הערה על ה'מטאמורפוזות'

קראתי לאחרונה בשנית את המטאמורפוזות, לאובידיוס. זה שיר אפי בן 15 חלקים שהושלם בשנה השמינית לספירה ואת כל הפרטים שחסרים לכם אתם יכולים להשלים כאן, כלומר בויקיפדיה. אני ממש ממליץ ללכת לקרוא את הספר המקורי, אבל אם אין לכם זמן או את הספר אז לא נורא. בכולופן –

דיברתי היום עם סטודנט והוא האיר את עיני שהפתיחה והסיום חריגים ביצירה. הפתיחה של המטאמורפוזות היא תיאור בריאת העולם מהכאוס על ידי אל אחד ויחיד, בלתי ידוע, והסיום הוא בנאומו של פיתגורס (מתמטיקאי יווני) לנומה, הקיסר הרומאי, והשתלשלות היסטורית שמתארת את גדולתה של האימפריה הרומאית. בתווך יש חמשה עשר ספרים שמספרים מאות סיפורים מהמיתולוגיה היוונית והרומאית, כשהמוטיב החוזר בהם הוא מטאמורפוזה (שינוי צורה), בעיקר של אנשים, לחיות / אבנים / נהרות וכדומה. לעומת כל זה, בפתיחה ובסיום אין שינוי צורה. התחושה היא שאובידיוס ניסה לבנות סיפור מסגרת לכל הסיפורים, ובתווך לשבץ אותם ולספר אותם בלשונו הוא. שלמה דיקמן, המתרגם, מרחיב על נסיונו של אובידיוס ליצור סדר בהמון הסיפורים המיתיים. ליצור הקשרים הגיוניים, זמן (למרות שאין זמן במיתוס) ובכלל, לארגן הכל. כי 'ככה יצירות ספרותיות כתובות' כלומר, כי יצירה יפה היא יצירה מאורגנת.

ניסיתי לחשוב למה הפתיחה והסוף חורגים ככה, ופתאום נזכרתי בקטע מוזר. העולם, על פי אובידיוס, נברא על ידי אל אנונימי מהכאוס:

"טֶרֶם יַבֶּשֶׁת וְיָם יִבָּרֵאוּ וּשְׁחָקִים מִסָּבִיב,
אֶחָד אַךְ הָיָה וְיָחִיד יְסוֹד הַיְקוּם עֲלֵי-תֵבֵל, –
כָּאוֹס זֶה שְׁמוֹ, וַיְהִי אַךְ גֹּלֶם אֵין תֹּאַר וּפָנִים,
נֵטֶל לֹא יָמוּשׁ מִמְּקוֹמוֹ, מוּצָק, בּוֹ נִקְבְּצוּ בָאוּ
זֶרַע וִיסוֹד לְכָל דָּבָר, נִפְרָדִים וְשׁוֹנִים גַּם יָחַד.

אָז אֵל פַּלְמוֹנִי – יְהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה, שְׁמוֹ לֹא יָדַעְנוּ –
יָבֹא וְגָזַר אֶת כָּל הַקְּבוּצָה הַזֹּאת לִגְזָרֶיהָ:
רֵאשִׁית מַעֲשֵׂהוּ וְצָנַף אֶת הָאֲדָמָה לִצְנֵפַת
כַּדּוּר, לְמַעַן הֱיוֹתָהּ שָׁוָה אֶל כָּל עֲבָרֶיהָ;
יָפִיץ אֶת מִקְוֵה-הַמַּיִם וְהָיוּ לְיַמִּים, יַקִּיפוּ
רַחֲבֵי אֲרָצוֹת וְסַעַר מִתְחוֹלֵל מַכֶּה גַּלֵּיהֶם;"

(תרגום יהושע פרידמן)

זה קצת מוזר, כי למה לא לומר את שמו של האל? הרי כבר מלא זמן לפניו (במאה השמינית לפני הספירה) כתב הסיודוס של התאוגניה שלו, ושם התיאור דומה אך שונה: אלים מוגדרים (גאיה, ארוס, טרטרוס) נכנסים לכאוס ומתחילים להפריד אותו. אצל אובידיוס, לעומת זאת, זה אל אחד, אנונימי. שלמה דיקמן מתרגם 'אל מאחד האלים', וזה מוזר לא פחות. וזה הזכיר לי שבסופו של הספר, אובידיוס מסכם את דבריו בתקווה להפוך לבן אלמוות, על ידי שימשיכו ויקראו בספריו גם בדורות הבאים, בכל מקום שאליו האימפריה הרומאית תגיע. ופתאום נפל לי האסימון שכשהוא כותב 'אל אנונימי' הוא בעצם מתכוון לעצמו. כלומר, שהוא לקח את הכאוס הזה, מגוון הסיפורים שקוראים לו 'המיתולוגיה היוונית' – וסידר אותו באמצעים ספרותיים. יצר סיפורי מסגרת, הקשרים תוכניים ולשוניים, גיבורים שעוברים ממקום למקום וכמובן, מוטיב חוזר ששוזר את כל המיתולוגיה לכדי יצירה שלימה, מהדק אותה ומארגן אותה.

כריכת הספר במהדורה אנגלית משנת 1632
כריכת הספר במהדורה אנגלית משנת 1632

ומה שמדהים יותר בכל הסיפור, זה שהארגון הזה, של ים המיתולוגיה, מובע אצל אובידיוס במטאמורפוזה של כל היצירה, שפותחת במיתוס המובהק (הבריאה). הדבר הכי מיתי שיש, ומסיימת בלוגוס המובהק (נציג המתמטיקה – פיתגורס – מדבר עם נומה על הסדר, וכל ההיסטוריה הרומאית שנגזרת דבר מתוך דבר). זאת אומרת, היצירה עצמה היא מטאמורפוזה של תפישת העולם, והצורה שבה מתבצעת המטאמורפוזה הזאת היא באמצעות הארגון של החומרים המיתיים תוך השארתם כמיתיים. כלומר תפיסת המיתולוגיה ככאוס ותפישת הסדר הרומאי כקוסמוס. זה גם מתאים לתקופה (כלומר, למעבר מחשיבה מיתית לחשיבה לוגית).
נהדר, לא?

בטוח כתבו את זה קודם, אבל אין על זה מילה בויקיפדיה או במבואות המדעיים שקראתי. אז לכל מקרה – אני והסטודנט התלהבנו נורא והוא הולך לכתוב הכל כמאמר אקדמי, דבר נחמד לכל הדעות.