דוגמה צנועה לחוסר התועלת שבזיכרונות מסוימים

[שם פרטי] הוא אדם כותב. לפני כמה ימים העורך שלו נפטר. הוא היה אדם מיוחד מאוד, ועשה דברים חשובים מאוד בהיסטוריה הציבורית כמו למשל [הכנס דוגמה כאן]. בשבעה אמרו לו כולם שהוא צריך לכתוב על זה [מחזה, תסריט, סיפור קצר, רומן, מסה שתתפרסם בבמות נחשבות ברחבי העולם נניח הניו יורקר]. אתה היית איתו הכי הרבה, הם אומרים. ובכן, זה נכון. הם היו ביחד [הכנס כאן מספר שעות]. על כן, עם תום השבעה[1], הוא יושב ליד השולחן ומנסה לכתוב את חייו של העורך ולהעביר איך הוא היה אדם מיוחד כלומר נדיראבל כל מה שהוא זוכר זה איך פעם אחת הוא [העורך] ישב ליד השולחן וחיטט באף והוא [הכותב] ראה אותו מהצד. אי אפשר לכתוב על זה שאדם מחטט באף.

תמונה חדשה
קטע שכתבתי לקטלוג התערוכה 'שם שם' שמוצגת בבית אבי חי בירושלים ותיסגר ב13.8. הקטע מתייחס ליצירתו של עומר בן צבי, 'ימית'.

יש לו [לכותב] עוד זכרונות: העורך שותה קפה נטול קפאין. העורך משחק סוליטייר במחשב. העורך אומר לו על דבר מסוים שהוא לא טוב. הוא כותב את כל הזיכרונות על הדף ומסתכל עליהם ולא יודע מה לעשות איתם. הוא שומע את הקול של העורך רועם בתוך האזניים הפנימיות שלו ונוזף בו זה לא סיפור, זה לא סיפור, אי אפשר לכתוב דבר כזה. קהל הקוראים מצפה שתאסוף את הכל [החיים היקום וכל השאר] לתוך נרטיב הגיוני עם מוסר השכל ותחושה שמאדם כזה יש ללמוד. זו דוגמה לחיים. אבל מה דוגמה לחיים באדם שאוכל גלידה והגלידה מטפטפת לו על החולצה [זה היה בשישי ביוני. הכותב זוכר]. סך הכל הם בילו יחד [הכנס כאן מספר שעות] אבל כל זה לא מצליח להתנקז לכדי משהו קוהרנטי, מוצק, אחיד.

בייאושו, הכותב זורק את הדפים לפח הניירות וכותב מחדש היסטוריה חלופית רווית תשוקות, מאויים, עמידה אסטרטגית בנקודות הכרעה בהיסטוריה הציבורית. אנקדוטות קטנות ומשעשעות שנותנות תחושה שהאדם החשוב היה גם אדם ולא רק חשוב. הוא ממציא משפטי פאנץ' ליין ועליונות מוסרית שהופכת את האדם המיוחד מאוד לדמות מיתולוגית שהציבור הישראלי ראוי לו שיכיר בה. אחר כך הוא מפרסם את זה בתור מסה בתרבות וספרות ומייעד לה קווי מתאר בסיסים לרומן ביוגרפי עב כרס. מוסר ההשכל של כל האנקדוטות ושל הסיפור הכולל מתנקז אל המשפט שאמר המנוח לפני המוות וגם דומה למדי ל[אחת מאבני היסוד של תרבות המערב מהצד ההומני שלה, כלומר כינון מחודש של אחת ההבניות החברתיות המקובלות], וכך ראוי שיהיה.
——————

[1] כך גם מדגים עומר בן צבי ביצירתו 'ימית': חיים שלמים בעיר אחת מונצחים לפריימים שמעצבים זיכרון שמתקבץ לרגע אחד, סולם של חיילים אל הגג. אחר זמן כבר אין דבר מלבד הריסות. כך מתקיימת העיר היום: מקום שאינו קיים עוד בשום מקום, מלבד בזיכרון.

מודעות פרסומת

ממלאך המוות, מאליהו הנביא

שוב היה מעשה מאחד שהיה הולך בדרך ופגע בו מלאך המוות. אמר לו שלום ולא השיב לו שלום. אמר לו השב לי שלום ולא ענה לו. אמר לו עד מתי אתה עושה ישראל בעלי מומין. אמר לו לך לאומן שעשאני ואמור לו מה שאמרת לי.

הלך לאומן שעשהו ואמר לו אוצר אחד היה לי בבית גנזי, השב לי גזילה שגזלת ממני. אמר לו האומן דבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב. אמר לו עכ"פ תן לי נחמה, אמר לו שתוק, כך עלה במחשבה. אמר לו האדם וכי יש נחמה בשתיקה, הסב האומן פניו ולא השיב לו.

יצא הימנו וביקש לילך, ולא נענו לו רגליו. ביקש להסב פניו אל הקיר, באו בעלי תריסין וכפו עליו לשמעם. ביקש להפליג תרשיש, רדף אותו הסער. ביקש לטמון ראשו בחול, פצתה האדמה את פיה ושילחה בו תהומות שבה.

לא ידע מה שיעשה.

אחר זמן ראה זקן אחד שהיה יושב במקום אחד וביקש הימנו ניחומים. אמר לו אין לה מנחם מכל אוהביה. לא שאין לה אוהבים, אלא שאי אפשר לה להינחם.

אמר לו סוף סוף מה אעשה, אמר לו סוף דבר הכל נשמע. אמר לו והלא אמרו לי שתוק. אמר לו מי אמר לך. אמר לו גזלן שגזל הימני, מי שהשלום עתה שלו. אמר לו הזקן מה אעידך מה אדמה לך. על כל פנים כמה אוהבים יש לך בוודאי, לך אליהם ודבר איתם ואהוב אותם.

שאל אותו וכי בזה יש נחמה, אמר לו לא.
אמר לו מה חפץ יש בכל זה. אמר לו נחמה אין בזה אבל אפשר גאולה יש בזה, והלא זה כל האדם.

[ואורי סיים: וכבר רקעה ברגליה כנסת ישראל וצווחה באוזני אוהביה המשתאים, אל תאיצו לנחמני. במה תנוחם והרי אין שלום.
שמא תאמר, אם כך מה נחמה יש באהבה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו? אמור, נחמה אין בזה, אלא מלך שהשלום שלו, בשעה שעושין רצונו ומקיימים מה שציווה: "ואהבת", מיד משרה מעט משלומו באותו מקום.]

——–

שוב היה מעשה מיהודי אחד שהלך לו בשוק בעיבורה של ירושלים מאחד מאותם ימי זיכרון שיש להם לישראל. טעם מן ממתק שעושים שם וקנה לו קולורבי ומלפפונים ופגש באליהו הנביא. מיהר ובירך חכם הרזים ובירך גאל ישראל ושאל אימתי קאתי מר (מתי תבוא הגאולה).
הקדיר אליהו פניו ככף יד איש ולא השיב לו.
אמר לו היהודי מה לך פה אליהו.
אמר לו בשורה טובה ובשורה רעה יש לי אליכם ואני מהסס ופוסח על שתי הסעיפים ואיני יודע במה לפתוח.
אמר לו היהודי יפתח במר ויסיים במתוק כדרך שעושים בליל הסדר.
אמר לו אליהו בשורה רעה היא שלא יבוא האדון אל היכלו, שכבר אמר ר' הלל אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה והלכה כהִלל בכל מקום. ולא עוד אלא שלא נגאלו ישראל אלא על שלא שינו את לשונם ולא שינו את בגדיהם, ואתם אין בכם לא מזה ולא מזה.

הניח היהודי שקו ותעניתו ובירך ברוך דיין אמת כדרך שמברכים על הרעה, חזר וכיתף שקו ושאל לבשורה הטובה.

אמר לו אליהו ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם, כיון שראו ישראל שבושש משיח לבוא ולא עוד אלא שנגזרה על שונאיהם של ישראל כליה (בלשון סגי נהור אמר כן), קמו ועשו להם משיח בן יוסף אשר ילך לפניהם שנאמר בו בכור שורו הדר לו. בנו להם בתים טובים וישבו ונטעו כרמים ועשו להם זקנים וזקנות והניחו אותם ברחובות העיר והלכו להם ותיקנו להם קול תרועה חזק מאוד, ובזמן התרועה ציפור לא מצייץ ועגל לא גועה, ואמרו זה הוא קול שופרו של משיח.

אמר לו היהודי ומה עושה הקב"ה באותה שעה?
אמר לו אליהו שותק ואומר ניצחוני בני, ניצחוני בני.

צלצול

יש חנויות קטנות שאתה נכנס אליהן ורק המוכר (או המוכרת) יושב שם, וכשאתה נכנס נשמע מן צלצול קטן והוא מציץ אליך מאחורי הדלפק, ואם הוא יושב הוא ישר קם אליך, ויש בעיניים שלו מן מבט שאומר שיש לו סיכוי –

(כאילו הייתם שני אנשים שמתיישבים זו לצד זה באוטובוס, והאחד שואל את השנייה מה השעה ופתאום נשמע איזה צלצול קטן – שבכלל אומר לאוטובוס לעצור – והשנייה מציצה בשעון ויש בעיניים שלה משהו שאומר שאולי–)

אבל לפני שבוע במקרה הייתי צריך מצית ובמקרה עברתי ליד איזו חנות קטנה, מאלה שאתה לא בטוח מה בדיוק מוכרים בהן, והנחתי שאם יש בחלון הראווה מכונות כתיבה ובקבוקי שמן זית ומברשות שיניים, אולי גם מצית יהיה שם. וכשנכנסתי לקנות ראיתי אדם דתי, זקן ומלבין קצת, יושב על כיסא נמוך בצד החנות ובוהה קדימה, ואת המוכר (שגם היה זקן קצת) עומד מאחורי הדלפק, ושניהם שתקו כאילו הם באמצע טקס דתי או כאילו הם מתאמנים בלִשְׁתוק יחד.

giphy

(שגם בלשתוק יחד יש איזה רגע של חן, כאילו שניכם אומרים ומתכוונים לאותו דבר עצמו. אבל צריך לעבור איזה זמן של יחד לפני שאפשר לשתוק ככה, ואם זו הפעם הראשונה ששניהם מדברים וזה באוטובוס, אז אולי קצת שידברו קצת לפני, כך שהשתיקה תהיה שתיקה של ביחד ולא שתיקה של לבד–)

ובאמת הייתה בחנות מן אוירה קדושה, כאילו יש שם משהו שאני לא יכול לראות, אבל הייתי צריך מצית ובשמץ חשש הפרתי את הדממה ושאלתי אם הוא מוכר מציתים. וכששאלתי את זה המוכר הביט בי בעיניים נדהמות ואחר כך התכופף מתחת לדלפק והוציא לי מצית והגיש לי ואמר "חמש שקל".

ובכל הזמן הזה האדם השני לא זז ממקומו ורק בהה קדימה.

הרגשתי כאילו אני מפריע או מטלטל את כל קיומם והם רק מחכים שאני אלך. ושבעצם החנות הזאת הייתה צריכה להיות סגורה ונעולה אבל בנאדם צריך להתפרנס ולאכול משהו כי אחרת ימות, לכן רק שילמתי את חמשת השקלים ובאתי ללכת משם.

אבל לפני שהלכתי אמרתי להם "ערב טוב," ו"קצת קר הלילה," ו"הכל בסדר?", גם כי אדם צריך לדעת שזה שהוא מפריע למישהו לא מתיר לו להיות לגמרי חסר נימוס, וכי צריך להתעניין בבני אדם, וגם כדי לפתוח איזה פתח לשיחה ואיזה סיכוי.

(כי, נניח, אם הם שתקו כל הנסיעה ופתאום הגיעה התחנה שלה והיא קמה לרדת והוא נשאר לשבת, אז סליחה, אבל עכשיו כמו שאני יושב, וכולֵי)

ובאמת המוכר הסתכל עלי ולחש "הוא לא מרגיש כל כך טוב".

כך אמר. הוא, ולא מרגיש כל כך, ולא טוב. ולמרות ששום דבר לא נאמר מעבר לזה, פתאום צנח איזה עלה בלב שלי. ובכלל המוכר לא היה חייב לי שום דבר, ואפילו למכור לא היה צריך, ורק פתח את החנות כי סוף כל סוף החיים ממשיכים ואי אפשר לעצור את הכל.

והבנתי שלפעמים שותקים לא כי ביחד ולא כי לבד אלא כי לפעמים נאמר כל שאפשר לומר. כי מה אפשר לומר לאדם שיושב ובוהה קדימה, ומה אפשר לומר אחרי ששומעים משפט כזה. ובכל זאת ניגשתי אליו ובגלל שהוא היה דתי אמרתי לו שה' יעזור, ושיהיה בסדר, למרות שאני לא יודע את זה בוודאות, ואז פתחתי את הדלת ויצאתי משם.

וכשפתחתי את הדלת הפעמון דִּנְדֶן שוב, ואני יצאתי ללילה (שבאמת היה קצת קר) ובדקתי אם המצית עובד.

זקֵנים

א.
ליד הבית שלי יש מכולת שקוראים לה מכולת בורוכוב נחמן (זה לא השם האמיתי שלה, אבל הוא די דומה). זה מוזר, כי לכל המכולות בעולם קוראים בשמות כמו 'S.O.S' או 'המכולת בשכונה', ורק למכולת בורוכוב נחמן יש שם ספציפי משל עצמה וגם אישיות משלה. היא פתוחה בשעות לא קבועות ולא הגיוניות, כך שבצהריים היא סגורה אבל לפעמים אתה חוזר לדירה באחת בלילה ורואה את הדלת פתוחה ויש קישוטי חג המולד על השער ובלונים ושלט 'מזל טוב', למרות שלא נולד שם אף אחד בשנים האחרונות.

דברים כאלה גורמים לך לתהות מה קורה בעולם הזה.

אני כמעט שלא קונה שם, אבל לפני שבועיים בערך הייתי צריך רסק עגבניות, והלכתי ונכנסתי לשם וראיתי שאי אפשר למצוא שם כלום, כי כל החנות היא הררי מצרכים מגובבים ורק המוכר יודע איך למצוא שם דברים. ובמרכז החנות עומד דלפק ענק שמאחוריו יושב נחמן בורוכוב (כנראה) ורואה טלנובלות בספרדית.

ויש לו קצת קרחת ושיער שחור ארוך שהוא קושר לקוקו מאחורי הראש.

ביקשתי רסק עגבניות והוא שלח יד והביא לי. שילמתי ובאתי לצאת, אבל הסקרנות בערה בי ושאלתי אותו כמה זמן המכולת הזאת כאן. שישים וחמש שנה, הוא אמר.
שישים וחמש שנה! אמרתי, כי לא ידעתי מה לומר.
הוא חייך. בן כמה אני נראה לך, הוא אמר.
הוא היה נראה בן שישים וחמש לכל היותר.
שמונים וחמש, הוא אמר. ואני לא הבעלים הראשון של המכולת. נו, זה זמן. כשביבי נתניהו היה ילד הוא היה בא עם אח שלו, יוני, וקונה כאן מסטיקים.

דיברנו עוד קצת. הוא סיפר שהוא גר ליד, שהוא פותח את המכולת כשהוא יכול, ומכין לעצמו ארוחה ואוכל אותה בחנות. הזוג בטלבנובלה התחיל להתנשק, ולא רציתי להפריע להם אז לקחתי את רסק העגבניות והלכתי הביתה, וכל הערב רק חשבתי על זה שיוני נתניהו היה קונה מסטיקים במכולת ליד הבית שלי ושביבי נתניהו היה אוהב ארטיק רמזור כשהיה ילד.

וחשבתי על זה שאדם מגיע לגיל שבו הוא חושב על ראש הממשלה ונזכר בו בתור ילד קטן עם אף מנוזל וארטיק ביד. הלא דבר הוא.

giphy
מתוך הסרט 'up'

ב.
ביום שישי הלכתי דרך אחת הגינות ברחביה ועל אחד הספסלים שם ישב זקן עטוף במעיל ועם הכובע של המעיל על הראש. הוא החזיק ספר ביד אחת וצרור שקיות ביד השניה, וכשעברתי מולו הוא עצר אותי ושאל אם אני גר בסביבה. אמרתי שכן.

אתה יכול לעזור לי לקחת את השקיות, הוא שאל.
אמרתי שכן.
תודה, הוא אמר. אני גר בקומה למעלה וכבר קשה לי לקחת.
התנהלנו זה לצד זה ברחוב. אני עמוס שקיות והוא מחזיק ספר. היה בו משהו שברירי, אדם קצת קטן טבוע במעיל גדול. זה ספר על מלחמת האזרחים בספרד, הוא אמר. אתה זוכר את מלחמת האזרחים בספרד?
לא הייתי שם, הודיתי.
זו הייתה מלחמה גדולה, הוא אמר. הדיקטטורה – הא, נוראה ואיומה. והמחפשי עצמאות. זה הסופר כותב על אבא שלו שהיה שם במלחמה. גם אני הייתי, אבל לא שם. ואחרי מלחמה אחרת עלה לארץ, והוא מתגורר כאן הרבה זמן. ואיך הוא ראה את הספר בחנות – והמלחמה – "ומיד קניתיו!"


(ובינתיים חשבתי שלאח שלי יש ספר שקוראים לו 'ההיסטוריה של העולם', ובו מתוארת ההיסטוריה של המין האנושי כרצף אחד ומתמשך של מלחמות ועוד מלחמות, כשפה ושם יש גילוי ארץ חדשה או איזו המצאת דפוס)

כך דיבר וסיפר קצת, ודי מהר הגענו לבניין שלו.
בכניסה עמד בעל בית קצת נמוך וקצת מוצק שפיקח על הגנן, וכשהזקן עבר שם הוא שאל מה עם מיסי ועד הבית. ומה עם האינסטלטור. ולמה כל דבר לוקח לך כל כך הרבה זמן, ג'רארד. מה העניין.
סך הכל אתה גר לבד, במי כבר יש לך לטפל.
חשבתי שזה בוטה, ואיך אפשר. אבל הזקן (שקוראים לו ג'רארד, מסתבר) זקף גֵּו בתוך המעיל והוריד את הכובע מהראש. ממש כמו מבקשי העצמאות. אל תדאג אדון רבינוביץ', הוא אמר בקול נמרץ, אני מטפל בעניין.
וחלף על פניו ונכנס לבניין.

(רק אחר כך, כשעלינו לקומה השניה, הוא עצר וסיפר ששם הוא תמיד נח קצת באמצע העליה. ואם תוכל לעלות ולשים את הדברים ליד הדלת – זה באמת שום דבר – ותודה רבה לך ושבת שלום. באמת, שבת שלום–)

ג.
לפני חצי שבוע בערך הלכתי ברחוב והיה תשע בלילה בערך וכבר קר מאוד. בדיוק חזרתי מהעבודה ולכמה רגעים הרגשתי שפתאום נהייתי מבוגר. אחד כזה שחוזר מהעבודה בשמונה בערב ויושב בבית ורואה תקצירים של ספורט בטלוויזיה. רק שלי אין טלוויזיה, אבל אפשר לראות תקצירים גם במחשב.

ככה חשבתי והגעתי לרמזורים בתחילת עמק רפאים, ופתאום נופפה אלי זקנה אחת לשלום מהצד השני של הכביש. לרגע הסתכלתי על עצמי בשביל לראות מי אני שהיא מנופפת אלי ככה, ואז הסתובבתי וראיתי שהיא בעצם מנופפת לזקנה אחרת שעומדת מאחורי. היא התלהבה כל כך עד שהיא חצתה את הכביש באדום ועקפה אותי ונפגשה עם חברה שלה, ואז האחת אמרה לשניה 'גיב מי היי פייב' שזה בעברית 'תני כיף', והן קפצו ביחד ונתנו כיף באוויר.

זה היה מדהים.

זה הזכיר לי שכשהייתי קטן היה לנו זקן אחד בבית הכנסת. בערך בן שמונים וחמש. הוא היה מחכה שהכוהנים יעלו לתורה ואז היה שם סוכריות בתוך הנעליים של הכוהנים. לפעמים זה היה טופי ולפעמים סוכריות קשות וכשהכהנים היו יורדים מהדוכן הם היו מנערים את הנעליים שעה ארוכה והזקן היה מסתתר מאחורי הסידור וצוחק.

וחשבתי איזה דבר מדהים ונפלא זה ששתי נשים בנות שמונים קופצות באויר כשהן נפגשות ושאדם בן שמונים וחמש שם סוכריות בנעליים של הכהנים ולא אכפת להם שאנשים מסביב רואים ומה הם חושבים, ואיך יש אנשים שהזמן לא משפיע עליהם ושהם לא נעים בתוכו. וכשחזרתי הביתה לא פתחתי ספורט חמש בשביל לראות מה קרה אתמול בNBA ובמקום זה שמתי מוזיקה ורקדתי כאילו אף אחד לא רואה אותי.

ובאמת אף אחד לא ראה אותי, אבל זה לא שינה כלום.

שתי הערות לימי הזיכרון והעצמאות

א. זיכרון

"ואנחנו כולנו התפללנו לדבר אחד: שיסיים כל חייו מבלי שידע דבר על המלחמה. מבין אתה, הר נייגל? כמה מעט ביקשנו: שאפשר שיחיה אדם אחד בהעולם הזה כל חייו, מראשית עד כלה, ולא ידע דבר על מלחמה."

(עיין ערך אהבה, דויד גרוסמן)

אני מאוד אוהב את הציטוט הזה. הוא מאוד תמים לכאורה (ורק לכאורה, שהרי נייגל הוא הקצין הגרמני שבסיפור) ומאוד לא חי-על-חרבו. אפשר גם לומר שזה אינו היום הנכון לפרסם, שהיה צריך לפרסם ביום השואה, ושזו אינה השעה הנכונה. ובכל זאת, אני זוכר שקראתי את 'עיין ערך אהבה' בפעם הראשונה והגעתי, סחוט כולי, אל המשפט המסיים, שהיכה בי כמו מים קרים. כמו אויר לנשימה.

כי זה כל כך מעט, וכל כך הרבה. כי הבקשה הזאת היא כל כך מופרכת, עד שאי אפשר לדמיין אותה בכלל. שיכול להיות עולם בלי מלחמה, או שיכול שיחיה אדם יום אחד (ורק אחד, כי זה מה שחי קוזי'ק, גיבור הסיפור ההוא), והעולם כולו יתעוות ויתארגן ויעלים עין ויעמוד מלכת לרגע אחד, כדי שיהיו חיים שאין בהם מלחמה. חיים שמתחילים ונגמרים ביופי, כמו פרח, כמו שכתבה זלדה:

"כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת.
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח".

והרי אי אפשר. לא באמת. והמלחמה כרוכה באלימות כמו נחש סביב זנבו. אבל בכל זאת, במין אידאה, בבקשה הצנועה של ישעיהו הנביא: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

פעם חשבתי כמה מופרך זה לזכור בכח. לזכור בתופים בראש. לזכור בטקסים, באירועים, בצורה ממלכתית כל כך. ואחר כך חשבתי שזיכרון הוא גם פעולה אקטיבית. פעולה של היזכרות. זה לא רק הד של העבר, אלא שחזור והעלאה שלו בהווה. כמו אדם שמבקש מחבר שלו להזכיר לו משהו שידע פעם ושכח. ויום הזיכרון אומר שגם השכחה נמצאת שם, במקביל, שהרי אין צורך לזכור דברים שמעולם לא שכחת.

וכתב יפה יהודה עמיחי:

"לִשְׁכֹּחַ אָדָם הוּא כְּמוֹ
לִשְׁכֹּחַ לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר בֶּחָצֵר
וְנִשְׁאַר דּוֹלֵק גַּם בְּיוֹם:
אֲבָל זֶה גַּם לִזְכֹּר
עַל יְדֵי הָאוֹר."

כלומר שהזיכרון והשכחה אינם הפכים זה של זה, אלא האחד יחד עם השני. שאתה שוכח משהו אחד, אבל השכחה משאירה איזה זיכרון שקיים תמיד. כי אולי אין ברירה אלא לשכוח, וגזירה על המת שישתכח מהלב, אבל משהו בכל זאת נשאר דולק גם ביום, ופעם בשנה מגיע הלילה והנה אנחנו הולכים ונזכרים שוב.
לפעמים אנחנו נזכרים בדברים שלא רצינו לזכור. בשגיאות, בטעויות, במוות מיותר. לפעמים נזכרים במוות הירואי. על כל פנים לרגע אחד עוצרים את המרוצה ואת המהומה, ליום אחד, ונזכרים בו זמנית גם במוות וגם בחיים, גם מאיפה באנו, גם לאן אנחנו רוצים לילך. מן יום של איפוס. להזכיר לעצמינו, בעצם, מי אנחנו.

ב. עצמאות

יום אחד הוא נקודה מובחנת בזמן, אבל יומיים הם כבר פרק זמן עם התחלה ועם סוף. יומיים הם כבר סיפור. 

בשביל לקרוא סיפור, או בשביל ליצור סיפור, אנחנו צריכים להכניס את שני האירועים לאותו קונטקט, להניח אותם באותו ההקשר, כך שהקריאה תאחד את שניהם. זה נכון לגבי טקסט, וזה נכון לא פחות לגבי החיים. כך, למשל, אם נרצה לקשר את הרגע שבו זרקנו את הכדור בצורה לא טובה לרגע שבו מישהו החליק ונפל בנסיון לתפוס אותו, אנחנו צריכים לכתוב את שניהם באותו הטקסט, לספר את שניהם אחד ליד השני, ברצף. או אז, וממילא, תיוצר לשניהם משמעות מאוחדת שמאחדת את שניהם באותו הסיפור; קשר של סיבה ותוצאה, למשל.

אותו דבר עם יום הזיכרון ויום העצמאות. ההנחה של שניהם אחד ליד השני יוצרת איזו מסגרת נרטיבית של מוות וחיים, כשהחיים הם מכוחו של המוות. זו המשכה טבעית למדי של מיתוס (עוד סיפור, אחר קצת) המת-החי, מתקופת הפלמ"ח. אותו זוג, בחור ובחורה, שעומדים מול האומה בשירו של אלתרמן 'ואין אות אם חיים הם אם ירויים'. המת שהוא בעצם חי; חי בעצם תוצאות מעשיו. חי בזיכרונם של החיים. חי כי הוא אינו אדם, אלא סמל. כך או כך, הסיפור הוא כתוצאה מההצמדה הזאת.

סיפורים אפשר למתוח או לכווץ, להגדיל את מסגרת הזמן או להקטין אותה, להכיל בזמן דברים נוספים או להמעיט בהם, וכך לשנות את משמעותם של הסיפורים. אם הסיפור נמתח עוד עשרה ימים (באמצעות פרוייקט עשרת ימי תודה, למשל), הוא מתחיל בשואה, ובכך הופך לסיפור משואה לתקומה. אם הוא נמתח עוד קצת, הוא מתחיל בפסח, ובכך הופך להיות סיפור חתירתו של העם היהודי, בכללותו, אל המנוחה ואל הנחלה. אם נמתח את הסוף, הרי שיום ירושלים יכנס גם הוא אל הסיפור ויהפוך את ירושלים לחלק מהסיפור הלאומי של התקומה. ככה זה עובד.

ובהתאמה: רוצים לבודד את יום הזיכרון מיום העצמאות? רוצים להפוך את יום הזיכרון לכזה שמתעסק רק בזיכרון, רק בצבא, רק בחוסר האונים אל מול המוות, ולעקר את הלאום מהסיפור? אפשר, אבל הסיפור יהיה חלש יותר, ילך ויתפורר. ואולי זה הפוך – הדרישה באה בגלל התפוררותו של הסיפור (הערת אגב: באמת אפשר להסתכל על 'נופל מחוץ לזמן' ו'אשה בורחת מבשורה' בתור ההיפוך המוחלט של סיפורי דור הפלמ"ח; מי מחוץ לזמן ומי בתוכו. מי ההולך ומי העומד ללא ניע).

במובנים רבים, סיפורי הנופלים האישיים מאפשרים יצירת הזדהות איתם. קצת קשה להזדהות עם מדינה שזה עתה קמה; מדינה אינה אדם. היא גוף גדול, כללי, חסר אישיות. קל יותר למצוא את עצמך בכאב, בחוסר האונים אל מול הידיעה, בזיכרון החבר שנרצח בפיגוע, ומשם – דרך הקונפליקט הזה – להגיע אל ההתרה, היא העצמאות של מדינת ישראל. הסיפור הלאומי עובר דרך הסיפור האישי. כך, לא רק הזיכרון שואב את כוחו ומעצב את עצמו סביב יום העצמאות, הופך את השכול הפרטי לאירוע לאומי, אלא גם יום העצמאות שואב את כוחו מהזיכרון הסמוך אליו: אלמלא היה לנו זיכרון, לא הייתה לנו עצמאות. אלמלא היה לנו מוות, גם חיים לא היו לנו.

כן, זה קלישאתי וזה גדוש פאתוס, כי ההדהוד האינסופי הזה של אותו סיפור בווריאציות שונות יוצר קלישאות, וכי לאום ואידיאולוגיה תמיד רוויים פאתוס. האם זה הופך את זה לפחות נכון? לא בהכרח. האם זה הופך את זה ליותר נכון? גם לא בהכרח. כמו כל דבר אחר, אנחנו מחברים פרט פרט ויוצרים שלם שגדול מסך חלקיו, ולכן המבט על כל חלק בנפרד מאבד את המבט הכולל, את מה שנוצר מכל זה. כמו להסתכל על עוד מחדל ועל עוד מלחמה, על מערכות ציבוריות כושלות ועל מקומות אחרים, טובים יותר, במקום להסתכל על המצב בכללותו. ומן הצד השני, כמו לבנות קיבוץ ועוד קיבוץ, עיר ועוד עיר, כביש ובית, ואז לקחת את המבט אחורה ולראות שנוצרה לנו מדינה.

(פורסם בפייסבוק שלי)