הרהור על פנטזיה אורבנית

פנטזיה אורבנית, אומרת ויקיפדיה (באנגלית), היא תת ז'אנר של ז'אנר הפנטזיה: סיפור בעל עלילה פנסטית שמתרחש בסביבה אורבנית. הפנטזיה האורבנית יכולה להיות בעולם מקביל, פנטסטי, או בעולם הנוכחי. יכולים להיות גם שני עולמות מקבילים באותו סיפור (עיר תחתית ועיר עילית, נניח, כמו 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן). מה שמגדיר את תת הז'אנר הוא ההתרחשות שלו בסביבה אורבנית, עירונית.

האורבניות היא תהליך של השתלטות על הטבע. בעוד ששיטות מגורים אחרות השתמשו בטבע בתור המרחב שבתוכו הם פועלים, הרי שהעיר מהווה את המרחב של עצמה. כך, למשל, יער ירושלים מקיף את ירושלים, אבל תושבי ירושלים אינם מונחים בתוך הרי ירושלים, אלא במין בועה עצמאית שחוטים מחברים בינה ובין בועות אחרות. קיבוצים, למשל, אמנם לוקחים את הטבע סביבם ומעבדים אותו (באמצעות מטעים, שדות וכדומה), אבל תושבי הקיבוץ מונחים בתוך ההקשר של המרחב סביבם. תושבי העיר מונחים בתוך העיר. לא מעט אפשר לראות את אזורי התעשיה של העיר כמעין חיץ בינם ובין העיר עצמה.

הפיסקה הקודמת אינה קביעת עובדה מוצקה. יער ירושלים הוא המקום אליו אני יוצא כשאני רוצה לנשום אויר, ואני מניח שעוד רבים מתושבי ירושלים עושים כך. אני רק מנסה להצביע על המיקום של העיר במרחב, כגורם שמשתלט על המרחב סביבו ויוצר לעצמו אוטונומיה. הטבע בתוך העיר נמצא בתוך אזורים מוגדרים: גני שעשועים, פארקים, מסלולי ריצה ורכיבת אופניים. סביב כל עץ ברחוב יש בועה קטנה של אדמה בתוך מרבד האספלט, אבל האספלט עצמו – שמכסה את האדמה ומיישר אותה – מהווה הדוגמה המושלמת להשתלטות על המרחב.

עליית הערים התחילה במאה העשירית, אבל במידה רבה אפשר לראות את העיר המודרנית כסינקדוכה של המודרניות עצמה: הצורה שבה האדם מסדר את המרחב סביבו כך שיהיה לו יותר נוח ופחות מאיים. העיר משתמשת באמצעים טכנולוגיים כמו פנסי רחוב, ברזים עם מים, מערכות ביוב וחשמל, כבישים, רמזורים וכדומה. אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, התהליך הזה הוא גם סיפורם של הפילוסופיה והתרבות האנושית בכלל.

סדר לעולם אינו מושלם. הוא מסתיר את האש, אבל לא מכבה אותה. מתחת לנסיון לסדר את העולם מבעבע העולם עצמו, כשמדי פעם הוא פורץ ומערער את הסדר הקיים [אפשר לראות את הטרור – כלומר, את הדימוי של האִיוּם – בתור דוגמה לערעור סדר, החושף את השבריריות של החיים ה'בטוחים']. גם הערים הן סדר, אבל הן לא באמת מצליחות לכסות את מה שנמצא מתחת; תאונות מתרחשות למרות הרמזורים, סופות שלג משתקות את מערכת החשמל, ובאזורים מסוימים בעיר פושטת העזובה והמושלמות של העיר נסדקת לרגע. פירוק הסדר, או פירור האשליה הזאת, היא אחת הצורות שבהן ההגות הפוסט מודרניסטית עובדת. הדהקונסטרוקטיביים, הקריאות הפוסט סטורקטורליסיות, אסכולת פרנקפורט – כולם התעסקו באותו נסיון ביקורתי של מבט על הסדר הקיים ונסיון לפורר אותו או להצביע על הכשלים שלו.

כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה
כריכת 'לעולם לא עולם' של ניל גיימן, הכוהן הגדול (והאובר-רייטד) של הפנטזיה האפלה

בשביל להבין את הקשר בין זה ובין פנטזיה אורבנית כדאי לחשוב על ז'אנר הפנטזיה בכלל. חלוקה מפורסמת בין פנטזיה למדע בדיוני (להלן: מד"ב) מכניסה את הפנטזיה אל העבר, אל ימי הביניים, ואת המד"ב אל העתיד. חלוקה אחרת מסווגת את הפנטזיה באמצעות שימוש בקסם כדי להסביר תופעות על טבעיות, בעוד שהמד"ב משתמש במדע בשביל להסביר אותן. חלוקה שלישית טוענת שהפנטזיה מייצרת עולם מקביל, קסום, בעוד שהמד"ב מתרחש בעולם שלנו. אני לא חובב גדול של חלוקות לז'אנרים – הם טובים בעיקר כדי לתת לקורא מושג על העולם שבו הוא נמצא, ובשביל לתת לכותב קיצורי דרך (אני כותב 'אלפים', והכל יודעים על מה מדובר) – אבל למרות זאת, אפשר לראות שכל החלוקות סובבות סביב אותה נקודה.

הפנטזיה עובדת באמצעות קסם. הקסם אינו מוסבר, הוא נמצא באויר, באדמה, ביקום כולו. במובנים אלה, היא לא אנושית. כלומר, יותר משהפנטזיה מדברת על האנושות (הגיבורים שלה, נניח), היא מדברת על העולם שאותו היא בוראת. המדע הבדיוני עובד באמצעות מדע: הוא מסביר שינויים במציאות ומנתח אותה. כלומר, הוא מדבר על האנושות. מהסיבה הזאת לפנטזיה יש גיבורים הרבה יותר מגניבים; הם לא צריכים להיות אנושיים (במובן האפור של המילה), כי המוקד הוא העולם. המד"ב משתמש הרבה יותר בגיבורים אנושיים, דומים לנו, כיון שהוא בוחן איך האדם מתפקד (ואולי המילה היא 'כובש' או 'משתלט על') בעולם.

[אני חושב שכדאי להכניס, בהערת אגב, שלרוב – הפנטסיה הרבה יותר משמרת תפישות קיימות (נניח, חלוקות מגדריות) מאשר המד"ב. במובן הזה היא יותר 'מסורתית', לטוב ולרע.]

כמובן, בסופו של דבר כל הסיפורים הטובים עוסקים באדם, ולא בעולם שסביבו. ויותר מזה: כל החלוקות, גם החלוקה הזאת נופלת באזורי הסְפָר שלה. 'כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, אי אפשר להבדיל בינה ובין קסם', אמר פעם ארתור סי קלארק, וזה נכון גם על קסם שמוסבר יותר מדי, עד שהוא הופך להיות טכנולוגיה. כך או כך, פנטזיה אורבנית היא אחד מאזורי הסְפָר של אותן חלוקות: מצד אחד היא פנטסטית, היא אינה מוסברת. מהצד השני היא מתקיימת בסביבה אורבנית, כמעט 'מדעית'. אולי זו הסיבה שהיא מעניינת כל כך, ואולי זו הסיבה שפנטזיה אורבנית היא, לרוב, אפֵילה.

חלק מה'קסם' הוא הנכונות להותיר את העולם לא מוסבר. 'איך עשית את הטריק הזה?' שואל אותי אחי הקטן, ואני אומר 'קסם'. זה להשאיר את המסתורין כמסתורין. להכיל אותו. הפנטזיה האורבנית היא אותו העולם שרוחש מתחת לנסיון שלנו לסדר אותו. הלא ידוע בעולם מוכר כל-כך. העיר נתפשת, לרוב, בתור משהו מאוד אפל, מאיים. דווקא כיון שיש לה חזית מוצקה כל כך, מי יודע מה היא מסתירה מתחת. תחשבו על גות'הם סיטי של באטמן (לכאורה עיר ממשית), שיונקת, כמו כל הערים האלה, מדימוי העיר (המד"בי) ב'מטרופוליס' של לאנג: מתנשאת, עמוסה, מבלבלת מאוד. ברגע שאנחנו מכירים בעובדה שהיא לא באמת מובנת לנו, שיש פה משהו פנטסטי, קשה מאוד להמלט מהתחושה המאיימת שלה. כלומר, העיר עוברת טרנפורמציה לכדי עולם מומצא, והסיפור (כפי שכתבתי למעלה) מדבר על העולם אותו הוא בורא. לא סתם קוראים לזה 'פנטזיה אורבנית' – כשהמיקוד הוא על המרחב, לא על הגיבור.

אנחנו נוהגים לשייך את הקסם לסרטי דיסני, או לז'אנר הפנטסטי באופן כללי: לפיות, מכשפות, קוסמים. לכל היותר, לגיבורי על. אבל בימי הביניים (נניח, ובוודאי לפני כן) העולם ממילא לא היה מסודר: היער התממש מעבר לגדר, ילדים מתו באקראי, דברים מוזרים התרחשו בכל מקום. את אלה קשה לנו לראות בעולם אורבני ומודרני כשלנו. אבל קסם הוא הרבה יותר מזה: הוא הנכונות להניח לעולם. להשתאות מולו, לפחד ממנו. הפירוק הפוסט מודרניסטי של אשליית הסדר מאפשר לנו להשתמש שוב בקסם, ואחת הדרכים שבהן זה קורה היא הפנטזיה האורבנית. זה, בעצם, הפוך על הפוך: כמו הפוסט סטרוקטורליזם, להראות את נקודות הכשל של העולם המודרני. אבל, בניגוד מוחלט אליו, למלא את נקודות הכשל האלה בקסם.

אנחנו חוזרים לאותה נקודת מסורתיוּת שהוזכרה לעיל, לטוב ולמוטב. ולמרות זאת, בניגוד לפנטזיה קלאסית, משהו בפנטזיה האורבנית מפוכח הרבה יותר. לכן הוא משיק, במקומות רבים, לסיפורי אימה (שגם הם מתרחשים במקומות 'מוכרים). אני מתכוון להגיד שחלוקות מגדריות, נניח, נשברות פעמים רבות. יש לא מעט גיבורות, ולא רק גיבורים. כלומר, זו אינה נסיגה אל הרתיעה מהחידוש, אלא נסיון להשתמש בקסם גם במציאות עכשווית.

וגם:

גילי בר הלל על פנטזיה אורבנית. 1, 2

וכמה סיפורים

ניל גיימן; 'מזכרות ואוצרות, סיפור אהבה'

ניל גיימן; 'המחיר'

קלי לינק; 'כובע המומחה'

קלי לינק; 'ארנק הפיות'

איך שמחתי על הגשם הראשון

א.
יותר מדי זמן לא ראיתי חדי קרן.

ב.
באחד השיעורים שלנו בקולנוע הסביר המרצה מה זה קולנוע אוונגרד. הוא אמר: קולנוע זה שילוב של קול ותנועה. והבסיס הצילומי הוא, כמובן, היסוד. כי יש סרט אילם, אבל בלי תמונה זה לא סרט. והאוונגרד מתעסק בתנועה הזאת, מנסה לבודד אותה ולבחון אותה. כלומר, שאין סיפור. או לפחות שהסיפור הוא לא המוקד. ופתאום הבנתי שיש הרבה סיפורים שגם ככה. אבל במילים. שהם בוחנים את השפה, לא את מה שהיא אומרת.

ג.
לפני ארבע שנים קראתי ספר, אני חושב שזה היה 'חוק הקוסמים הראשון', ופשוט נשאבתי לתוכו. וזו הייתה הפעם האחרונה שנשאבתי לספר. היו אחריו עוד ספרים שמצאתי את עצמי נהנה, או מזדהה, או אומר שזה ספר טוב. אבל נעלמה לי תנועת ההזרה הזאת, שאתה בעולם אחר למשך, לא יודע, שש שעות, ופתאום חוזר למציאות היומיומית ומסתכל החוצה ורואה שחושך בחוץ, ואומר: רגע, זה לא המציאות שלי. איך חושך בחוץ. מה אני עושה כאן על הספה.
אני בכלל קוסם.

ד.
יש ויכוח, אינסופי, על ההבדל בין הפנטזיה למדע הבדיוני. איפה הגבול. יש דברים שברורים לכאן, יש דברים שברורים לצד השני, אבל מה מפריד. ומעבר לזה שהדיכוטומיה הזאת מיותרת – כלומר, למה זה משנה? – אולי אפשר לומר שהפנטזיה מציגה עולם עם חוקים אחרים, ולא מתיימרת להסביר את אותם חוקים. היא לא שואלת את עצמה 'איך הם ייתכנו, והרי העולם לא ככה'. היא לוקחת גיבור, וזורקת אותו לעולם, ואומרת: שמע נא, הארי פוטר, או בילבו באגינס, או רייסטלין, או מי-שלא-תהיה. הנה עולם חדש, אתה צריך לגלות אותו. צא להרפתקה. וגם אנחנו הגיבור ההוא, בילבו, שבתוך תוכו רוצה להיות עם מטפחת האף שלו והקומקום ובמקום זה הוא מתחבא במרתפי האלפים מתחת לנהר ומתגנבים למערת הדרקון.

והמד"ב הוא להפך: הוא מסביר. משתמש בכלי המדע. כמובן, הוא יכול לנוע על הציר שבין 'קשקוש פסבדו-מדעי' ובין 'מימוש סיפורי של תיאוריות פיזיקליות', אבל העולם הוא אותו עולם, וההזרה נעשית לאדם. זה העולם שלנו. זה לא משנה אם זה העולם שלנו בעוד אלפי שנים, כמו 'המוסד והאימפריה', או העולם הנוכחי – המרחב אותו מרחב, רק הזמן אחר. העולם הוא העולם המוכר, ואנחנו משנים אותו בשביל לבחון את האדם: מה יעשה אדם שמבין שהעולם בו הוא עומד הולך לכליון גמור. מה יעשה אדם שהשמיד בזה הרגע גזע שלם. מי אנחנו בכלל. מה אנחנו עושים כאן. מה ההשלכות של המעשים שלנו.

ה.
אולי אם בוחנים את השפה אי אפשר באמת לבחון את הקיום. כמו כתובית באמצע סרט. יותר טוב, כמו משחק עם המצלמה, עם הזויות, עם התנועה, עד פתאום אתה נזכר שאתה צופה. שיש אולם קולנוע. שיש לך גוף שהוא לא הגוף של הגיבור. האשליה נהרסת. אתה מבין שאתה לא שם, בארץ התיכונה, חווה הרפתקאות נועזות. מבין שאין קיום באמת, שיש רק שפה.
אני לא חושב שזה העולם שאני רוצה לחיות בו.

ו.
אבישי עברי כתב לפני כמה שבועות במקור ראשון על איך אנשים מצליחים להיות ציניקניים בפייסבוק, להמציא המון אמירות של מטא-שפה, דווקא בזכות השטף המילולי שמתעסק כל הזמן באותן נקודות. ואני כל הזמן חושב כמה שקר יש במילים האינסופיות האלה, שנעלמות אחרי זמן. איך הם ייצוג שהוא לא באמת ייצוג. סימולקרה. הצבעה על השיח, לא על המהות שלו. מאוד קל להיות ציניים כשרואים שכולם אומרים אותו דבר במילים שונות. ככה עובדת קלישאה, ואין קל מלצחוק על קלישאה.

ז.
אני חושב הרבה על חדי הקרן האלה. והקנטאורים. וגם על כמה פיות.
פעם הם היו כאן בהמוניהם, ומה עכשיו.

ח.
בשבת הלכתי עם האחיין הקטן שלי ברחוב ופתאום התחיל גשם. והיה אפשר לראות איך זה חדש לו לגמרי, כל הקונספט הזה של מים שיורדים מהשמיים. שפתאום אפשר להיות רטוב בבת אחת. אפילו שהעולם רחוץ. כמו רגע ההולדת של המראה הנושן, רק שאפשר להניח את האצבע ולהגיד: כאן. זה כאן. ואיך שתראה לו את הרגע הזה, ככה הוא יהיה לתמיד. אז הלכנו וקפצנו קצת בשלוליות, ושרנו בגשם. ורקדנו, למרות שהוא לא אוהב. רק קצת, שידע שיש כאלה שרוקדים בגשם. אולי גם הוא יהיה פעם אחד מהם.

ט.
אני עושה עבודה מעשית בכיתת מב"ר. כלומר, החבר'ה הפחות חנונים בבית הספר. ואני צופה בהם קוראים ספרות לבגרות, ואת המורה שלהם מלמד אותם סיפורים ומעשי חכמים, ואפילו מלמד אותם בעצמי. וביום שישי לימדתי אותם שיר של לאה גולדברג, והיה אפשר לראות איך הם נכנסים לתוך הטקסט. איך מתווכחים איתו, לא מסכימים, אומרים 'צודקת' או 'טועה', מנסים להבין למה זה ככה. כלומר, באמת חיים את הטקסט.

י.
לאחרונה הרבה עולה בי הסתיו.
כשאני כותב על זה אני נרעד קצת, כי בכל זאת, סתיו, ובין כל ההתחלות החדשות והגישושים הנבוכים יש רוח ירושלמית שעוטפת כְּסוּדָר את הבניינים. ובצמרמורת הזו אני מחפש בין השדרות העוטפות את הר הצופים מכל קצותיו אם יש עוד עצים אדומים בעולם. חושב: אולי כמו שיש מחפשי זהב בעולם. וזה הרי מקצוע, מחפש זהב. והוא הולך וחופר בהרים ומסנן נהרות, אולי צריך שיהיה גם איזה מחפש שלכת. אחד שילך ברחוב ויסתכל בצמרות העצים וישאל מהם להיות אדומים קצת. קצת בוערים באש אחרונה לפני היובש ולפני הנשירה, שיהיה מישהו שיְיַחֵל לַבּוֹהַק הזה.

[חשבתי בהקשר אחר: איך חורף תמיד מעלה את כל הרומנטיקה שבי]

יא.
בכלל רציתי לכתוב שיש את כל הסטיקרים האלה, של 'אני מאמין בפיות', ו'יש קסמים בעולם'. להגיד שאנחנו מוגבלים, שיש איזשהו מקום שלא מצליח להכנס לתוך השפה שלנו. כמה שאנחנו חושבים, לפעמים, שהשפה והקטגוריות המחשבתיות מצליחות לכנס תחתן הכל — והרי זה לא אפשרי. והרי כל תופעה היא פרטית, ייחודית כמו הגשם הראשון, וזה אנחנו שמכנסים אותם יחד. ואת מה שלא נכנס לתוך הקטגוריות ולתוך המובנוּת אנחנו מכנים, לפעמים, בתור 'קסם', ולפעמים בתור 'אלוהים'. וצריך, אני חושב, להכיר בעודפות הזאת. שהתופעה תמיד תכיל יותר מהתיאור שלה. שמערכת יחסים לא יכולה להיות טקסטואלית. שחייבת להיות ממשות בעולם, שאפשר לשקוע אליה כמו בכורסה רכה.

יב.
אולי, בעצם, אני עדיין רואה חדי קרן, פשוט לא מבין שהם כאלה.

—————-

נספח

גֶּשֶׁם בִּירוּשֶָׁלַיִם. שְׁנֵי אוֹהֲבִים עוֹמְדִים
תַּחַת הָעֵץ לְמַחֲסֵה. הֵם אוֹמְרִים:
לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם כְּמוֹ לַאֲחֵרִים.
וּכְשֶׁיִפָּסֵק הַגֶּשֶׁם הוּא יַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת
רַק עָלֵינוּ מִן הֶעָלִים.
לְהַזְכִּיר.

(יהודה עמיחי)