העיתון והנצח

אז מעריב נסגר, אולי. אולי יוצא במהדורה דיגיטלית. אלוהים יודע. גם המשכורות, יוצאות ולא יוצאות. נים ולא נים. אין לי מושג; חזרתי משלשה ימים בנגב ולא ידעתי כלום, ואחרי הכסף שלי, למרות שם המשפחה, אני לא ממש עוקב. אבל רציתי לומר משהו בהקשר הזה.

א.
'הארץ' עושים מדי שנה פרוייקט יפה למדי, 'הארץ של הסופרים', ובו הם מבקשים מסופרים וממשוררים לכתוב את העיתון. עמוס עוז כותב את הידיעה החדשותית העיקרית. אתגר קרת. רוני סומק כותב תחזית. חלקם כותבים יפה, חלקם כותבים סתמי, לא זו הנקודה. הגיליון בכללותו מאפשר להסתכל רגע על הפער בין שני אופנים של המילה הכתובה.

האופן הראשון הוא האמנות: אולי אמנות הניצחון על המוות. אני חושב על יכולת ההישארות של הטקסט. על זה שהוא לא זמני, נשכח, נקבר תחת הררי אשפה, אלא שורד גם אחרינו. שהולך אדם ופותח ספר שנכתב לפני אלפיים שנה ומוצא שם את המחבר וגם את עצמו. איזה דבר מדהים. כמו לשרוט שריטה בעולם. אפשר שנזכֶר בשורה שפותחת את ספרו של חן ישראל קליינמן, 'במלוא מוטת הבריאה':

"שָׁלוֹם,
שְׁמִי חֵן יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים כִּי אֲנִי סֵרוּב לְהִגָּמֵר,
כִּי הָעוֹלָם מֵת לִי בַּיָּדַיִם, נְמַק-חֲשֵׁכוֹת בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה"

או בדברים היפים של יהודה עמיחי:

"אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שוּב כָּתוּב
בְּסֵפֶר הַחַיִּים, כָּל יוֹם לִהְיוֹת כָּתוּב,
עַד שֶהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב."

לאמור שהכתיבה, כמו כל אמנות שאינה פרפורמרית, היא הנצחון על המוות, היכולת שלנו להותיר חותם בעולם, באנשים, במציאות עצמה. וכשקוראים את 'הארץ של הסופרים' פתאום מוצאים יופי גם בתחזית מזג האויר המנוקדת, וגם בתיאור ניצחונה של ריאל מדריד על וולנסיה. זה לא רק לספר מה קורה בעולם, אלא לשלוף אותך לרגע מתוך הזמני אל הנצח.

ב.
האופן השני הוא הזמני; הדיבור. החולף זה שמתקיים רק בשיח, ולא נותר לאחר האמירה שלו. בעיתונות זה מתגלם בביטוי הנדוש 'העיתון שלמחרת עוטפים בו דגים'. לספר מה קורה בעולם, מה קורה מחוצה לנו, מה יש כרגע, בהווה. זה לא ייצוג המציאות, כמו באמנות, אלא הניסיון לספר את המציאות בעצמה. לכן נוצר המושג 'אתיקה עיתונאית', היומרה לאמת. וכבר אפשר לראות את הניסיון האוקסימורוני: להעביר את הזמני באמצעות הקבוע.

אני נזכר בבנדיקט אנדרסון, מחבר 'קהילות מדומיינות', שמביא את העיתון בתור יוצר ההקשר, הזה שמספר לנו שיש עוד אנשים מחוצה לנו. אנשים שנראים כמונו, מתלבשים כמונו, מתנהגים כך וכך מול הטלוויזיה בארוחת הערב. שמספר לנו מה אותם האנשים עשו ועושים. עיתון דתי, למשל, מעמיד במוקד את נקודת המבט הדתי, ובכך יוצר לכל קוראיו מעין פריזמה זהה דרכה הם קוראים את המציאות. הוא מעדכן אותם באותם הדברים, יוצר נושאי שיחה, ובעיקר מהווה טקסט בסיס לקיומה של קהילה. לא פחות משהוא מספר עליה, הוא מכונן אותה. ובהחלט אפשר לחשוב בהקשר הזה גם על מה שמלמדים בשיעורי אזרחות, על 'התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה'. החשיפה הציבורית, וכולי וכולי.

כלומר שהכתיבה העיתונאית היא מן דיברור עצמי לדעת, דברים שנשכחים לאחר הקריאה, שמיועדים רק לזמן הקריאה, לרגע הווי אחד, ותו לא. רגע הווי שמִדַּמֶה לנצח, אבל הוא לא. מעין אשליה של נצחיות. ולכן היא לא יוצאת מתוך עצמה ואומרת משהו כללי על החיים, ולכן 'הארץ של הסופרים' מפתיע כל כך, כי אדם קורא משהו שאמור להיות זמני, לחזק איזו תחושה, ופתאום הוא נשלף למבט על. להזרה של המציאות.

לומר עוד: בסופו של דבר, אחרי כל הסטטוסים והמידע שמציף אותנו ללא הרף, אולי השאלה הגדולה שנצטרך לעמוד מולה היא לא 'איך נדע חדשות' ולא 'איך נבקר את הפוליטיקאים', אלא שאלת העדר המשמעות בעידן ה'אלדוס האקסלי' הזה. עידן שבו אנחנו מפוטמים באשליות, בייצוגים, בדברור עצמי. ושאלת המשמעות או העדרה, אותה שאלה גדולה של החיים, היקום וכל השאר, לפעמים דומה עלי שזו אותה שאלה הפותחת את 'המיתוס של סיזיפוס' לאלבר קאמי: " לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".

ג.
אני לא בקיא מספיק בפרטים בשביל לדעת אם הפרינט מת, אם הפייסבוק יכול להיות כלב שמירה טוב יותר, אם עוד צריך עיתון חדשותי בעולם שמתעדכן ללא הרף בטוויטר ובפייסבוק. בכלל; לאחרונה אני לא קורא חדשות באופן כללי, ומשתדל מאוד לא להתייחס אליהם בכתב. קשה לי עם החִידָלוֹן. קשה לי עם הסובבות סביב העצמי ונקודת המבט 'שלי' וכן הלאה. כל אותן כותרות של 'מדוע אנחנו בוגדים בנשותינו' וכן הלאה. אני לא אתם, והעולם מלא באנשים שלא אכפת להם ממני או ממנוּ. מה טוב שכך.

רק רוצה לומר על משקל לאה גולדברג: שהחולף היום חולף מאוד. שדברים שהיום נראים משמעותיים בעולם למחר יראו מטופשים. שהשאלה האם מעריב יקרוס או לא היא שאלה קטנה לעומת גורלה של המילה הכתובה בכלל, בעידן שבו לשום דבר אין משמעות. שסטטוסים באים והולכים והארץ על מכונה עומדת. שספרים יוצאים בלי הרף, רק כי 'צריך לכתוב' ו'להוציא ספר שירים ראשון' ו'ספר פרוזה ראשון' וכן הלאה. אבל איך להִזכֵר, זו השאלה. איך להיות מְעֶבֶר. איך לשרוט את היקום ולא להיות זה שסופגים באמצעות המילים שלו את תחתית הפח.

אֵיךְ לִהְיוֹת סֵרוּב לְהִגָּמֵר.

מודעות פרסומת

זמן (תרגום ועיבוד לשיר Time)

וַהֲרֵי צְלִיל הַתִּקְתּוּק הוּא בְּעֶצֶם הַמָּוֶת מְהַמְהֵם, וַהֲרֵי כָּךְ
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אֵיךְ הַשָּׁעוֹן מְדַפְדֵּף עוֹד יוֹם מְשַׁעְמֵם. וְאֵיךְ
הַזְּמַן שֶׁלְךָ מְטַפְטֵף כְּמוֹ הָיָה חֲסַר עֵרֶךְ. כְּמוֹ הָיָה חוֹל
בְּכַפּוֹת הַיָּדַיִם, הַנּוֹשֵׁר אֶל שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.

נִשְׁאַרְתָּ בַּבָּיִת, מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת, מָה אֶפְשָׁר
מִלְּבַד לְהִסְתּוֹבֵב מֵאָחוֹר וּבְעִיקָר לְחַכּוֹת, וְזוֹהִי חָצֵר אֲחוֹרִית
וְאַתָּה נִמְצָא בֵּין הַפַּחִים, מְחַכֶּה שֶׁמִּישֶׁהוּ, שֶׁמַּשֶּׁהוּ,
שֶׁיָּבוֹא עַמּוּד עָנָן וְיַרְאֶה לְאָן הוֹלְכִים.

כִּי אִם אַתָּה עָיֵף, סָךְ הַכֹּל שָׁכַבְתָּ יוֹתֵר מִדַי בַּחוּץ.
וּבִשְׁבִיל לְהִשָּׁאֵר בְּבַיִת גַּם צְפִיָּה בְּגֶשֶׁם הִיא תֵּרוּץ: אַתָּה הֲרֵי
צָעִיר כָּל כָּךְ, וְהַחַיִּים כָּל כָּךְ אֲרֻכִּים. וּבִכְלָל,
יֵשׁ עוֹד זְמַן לַהֲרֹג הַיּוֹם; הֲלֹא לְשֵׁם כָּךְ מְחַכִּים.

וְאָז יוֹם אֶחָד אַתָּה מִסְתַּכֵּל לְאָחוֹר וְנִדְהַם: אֵיךְ
פִּתְאוֹם עוֹד עֶשֶׂר שָׁנִים הוֹפִיעוּ שָׁם. וַהֲרֵי
אַף אֶחָד לֹא אָמַר לָרוּץ, וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ בִּמְנוּחָה,
הֲרֵי שֶׁהִקְשַׁבְתָּ לְגֶשֶׁם הַיּוֹרֵד וּפִסְפַסְתָּ אֶת יְרִיָת הַפְּתִיחָה.

וְאַתָּה רָץ וּמִתְנַשֵּׁף, רָץ וּמְמַהֵר,
רָץ לִתְפוֹשׂ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲבָל הִיא שׁוֹקַעַת,
כְּלוֹמַר: אַתָּה מְאַחֵר.

וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה רָץ נֶגֶד עַצְמְךָ שֶׁמֵּעֵבֶר לַסִּיבוּב,
שֶׁלֹּא תְּנַצֵּחַ בַּמֵּרוֹץ הַזֶּה, אַתָּה יוֹדֵעַ,
וְהַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד תַּקְדִּים אוֹתְךָ שׁוּב.

מָה יֵשׁ לוֹמַר.
בְּאֹפֶן יַחֲסִי, הַשֶּׁמֶשׁ נִשְׁאֶרֶת אוֹתוֹ דָּבָר,
זֶה רַק אַתָּה שֶׁהַזְּמַן מַכֶּה בּוֹ, זֶה רַק אַתָּה
שֶׁנִּהְיֶה מְבֻגָּר.

מְבֻגָּר, לֵאמֹר: זָקֵן. קְצָר נְשִׁימָה. מְבַקֵּשׁ לְוַתֵּר.
לֵאמֹר: הַמָּוֶת הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב יוֹתֵר יוֹתֵר.

הַשָּׁנִים מִתְקַצְּרוֹת, הַזְּמַן אוֹבֵד, לִבְּךָ רָץ שׁוֹב וְרָצּוֹא.
כָּל עוֹד תְּחַפֵּשׂ נִרְאֶה שֶׁלְּעוֹלָם לֹּא תַּצְלִיחַ לִמְצֹא.

מָה נוֹתַר, בְּחַיֶּיךָ, תִּרְאֶה, מָה נוֹתַר. כָּל הַתִּכְנוּן לְחַיִּים
נִהְיֶה מְיֻתָּר. אֲנִי כּוֹתֵב וּמוֹחֵק, מְשַׁרְבֵּט שִׁבְרֵי אֲמִירוֹת,
לְהַשְׁאִיר חֲצִי דַּף מְיוּתָם
וְכַמָּה שׁוּרוֹת.

כְּפִי שֶׁאַנְגְּלִים נוֹהֲגִים: מְנֻמָּס וּמְנֻכָּר,
אֲנִי נִתְלָה בַּיֵּאוּשׁ הַשָּׁקֶט וְהַקַּר.

הַזְּמַן הִסְתַּיֵּם.
הַשִּׁיר נִגְמַר.
מוּזָר, חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּהְיֶה לִי עוֹד מַשֶּׁהוּ לוֹמַר.

– –

בַּיִת.
בַּיִת, שׁוּב.
לַחֲזֹר, לִנְשֹׁם, לֶאֱהֹב, לִהְיוֹת כָּאן,
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, מַשְׁמָע: לְאָן תָּשׁוּב.

וּבַלֵּילוֹת הַתְּשׁוּשִׁים, הַקְּפוּאִים,
כְּשֶׁהַכֹּל כְּבָר עָבַר וּכְשֶׁהֶעָתִיד קְצַר רֳאִי,
שֶׁיִּהְיֶה לְאָן לָבוֹא, לְהִתְיַשֵּׁב, לְהַגִּיד: הַמֵּרוֹץ? הַשֶּׁמֶשׁ? הַכֹּל נִשְׁכַּח,
הִנִּיחוּ לִי וַאֲחַמֵּם אֶת עַצְמִי מוּל הָאָח.

(פִּתְאוֹם וְאֵי שָׁם, הַרְחֵק,
מֵעֵבֶר לַשָּׂדוֹת,
פַּעֲמוֹן מִצְטַלְצֵל בִּפְעִימוֹת שְׁנִיּוֹת וְדַּקּוֹת,
וְהוּא צָלוּל, וְרַעַנָן, וְהוּא קוֹרֵא לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ,
לִשְׁמֹעַ אֵת קוֹל הָגִיַּת מִלּוֹת הַקֶּסֶם הָרַכּוֹת–)

————-

TIME

Written by: David Gilmour, Nick Mason, Roger Waters & Richard Wright

Ticking away the moments
That make up a dull day
Fritter and waste the hours
In an off-hand way

Kicking around on a piece of ground
In your home town
Waiting for someone or something
To show you the way

Tired of lying in the sunshine
Staying home to watch the rain
You are young and life is long
And there is time to kill today

And then the one day you find
Ten years have got behind you
No one told you when to run
You missed the starting gun

And you run and you run
To catch up with the sun
But it´s sinking

Racing around
To come up behind you again

The sun is the same
In a relative way
But you´re older

Shorter of breath
And one day closer to death

Every year is getting shorter
Never seem to find the time

Plans that either come to naught
Or half a page of scribbled lines

Hanging on in quiet desperation
Is the English way

The time is gone
The song is over
Thought I´d something more to say

Home
Home again
I like to be here
When I can

When I come home
Cold and tired
It´s good to warm my bones
Beside the fire

Far away
Across the field
Tolling on the iron bell
Calls the faithful to their knees
…To hear the softly magic spell
—-

למעשה, כפי שניתן לראות, לא תרגמתי את השיר מילולית אלא על פי משמעות (מה שמכונה 'גיור'? אני חושב, לא יודע). תודה לשמואל שהפנה את תשומת ליבי להטעיה שבכותרת.

חורבן

[הפוסט הבא הוא חלקה הראשון של טרילוגיית סדנאות שאני מעביר כרגע לסדנה שלי: במן הקבלה לא מוכרחת לשלשת השבועות. הן עוסקות (לפי הסדר) בחורבן, בגלות ובגאולה. והפוסט הראשון יעסוק בחורבן. מומלץ להוריד את הקובץ המצורף – דף המקורות של הסדנה – ולפתוח אותו ברקע. יועיל מאוד גם אם יהדהדו לכם בראש חלקים מהמאמר שלי כאן, ובעיקר דבריו של קמפבל. בכלל, אני הולך ומוצא את המאמר ההוא מכונן את רצף הסדנאות האלה, ובהתאמה, יותר ממה שאני עומד להגיד לפניכם כתוב שם.]

—–

בכלל שכחתי ששלשת השבועות. ישבתי בחדר וקראתי ספר כשפתאום הכתה בי ההרגשה שאנחנו באמצע שלשת השבועות, ומה זה אומר. שניה לפני כן חשבתי על כמה קשה להמציא סיפורים חדשים, ועל זה שהרבה סופרים השתמשו בסיפורים ישנים ועיבדו אותם מחדש בצורת הכתיבה שלהם. וכשחשבתי על שלשת השבועות, זה היה טבעי מאוד ללכת שוב לאגדות החורבן ולחשוב מה הן אומרות, ואיך אני מוצא את זה בחיים שלי עכשיו. אולי בתור בסיס לכתיבה, אולי בתור המשמעות של שלשת השבועות עכשיו.

אז הלכתי ללמוד שוב את הגמרא בגיטין, ונזכרתי שוב בסיפור הכאוב הבא:

"אמר רב יהודה בשם רב: מה פירוש הפסוק 'ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו?'
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליה של נגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמר לו: שלח אשתך אצלי ואלוונה. שלח אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו. אמר: אשתי ששיגרתי לך, היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה מיד, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.
אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגירשה, הלך הוא  ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרעו, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך! והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין."

 [תלמוד בבלי מסכת גיטין, דף נ"ח עמוד א']

במופע שלו בגמרא, הסיפור הזה נדמה תלוש מכל הרצף של סיפורי החורבן; הוא לא עוסק בחורבן בית המקדש עצמו, הוא לא מוביל בשום צורה אל החורבן (כמו סיפורי קמצא ובר קמצא – אשקא דריספק – תרנגול ותרנגולתא), והוא לא מדבר על ההשפעות של החורבן. הוא מדבר על סיפור התעללותו של שוליית הנגר בנגר. אז למה הוא מופיע כאן? נראה שהגמרא עצמה חשה בצורך להוסיף את הקשר:  'ועל אותה שעה נחתם גזר דין', אבל התחושה האישית שלי היא שמופיע כאן עוד משהו. אולי דגם, אולי אנלוגיה, לא יודע. ראוי לציין שהמיקוד הוא על יחסי השולייה ורבו. אפשר לנסות לחשוב על האנלוגיה שבין אדון – עבד ובין אל – מאמין: וממילא, על הצורה שבה המאמין 'בוגד' באל. אבל אני לא יודע.

רציתי להפנות את תשומת הלב לפסוק שמופיע בהתחלה על ידי רב יהודה בשם רב: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו". במילים אחרות, יצירה של 'חורבן בית': הרי אחת המשמעויות של 'בית' זה 'משפחה', ואחת האנלוגיות הידועות היא בין יחסי אל-מאמין ואיש-אישה (שיר השירים כדוגמת-על, אבל לא חסרות דוגמאות נוספות). אם נמשיך את האנלוגיה, הרי שחורבן בית המקדש מקביל לגירושין, או לסיומו של הקשר. אז הנגר הוא האל (כמו שאמרה בת הקיסר לר' יהושע: "אלוהיכם נגר הוא, שכתוב בו המקרה במים עליותיו"), העבד הוא המאמין, והאישה היא – האמונה, אולי. או בית המקדש שמסמן את הקשר בין המאמין והאל. אל האנלוגיה הזו אני רוצה לצרף את המשפטים של נתן זך ב'כל החלב והדבש':

"כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת, וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה.
בְּיַלְדוּתִי, לִפְנֵי שָׁנִים, דִּמִיתִי כִּי הִנָּהּ מָוֶת,
עַתָּה בָּגַרְתִי וַאֵדַע:
כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת
וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה."

נתן זך יוצר את הקשר בין המוות והפרידה: הפרידה היא מוֹתוֹ של הקשר. היא סיומו. אבל הקונוטציה של מוות, וגם המשמעות המקורית שלו, היא 'סיומם של החיים'. בסיכום, נוצרת לנו אנלוגיה שנראית ככה:

איש ואישה

בית – משפחה – קשר זוגי

פרידה, גירושין

אדם ואל

בית מקדש – קהילת מאמינים – אמונה

חורבן הבית, כפירה, ניתוק הקשר

אדם והעולם שסביבו (ולהפך)

החיים

מוות

(בדף המקורות אפשר לראות שלשה שירים שרצים על המשולש האנלוגי הזה: הבאתי את יונה וולך, אדמיאל קוסמן ויהודה עמיחי, אבל יש, כמובן, עוד המון דוגמאות.)

את כל המהלך המוכר-למדי הזה הבאתי רק בשביל לדבר על צורת ההתמודדות שלנו עם החורבן, הפרידה או המוות:
חשבתי קצת, וגם כתבתי כבר בעבר, על הצורה שבה טקסט הוא דבר מקובע, לא משתנה, לא תלוי בזמן. הטקסט שאני כותב עכשיו ישאר אותו טקסט גם בעוד אלפי שנים. כמובן שזה לא הדבר היחיד שמתקבע (פסלים, תמונות; יצירה באופן כללי היא דבר שמתקבע, וכמו שיש בלאי של הפסל או התמונה, יש גם בלאי של השפה), אבל הוא נותן לנו איזו אשליה של ניצחון על המוות, או על הזמן שהולך ולא חוזר. בטקסט אנחנו יכולים כמו לעצור את הזמן. אפשר לראות את ההאחזות הזו בספרי הזיכרון שמוציאים על המתים, בכתיבה התרפויטית אחרי סיום של קשר, וגם בהשערה הידועה על כתיבת המשנה כטקסט ליטרלי אחרי החורבן, כדרך התמודדות.

באופן אירוני למדי, בניתי את הסדנה הזאת קצת אחרי שחשבתי על זה שסרטים מסוימים הפכו להיות טקסט המוצא של התרבות שלנו (ציטוטים ממלך האריות, למשל. ובצורה ממוקדת יותר, ציטוטים של 'ניצה ולחם', 'אסי וגורי' או כל סרט / סרטון אחר שמהווה מוקד התייחסות משותף ומקור לרפרנסים שמלכדים את הקבוצה שמכירה) במקום הטקסטים הישנים כמו התנ"ך, האודיסיאה או הקומדיה האלוהית. תהיתי גם מה זה אומר, שאנחנו מעבירים את המוקד לטקסטים מצחיקים, אבל אין כאן המקום. מה שרציתי להראות בזה מקביל קצת לדברים שכותב בנדיקט אנדרסון ב'קהילות מדומינות' על הצורה שבה התגבשו קהילות מדומיינות סביב עיתונים וכתבי עת – טקסטים משותפים כבסיס תרבותי. כלומר שאם יש לנו טקסט שמדבר רק על זכרון הבית ועל טראומת החורבן (ואני לא מדבר כאן על המשנה. מגילת איכה ומדרש איכה הם דוגמאות טובות יותר), יתכן ותתגבש סביבו קהילה שהיא רק של זיכרון. קשה לי לראות את זה קורה לאורך זמן, אגב, מהסיבה הפשוטה שטקסטים אולי נשארים אותו הדבר, אבל הצורה שבה אנחנו קוראים אותם משתנה עם הזמן, השינויים בשפה, הצורה בה הם הופכים קאנוניים וכן הלאה.

צורת ההתמודדות הזאת באה יפה לכדי ביטוי בבית האחרון בשיר של יהודה עמיחי שמופיע בדף המקורות:

" אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שוּב כָּתוּב
בְּסֵפֶר הַחַיִּים, כָּל יוֹם לִהְיוֹת כָּתוּב,
עַד שֶהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב."

[הכתיבה כהנצחה בספר החיים, וה'כל יום להיות כתוב' משחק על הפער שבין הכתיבה כמשהו מנציח, ובין החיים כמשהו זמני. היה לנו דיון מעניין על השיר הזה ומה הוא אומר בעצם, אתם יכולים לקרוא ולפרש לפי ראות עיניכם.]

עוד דוגמאות: אפשר, נניח, להסתכל על הצורה שבה אנשים אחרי פרידה נוטים לספר את הקשר ואת סופו, כמקביל לצורה שבה אחרי מותו של אדם עוצרים מהכל, יושבים ומספרים על חייו, ועל הצורה שבה אנחנו מספרים על בית המקדש שהיה קיים. או להסתכל על הצורה שבה משמרים את זכרונו של השבר: שבירת הכוס בחופה, לדוגמה, הייתה בהתחלה – אני חושב, לא יודע – לשבור משהו סנטימנטלי בנסיון לשחזר מעט מזעיר מהתחושה של השבר בחורבן בית המקדש. אחר כך זה הפך להיות לשבור סתם כוס, בהדגשה על פעולת השבר ולא על הדבר שנשבר. ואחר כך, פעולת השבר עצמה כפעולה שמהווה את סיומה של הרווקות והתחלת הנישואין, ולכן אנשים מוחאים כפיים וצוהלים ושמחים: זה מסמל את המעבר. אקט לא מילולי 'עושה משהו'. וכן הלאה. או האנשים שהולכים עם חלוק מגבת בצבא, הם יודעים שזה חורג את עניין ה'לא בית' שיש בצבא, אבל זה שחזור של התחושה הביתית במקומות שאינם ביתיים. ומכיוון אחר, החליפות שלובשים הומלסים: 'אני עדיין אדם מכובד' או 'הייתי פעם אדם מכובד, וגם אהיה'.

הנקודה האחרונה הזאת מובילה אותי לסווג שלשה סוגים שונים של התמודדות לאחר שבר, שיכולים להוות גם דגם לתהליך התמודדות:

א.       ענייני אבל: שיתוק, הפסקת פעילות, אכילה מוגברת (האחזות בתחושת החיים), דיבור עם אנשים.
ב.       שחזור של השבר, תחושת השבר וכדומה.
ג.        שחזור של תחושת הביתיות או האחזות במה שמסמל 'בית', גם ללא המסומן עצמו.

 התרגיל שנתתי לתלמידים שלי כלל ליצור רשימה של דברים שמסמלים את הבית. כלומר: דברים שאם אני יוצא מהבית לא יהיה לי אותם, אני אצטרך לוותר עליהם. בית כמושג מטאפורי, כמובן, שמתייחס גם לאמונה ולקשר. אחר כך, לקחת את הדברים ולתת להם המשגה מחוץ לבית. סוג של 'מה עושים איתם עכשיו' או 'איך משחזרים את זה'. כשערכתי לעצמי את התרגיל הזה, בעבר, זה מה שיצא:

" יֵשׁ לְהַשְׁאִיר אֶת הַשְּׁתִיקוֹת לַמְאֹהָבִים, אֶת הַפַּחַד
לַמַּרְתֵּפִים, אֶת הַצְּעָקוֹת לַתַּדְהֵמָה. אֲדִישׁוּת יֵשׁ לִמְכֹּר
כִּמְעַט בְּאַגַּב, בְּעָרְמָה. נְשִׁיקוֹת יֵשׁ לֶאֱרֹז בְּשַׂקִּיּוֹת
נְיָר רַכּוֹת וְלִשְׁלֹחַ לְפִי כְּתֹבֶת הָהַזְמָנָה…"

 וכן הלאה, זה ממשיך, מוזמנים לקרוא את השיר בקישור שהבאתי. מה שנוצר לנו כאן זו צורת התמודדות: שחזור, או המרה של הזכרונות והסימבולים לכדי דברים אחרים, שמרככים את המעבר. אחרי שעשינו את התרגיל הזה ודברנו עוד על נקודות הדמיון שיש בין שלשת צלעות המשולש האנלוגי לעיל (יש עוד עשרות דוגמאות), סיימתי עם הדברים שכתב עומר כיאם, שמדבר על הפרידה כהתחלה של דברים חדשים. ניסיתי להצביע על השימושים החדשים שנוצרים אחרי הפרידה, המוות או החורבן (כלומר, שיש לי משהו שבהתחלה משחזר לי את הבית ואחר כך עובר טרנספורמציה ומקבל משמעות חדשה לגמרי. זה יכול להיות ריטואל ויכול להיות סיפור ויכול להיות עצם ממשי, כמו טבעת נישואין), ובעצם, מה אנחנו עושים בעקבות החורבן. איך מתעלים אותו לכיוונים של יצירה ופריחה מחודשת. אני חושב שהצורה שבה התפתחה ה'תורה שבעל פה' הכתובה אחרי החורבן היא דוגמה טובה למה שניסיתי להדגים; הרגע שבו שוכחים את המטרה המקורית ומתחילים להתפתח לכיוונים נוספים, שבסוף תומכים ומייצרים מחדש את המטרה המקורית. סמל שמתנתק מהמסומן שלו (נניח, דגם של בית מקדש שהיה מוקד של קדושה), הופך להיות הדבר עצמו (מקבל קדושה עצמית) ובמן הפוך על הפוך מייצר מחדש את המסומן המקורי.

אז מה אנחנו עושים עם שלשת השבועות? מְתַעֲלִים את זה לעצמינו. פעם כתבתי על זה:

"גם אצל דתיים זה לא סתם צום. אפילו לא אֶבֶל על בית המקדש: הפך להיות יום של אֶבֶל על כל החיים הגדולים האלה כשהם הולכים בכיוון הלא נכון. אבא שלו מכיל זקן מסודר. בוגר ישיבה. סימני עייפות כבר ניכרים בזויות העיניים, והוא יושב אחרי הקינות וקורא על השואה. אנשים בוכים על פרעות. על קרובים שמתו במלחמה. על מלחמות בכלל. אתם יכולים לבכות את הזמן. כן, גם את את הזמן שחולף לבלי שוב כשאתם קוראים את הסיפור הזה. דבר אינו חוזר. וגם הוא, נעבעך, רחמנות, בוכֶה על הבדידות."

 במילים אחרות: אני חושב שדווקא הניכוס של האבלות לעצמינו למעשה מייצר מחדש את האבלות על חורבן הבית. ובכדי שלא לסיים ברע, אוסיף רק שהסדנה הבאה תראה איך החורבן מייצר את הגלות, והסדנה לאחריה – איך הגלות מהווה פתח לגאולה. וגאולה, בלי ספק, זה מקום טוב לעצור בו.

מה עושים עם כל הזמן הזה

א.
איבדתי את הסיסמה לפייסבוק.

זאת אומרת, כבר מזה שבועיים שהחלפתי את הסיסמה ברצף אותיות אקראי שעשיתי לו 'העתק הדבק', בעיקר בשביל שאני לא אוכל להתחבר מהפלאפון החכם שלי – וממחשבים אחרים – גם אם ארצה מאוד. פשוט בגלל שאני לא יודע את הסיסמה. אבל אז התנתקתי בטעות מהפייסבוק, וכשניסיתי להתחבר מחדש – לא הצלחתי. הסיסמה ששמורה בדפדפן היא הסיסמה הישנה. ובכן, במקום לרפרש בפייסבוק מצאתי את עצמי קורא ספר שהוא לא עיון / שירה / סיפורים קצרים, כמו שהיו כל עשרות הספרים האחרים שקראתי השנה.

זה מוזר לי קצת, לחזור לקרוא. היום הסתובבתי בשבוע הספר ומצאתי את עצמי עובר דוכן דוכן ומזהה את רוב הספרים שעליו. יכולתי להצביע על ספר אקראי ולזהות שאני יודע מה כתוב בו. קראתי אותו, או שקראתי התייחסויות אליו. פתאום הבנתי שהיו זמנים שקראתי בהם המון. איפה אני ואיפה הזמנים האלה. כיום אני קורא ספרי עיון ללימודים, קורא סיפורים קצרים להכין בהם את הסדנאות, ושאר הזמן נבלע איפשהו בתוך האינטרנט הגדול ורחב הידיים הזה. לרבות כתיבת הפוסטים לבלוג הזה, למרות שאני לא כותב בקצב קצוב וכולי.

כל זה הזכיר לי שחנה פנחסי כתבה פוסט על הדברים הטובים שהאינטרנט מזמן לנו. אתרים נחמדים והכל. סוגים חדשים של ידע. אולי יש לומר: הצורות החדשות שהידע מתארגן בהם. פתאום לא צריך לזכור את הדברים, כמו בבגרות בהיסטוריה, ובני תיכון יכולים לקום ולהגיד לי באמצע הדרכה 'אבל 1914, זה לפני או אחרי השואה?' כי מי צריך לזכור כשיש סמארטפון. והשורה האחרונה לא הייתה צינית כלל ועיקר: אני באמת חושב שלא צריך. שפתאום המוח האנושי יכול לוותר על הזיכרון המילולי שלו ולהתחיל לחשוב לרוחב, בהיקפים של קישורים ולינקים שמארגנים את הידע בצורה תלת מימדית. הקיצור, מסתבר מהפוסט, תענוג. המון נגישות לידע חדש.

וזה מלהיב, באמת. אבל–
לא יודע.
כתבתי הרבה פחות סיפורים ושירים בשנתיים האחרונות. הכל התנקז לפוסטים, לשנינויות בשקל בפייסבוק. וכנגד כל דקה שישבתי על כתיבה, הוצאתי עוד עשרים דקות על חיפוש וקריאה של דברים וראיית סרטונים וצ'אטים וכן הלאה. ואני לא באמת יכול להפסיק, גם אם אנסה.

ואני מפחד מרדידות, ומזה שאין טקסט יציב שאפשר להשען עליו , ושאין משהו שכולנו יכולים להתייחס אליו והוא הבסיס התרבותי שלנו. כמו שהיה התנ"ך וכמו הקומדיה האלוהית לאיטלקים וכדומה. אני לא יודע מה יקרה כשהכל יתפרק ויהיה רק עיתונאות בגרסתה המיידית, 'סערות הרשת', הגלים שהולכים וגוועים. ומה ישאר אחרינו מכל הטקסטים האלה.

ועוד מחיר: פתאום הבנתי שאני נקרא בבלוג הזה, וגם בפייסבוק, כ'יודע'. כבקי בחומר. כאדם שיודע מה קורה כאן, בעולם הזה, ובא לספר על זה לכולם. כי אולי בשביל להגיד משהו אי אפשר להסתייג כל הזמן. צריך לעמוד עליו למרות שאתה יודע שהוא שגוי. וגם כאן, הרי. וכל פעם שמתייחסים לרעיונות שלי כאילו עומדים מאחוריהם מאות שעות של לימוד וחשיבה על הנושא–

ב.
— כתבתי למישהו השבוע:

"אלבר קאמי פותח את ´המיתוס של סיזיפוס´ במשפט "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה". אני לא מסכים עם המילה ´התאבדות´ במשפט הזה, אבל עם השאר אני מסכים. השאלה הפילוסופית הגדולה היחידה היא אם כדאי (אולי יש לתרגם – ראוי) לחיות את החיים האלה. ומה אתה עושה איתם. ומה עושים עם הסוף, עם המוות הזה, שרודף אותך בכל אשר תלך.

לא יודע איך עונים על השאלה הזאת.

אני מתכוון – אני יודע את המילים שאחרים עונים לעצמם על השאלה הזו, אבל לא מצליח להבין את הפועל של המַעֲנה. איך קם אדם ומזיז את הנפש כך שתענה על השאלה הזאת. לא יודע.

אני חושב שזו שאלה מהחלל הפנוי. לא כמו שתיאר את זה ר´ נחמן, זו לא שאלה ´שאין עליה תשובה´. זו שאלה מהחלל הפנוי עצמו, לא הסימבולי. החלל שאין בו כלום. שאי אפשר לענות עליו בגלל שהמילים ישר יוצרות בו איזה ´יש´ ודוחקות את החלל הצידה, אבל החלל נשאר. תמיד נשאר. אי שם בין הסרעפת לבטן, באיזו תחושת פאנטום מכווצת היטב, בחנק שעולה בגרון מול דברים יפים מאוד. פעם כתבתי ´אנשים רואים יופי ובוכים´ וחשבתי על ´וואי להאי שופרא דבלי בעפרא´. והכל הולך וסובב לשם.

והידיעה, אולי יש לדייק: האשליה של הידיעה, היא המקום שאנחנו מנסים להתמודד עם השאלה הזאת. אני לא יכול לענות על ההיסוס וגם להסס בו זמנית, התשובה נהרסת כך מהחל ועד כלה. אני חייב לעמוד על הרגליים ולחייך בשביל להגיד משהו. ויותר מזה: לידיעה ברורה יש מוצקות. דברים שנשארים. לא הכל כלה. הרהורים, ובכן, באים והולכים.

זה לא אומר שהשאלה לא נשארת נוכחת. זה רק אומר שברגע שאני אומר משהו, ולא משנה מה, אני לא יכול להשאיר את השאלה כל הזמן בקו החזית. ואין זה משנה איזו מהשאלות הגדולות שלך. ואני חושב שאנשים נשארים עם השאלה, היא לא נמחקת, היא פשוט עוברת לרקע כדי לאפשר, אתה יודע, לדבר. שנוכל לעשות משהו. שנוכל לשלם משכנתא, לקנות טיטולים, להכין מרק לשבת. אני לא יודע באמת, אני רק מציג את עצמי כיודע. אחרת הייתי יושב בצד כל הזמן, מהוסס, חושש לגעת בעולם השביר-כל-כך הזה."

ואולי יש להוסיף: אנחנו גם מייצרים מגננות. אשליות של המשכיות. השאלה לא עוברת בנחת אל הרקע. היא נדחקת לשם בכח.

אני חושב ששני הדברים מתקשרים, לפחות אצלי באיזשהו מהלך זיגמונט-באומני שכזה. מודרני ונזיל. שאנחנו כל הזמן נלחמים בזמן שהולך. מנסים לנצח את המוות איכשהו. כמו הסיפורים על העולם הבא, שתמיד היו נדמים לי כמו מקל הליכה בבית אבות. והלא כולנו עומדים למות, לפחות שיהיה לנו איזה סיפור ותקווה, להישען עליהם. להפיג את הפחד. וכמו שבאומן כותב, לאט לאט, במודרניות, אנחנו מנצחים את הזמן. אנחנו מקצרים את המרחב. כבר לא לוקח זמן לראות דברים שנכתבו במקומות אחרים, וגם הטיסות הולכות ומקצרות מרחקים. והזמן הולך ונעלם.
והפייסבוק, כמו גם האינטרנט בכלל, מעבר לקיומו כרשת חברתית (וצריך לפרט על זה פעם), מאפשר לנו לדלג על הזמן. הכל מאוד מיידי, מתרחש, אתה יוצר טקסט והטקסט קיים ומגיבים אליו מיידית ולייקים והכל כמו ששרים הג'ירפות: 'היו רבים שאמרו שהזמן… הממ… אין בעצם זמן."

אין זמן ואין מרחב. אשליית הניצחון האולטימטיבית. יש לי כל כך הרבה מה לומר על הנושא, אבל זה יחכה למועד אחר. לזמן אחר. ללילה אחר שבו יהיה לי כח.

ג.
אני לא הולך לעזוב את הפייסבוק. מפחיד אותי מדי: כמו המוות הופך להיות הניתוק מהפייסבוק, ולא הניתוק מהחיים עצמם. אבל יקח לי זמן לחזור. אם אתם משתפים בפייסבוק, לפחות תתייגו אותי, שאני אדע שפרסמתם בפעם הבאה שאתחבר. [סמיילי אידיוט] ואני, כך נראה לי, אנסה לחזור עוד קצת אל החיים האמיתיים. מזל שתכף ומיד החופש, ובחופש הולכים לטייל ונוטשים את המחשב לאנחותיו. ואולי אחזור לכתוב דברים מהוססים שכאלה, רכים כמו עננים. בכל מקרה, החלטה יציבה לא תתקבל כאן ועכשיו. אפשר להניח לצורך להחליט, לפעמים.

לבינתיים אכתוב כאן את הסטטוס שרציתי לכתוב הערב בפייסבוק ולא יכולתי. ולפניו: יש משהו מאוד קל בלכתוב על עצב, אתם יודעים? פעם הבאה, אמן, משהו שמח.
———-

אנשים אומרים 'כמו פיל בחנות חרסינה' וחושבים על הספלים נשברים, על השברים על הרצפה, על הגסות שבה הפיל הולך בעולם. אף אחד לא חושב על יהושע (זה שמו של הפיל) שנכנס על קצות אצבעותיו לחנות וביקש להחליף את הספל שקיבל במתנה מרות (שהלכה לה, בינתיים) לפני זמן רב. ועל עצימת העיניים המיידית, המתכווצת, חסרת האונים, כשפנה פניה לא נכונה וידע שאין מה לעשות ובהכרח ישבור עוד משהו בבהלתו, לכשינסה לצאת. 'כמו פיל בחנות חרסינה', הם אומרים, ואף אחד לא חושב על הפחד הגדול שפשט בו כששמע את קול הנפץ וחשש שאולי-וחס-ושלום-אבל אולי נשבר לו, שוב פעם, הלב.

מוות, דתל"שים ופרות קדושות | הרהורים לפרשת חוקת

שיחות על דתל"שים ועל חזרה בשאלה חוזרים שוב ושוב בחיים שלי, כמו מוטיב חוזר שמוביל אל פתרון הקונפליקט. וזה עניין מוזר, כי חזרה בשאלה לא עומדת על הפרק אצלי. ובכל זאת, ירושלים מלאה בדתל"שים (כל ראש גלוי הוא דתל"ש. כל בחורה במכנסיים היא דתיה-שלא-רוצה-שידעו), ובחברים שכאלה, והשיחות סובבות סביב הנקודה הזו כמו חץ תקוע שאנשים משרטטים מטרות סביבו.

על כל פנים: זה לא פוסט על למה לא לחזור בשאלה, זה פוסט על איך לא לַמוּת.

ישבתי עם חניכים שלי לפני כך וכך שבועות ודיברנו על דתל"שים. ואמרתי שבסופו של דבר, גם כשבנאדם לא מאמין, גם כשברור לו לחלוטין שאין שום משמעות למצוות האלה, יש סיבה אחת להמשיך ולהיות דתי. דתי במובן של קיום מצוות: שזה עובד. זה הדבר היחיד, כך אמרתי, שיכול לעמוד אל מול המוות. לא לשוא האלים, כל אל, בכל דת הם בני אל-מוות. הם יותר חזקים ממנו. הם אחראיים על המוות ועל החיים: הדת מסתכלת למוות בפרצוף, וצוחקת לו.

המוות, אמרתי להם, הוא כמו קיר ענק שאתה דוהר אליו במכונית שאין לך שליטה עליה. הוא רחוק, אבל המכונית נוסעת ישר, וכבר ברור לך מה יהיה הסוף. והדת, במין היפוך לא צפוי, מעין טויסט בעלילה, מציעה לך יכולת ליטול את מושכות המכונית ולהמריא מעל הקיר.

אבל מה זאת אומרת, הם שאלו.

אתם תמותו בסוף, הסברתי להם את עובדות החיים. כולנו. אני אישית חי בתודעה תמידית שאני אמות בסוף, ושאין עוד צ'אנס. יש לך, כמו כשאומר גרוסמן, הבזק קטן של אור בין חושך לחושך, ואתה יכול לנצל אותו רק בדרך אחת. אור אמר לי פעם: השלמתי עם זה שיש דברים שאני לא אעשה יותר בחיים. אני לא אנגן בחיים בגיטרה על הדשא בסמינריון הדרכה. אני יודע, עברתי את הגיל, כבר אין דרך חזרה. אפשר להמשיך את הדימוי של המכונית: אתה יכול לפנות ימינה בפניה, ולהמשיך אל הקיר בצורה אחרת מכפי שהיית דוהר לו היית בוחר אחרת. אבל בסוף בסוף כולם מתרסקים אל הקיר.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.

בהארי פוטר יש קטע תמוה למדי. השם של וולדמורט הוא שם אסור להגִיָה: אסור להגיד אותו. במקום להגיד את השם שלו, הם אומרים 'הזה שאין להזכיר את שמו'. ממלמלים, אפילו. צירוף המילים הזה הפך להיות השם שלו: כשאומרים 'זה-שאין-להזכיר-את-שמו' כולם מבינים למי צירוף המילים הזה מצביע. למעשה, לו הם היו יהודים, הם היו מקצרים את כל התהליך ופשוט קוראים לו 'The name'. שהרי גם ביהדות נתקלו בבעיה הזו, והצליחו לדלג עליה: ל'זה שאסור להגיד את שמו' אצלינו, אנחנו פשוט קוראים 'השם'. יותר נוח. בכתיבה זה לפעמים הופך ל-ה'. עניין של נוחות. כך או כך, הקיצור הזה הפך להיות שמו של אלוהים בשבילנו. השם המפורש אסור בשימוש? פשוט נגיד שזה ה-שם. בה"א הידיעה, ושלום.
גם התורה עברה תהליך דומה. היא כבר לא 'תורת משה', 'המקרא' או 'הטקסט המקראי'. היא התורה. זו הידועה. אם אתם חשים בצורך לשאול 'איזו תורה', ו'על מה אתה מדבר, לעזאזל?' כנראה שאתם לא משלנו.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

טוב, מה.
קצת נדוש לשאול את ה'טוב, מה' הזה. הרי כולם שאלו. לכולם עניין הפרה האדומה היה קשה. הנה יושב לו בחור בחדרו אשר בירושלים, וחש בחוצפה לחזור ולשאול את אותה שאלה ששאלו כולם: מה הסיפור הזה, עם הפרה האדומה. תגיד, אתה לא חש כשרון מבוזבז? נגר, אולי? אולי תהיה נגר? כי לשאול שאלות על פרה אדומה זה כבר מיצה את עצמו.

גם זו פרה אדומה. סוג של, לפחות.

במילים ספורות, טומאה היא חריגה מן הסדר של העולם, או של החברה. יכול להיות שחזרה מהחריגה הגדולה ביותר, חזרה מהחריגה של הנגיעה במוות, צריכה להתבצע גם היא על ידי מוות. והמוות הזה צריך להיות מוות שלם ביותר: של חפץ נדיר, של פרה אדומה, שלימה, שאין בה מום, שלא בוצעה בה עבודה. שאין שום סיבה שבעולם שהיא תמות, ולהרוג אותה. והחריגה הכפולה הזו תביע לידי כפרה. זה להסתכל במוות, לבצע אותו בכלים שלך, בדרך הסכמטית המדויקת שלך, ולחזור בשביל לספֵּר. בשביל זה שורפים אותה: כדי לבטל את מימד החיים שיש בבשר. בשביל זה, אני מניח, מתבצע הטקס מחוץ למחנה: בשביל להכנס צריך לצאת. ולכן גם, בסופו של דבר, הזורק טמא: כי הוא נגע בחריגה מהעולם. זה שזורקים עליו נגע בתוצאה, הזורק והשורף נגעו בתהליך. בשביל לחזור ממוות, גם מוות של פרה, אתה צריך תהליך של חזרה.
אבל זה נדוש, וכבר כתבתי על זה פעם. ואני רוצה להמשיך הלאה.

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.

אולי זו הנקודה החזקה מכל: החוק. מערכת החוקים. החוק שאין מאחוריו הגיון ואין לתכניו משמעות. שזה לא משנה, יותר נכון, אם יש לו או אין לו משמעות. במורה נבוכים, כשהרמב"ם מדבר על טעמי המצוות, הוא מזכיר את העובדה שאי אפשר לשנות מפרטי המצוות. הסיבה היחידה שהמערכת הזו עובדת, הוא אומר, היא שהיא חוקים. שזו מערכת. ברגע שתפרק את המערכת, הכל מתפרק.

אולי זה מה שיוצא מכאן, מכל הסיפור. לכן פרה אדומה היא חוק, היא מערכת, היא חסרת טעם. הטעם לא רלוונטי בכלל. הדת מציעה, פשוט מאוד, דרך לעקוף את הקיר. כמו הקוסמים בהארי פוטר, שמצליחים לעבור דרך הרציף בתחנה לעולם אחר. אתה דתי? אתה לא תתקע בקיר, אתה תמשיך הלאה, כאילו לא היה קיים. 'המוות הוא חזיון שוא', אומר הרב קוק, וממשיך 'טומאתו היא שקרו'. כשיש דת, המוות אינו כלום. הטומאה שלו אינה שייכת. היא שקר. ולמה זה קורה? כי יש משמעות לחיים. כי החיים הם לא שבריר של אור. כי הוא ממשיך הלאה. כי יש לך משמעות, וזה החלק היפה, גם במוות. המוות הוא לא העניין כאן, המשמעות לחיים, היא הנקודה. חיים שמתנהלים מתוך ידיעה שיש בשביל מה, מתנהלים אחרת.

ואם אני לא מאמין? הקשה אחד מהחניכים שלי (כן, חזרנו אליהם). הדת תעזור לי?

זהו. זו הטענה שלי. אתה 'הגר הגר בתוכם'.

כולנו אגנוסטיקנים. אין דבר כזה מישהו שיודע שיש אלוהים. או שיודע שאין אלוהים. אנשים מנחשים, בוחרים צד. אני מאמין שיש, אני מאמין שאין: בסך הכל שני הצדדים של המטבע שעומד על צירו. הוא לא באמת יכול ליפול לצד אחד ולנוח עליו, כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת. ואז, כשאתה נתקל במוות, המערכת שבה אתה חי מצליחה לשאת אותך הלאה. לכן אנשים חוזרים אל הדת כשהם מול המוות. לכן 'אין אתיאיסטים בשוחות' (ויש, אבל זה נושא לפוסט אחד). לכן אנשים מצטלבים כשהם רואים מת. שמים כיפה בבית הקברות. יושבים שבעה. זה עובד, זה מצליח לשאת אותם הלאה. המערכת של הדת חזקה מהכל.

ואני, אמרתי להם, חי תמיד בתודעה שהמוות יגיע בסוף. אני אתחיל עם הבחורה בתחנה, כי אין לי עוד צ'אנס. אני אלך ללמוד עכשיו משחק, כי אין עוד זמן אחר לעשות את זה. ואני דתי, או מאמין, או אפילו מנסה מאוד להיות דתי ומאמין, כי אין לי עוד צ'אנס.

כשאתקע בקיר, אני רוצה להיות מסוגל לעבור דרכו.