Posts Tagged 'מין'

קריסת הגבריות (א)

1.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: זה בעיקר חד המימדיות של הדימוי שלי, את מבינה?

מראיינת: לא.
מרואיין: תארי לעצמך מישהו שלא רוצה לשכב עם מישהי, כן? הוא לא רוצה, מאלף סיבות. הוא עייף, הוא לא אוהב אותה, הוא לא יודע מי היא. כל סיבה. אבל היא רוצה. עכשיו – הוא לא יכול להגיד שהוא לא רוצה. יותר מזה, הגוף שלו אומר לו 'אני רוצה! אני רוצה', והוא לא יודע להגיד מול עצמו – איך יכול להיות שאני רוצה ולא רוצה בו זמנית? כנראה שאני רוצה. והוא אומר בסדר, והוא שוכב איתה. וזה יוצר אצלו פיצול גוף ונפש, אבל הוא לא יודע על זה, כי מבחינתו הגוף והנפש שלו אומרים תמיד את אותו הדבר, וזה תמיד לרצות, וזה תמיד לתפקד.

מראיינת: אתה בעצם מאשים את הנשים בדימוי הגברי?
מרואיין: זה לא הנושא. את מתייחסת ליחס בין המינים. אני מתייחס ליחס של הגבר אל עצמו, כגבר. הוא חייב להיות בשליטה כל הזמן, אחרת הוא לא גבר. הוא לא יכול שלא לתפקד.

מראיינת: זה בגלל שגבריות היא חד מימדית?
מרואיין: זה בגלל שהוא תמיד במוקד. תמיד זה שמביט, אף פעם לא מוקד ההתבוננות. לכן הוא חד מימדי. לנשים יש אלף דימויים שונים, כי המין הגברי הביט בהם כל הזמן.

מראיינת: שוב זה כרוך במבט הנשי על הגברים.
מרואיין: אני יודע, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא הגבריות במבט פנימה, ובמובן הזה לגברים אין פנים נוספות. הגבריות קיימת רק בעמדה אחת, וכל שאר העמדות מודחקות או לא מודעות. למשל, הוא לא יודע שיש הבדל בין גוף ונפש. הוא לא יודע שזה שהגוף שלו רוצה מין, זה לא אומר שהנפש שלו רוצה מין. הוא לא יודע להיות קשוב לגוף שלו. וכשמשהו משתבש, הוא לא יכול להגיד 'לפעמים אני ככה ולפעמים אני לא', כי אין לו פנים.

מראיינת: אז מה עושים?
מרואיין: זו קריסת הגבריות. כי אין דימוי חלופי. גברים חלשים לא קיימים כגברים. הם קיימים כבני אדם, אבל בני אדם שלא שווים יחס, את מבינה, הם לא גברים אמיתיים. גם כשהם חלשים, או 'גברים חדשים', הם גברים חדשים אקטיביים. פעילים. מתפקדים. זה מחייב את כל הגברים להיות חד מימדיים כל הזמן.

מראיינת: זה באמת נכון לכל הגברים?
מרואיין: אני יודע לדבר רק על עצמי.

מראיינת: יש לך בת זוג? אולי זה העניין.
מרואיין: אין לי בת זוג קבועה.

מראיינת: אבל אתה מודע. אתה יודע להגיד את המילים האלה.
מרואיין: רק כשאני בחוץ. אבל כשאני בפנים, בתוך הסיטואציה – אין לי לאן לסגת. אני תמיד אותו הדבר.

מראיינת: אתה רוצה לעשות משהו כדי לשנות את זה?
מרואיין: אני מרגיש שלא הבנת אותי בכלל.

2.
מראיינת: תאר לי מהי קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: מה זה קריסת הגבריות?

מראיינת: לא יודעת, תגיד אתה.
מרואיין: אני חושב שאת מדברת בעיקר על הגבר החדש, הלא-קלאסי, ההטרוסקסואל, הרגיש, המטופח והפגיע, והצורה שבה הגבריות הקשוחה והקלאסית שלו עוברת איזה שינוי למשהו שבעינייך הוא 'לא גברי'. ואז הגבריות קורסת.

מראיינת: אתה חושב שזו קריסת הגבריות?
מרואיין: לא. אני חושב שזה חרטא.

מראיינת: מהי גבריות בעיניך?
מרואיין: המחשבה שאני מרכז העולם ואנשים הם דמויות משנה בחיים שלי. כלומר שסקס הוא סיפור של גבר שצריך לספק את עצמו, או שהמטרה של האנשים סביבי – משפחה, חברים – היא שאני אצליח בחיים ואגשים את עצמי, והם העוזרים שלי.

מראיינת: ומהי קריסת הגבריות בעיניך?
מרואיין: לא חושב שהיא קורסת. אני חושב שלהפך, הנשיות קורסת.

מראיינת: תסביר.
מרואיין: אני סתם משתמש במושגים 'נשי' ו'גברי' כי את מתעקשת, אבל בגדול הסיפור של הגברים לאורך ההיסטוריה הוא להיות המוקד, והנשים הם הסייד קייק, דמויות הלוויה בחיים שלהם. המעבר להעלאת נשים למרכז, או – ליתר דיוק – המעבר של כל אדם להיות המוקד של חייו, גברים כנשים, גורם לכל אדם לחיות רק את החיים שלו.

מראיינת: איך זה בא לידי ביטוי?
מרואיין: למשל, המחשבה כאילו יחסי מין הם שני סיפורים מקבילים, שבו בן או בת הזוג מיועדים לעזור לי להגיע לסיפוק, ובמקרה שנינו יכולים לעשות את אותו דבר כדי שכל אחד יסופק במקביל. או, במקביל, המחשבה ההפוכה – שהמטרה שלי ושל היחסים היא לגרום לסיפוק של בן או בת הזוג, והצלחה שלו או שלה – זו הצלחה שלי. אבל עדיין, הצלחה שלי. כלומר, שיחסי המין הם סיפור שלי. כל זה במקום המחשבה השלישית, שאין מטרה בכלל, והיחסים הם אקט זוגי שקיים רק בשביל עצמו.

מראיינת: אז למה הגבר הישן משתנה לגבר החדש?
מרואיין: זו פשוט צורה חדשה למקם את עצמו במרכז. בעולם שמתחרה על תשומת הלב, פגיעות היא צורה לעורר הזדהות. כשאני הופך להיות רגיש, אנשים מעריכים אותי על היותי רגיש – כמו שפעם העריכו אנשים על היותם לא-רגישים. כשאני אומר שכואב לי, אנשים – שרוצים בעצמם להיות רגישים – מביעים אמפתיה לכאב, ואני מקבל את תשומת הלב.

מראיינת: אתה חושב שהמעבר הזה טוב או רע לגברים?
מרואיין: אני חושב שהגברים הם לא הסיפור פה.

3.
מראיינת: תאר לי את קריסת הגבריות בעיניך.
מרואיין: קריסת הגבריות. מה זה בעצם אומר, קריסת הגבריות. נניח שיש לך גיבור-על, כן? נניח שיש לך גיבור-על שפתאום צריך לאסוף את הילדה הקטנה שלו מהגן. אז הוא נוסע ברכב המשוגע שלו וחונה על חצי מדרכה והולך בחזה מתוח להוציא את הילדה מהגן, ופתאום הגננת אומרת לו שהילדה עשתה בתחתונים באמצע הגן והיא מבויישת. אז הוא הולך אל הילדה ולא יודע מה לומר לה, כי מה אומרים לילדה שעשתה בתחתונים? אז הוא מחזיק ביד שלה ואומר לה שזה בסדר ושעכשיו הם ילכו הביתה וינקו את הכל, וככה הוא הולך ברחוב עם הבת הקטנה שלו והם יושבים ברכב, ועכשיו הרכב קצת מסריח.

וזה בסדר, שהרכב מסריח, אבל אחר כך הוא רודף אחרי שודד ומניח אותו על המושב האחורי ואז השודד אומר לו 'וואי, מסריח כאן משתן' וזה נכון, אבל זה מציג אותו באור נלעג, כי אם אתה גיבור-על אתה צריך להיות בשליטה כל הזמן, ובשביל להיות בשליטה הכל צריך להיות סטרילי, אבל המושב האחורי שלך מלוכלך וכולם יודעים את זה, אז אתה כבר לא בשליטה, כאילו לא גבר עד הסוף. והיית אומרת טוב, זה הגבר החדש, אבל הנה כשהוא חוזר הביתה אחרי שהציל את העולם אז אשתו, שהיא גם האמא של הבת שלהם, אומרת לו שהוא פספס את השן הראשונה שנפלה לה, והוא יושב בבוקסר על הספה ובוכה.

מראיינת: האם מותר לגברים לבכות?
מרואיין: כן ולא.

מראיינת: מתי כן ומתי לא?
מרואיין: אני חושב שזה קשור להקשר התפקודי של הגבר החדש, הרגיש-אך-יציב. מותר לו לבכות מדברים שאינם מצביעים על התפקוד שלו (של הגבר. י.ג.) במציאות. מותר לו לבכות מגעגוע, מזכרונות של אבא ואמא. מותר לו לבכות מהתרגשות בסרטים, ספרים, מחזות, מוזיקה – הקשרים תרבותיים כלשהם שאינם מעידים על התמודדות עם העולם המציאותי, או על פגיעה ביציבות שלו.

כמובן, הצד המנוגד הוא המעניין: אסור לו לבכות מתסכול, מייאוש, מפחד או מכניעה. זה מראה שהגבר מתקפל, שהוא נשבר, שהוא צריך להיתמך במשהו. כלומר שהעמדה בה הוא ניצב היא עמדה של נסיגה. במקרים כאלה אסור לו לבכות. וכשהוא בוכה, הוא הולך לעשות את זה בגפו, כדי לא להמצא במצב שמצריך תמיכה או שמראה על הזדקקות.

מראיינת: האם זה מצב בעייתי בעיניך?
מרואיין: את שואלת אותי כדגם מייצג או כפרט?

מראיינת: כפרט.
מרואיין: היית אומרת שלהורים אסור לבכות, אבל פעם אחת בחיי ראיתי את אבא שלי בוכה. זה היה רגע מכונן שכזה, פתאום הבנתי שאבא שלי הוא לא רק אב, עמוד תווך משפחתי, אלא גם בן. הוא יותר 'אדם', את מבינה? פחות 'אבא'. אדם שגם לו יש מערכת יחסים עם אבא ואמא שלו. מאז אני מבין אותו יותר.

מראיינת: לא ענית על השאלה.
מרואיין: אני יודע.

הרהור על שיח המיניות בחברה הדתית

במוסף שבת של לפני כשבועיים פורסם מאמר של יואב שורק  על המשפחה והמיניות בעולם המודרני. הדברים שאכתוב מציקים לי כבר זמן רב, והם מתכתבים ובעיקר מבקרים מאמרים כאלה ודומיהם מכיוונים שונים, ללא התייחסות מפורשת לאף אחד מהם. אני כותב כי הדברים בוערים בי, ולכן מבקש אתכם לקרוא את הדברים לא כדבר מבורר, אלא כהרהורים.

———–

עיקר הבעיה שלי עם השיח על המיניות בציבור הדתי הוא לא שהוא לא קיים. הוא קיים, אלא שהוא עוסק במין מהצד של הבעיה. כלומר, הוא לא מאפשר לאדם תפישה עצמית של האדם כבעל צורך ותשוקה מינית. אין על זה שיח ואין על זה דיבור. לא בין החבר'ה בישיבה התיכונית, לא בין החברים מהשכונה, בטח שלא על ידי המחנכים, הרבנים או המדריכים. הדיבור על המין הוא כמו מבחוץ. יחסי המין החיוביים מוצגים כפעולה שמתרחשת כי ככה (או, לכל היותר, כי צריך ילדים), לא כי יש רצון או תשוקה. התשוקה היא תמיד מהצד של החטא. כלומר, משהו שצריך להתמודד איתו. שיש לאדם את "כוחות החיים", והוא צריך לנתב אותם לטוב (=לא ליחסים בין המינים). אז נכון, החברה הדתית עברה כברת דרך. אף אחד לא רועם על 'החטא הנורא', מקבלים את היצר, אמרו שהוא תקין ונורמלי ושכולנו כאלה, אבל זו לא מיניות, זה חטא.

במבט דתי זה יכול להיות יותר מובן: כל מגע בין בן ובת (החל ממבט ודיבור, אצל המחמירים, ועד יחסי מין) הוא אסור. הוא הופך להיות מותר לצורך חתונה או אחרי החתונה, אבל אצל נער מתבגר זה בהכרח אסור, כלומר, חטא. במילים אחרות, הרצון המיני הפך להיות הרצון לחטוא: היצר הרע. כתבתי על זה מאמר ארוך בעבר ולא אחזור עליו כאן, אבל בין היתר כתבתי שם שהמלחמה נגד היצר הרע אינה נגד החטא, אלא נגד האפשרות שלו. ה'מלחמה באפשרות לחטוא' יוצרת אנשים כמו חסרי מיניות. שאין להם דחפים: לא מדברים על הרצון ולא מדברים על הצורך.

אני רוצה לומר שבעיניהם של המחנכים שלי, או בעיני החברה (הנפרדת) שבה גדלתי, הבחור המתבגר הדתי הוא כמעט יצור חסר מיניות. אין לו משיכה מינית. אין לו צרכים מיניים. הוא לא נמשך לבנות (ובוודאי שלא לבנים). לא מדברים איתו על איך לחיות עם מה שהגוף שלו צועק, ולא מאפשרים לו (חברתית) לפרוק את זה באזני מישהו. לתנועת הנוער שלי היה ברור שאם הפרדנו את הבנים והבנות, הרי שהצרכים של שניהם אינם הבעיה שלה. ואני חושב שראוי לדבר על צורת המבט שאדם (או נער מתבגר) הולך בה בעולם, ולהכיר בקיומה  – בלי שיפוט, בלי הצבתה כבעיה, כפתרון, בלי שיח של 'מותר' ו'אסור'. הם באים אחר כך, אולי, כשידובר על דברים ספצפיים. אבל התשוקה איננה משהו שיש להלחם בו.

[הערת שוליים א': כששוחחתי על זה עם ידידים, הועלו הרבה מאוד דברים שנגזרים מהתפיסה הבסיסית הזאת. תסכולים מיניים, בעיות מיניות כאלה ואחרות. אין כאן המקום לפרוט אותם, רק להציב שהם קיימים. אולי לצטט את אחת התגובות למאמר שלי על תודעת הרווקות: "מאמר יפה מאוד, אבל כל כך הרבה מילים בלי סקס, במקום סקס, על סקס, על כניסה ויציאה, היעדרותם היא שבלטה לי, והיא המשקפת מכל את סיפורה של הרווקות הדתית והקונפליקט שבליבה, ואכמ״ל".

הערת שוליים ב': שוחחתי על זה עם ידידה, והיא העירה שגם אצל הבנות זה ככה. זאת אומרת, יש שיח מיני ויש שיח צניעות, אבל שניהם לא מדברים על הנערה כבעלת רצונות וצרכים מיניים. הן נתפסות כאובייקט של מבט גברי, כמשדרת מיניות (פסולה או לא, אבל היא אינה מינית בפני עצמה). באופן פרדוקסלי, הגברים נתפסים בשיח הצניעותי והמיני אצל הבנות כבעלי צרכים מיניים. בשיח הגברי הנשים אינם נוכחות, אלא כאובייקט של איווי.]

קראנו בשבת את שיר השירים. וחשבתי – מובן שבימינו זה לא היה נכנס לכתבי הקודש. וכמובן ששיר השירים קודש קודשים והוא בכלל אלגוריה והכל, אבל אי אפשר להתעלם מהכיסופים ואי אפשר להתעלם מהמיניות ואי אפשר להתעלם מהכמיהה הגופנית. כי מעבר לקריאה אליגורית, חשוב לזכור את מה אנחנו מכניסים אל תוך השיח. את מה אנחנו משוים ליחסים בין האדם והאל, ומה מניע את הציפיה. וזו לא כתפישה של חטא או של מצוה, אלא כתפישה של קיום. כי איכשהו הפריזמה שדרכה מתבוננים על המיניות ועל הגוף בחברה הדתית היא בהכרח פריזמה דתית. אבל הדת הזאת בעצמה מבוססת לא מעט על הגוף עצמו.

כי לפני הדת יש כאן אדם, והאדם נמצא בתוך גוף. כמו שכתב יפה אלחנן ניר:

"אֲבָל הַשְּׁאֵלָה שֶׁבֶּאֱמֶת רָצִינוּ לִשְׁאֹל
וְגִמְגַּמְנוּ כָּל כָּךְ אֵיךְ
גִּמְגַּמְנוּ לִחְיוֹת אֶל הַגּוּף
הַגּוּף
שֶׁעָזַבְנוּ"


האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 470 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.