הרהור על שיח המיניות בחברה הדתית

במוסף שבת של לפני כשבועיים פורסם מאמר של יואב שורק  על המשפחה והמיניות בעולם המודרני. הדברים שאכתוב מציקים לי כבר זמן רב, והם מתכתבים ובעיקר מבקרים מאמרים כאלה ודומיהם מכיוונים שונים, ללא התייחסות מפורשת לאף אחד מהם. אני כותב כי הדברים בוערים בי, ולכן מבקש אתכם לקרוא את הדברים לא כדבר מבורר, אלא כהרהורים.

———–

עיקר הבעיה שלי עם השיח על המיניות בציבור הדתי הוא לא שהוא לא קיים. הוא קיים, אלא שהוא עוסק במין מהצד של הבעיה. כלומר, הוא לא מאפשר לאדם תפישה עצמית של האדם כבעל צורך ותשוקה מינית. אין על זה שיח ואין על זה דיבור. לא בין החבר'ה בישיבה התיכונית, לא בין החברים מהשכונה, בטח שלא על ידי המחנכים, הרבנים או המדריכים. הדיבור על המין הוא כמו מבחוץ. יחסי המין החיוביים מוצגים כפעולה שמתרחשת כי ככה (או, לכל היותר, כי צריך ילדים), לא כי יש רצון או תשוקה. התשוקה היא תמיד מהצד של החטא. כלומר, משהו שצריך להתמודד איתו. שיש לאדם את "כוחות החיים", והוא צריך לנתב אותם לטוב (=לא ליחסים בין המינים). אז נכון, החברה הדתית עברה כברת דרך. אף אחד לא רועם על 'החטא הנורא', מקבלים את היצר, אמרו שהוא תקין ונורמלי ושכולנו כאלה, אבל זו לא מיניות, זה חטא.

במבט דתי זה יכול להיות יותר מובן: כל מגע בין בן ובת (החל ממבט ודיבור, אצל המחמירים, ועד יחסי מין) הוא אסור. הוא הופך להיות מותר לצורך חתונה או אחרי החתונה, אבל אצל נער מתבגר זה בהכרח אסור, כלומר, חטא. במילים אחרות, הרצון המיני הפך להיות הרצון לחטוא: היצר הרע. כתבתי על זה מאמר ארוך בעבר ולא אחזור עליו כאן, אבל בין היתר כתבתי שם שהמלחמה נגד היצר הרע אינה נגד החטא, אלא נגד האפשרות שלו. ה'מלחמה באפשרות לחטוא' יוצרת אנשים כמו חסרי מיניות. שאין להם דחפים: לא מדברים על הרצון ולא מדברים על הצורך.

אני רוצה לומר שבעיניהם של המחנכים שלי, או בעיני החברה (הנפרדת) שבה גדלתי, הבחור המתבגר הדתי הוא כמעט יצור חסר מיניות. אין לו משיכה מינית. אין לו צרכים מיניים. הוא לא נמשך לבנות (ובוודאי שלא לבנים). לא מדברים איתו על איך לחיות עם מה שהגוף שלו צועק, ולא מאפשרים לו (חברתית) לפרוק את זה באזני מישהו. לתנועת הנוער שלי היה ברור שאם הפרדנו את הבנים והבנות, הרי שהצרכים של שניהם אינם הבעיה שלה. ואני חושב שראוי לדבר על צורת המבט שאדם (או נער מתבגר) הולך בה בעולם, ולהכיר בקיומה  – בלי שיפוט, בלי הצבתה כבעיה, כפתרון, בלי שיח של 'מותר' ו'אסור'. הם באים אחר כך, אולי, כשידובר על דברים ספצפיים. אבל התשוקה איננה משהו שיש להלחם בו.

[הערת שוליים א': כששוחחתי על זה עם ידידים, הועלו הרבה מאוד דברים שנגזרים מהתפיסה הבסיסית הזאת. תסכולים מיניים, בעיות מיניות כאלה ואחרות. אין כאן המקום לפרוט אותם, רק להציב שהם קיימים. אולי לצטט את אחת התגובות למאמר שלי על תודעת הרווקות: "מאמר יפה מאוד, אבל כל כך הרבה מילים בלי סקס, במקום סקס, על סקס, על כניסה ויציאה, היעדרותם היא שבלטה לי, והיא המשקפת מכל את סיפורה של הרווקות הדתית והקונפליקט שבליבה, ואכמ״ל".

הערת שוליים ב': שוחחתי על זה עם ידידה, והיא העירה שגם אצל הבנות זה ככה. זאת אומרת, יש שיח מיני ויש שיח צניעות, אבל שניהם לא מדברים על הנערה כבעלת רצונות וצרכים מיניים. הן נתפסות כאובייקט של מבט גברי, כמשדרת מיניות (פסולה או לא, אבל היא אינה מינית בפני עצמה). באופן פרדוקסלי, הגברים נתפסים בשיח הצניעותי והמיני אצל הבנות כבעלי צרכים מיניים. בשיח הגברי הנשים אינם נוכחות, אלא כאובייקט של איווי.]

קראנו בשבת את שיר השירים. וחשבתי – מובן שבימינו זה לא היה נכנס לכתבי הקודש. וכמובן ששיר השירים קודש קודשים והוא בכלל אלגוריה והכל, אבל אי אפשר להתעלם מהכיסופים ואי אפשר להתעלם מהמיניות ואי אפשר להתעלם מהכמיהה הגופנית. כי מעבר לקריאה אליגורית, חשוב לזכור את מה אנחנו מכניסים אל תוך השיח. את מה אנחנו משוים ליחסים בין האדם והאל, ומה מניע את הציפיה. וזו לא כתפישה של חטא או של מצוה, אלא כתפישה של קיום. כי איכשהו הפריזמה שדרכה מתבוננים על המיניות ועל הגוף בחברה הדתית היא בהכרח פריזמה דתית. אבל הדת הזאת בעצמה מבוססת לא מעט על הגוף עצמו.

כי לפני הדת יש כאן אדם, והאדם נמצא בתוך גוף. כמו שכתב יפה אלחנן ניר:

"אֲבָל הַשְּׁאֵלָה שֶׁבֶּאֱמֶת רָצִינוּ לִשְׁאֹל
וְגִמְגַּמְנוּ כָּל כָּךְ אֵיךְ
גִּמְגַּמְנוּ לִחְיוֹת אֶל הַגּוּף
הַגּוּף
שֶׁעָזַבְנוּ"

מודעות פרסומת

Break in the wall | מסה על גבולותיה של החברה ועל היצר הרע

א.      The dark side of the moon

בספרו 'הדרך' מציב קורמק מקארתי, הסופר, עולם לאחר אפוקליפסה מוחלטת. אב ובנו הולכים אל החוף המזרחי בארצות הברית, נושאים עגלת סוּפֶּר ובה כל רכושם. בנוסף נושא האב  אקדח עם שני כדורים: לא להגנה עצמית כמו להתאבדות במקרה הצורך. הם הולכים אל החוף המזרחי של ארצות הברית, אבל אין להם מושג מה לעשות שם. זו, בפשטות, מטרה כלשהי, וככזו היא טובה כמו כל מטרה אחרת. ומה שמיוחד בספר הזה, בניגוד לספרי אפוקליפסה אחרים, הוא שמקראתי מפשיט את הגיבורים שלו מהכל: מהתרבות, מכללי המוסר הרגילים, מהספרות ומהמוזיקה. יש להם שני דברים שמחזיקים אותם במסע האחרון והאינסופי הזה. האחד, שיש להם מטרה. והשני, התובנה שהם הטובים והאחרים שמסתובבים בעולם הם הרעים.

אני בוחן במסה הזו את התודעה שלי. אין לי את היומרה לחוות דעה וודאית על מה שמתרחש בתודעתם של בני אדם אחרים, אבל – כמו מקארתי – גם אני חושב שבתודעתם, כל בני האדם רואים את עצמם כטובים, וממילא את הקבוצה שהם חלק ממנה כ'קבוצה הטובה'. אנשים רואים את מכלול מעשיהם כשייכים לצד ה'טוב', צד ה'אור' וכן הלאה; כשהקבוצה שהם מהוים חלק ממנה תנצח במלחמה, במשחק הספורט או בכל אירוע תחרותי, הם יודיעו בחדשות שלהם ש'הטובים מנצחים'. למעשה, בכל מקום שאנשים אומרים 'אנחנו', המילה  בהכרח תהיה זהה למושג 'הצד הטוב' שלהם. גם אלה המשרתים את הרע, אם זו כת השטן ואם אלה הדתות העתיקות באסיה, מגדירים את עצמם כָּטובים. הטוב, בעיניהם, הוא להוסיף רוע בעולם. שהצד האפל ינצח. אנשים לא עושים דברים שרק עושים להם רע. אם אני הוא הטוב, הרי שמי שאיננו אני, האחר, ובפרט במצב של קרב או תחרות, הוא הרע. לא לשוא נחשבו נשים זקנות, מבודדות ומכוערות למכשפות: החריגות שלהם מהחברה הגדירה אותן כאחר, וממילא לאחראיות על הרוע בסביבה. ואם כבר ב'אחר' עסקינן: לא לשוא אחד החוטאים הגדולים בהסטוריה היהודית נודע בכינוי 'אחר'. כך גם אפשר להבין כיצד לא מעט תורות מגדירות את היצר הרע בתור משהו שאינו חלק ממני.

התפישה הזו מביאה אותי לשלב שראוי היה להיכתב קצת לפני כן: מוזר לי לדבר בקטגוריות של 'טוב' ו'רע' אחרי ויטגנשטיין. אחרי שכבר הבנו שהמלכוד אליה הובילה אותנו השפה יכול להפטר רק בשתיקה על אודות הדבר שאיננו יכולים לדבר בו, אני מרגיש מוזר לחזור לדיאלוגים של אפלטון ולתהות מהו 'הטוב'.

אלא שהקטגוריות בהן אני דן אינן קטגוריות אובייקטיביות, אידיאות אפלטוניות של 'טוב' ושל 'רע': אני מדבר על התודעה שלי כפרט בחברה. כשאני שוקל ביני ובין עצמי אם לחטוא בחטא כלשהו מתגוששים בי שני דחפים. הדחף הראשון קורא לי לא לחטוא, הדחף השני קורא לי לחטוא. תשוקות, תאוות והדחף הבלתי נשלט להסתלבט על מישהו מתגבשים בתודעתי לכדי משהו מוצק, דֶּמוֹנִי, שנקרא לו 'היצר הרע'. גם אם אכחיש את קיומו של 'הרוע' האובייקטיבי, אני לא יכול להתעלם מקיומה של תפישת המעשה הרע שלי, גם בעברה כמו הדלקת אור בשבת, שאינה קשורה לאחר כלשהו. הנה כמה שאלות שככל הנראה לא אענה עליהם: מאיפה צץ הרוע שבתוכי? ליתר דיוק, מדוע אני תופש מעשים מסוימים שלי כרעים? ובקיצור, מיהו 'היצר הרע' שלי?

ב.      And the General sat, as the lines on the map

זכור-נא את מה שהוכח הוכחה מופתית שהרעות הן רעות רק ביחס אל דבר-מה, וכל מה שהוא רע ביחס לנמצא מן הנמצאים הרי אותו רע הוא הֶעְדֵּרו של אותו דבר או הֶעְדֵּר של מצב טוב ממצביו. לכן ניתן לומר משפט כללי שהרעות כולן הֶעְדֵּרים.

(מו"נ חלק ג' פרק י', ת' מיכאל שוורץ)

כשהרמב"ם נדרש להגדיר מהו רע הוא משתמש במושג ההעדר. כמו שמספרת האגדה האורבנית המפורסמת על איינשטיין והמורה שלו, חושך הוא העדר אור ורוע הוא העדר טוב. אלוהים, לצורך העניין, הוא הטוב המוחלט:

אחרי הקדמות אלה ידוע בוודאות שאין לומר בשום אופן שהאל יתגדל ויתרומם עושׂה רע בעצם, כוונתי שהוא יתעלה יתכוון בכוונה ראשונית לעשות רע. זה אינו אפשרי. אלא מעשׂיו יתעלה כולם טוב צרוף. כי הוא אינו עושה אלא מציאות, וכל מציאות היא טוב. הרעות כולן הֶעְדֵּרים.

ואמנם, הגדרה זו מסבירה את הכתוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". כאשר אלוהים היה לבד בעולם, כל אשר עשה היה טוב מאוד: אם אין אחר, לא יכול להיות רע. אכן, כאשר נוצר ריבוי של בני אדם התברר שהאדם הוא הרע:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ… וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם

זהו אינו המקום הראשון בו מוזכרת המילה 'רע'. המילה מופיעה לראשונה כאשר מוזכר "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". אבל, באופן מפתיע, זהו כן המקום הראשון בו מעשי האדם מוזכרים כמעשה רע. באופן מפתיע, אמרתי, כיון שעוד קודם לכן הופיעו חטא אדם הראשון, חטאו של קין והריגתו של קין בידי למך. היינו מניחים שאחד מן המעשים האלה יוגדר כ'רע', אבל זה לא ככה: כאשר האדם אכל מפרי עץ הדעת, הוא יודע מהו 'הטוב' ו'הרע', אבל הוא לא עשה מעשה המוגדר בתורה כ'רע'. גם כאשר קין רצח את הבל, אחיו, מעשיו אינם מוגדרים בתורה כ'רעים'. הם חטא, הם עוון, אבל לא רוע. הרוע מופיע רק בפסוקים שצטטנו לעיל, בפרק ו'.

בחטא עץ הדעת, כלומר- בעצם ידיעת הטוב והרע, התייחסו אדם וחווה למיניותם: הם ידעו שהם עירומים. התקבולת בין 'דעת טוב ורע' ובין 'וידעו כי עירומים הם' מלמדת אותנו שהטוב והרע הם המודעות למיניות. עד החטא, המיניות הייתה סטטית. לאחר החטא, היא קיבלה אפשרות להיות רעה. הפוטניאל הופיע באויר. אבל רק כאשר בנות האדם נכנסו לתמונה ('ויראו… כי טובות הנה', אומר הפסוק, ולא בִּכְדִי) ראה אלוהים כי רבה רעת האדם בארץ. אם כן, על פי פרשת בראשית אפשר בקלות להגדיר את המודעות למיניות כאופציה לרוע, ואת מימושה החופשי כרוע קונקרטי.

פתחתי בדבריו של הרמב"ם, ובו נסיים. כשהרמב"ם מתייחס לחטא עץ הדעת, הוא אומר:

 כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה.

(מו"נ חלק א' פרק ב')

ה'מפורסמות' של הרמב"ם, מן הראוי להדגיש, הם חוקים שהושגו בהסכמה בין בני האדם. חוקים אלה אינם קשורים לאלוהים, וכל מטרתם היא לכונן את החברה ולהגדיר את גבולותיה. האדם צריך גבולות כדי שהוא לא ילך אחר תאוותיו, והגבולות האלה הם ה'מפורסמות'. המוסר הוא מן המפורסמות, ומבין עשרת הדברות, רק השתיים הראשונות אינן מן המפורסמות. 'לא תרצח', לדוגמא, אינו אלא מוסכמה חברתית. או, במקרה שלנו, הצו האלוהי שיצר מוסכמה חברתית. (כל הסיפור הזה מתעסק רק במוסר, ולא במושכלות. הן, בעיקרון ובגדול מאוד, עוסקות באֵל ולא בגבולות החברה. עם זאת: חברה שמיוסדת, בין היתר, על אמונה באל משותף, השמירה על צביונו האחיד של האל מהווה חלק מהשמירה על גבולותיה של החברה.)

אם כן, המוסר מגדיר את גבולות החברה, ובהתאמה את מקומו של הפרט בתוך החברה. למעשה, הדברים האלה קיימים בכל החברות; הגבלות על יחסי מין ומיניות באופן כללי נועדו לשמר את הגרעין של החברה, את המשפחה. מעשים שאיימו על שלימות החברה הוגדרו, בהתאמה, 'חטאים' או 'מעשים רעים', כיון שהם נגעו בגבולות, מתחו אותם ובעיקר ערערו את מערכת החוקים שנועדה, בסופו של דבר, להעניק סדר ומשמעות לפרט שבתוכה (יש על זה פרק שלם ב'טוהר וסכנה' של מרי דגלאס).

אם לסכם את שעברנו עד כה: בחלק הראשון הגדרתי את קיומו של הרע כאחר, ובחלק השני, בהתאמה, את המעשה הרע כמעשה שמערער על הגבולות של האנחנו. שני הדברים האלו הם דינמיים וסובייקטיבים, היינו, תלויי תודעה: מעשה הוא רע כאשר החברה שאני חלק ממנה תופסת אותו כרע. כלומר, שיש לי מודעות לעובדה שהוא רע.

ג.       Pig stain on your fat chin

"היא אמרה מילה גסה!" לחש האחד, הצעיר מביניהם, לשני.

"אני יודע," לחש המבוגר חזרה. "זה בגלל שהיא מבוגרת. מבוגרים יכולים."

"אבא יכול להגיד מילים גסות?" שאל הראשון.

"לא יודע."

"בטח כן." התרגש הצעיר מביניהם. "בטח כשהוא בשירותים הוא אומר 'קְטָנִים' כל הזמן."

"'קְטָנִים' זה לא מילה גסה."

"לא," אמר הצעיר, "את המילה האמיתית ל'קטנים'. זאת שמתחילה בפֵּ"א"

"למה שהוא יגיד את זה בשירותים כל הזמן?" תהה המבוגר.

הצעיר משך בכתפיו. "אני עושה את זה." הוא אמר.

(מתוך 'מילים גסות')

אמר פוקו: חברה מוגדרת על ידי מנגנוני השליטה, הפיקוח וההדחקה שלה. על ידי יחסי הכח וההתנגדות שלה; הכוחות אותם היא משתיקה ומדחיקה, הפחדים הקמאים שלה, האחר שנמצא בתוכה וכן הלאה. למעשה, יחסים אלה עם הצדדים המושתקים שבה מכוננים את גבולותיה. אפשר לדמות תיאור זה לשני אנשים שרבים ביניהם על שטח כלשהו, ומחליטים לבנות גדר. המאבק שלהם מתנהל מבין שני צידי הגדר, ולמעשה 'מחזיק' אותה באויר. מכיון שכל חברה זקוקה לגבולות (אם לא כן, לא תיוצר תחושת לכידות בין הפרטים בקבוצה, ולמעשה לא יכונן סובייקט קבוצתי), החברה מנהלת שיח (כוחני, בהכרח) עם האובייקטים המאיימים, שיח שנמצא בה ומחוצה לה והוא שמכונן את גבולותיה. גם במובן הפיזי: במקום בו נמצאת ההתנגדות, שם ניצב הגבול. אלמלא הייתה התנגדות שנרחיב את הגבול הלאה, הרי שהגבול לא היה עומד בנקודה איקס (להלן: הצימר הצפוני ביותר במטולה), אלא כמה מאות מטרים צפונה משם, עד שיתקל בהתנגדות.

ומירצ'ה אליאדה כתב: הגבולות הם מה שמְתַחֵם מקטעים במרחב ויוצר מהם מקום מבודד. הם מקנים סדר וארגון בכאוס, ונותנים לנמצאים ביניהם אשליית שלווה והגנה. אשליית השליטה במרחב הכאוטי באה לידי ביטוי, בין היתר, על ידי המבנים הבולטים מן המרחב ומתחמים אותו. גדר רגילה בולטת מהשטח, בית יוצר מרחב מתוחם ומבודד, וכנסייה – ובפרט הצריח שבה – מקנה שליטה על המרחב שסביבה. אליאדה, שמשתמש בדיכוטומיה כאוס / מקודש, מסביר כי הכנסייה הופכת להיות שטח קדוש, שנותן נקודה מייצבת בכאוס שסביבה. במובנים מסוימים, גם מיקומו של בית הכנסת בנקודה הגבוהה ביותר במרחב יוצר תנועה דומה.

פוקו, בהרצאתו 'סדר השיח', מדבר על גבולותיו של השיח. מלבד ארבעת מנגוני הפיקוח (הדרות) הפנימיים על השיח, ישנם שלשה מנגנוני הדרה חיצוניים: הטאבו, דיבורו של המשוגע, והאמת מול השקר.  שלשת המנגנונים האלה עוסקים בהבניית גבולותיו של השיח. הטאבו מגדיר נושאים עליהם אסור לדבר (לדוגמה, מין), אנשים שאסור להם לדבר (לדוגמה, מהגרים) ומרחבים בהם מותר (שירותים) ואסור לדבר, או שיש לדבר אחרת (בית משפט).

[אני אתמקד קצת, ברשותכם, בטאבו. המילים אותם אסור לי להגיד והמילים אותם מותר לי להגיד מגדירים את גבולותיה של החברה בה אני חי. במקטע הסיפור שהבאתי בפתיחה, עוסקים הילדים הקטנים במילה גסה שהושמעה על ידי המזכירה בקופת החולים: למי מותר להגיד מילים גסות? למי אסור? מהי, בכלל, מילה גסה? למעשה, מילים גסות הן טאבו: הן אסורות כיון שהן מדברות על גבולותיה של החברה. הכינויים שניתנו לאברי המין נועדו להסדיר את השימוש באברי המין, מתוך תפישת המין החופשי, הבלתי מוסדר, כמערער את גבולותיה של החברה[1]. כינויים שניתנו לשתן ולצואה נועדו להסדיר את הפעולה המאיימת שמערערת את המרחב הנקי בו אנו חיים. בתי השימוש קיבלו תצורה משל עצמם, וילדים קטנים משתמשים במילים 'קקי' ו'פיפי' במהלך הליך הגמילה שלהם, שהיא למעשה הסדרת פעולת הערעור על הסדר, במקום להשתמש במילים המקובלות על כל. חרדים הולכים בנושא שלב אחד נוסף, והם מטשטשים כל נסיון ערעור על הסדר, תוך שימוש במילים נייטרליות: 'קטנים' ו'גדולים'. בתהליך הטשטוש הזה החברה יוצאת מהודקת יותר, אבל גם פחות גמישה, וממילא שבירה יותר. צעד קטן ימינה או שמאלה, ואתה בחוץ.]

נחזור למונח 'יצר הרע'. כפי שראינו בשני הפרקים הראשונים של המסה הזו, הרע הוא האחר, והחטא הוא ערעור על הגבולות של האנחנו. מהו היצר הרע? 'יצר' מוגדר במילון שנמצא ליד המקום של אלחנן כ'אינסטינקט' או כ'דחף עז'. 'יצר הרע', אם כן, הוא דחף עז לעשות מעשה רע. יודגש: הוא אינו המעשה הרע עצמו, אלא הדחף לעשות אותו. מעצם קיומו של היצר הרע אנחנו למדים שנמצא גם רע, אף שהוא אינו קיים בפועל. כשם שעברו מספר דורות בין עץ הדעת ובין חטאם של בני האלוהים עם בני האדם, כך גם ישנו רווח בין היצר הרע, הוא האפשרות לעשיית הרע, ובין המעשה עצמו. במונחים סמנטיים, היצר הרע הוא המסמן, הוא המצביע על קיומו של המסומן, המעשה הרע. ובמובן זה, הוא הייצוג של הרוע. או, לפי ההגדרה שלי, ייצוג יכולתם של היחידים לערער את גבולותיה של החברה.

למעשה, המושג 'יצר הרע' הוא מגנון פיקוח חברתי. הוא מבטא תהליך בו החברה מפקחת ומדחיקה את היכולת לפרוץ את הגבולות החברתיים והדתיים. קיומו של 'היצר הרע' בשפה, כמעין דמון שנוצר ממגוון זהויות דינמיות של תאוות ומאוויים, מכונן את תודעת הסכנה שבפריצת הגבולות. במקום לדבר על הדברים עצמם, אנחנו מגדירים אפילו את אפשרות הקיום שלהם כסכנה, ובכך מרחיקים את עצמינו מהגבול. על פי תיאור זה, ה'מלחמה נגד יצר הרע', עליה מדובר ברוב ככל ההגות היהודית, אינה מלחמה נגד החטא, אלא נגד האפשרות שלנו לחטוא. אפשרות זו מופיעה כבר בפסוק 'יצר לב האדם רע מנעוריו' שהובא לעיל. סוג של מלחמה מול היותינו אנושיים, שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ואכן, תהליך התשובה הקבלי מוביל למקום לא-אנושי, לגאולה של 'לפני חטא אדם הראשון'.

על פניו, אדם שנמצא במרכז המעגל החברתי אינו יכול לחטוא. הדלקת האור בשבת אינה אופציה, מבחינתו. הוא אינו 'שומר שבת', כיון שאין מבחינתו אופציה של 'לא לשמור שבת'. הוא אינו חוטא לא בגלל שהוא לא רוצה, אלא בגלל שהוא לא יכול. הדמוניזציה של החטא התעצמה בעיניו, והוא פשוט לא מסוגל. סיפור שאירע בתכנית הטלויזיה 'המירוץ למליון' ידגים את הטענה: בתכנית השתתף זוג דתי, ובאחת המטלות הם הוצרכו להעביר חזירים ממקום למקום. כשהם נגשו למשימה, הם פשוט התחילו להקיא. החזיר עורר בהם תחושת דחיה. הדברים יכולים להיות אפילו חריפים יותר כשמדובר יהיה באכילת החזיר עצמו: אני לא יכול לבצע את החטא הזה.

קיומה של אפשרות החטא מסכנת את גבולותיה של החברה, כיון שהיא מצביעה על העובדה שהם רעועים. שהם ניתנים לפריצה. שהחברה אינה כה מוצקה כפי שהיא נדמית. לכן המאבק ממוקד בדמון, כמין ייצוג חיצוני שמרחיק אותנו מהחטא עצמו. אפילו האפשרות לפרוץ את הגבול לא תנתן. והגבולות, כך נדמה, ישארו יציבים.

ד.      We're just two lost souls swimming in a fish bowl

למרות הנימה השלילית שיתכן ונשמעה ממני בפרק הקודם, אני רואה במנגוני הפיקוח האלה את הכלי היחיד בו החברה הדתית יכולה לשמור על קיומה כחברה, וממילא דבר חיובי. דבר אשר, כפי שאומר הרמב"ם, מתאים להמון. אלא שהרמב"ם מוסיף ומדבר על האפשרות, הקיימת בהחלט, ובה היחיד נרמס תחת המנגנון החברתי:

חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה, מידה, או מעשׂה מועיל שרוצים להשׂיג, מתכוונים לדברים שעל-פי-רוב, ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה. כי התורה היא ציווי אלוהי.

בעוד פוקו מציג את הכוחניות השורה על היחיד כדבר שלילי, הרמב"ם מציג אותה כמחויבת המציאות. אין שועים לנזק הפוגע באדם אחד, כיון שהתורה היא ציווי אלוהי. כפי שאמרתי, אני מסכים לטענתו של הרמב"ם. למעלה מזה, היותם של המפורסמות ציווי אלוהי לא אפשרת לשחק עם הציוויים במידה והם לא מתאימים לך: זה ציווי אלוהי, לא משחק אנושי. מאידך, קיומו של היצר הרע מותח ומרחיב תמידית את החברה, מאתגר את גבולותיה והופך אותה לחברה חיה. באגדתא המפורסמת על ביטולו של היצר הרע של הע"ז והעריות, שמסתיימת בהחזרתו של יצרא דעריות, נראה בבירור שקיומו של היצר יוצר את הדינמיות בחיים, ומאפשר מרחב לפרט. רבות דובר על הדינמיות הזו, והצד החיובי שבה אינו נתון בספק.

אולם, כפי שפתחתי בתחילת המאמר, לא את תודעת החברה אני מבקש לבחון כאן, אלא את התודעה שלי. לא מעט פעמים התודעה שלי מכירה בעובדה שאני חוטא. מאידך, יש מספר חטאים שאני לא חש בהם שאני חוטא. לכאורה, הדברים מתאימים ל'היתר' המפורסם של רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו". וכפי שממשיכה שם הגמרא "הותרה לו, סלקא דעתך? אלא אימא 'נעשית לו כהיתר'". אלא שהדברים מתאימים רק לחטאים בהם הורגלתי, יהיו אשר יהיו. במקרים מסוימים ואחרים יצא לי לתפוס את עצמי עושה מעשה כלשהו בפעם הראשונה, ותוך הבחינה העצמית הבחנתי שאיני חש בתודעת 'חטא'. לשם הדוגמה בלבד אפשר לתת את הישיבה בפאב כמשהו שבעבר נתפס בעיני כחטא, אך בפעם הראשונה שישבתי שם לא הרגשתי את תחושת החריגות והחטא: לא הרגשתי כמערער על החברה בה אני חי, אף שחייתי בחברה שרובה ככולה לא הלכה לפאבים. מה קרה?

הפינק פלויד שרים על מוסד אחר ששולט בחברה, בית הספר:

We don't need no education

We dont need no thought control

No dark sarcasm in the classroom

Teachers leave them kids alone

Hey! Teachers! Leave them kids alone!

All in all it's just another brick in the wall.

All in all you're just another brick in the wall.

אני מאוד מזדהה עם השיר הזה. מאז ומעולם היה קשה לי עם מסגרות. אני יכול להאשים אנשים מסוימים, מורים מסוימים וטראומות מסוימות, אלא שהמודעות לכך לא עוזרת לי להתמודד עם מסגרות. גם המסגרת הדתית, כך חשתי, הִיוְתה עבורי סד לוחץ. כמו אותו ה'חריג' שמתאר הרמב"ם, גם אני הרגשתי שהתורה אינה שועה אלי. לא זכה, כך אומרים, נעשית לו סם מוות. אוקיי, דימוי מוצלח, ועכשיו: מה לעשות?

כפי שכתבתי בכותרת המסה, בפראפראזה על השיר של הפינק פלויד, הפתרון שמצאתי לעצמי (שלא במודע, ושגיליתי לאחר מעשה) הוא לשבור את החומה. לצאת מהגבולות וליצור לעצמי אוטונומיה עצמאית. אוטונומיה שמקיימת יחסי זיקה לחברה סביבה, אבל אינה כפופה לכללים אותם החברה מנסה לכפות עלי. ה'חטאים' אינם דווקא דתיים, אלא בעיקר חברתיים. דברים אותם 'לא ראוי לבן תורה לעשות', כפי שדאגו לשנן לי ללא הרף, או ש'אנחנו לא עושים את זה'. זהו מקום מסוכן: אני מרגיש את עצמי הולך על הקצה ללא הרף. בלא מעט מובנים, אני מרגיש שהפכתי להיות בעצמי סוג של יצר הרע: דינמי, מגדיר גבולות. מצד שני, האפשרות השניה הייתה לאבד את עצמי. ומוטב סכנה דינמית מאשר מוות רוחני.

שתי שאלות נשאלות, כמעט מיידית, עם הקביעה הזו. הראשונה, מה מונע ממני לפרוץ גם את גבולות הדת ולהגדיר לעצמי אוטונומיה? והשניה, אדם שמתנגש שוב ושוב עם הקיר חש בדינמיות. משהו מניע אותו. לעומת זאת, אדם שיצר לעצמו אוטונומיה אינו מתנגש עם הקיר. הוא אינו נע בין הגבולות, אלא רק מכונן אותם מהצד השני, החיצוני שלהם. מה יוצר לו את הדינמיות? מה 'יגדיר לו את החטא'?

אין לי תשובה טובה לאף אחת מן השאלות האלה. לעת עתה, אני מודה, אני בעיצומו של תהליך שאינני יודע איפה הוא נגמר. איני יודע אלא שיצירת האוטונומיה הזו אפשרה לי לחיות את חיי כחלק מהחברה, מצד אחד, ומצד שני לא לחוש כל הזמן את החרדה המובנית בי מערעור גבולותיה. שחרור זה מאפשר, אפילו, תהליך הפוך: החמרה במצוות מסוימות, בלי תחושת החנק שנלוותה לכך בעבר, בלי תחושת השליטה במחשבות, ובלי התחושה שאחרי הכל, אני רק עוד לבנה בחומה.

————-

[עומד להתפרסם בגליון של שיח: הקונטרס. מוקדש לקוראי הבלוג הנאמנים, למגיבים, לקוראים השקטים ולכל מי שרק מציץ. שנה טובה ומבורכת שתהיה לנו.]

 

 

 

סדנת הכרת גוף

מטרה: להנכיח את המודעות של המשתתפים לגוף של עצמם, ובהתאמה, לחשוף אותם למקומות הלא ידועים בגופם הם. רקע תאורטי כתוב בסוף.

זמן ומיקום: לילה, מקום שקט, מרחב טבעי. בלי קירות ועם אדמה, לא רצפה.

הערות טכניות:

 אפשר לפצל את הסדנה לשתי סדנאות נפרדות: חלקים ראשון + שני וחלקים שלישי + רביעי. אי אפשר לדלג על הסדר: זה לא יעבוד. החלק הראשון חייב לבוא לפני החלק השני.

– אפשר וכדאי להעביר את זה כחלק ממערך שעוסק בגוף, חלק ממערך שעוסק בגבולות או כחלק ממערך שעוסק במוּדעוּת לעצמי. באופן כללי, מערכי סדנאות כתיבה מובילים לתוצאה טובה יותר מאשר סדנה בודדת.

– לא ניתן להעברה לקבוצה מעורבת: בן מעביר לבנים, בת מעבירה לבנות.

– הדיבור של המנחה צריך להיות שקט, קול נמוך שנותן בטחון ושקט, ולא מפריע לתהליך הכללי.

חלק ראשון: הכרת גוף ראשונית.

1. מכנסים את כל הקבוצה בחדר על מנת ללכוד את תשומת הלב שלהם. משתיקים אותם, מודיעים להם שמהרגע שהם יוצאים מהחדר, הם בשקט גמור: אין תגובה לחוויות, אין 'אני מרגיש' ו'אני חושב ש'. כמובן, אין הערות ציניות, ואין 'אני לא משתתף ב'. מי שיוצא מהחדר, משתתף בהכל.

2. מוציאים אותם החוצה בשקט. הולכים למרחב קרוב (לא יותר מדקה הליכה), פתוח ועם אדמה. מבקשים אותם להוריד נעליים ולהרגיש את הרצפה.

3.  עושים להם הכרה חושית:

ראיה – להסתכל לכל הכיוונים בלי להזיז את הראש. להתמקד על דברים רחוקים. על דברים קרובים. לאבד מיקוד, להתמקד שוב. להוריד משקפיים, להסתכל רחוק וקרוב. לשים כפות ידיים במשולש על העיניים ולראות חושך מוחלט.

שמיעה – מיקוד על קולות בסביבה. איבוד המיקוד ויצירתו מחדש.

ריח – להריח את האדמה, את העלים, לשאוף עמוק ולהריח את הלילה.

טעם – לקחת עלה, לשים על הלשון.

4. מבקשים מהם שישכבו על האדמה כך שיהיו להם כמה שיותר נקודות מגע עם האדמה. שיעצמו עיניים.

5. עוברים איבר איבר ומבקשים מהם להזיז אותו. שרירים: להקשות ולהרפות. מפרקים: להזיז. חשוב לשים לב להכל. לתחושות של האיבר במגע עם האדמה. לבגדים שמפריעים להרגיש. לחכך כל איבר אפשרי (מוטב שישכבו על הגב) עם האדמה, כולל אזניים ומרפקים. לשים לב שיש לנו תאי חישה בכל מקום בגוף. המנחה צריך לשים לב לדברים הכי קטנים, ולהפנות אליהם את תשומת לב הקבוצה. לשינויים שמתרחשים בגוף כשנושמים מהבטן, לעומת הנשימה מהחזה וכן הלאה.

חשוב מאוד מאוד מאוד שלא לדלג על איברי המין, תוך דיבור מאוד עדין: לא לדבר עליהם בגסות מצד אחד, לא להתעלם מהם מצד שני. זו נקודה רגישה, וכדאי לנסח אותה לעצמך לפני כן.

6. בדיקת צלילים: לבקש מהם לנהום, להוציא את הצליל הכי נמוך שהם מסוגלים. לשים כפות ידיים על החזה ועל הגרון, ולהרגיש איך הצליל יוצא ועובר הלאה.

חלק שני: יצירת שפה.

1. מעמידים אותם במעגל הפוך: הפנים החוצה, הגב אל המנחה. לתפוס טווח אחד מהשני. יכולים לפקוח עיניים, מומלץ שלא.

2. לתת מבוא קצרצר לשפה: שפה היא מערכת סימנים משותפת. הסימן הראשון והמובן לכל הוא משהו שגם בעלי חיים יצרו בינם ובין עצמם, והוא סימן למצוקה או לאזהרה. כך או כך, הוא מבטא מפגש עם משהו לא צפוי שראוי לתשומת לב מיידית. סוג של קריאת מצוקה.

3. נותנים להם דקה לחשוב על משהו שראוי לצעוק עליו. ניתן לתת דוגמאות: בדידות, שכול, קושי.

4. מודיעים שאחרי דקה אנחנו צועקים ביחד, וסופרים לאחור החל מעשר שניות לפני. ב'אחת' צועקים, בכל הכח, ומוציאים את כל האויר מהגרון בבת אחת.
[לא נותנים להם להתפרק: שישארו בשקט.]

5. עושים אסוציאציות של מילים: המנחה אומר מילה לא מפתיעה: לילה, חושך, שקט וכדומה, והקבוצה מתחילה למלמל לעצמה אסוציאציות שרצות להם מהמילה הזו.

6. אותו דבר, רק עם משפטים. לרוב, רצף של זרם תודעה שורד שני משפטים, וע"כ חשוב להדגיש שבכל פעם שהם מתחילים לחשוב, שיחזרו למילה הראשונית ויצאו שוב לדרך.

חלק שלישי: מעבר מסימבוליקה לקונקרטיות.

  1. מושיבים אותם בנוחות על האדמה. מבקשים מהם לעצום עיניים. גם המנחה עוצם עיניים.
  2. בכל פעם, המנחה אומר שמות של מקומות בארץ וכן מקומות סמליים, וכל אחד צריך לגעת בגוף שלו, מיידית, במקום שזה בגוף שלו. כלומר, המנחה אומר 'תל אביב', והמשתתפים נוגעים בעצמם במקום שהוא תל אביב בגוף שלהם. אסור לחשוב: התהליך צריך להיות מיידי.

המקומות הן גם מקומות ספציפיים וגם מקומות כמו 'החדר שלי' או 'הקיוסק ליד התיכון'. חשוב לשים לב שאנחנו בתוך מסגרת: הארץ. לא יוצאים ממנה, לא עוברים למקומות אחרים בגלובוס. הגבול חשוב כאן.
צריך שיהיו מספיק מקומות, ולתת מספיק זמן לכל מקום. כל התהליך אמור להיות כעשר דקות.

חלק רביעי: כתיבה

לאחר החלק השלישי, נותנים להם חצי דקה לשכב על הרצפה, ואז שיקומו, ישימו נעליים וילכו בשקט מוחלט לכיתה. הם צריכים לכתוב על המקום שהכי מפחיד אותם בגוף שלהם. המקום שיש בו מחבלים או עבריינים, שהם מסתובבים בו עם שכפ"צ וליווי.

חלק חמישי: משוב

כרגיל בסדנאות, למעט העובדה שצריך להקדים שני משפטים: הראשון, אין חובה להקריא. כל אחד יעשה מה שהוא מרגיש לנכון. השני, שההקראה הזו לא התקיימה מעולם. לא מחוץ לקבוצה, ולא בכלל. לא מגיבים יותר מאוחר לשירים המוקראים, ולא מציינים או מדברים עליהם עם מישהו, מהקבוצה או מחוצה לה, באופן גורף.

התאוריה מאחור

 

פחד הוא בהכרח חוסר ידיעה: אני לא יודע מה יכול לקרות, או שאני לא יודע מה יש במקום מסוים וכן הלאה. פחד מגוף, משמעותו חוסר הכרת גוף. העלאת הפחד למודעות למעשה מבטלת את הפחד. תרגיל כזה ניתן לביצוע עם מתבגרים, שמפוחדים מהגוף של עצמם. עם דתיים (ובפרט דתיות) שתופסים את עצמם כגוף סמבולי, ועם כל אדם באשר הוא, במטרה להגיע להשלמה ראשונית עם עצמו, עם הגוף שלו ועם היחס בין הגוף לבין התודעה. אנשים שהולכים עם כתפיים שמוטות, שמצומצמים בתוך עצמם, למעשה מפוחדים מהמקום שהגוף שלהם תופס במרחב. הסדנה יכולה להוות שחרור, ראשוני על כל פנים, מהתפישה הזו.

החלק הראשון של הסדנה מיועד להכרות עם עצמי: מה יש בי, מה אין בי? איך הגוף שלי מתפקד? האם אני מודע לגוף שלי, ולאפשרויות שלו? לרוב, אנשים מופתעים מהעובדה שהאויר עובר דרך הגרון בשביל להשמיע צליל, או שהאזניים מסוגלות להרגיש. אלה אופציות קיימות, ואנחנו מכירים אותם, אלא שהם לא נמצאים תחת המודעות של עצמינו.

החלק השני של הסדנה מבצע הכרה ראשונית עם השפה: מערכת הסמלים. זה אינו תרגיל חובה כחלק מהסדנה, אבל הוא מעלה למודעות את היותה של השפה מערכת סמלים, ואת היות הסמל ייצוג למשהו קונקרטי. הצעקה מבטאת את זה היטב, והאסוציאציות – תחילה בודדות, ובהמשך כזרם תודעה – מנכיחות את היות השפה לא כלום מלבד כלי שמכיל בתוכו משהו. לצערי אין לי זמן לפרט: במשפט אחד, ניתן להגיד שאסוציאציות מנכיחות את המסמן לבדו, בלי המסומן.

החלק השלישי מבצע מעבר משפה (סמלית) למציאות: אנחנו לוקחים מפה (לכן גבולות ה'ארץ' חשובות כל כך) ובודקים מה היא מסמלת במציאות. לוקחים את הסמל של 'ירושלים' ובודקים אותו על הגוף שלי: איך הוא מגיב. מה היא 'ירושלים' למעשה. כל החלק הזה הוא בסך הכל הכנה לשלב הבא, והוא מיועד להוריד את זה למציאות.

החלק הרביעי לוקח את הסמל, 'המקום שממנו אני מפחד', ובודק אותו במציאות: מה המקום שאני מפחד ממנו? למה אני מפחד ממנו? מה הידיעה הזו עושה לי? אנשים שמפחדים מהמין שלהם, מהכח שלהם או מתהליכים שמתרחשים בגופם ללא שליטה, מקבלים מימד של שליטה, של מודעות ושל יכולת לגעת במה שבאמת מפחיד אותם. וממילא, להפוך אותו לפחות מפחיד. למעשה, ניתן לשנות את החלק הרביעי לפי הצורך: אם יש צורך לגעת בנושאים אחרים (המקום שבו אין לי שליטה – השטחים הכבושים, המקום שאני הכי מתקשה ללכת בו וכן הלאה) אפשר לשנות. אישית אני חושב שכשלב ראשון, המקומות הלא מודעים הם החשובים יותר, ולכן כדאי ללכת על האופציה שאני הצעתי. קודם לשחרר מהפחד, אחר כך להתחיל לעבוד הלאה.

והערה טכנית:

אם זה כחלק ממערך מודעות, ניתן להדגיש את המודעות לגוף שלי, למקום שהוא תופס בחלל ולדברים שהוא עושה.

אם זה כחלק ממערך גבולות, ניתן להדגיש את נקודות ההשקה שבין הגוף למרחב שסביבו. את הקלט שלו לסביבה, את החושים ואת המקום של התודעה בכל הסיפור.

אם זה כחלק ממערך גוף, ניתן להדגיש כי את ההכירות ראשונית עם הגוף, עם הנקודות הבלתי ידועות בו, ומבצעת העלאת הגוף האישי למודעות.