבר נהדר לגלות.

 ד.

אֲנִי מְגַמְגֵּם אֶת הַמַּגָּע שֶׁלִּי בְּעוֹלָם בְּשָׂפוֹת
שֶׁזָּרוֹת זוֹ לְזוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת.
כְּמוֹ טְפִיחָה קַלָּה עַל הַשֶּׁכֶם. כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל כֻּרְסָה.
כְּמוֹ הַזְמָנָה רַכָּה: אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת.

איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.
איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.