א.
פעם ישבתי בשיעור של אבינועם רוזנק על הרב קוק, והוא הזכיר כבדרך אגב שכל התחום הקרוי 'מחשבת ישראל' זו התמודדות יהודית עם פילוסופיה שבאה מבחוץ. וכשניסיתי לנסח את זה לעצמי, פתאום הבנתי שתיאולוגיה היא תמיד אפולוגטיקה.
אני מתכוון להגיד שניסוח של עמדה דתית הוא תמיד כתב הגנה על אותה עמדה דתית. כפי שניסח ריה"ל בפתיחת ספר הכוזרי: "כתב הגנה על הדת המושפלת". אין זו בעיה מוצהרת, אלא הפניית המבט לכך שניסוחה של העמדה הדתית מנסה להגן עליה – לוגית, רציונלית, פונקציונלית, לא משנה – כך שהעמדה הדתית הקיימת תשאר כפי שהיא, ולא תהיה מאוימת מהדעות שסובבות אותה.
ב.
אני נזכר בעניין הזה בעקבות סדרת המאמרים של מיכה גודמן במוסף 'שבת' (קישור למאמר האחרון שלו) שתכליתה – בעיני – לנסח איזו תיאולוגיה לפינה הסוציולוגית שהמדרשה באלון ובנותיה מגדרות אט-אט. גודמן ניסה לנסח את המצב בצורה דיכוטומית משהו (ציוני מול דתי), ואת הפתרון כתוספת של האחד על גבי השני, ואני חשבתי שהצבת אחד הצדדים כנקודת בסיס (למשל: היות דתי, ועל גבי זה היות ציוני) מחטיאה את ההליכה יחד, כקונפליקט.
רוצה לומר: כאדם דתי-מודרני אני מוצא עצמי גדֵל עם שתי התודעות בו זמנית. האחת אינה תוספת על גבי השניה, אלא שתיהן רצות במקביל. יותר מזה: אני יודע שהן סותרות. אני יודע שהעמדה הדתית אינה עומדת בקו אחד עם העמדה המודרנית, בוודאי שלא בתצורתה הפוסטמודרנית. ובכל זאת אני דתי, ובכל זאת אני פוסטמודרני, רגל פה ורגל שם, וקונפליקט מובנה שאני הולך איתו יום-יום ואיני מכריע בו. כשגודמן מציב עמדה אחת כבסיס ואת השניה כהשלמה, הוא מפספס פה משהו עקרוני.
לא שיש לו ברירה.
ג.
דתיות לייט (ומסורתיות), לפי מיטב הבנתי, היא אחת משתי אפשרויות.
הראשונה, הרגע בו אדם מבין שהוא חלש ולא מתיימר לקיים את כל המצוות, אך מכיר בהיותם מצוות, קרי: ציוויים מחייבים. שמירת נגיעה זו דוגמה נהדרת, כיון שהיא רלוונטית לכמות יפה מהנוער הדתי לאומי. רובם יודעים שאסור, רובם ממשיכים לגעת בכל זאת.
זה מקביל למסורתיות ה'אותנטית' (איזו מילה מעצבנת) שמציג יהודה יפרח (יש לו גם מאמר על זה). לדבריו, זה אינו מצב אידיאלי, אך ניתן לכבד אותו, כיון שהוא לא מערער את יסודותיה של הדת.
השנייה, מצב בו אדם מבין שהדת חלשה. כלומר שאבן יסוד (שמרנית) כלשהי התערערה בו. לשיטתו של יפרח זה מצב מסוכן, כיון שהוא חותר תחת הדת.
לעניות דעתי, הרגע בו הדת מאבדת את תוקפה כיחידה קוהרנטית מוצקת, וחלקים ממנה הופכים להיות יחסיים, נתונים לשינויים או שגויים (נניח, ציוויים שביסודם מונעים מדעות שובניסטיות), זהו רגע בו תפישת העולם כולה קורסת. לא רק אותה אבן (נניח, שמירת הנגיעה), אלא התפישה כולה.
ד.
התנועה הדתית-לייט שבאה לאחר הרגע הזה, אם כן, אינה תנועה של שלילה, מעין 'אני מוריד את שמירת הנגיעה מסך המצוות', אלא תנועה של חיוב: הדת כולה אינה תקפה, אבל מאהבת ה' אני מעמיד על תילן וממשיך לקיים את כל שאר המצוות.
במילים אחרות, היציאה נגד הדתיים-לייט אינה רק יציאה נגד מאמינים שעושים לעצמם הנחות (האפשרות הראשונה), אלא גם נגד כופרים שמקבלים על עצמם מצוות (האפשרות השניה). היציאה נגדם לא בהכרח תחדיר בם יִראה ותחזיר אותם לחיקה של הדת, אלא להפך – תעביר אותם צד.
כמובן, השימוש במילים 'מאמינים' ו'כופרים' הוא קצת דיכוטומי. אין כאן מטרה לבצע את החלוקה, אלא להבין את התנועה. ויש הרבה חיפוש ותעיה וחוסר הבנה ואי ידיעה.
ורק המחשבה כאילו זה תהליך שולל, מפספס את החיוב שיש פה: אנשים שמחפשים את אלוהים בחייהם ומוצאים אותו במסורת אבותם. וזה נכון לא רק לדתיים לייט, אלא גם לחילונים שבאים ללמוד במכינות ובבתי מדרשות. ובכלל, את הרגע שבו הדת עוברת בדיוק את השינוי הזה, מ'יראת ה" ומ'דת שבבסיסה חוק', לדת שנצבת על התחושה הרוחנית, ויסודה הוא אהבת האל, הרצון להיות דתי והבחירה בכך.
[וראה את ההערה בשוליים, בסוף הרשומה]
ה.
ההבדל המרכזי בין 'דתיות לייט' שמנוסחת היטב (סטייל מיכה, נניח, כלומר לאיזו נקודת ממשק בין החילוניות והדתיות) ובין המסורתיות, הוא בשאלה שמוצבת לפני הדתי לייט, ודורשת ממנו לצאת לקראת הגנה על צורת החיים שלו, וממילא לניסוח אפולוגטי של התיאולוגיה.
אני אגיד את זה אחרת: כאשר אדם חי את חייו, הוא, בפשטות, חי את חייו. השאלה 'מי הוא' אינה מאוד רלוונטית, כל עוד היא לא נשאלת. ברגע בו הוא נתבע להסביר מדוע הוא חי את חייו כפי שהם, כלומר מדוע הוא לא מספיק דתי או מספיק חילוני, הוא יוצא מה'הֶיות', ומתבונן על עצמו מבחוץ. כשהוא מנסח את זה, השפה מקבעת את המקום בו הוא נמצא. המאמר לא מנסח את חייו כפי שהם, בגלל שאין לו את היכולת. כשאמרתי שאין למיכה גודמן ברירה, זה מפני שהוא צריך לנסח משהו. הקיום הסתמי, של אנשים שלא מקיימים את כל המצוות (שהיה, הלא בכל שנה), נדרש פתאום לתיאולוגיה משלו.
כלומר, המסורתי 'חי', בלי התנסחות, צורת חיים שיש בה מן החול ומן הקודש. הדתי לייט נדרש למצוא לעצמו תירוצים, מנוסחים היטב או עילגים, מפני האורתודוקסיה ומפני החילוניות ומפני המודעות העצמית.
אולי החידוש של המדרשה באלון אינו בשיח בין שני הצדדים, אלא בנתינת לגיטימציה לחוסר הגדרה. כלומר, להיות מוגדר כ'לא מוגדר'. מרחב שהוא דינמי, אפילו לימינאלי. הזרם הוא מרכזי לא מפני שהוא נקודת מפגש בין שני צדדים שמעיזים לשלב דברים נוספים, אלא מפני שהוא מהווה בית לרבים החשים שהם חסרי בית. שאין להם בסיס (דתי / חילוני), שיצאו ממנו או שהגיעו אליו.
במילים אחרות, המדרשה והחברה סביבה היא מקום שבו לא שואלים אותך 'האם אתה דתי' או 'חילוני', כשהאדם לא ניצב בפני שאלה הוא יכול פשוט לחיות את חייו. מותר לו להשאר במצב הלימינאלי, לא כאן ולא שם.
ו.
הבעיה במצב הזה הוא שאין לו קצוות. זה יוצר מרחב מאוד נוח, מאוד מאפשר, שאין לו את התהומות ואין לו את ההרים. החוויה הדתית לא נוכחת בו, היא לא שיאה של הדת. אין זה מקרי שאלוהים לא נוכח בשלשת המאמרים של גודמן; הוא לא יכול להיות נוכח, הוא יותר מדי תובע. קשוח, באיזשהו מובן. מן דמות אב קשיחה שאפשר להתמודד מולה, להתווכח איתה, לצעוק עליה. החוויה הדתית שמוצעת היא מן גרסה לעוסה, מעובדת היטב, של התהום אליה נופלים החוזרים בשאלה (אדם שגדל בחברה כזו ויוצא בשאלה, לא נופל לתהום), או השיא הרגשי אליו מגיע המאמין בחוויות הדתיות שלו (ההתרגשות הדתית, נניח, ביום כיפור).
אני אדייק: הבעיה אינה בדתי שיוצא מעמדת ה'דתי' שלו, ועובר להיות דתי לייט מאהבת ה', אלא בבנים שלו שיגדלו בחברה שאין לה קצה. שאין לה למה להתנגד. הייתי רוצה מאוד להגיד שאפשר שתהיה עבודה מאהבה ללא עבודה מיראה, אבל חוששני שבמרבית המקרים לא תהיה אהבה בכלל. זה קצת חוזר לשאלת ה'מה ישרוד', והאם תפישה דתית-לייטית יכולה להתקיים בפני עצמה. כמדומני, לצערי, שלא. עמדה 'רכה' כזו, שאין לה אל מה להתנגד (כלומר שהיא לא עומדת מול הדת ומתנגחת בה), אין לה עמידה בפני עצמה. אם היא מוגדרת כפסיחה על שני הסעיפים, הרי שבהעדר שני הסעיפים אין לה קיום.
כלומר שחייבת להיות עמדה דתית 'קשיחה' בשביל שתהיה עמדה דתית 'רכה'. זה יכול להיות דתי שהיה בתלמוד תורה ויצא מזה. זה יכול להיות קהילה שלימה שנעה ביחס לחברה הדתית עצמה. זה יכול להיות גם חילוני שמוצא את עצמו מתקרב לדת או לאלוהים, ורוצה לשמור את המקום שלו ביחס לזה. כך או כך, המיינסטרים ישאר מיינסטרים, והמרחב הלימינאלי ימשיך להיות כזה רק כשיש לו מרחבים משיקים.
ז.
בבית הכנסת החביב עלי יש פינת דיבורים מכובדת מאחור. כשאני חושב על זה קצת, נראה שפינת הדיבורים חביבה עלי אפילו יותר מאשר בית הכנסת עצמו, שהוא שורות שורות של מושבים כבכל בית כנסת. זו בעצם רחבה גדולה, עם מחיצה דקה בינה ובין אולם התפילה עצמו, שבה אפשר להסתובב עם סידור ביד ולפטפט עם חברים, תוך שאתה מקשיב בחצי אוזן לתפילה (המסורתית) או לדבר התורה (הבנאלי).
לפעמים אני נלקח לבית כנסת אחרים, שבהם אנשים רוצים להרגיש מחוברים יותר לתפילה ולאורחות חייהם, והם יושבים ושרים כל חלק בתפילה שניתן לשיר ואומרים דברי תורה רוויי משמעות קיומית, והתפילה היא כמעט מסורתית, והמנגינות הן כמעט המנגינות הנכונות, וכל החלקים המסורתיים נראים כאילו הם נזרקו לאי בודד כשהיו בני עשר והם מנסים בכל כוחם לשחזר את המסורת בה גדלו, אבל אף אחד לא העביר להם את המנגינה הנכונה של הקדיש וזה יוצא להם בערך ועל פי הזיכרון.
והמקומות האלה לא נוחים לי קצת. לא בגלל הכוונה כמו בגלל ה'כמעט' הזה. ולא בגלל ה'כמעט' הזה, כמו בגלל זה שאין להם שום מקום מאחורה שאפשר לעמוד בו ולדבר על הרכב החדש של מושקוביץ'. וכולם שרים בבת אחת ובשביל לדבר אתה צריך לצאת החוצה ואז אתה לא שומע את התפילה. בקיצור, בשביל להיות חלק מהתפילה חייבים להיות בפנים ולשיר שירה בציבור, קדושה במנגינה של טיטאניק.
ואני, אם תסלחו לי, אוהב את זה שאני לא צריך להתפלל בעצמי בשביל להיות חלק מהתפילה, ואני אוהב את זה שאני יכול לעשות מה שבא לי בבית הכנסת ועדיין להכלל בתוך ההתרחשות, כלומר שיש ציבור ומסורת שאוספים אותי איתם לא משנה מה. הקיצור, אוהב להיות בצד ולהרגיש חלק, להיות בלי ולהרגיש עם.
וככל שאני חושב על זה יותר זאת נראית לי מטאפורה מושלמת ליהדות ולמסורת ככלל.
——–
הערה בשוליים:
[א]
שמעתי בשם פרופסור שלום רוזנברג – ואולי לא היה זה הוא? – שאדם מאמין באמונה שלימה פעמים בודדות בחייו. כל שאר הפעמים, אמר הפרופסור, הוא רק נזכר באותם רגעי אמונה קטנים, אומר לעצמו שהיו פעמים בהם האמין, היה רגע שבו הלך ברחוב והרגיש שיש אלוהים, וברגעים האלה הוא נאחז כשהספק מטפס בליבו. ואם יותר לי להוסיף: יש רגעים שאפילו את הזיכרון עצמו אינך זוכר. זוכר רק את הפעם הקודמת שנזכרת, וגם היא הולכת ומתעמעמת.
[ב]
שכן תחושה אינה תשובה: היא אינה עונה לשאלה, ואינה מוכיחה בהוכחות מוצקות ובראיות ברורות את קיומו של האל. היא הרבה ולא כלום: רעועה, זמנית מאוד, תלויה בזמן ובמקום. והרי האדם אינו פסל, והוא משתנה וגודל ולומד דברים חדשים ומתחיל לראות את העולם בצורה אחרת, וגם העולם משתנה אט אט מול העיניים, הרֵי.
וכך קורה שהולך אדם בעולם ולא רואה בו את אלוהים. הצורה בה קוראים את העולם, מחברים אירוע לאירוע, מספרים סיפור – אלוהים לא נוכח בה. והאדם מסתכל על ניסים ולא רואה בהם יותר מצירופי מקרים. הוא מסתכל על הטבע, ולא רואה 'מה רבו'; הטבע כמנהגו נוהג. הזמן עושה את שלו, ההיסטוריה מתגלגלת לאיטה, ואין אלוהים ואין תורה מהשמיים, אין השגחה פרטית, אין גן עדן ואין גיהנום, ובעוד כמה שנים – ואין זה משנה כמה – לא יבוא שום משיח ויפתור את הסכסוך. אין דבר מכל זה. העולם בודד מאד, ריק מאוד, חסר ממשמעות, ובעיקר – לא אומר דבר.
[ג]
אלחנן ניר כתב את זה יפה בשירו 'אין אלוהים עמדי':
"יוֹם שְׁלִישִׁי אֶחָד בַּמָּפָּח הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַקַּיִץ
לִקְרָאת הַצָּהֳרַיִם שַׂמְתִּי לֵב:
אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.
…
לֹא הָיְתָה חֲרָדָה. אֲבָל פֶּתַע קְרוּם הַסּוֹד הַדַּק
הָלַךְ מִמֶּנִּי וְלֹא הוֹתִיר אֲפִלּוּ נֶשֶׁל,
וְהָיִיתִי לְבַד.
אֲפִלּוּ לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו וְהָיִיתִי נִבְהָל."
[ד]
זו לא שאלה.
שאלות אמוניות ימצאו להן תשובות. תמיד. והן יהיו תשובות נכונות וצודקות, אבל צדק אינו העניין כאן, וגם השאלה אינה העניין. ואפילו שמירת מצוות והדת והתורה אינם העניין, כי מה עושים בלי תחושת הנוכחות שעומדת מאחור, ואיך אפשר לשנות את המבט בו רואים את העולם. מובן, אי אפשר להתיימר ולהגיד שאֵין אלוהים. לא באמת. בוודאי שלא להוכיח דבר שכזה. יתירה מזאת: אולי יש, אולי אין, לא זו הנקודה. הנקודה היא איפה הוא בחיים שלי. ואפשר רק להגיד; אצלי אין. אני לא רואה אותו. אתה יכול להצביע, ואתה יכול לספר לי כמה אתה רואה אותו בכל דקה מחייךָ, ואיך כל העולם מוכיח את קיומו וכן הלאה. אבל זה לא ענין של הוכחה. אני מביט, אתה מבין? מביט, ולא רואה.
והנה, יש ומגיע הרגע בו אנשים עומדים מול עצמם ומכירים בזה. הם אומרים: גדלנו בתוך מערכת דתית, חונכנו על ברכי האמונה, האידיאולוגיה, התיאולוגיה, קראנו ושנִינו, אנחנו מכירים את ההוכחות ואת הספרים, ועדיין אין אלוהים בקירבנו. אולי אין בכלל.
מה עכשיו.
[ה]
כאן, בבחירה הזאת להיות דתי בכל זאת, כאן נכנסת האהבה.
—————–
(זו טיוטא שמנסה להתנסח. מוזמנים לעזור לה).
וגם זה קשור: הרהור על הכיפה
הכריכה האחורית 