על פנטזיה יהודית

א.

לפני כחודש וחצי קיבלתי הודעה בפייסבוק מיוני שלמון. יוני הוא אנימטור מוכשר, שגם כותב את הבלוג 'שוליית הקוסם'; בלוג שעוסק באנימציה. אני קורא אדוק של הבלוג שלו זה שנים, ולכן אפשר רק לשער כמה התרגשתי לגלות שיוני קיבל הצעה לכתיבת קומיקס, הוא רוצה לעשות קומיקס שיעבוד על בסיס של מיתוסים יהודים קדומים, והוא מחפש כותב.

במאמר מוסגר כדאי להגיד כאן שזה בכלל לא מובן מאליו, לחפש סטוריטלר (storyteller). מרבית האמנויות הנרטיביות  – סיפורת, קולנוע, תיאטרון, לרבות השילובים ביניהן – זקוקות לסיפור טוב שיעמוד בבסיסם ויניע אותם. במקביל, מרבית האמנים שמתעסקים באמנויות הללו לא מבינים את הצורך בסיפור. כך, למשל, במאים רבים יתעסקו בהפקה, באפקטים, בצילומים מרהיבים ובתדרוך שחקנים, אבל יחפפו בתסריט. מנקודת מבטם זה קצת הגיוני, כי בסופו של דבר הצופה מקבל את רצף התמונות, לא את השלד הסיפורי. כך שפריים נכון הרבה יותר חשוב מאשר דמות חסרת רצון. אבל למרות זאת, אין ברירה וחייבים סיפור, אחרת כל הסרט יקרוס.

אם תרצו לשים לב להבדל משמעותי בין מספר סיפורים טוב ובין סתם אמן מוכשר, אני ממליץ לבצע קריאות השוואתיות בין הקומיקס אסטריקס כשכתב אותו גוסיני וצייר אותו אודרזו, ובין אותו קומיקס, אסטריקס, לאחר שגוסיני מת ואודרזו המשיך לכתוב את הקומיקס לבד. הוא צייר קומיקס מדהים, אבל סיפורים הוא לא יודע לספר.

ובכן, קיבלתי את ההודעה בפייסבוק והתלהבתי מאוד, החלפנו מספרי טלפון והתחלנו לדבר. מה שעמד לנגד עיניו של יוני היה הרצון לעבוד עם מיתוסים פנטסטיים יהודיים, ובפרט עם המיתוס של לילית. מה שעומד לנגד עיני כבר הרבה זמן הוא לייצר את העולם המיתי היהודי, כך שהיה כאן הרבה מקום לעבודה משותפת. התחלנו להחליף רעיונות ואפילו התחלתי תחקיר, והיו שבועיים מעניינים מאוד שבהם דיברתי ארוכות עם כמה מומחים לפנטזיה ולפנטזיה יהודית.

לילית על מפתן ביתה, באיורו של יוני שלמון
לילית על מפתן ביתה, באיורו של יוני שלמון

ב.

לא שקיומה של פנסטיה יהודית הוא דבר ברור במיוחד. אחד החידושים הגדולים של המיתוסים היהודיים הוא קיומם על ציר הזמן. הניסים, הנביאים, הדג הגדול שבלע את יונה – מבחינת המיתוס היהודי הם התקיימו בזמן ממשי, ולא בזמן מיתי, ולכן מאוד קשה 'למשוך' אותם לזמן שלנו. גם המיקום הוא מיקום מאופיין: אנחנו יודעים איפה זה הר הכרמל שעליו היו אליהו ונביאי הבעל, הרי אנחנו עושים שם טיולים שנתיים ומחנות קיץ. אין לנו עיירות פרברים אגנריות, כפרים אירופיים חסרי אפיון. ויותר מזה – אין לנו אגדות גנריות. אין 'ג'ינים' ואין 'פיות'. אנחנו יודעים טוב מאוד מי עושה את הניסים ואיך הוא עושה אותם. אלישע הנביא הוא דמות מאובחנת, ולכן קשה לנו ליצור סיפורים חדשים על בסיסו.

ולמרות זאת ישנם הדים לעולמות פנסטיה יהודים. יוני כתב על זה קצת כאן, אבל אני חושב שאפשר להרחיב הרבה יותר בנושא. כך, למשל, ליצור את ההבחנה בין עולם הפנסטיה האירופאי ובין עולם הפנסטיה המזרח תיכוני. או להגדיר נכונה את האגדות שעל בסיסם אנחנו פועלים. יוני ביקש לעבוד עם פנסטיה שממוקמת במרחב הים תיכוני, ולכן נדרש לעולם שרק הדים ממנו נמצאים במדרשים ובספרות ההיכלות. לדעתי זו הייתה בקשה נכונה, כיון שיש לי רצון עז להחזיר את הקסם למרחב שבו אני – אנחנו – חיים. דברים דומים למה שקלי לינק ('דברים מוזרים קורים') עושה. כלומר לקחת את העולם המוכר שלנו ולפרק בו אלמנטים, אפילו לפרק את כולו, כך שיתגלה בו קסם. או שיתגלו בו דברים מופלאים. כתבתי על זה כאן קצת.

[לכן הסיפור החסידי לא יכול לסייע לנו. למרות שבאופן מעניין למדי, הסיפור החסידי – שהתחיל כמאופיין, כלומר ככזה שאנחנו יודעים מי הרב שחולל את הניסים, איפה הוא היה וכדומה – עבר גנריזציה עם המרחק בזמן ובמרחב. סיפורים חסידיים החלו להתבלגן; ה'אדמו"ר' הפך להיות גיבור האגדה, וזה לא היה משנה מיהו באופן ספציפי. ה'פריץ' הפך להיות הרשע, ה'כומר' הפך להיות המכשף וכן הלאה. ישנן עולמות עליונים ומקבילים, יש מלאכים, יש צורות לעשות קסמים. כשגרשום שולם הגדיר את החסידות בתור ההתפרצות של המיתוס בתוך היהדות הוא כנראה לא התכוון לסיפורי החסידים (בין היתר, כיון שכחוקר הוא היה מודע לקיומם הקונקרטי של האדמו"רים), אבל אפשר להגיד שזה בהחלט מה שקרה. זה מדהים, אבל מתרחש באירופה. כשחיפשתי חומרים לעבוד איתם, אני מחפש חומרים שמשוייכים למרחב הים תיכוני. הרים, כפרים חקלאיים, מכשפות ויערות – כל אלה יוצרים עולם פנטסטי נהדר, אבל אירופי וגלותי. הם לא עוזרים לי.]

למעשה, העבודה יכולה קצת יותר מורכבת. כשחושבים על מה שטולקין, האב הגדול של הפנסטיה, עשה, מגלים שהדבר המדהים באמת הוא לא לכתוב את שר הטבעות, אלא לכתוב את הסלמריליון. זהו ספר משעמם למדי ודי חסר טעם לקריאה, אלא אם כן אתם גרופים של שר הטבעות. למרות זאת, זו מלאכת מחשבת מבחינת יצירת עולם פנסטיה חלופי, כי הוא יוצר רקע, בסיס, מגבש את העמים, את האופי ואת הצרכים שלהם. הוא לקח גזעים שהיו קיימים כבר באגדות העם ובמיתוסים הנורדיים. עיבה אותם, ייחד אותם ואיחד אותם בעולם אחד. אם רוצים לחקות אותו עם עולמות הפנסטיה היהודית הקדומה, צריך ללקט את כל המקורות, לגבש אותם ואז להעביר אותם לרקע וליצור עלילה פנטסטית (מסע, אני מניח, הוא הז'אנר הכי קל בשביל זה) שמתרחשת בעולם ומתייחסת אליו באופן טבעי, ולא חושפת אותו ונדהמת למולו.

כוונתי, יש לנו שתי דרכים בעבודה עם פנסטיה. הראשונה היא לקחת את העולם הקיים ולהחיל עליו אלמנטיים פנסטסטיים והשניה היא ליצור עולם פנטסטי ולשלב בו אלמנטים מהעולם הקיים. בשביל לעבוד עם השברירים של עולם הפנסטיה היהודי שהגיעו אלינו אנחנו בהכרח נתקעים; הדרך הראשונה היא בעייתית, כיון שהיא צריכה היכרות מוקדמת עם העולם הפנטסטי כדי שנוכל להחיל אותו על העולם הקיים. והשניה היא קשה, כי היא דורשת המון עבודת רקע ואין לי הרבה כח לזה.

ג.

יוני מתאר בפוסט שלו איך מוטיבים שונים חזרו אצלי, אצלו, ברשומה שכתב מאירי עולמי, חבר משותף של שנינו ובאיזו כתבה שעלתה במאקו. כיון שהוא מספר את תהליך היווצרותה של העלילה, הוא מייצר קשר בין האלמנטים השונים באמצעות תהיה על קיומם של צירופי מקרים. או: האם העובדה שהוא נתקל במהלך שבוע אחד בשלשה טקסטים שונים שמתחברים אצלו, ומוסיף עליהם את ההיכרות ביני ובין מאירי, זה צירוף מקרים או יותר מזה?

כמו המציאות בכלל, גם ההבדל בין צירופי מקרים ובין אות משמיים הוא הבדל בצורת הקריאה יותר מאשר הבדל במציאות. אותם הדברים יכולים להתפרש לכאן או לכאן. מה גם כשכאשר אדם מתעסק בדברים מסוימים, הוא נוטה לראות אותם בכל מקום. אבל דומני שזהו המקום שבו הפנטסיה והקסם שוזרים את המציאות לכדי מכלול. אם באמצעות ארכיטיפים, אם באמצעות סמלים והתכתבויות עם מיתוסים משותפים, אם באמצעות הזרה של הדברים שנראים לכאורה מוכרים. אני באמצע כתיבת מאמר בנושא, אז רק אעיר את זה ולא ארחיב.

כך או כך, הקומיקס לא יוצא בינתיים לכדי מימוש, לצערי. הרעיונות עדיין מחכים לפיתוח, כשם גם העולם המחולן, הסתמי, חסר הקשר וחסר המשמעות, מחכה להחייאה מחודשת; מיתית, פנטסטית או דתית.

מודעות פרסומת

סדנה שניה: משמעות

קצת על משמעות, קצת על נרטיבים, קצת על הרבה דברים מסביב.

תחילה התנצלות: המחשב שלי עדיין לא מתפקד בשלמותו, ולכן את כל הסריקות, הסיפורים והדברים-שבטח-רציתי-לשלוח-לכם-אבל-שכחתי-מהם – את הכל אשתדל לשלוח מאוחר יותר. בינתיים אני כותב לכם סיכום קצר שיכול לעזור, ועושה את זה ממחשב של חבר. בשביל זה יש חברים, הרי.

 הדברים יהיו מאוד מבולגנים, לא מסודרים, ראשי נקודות וכאלה. מוזמנים לשאול ולבקש הסבר על כל דבר. באמת. אני מצטער שזה ככה, אין לי זמן לכתוב את זה מסודר יותר.

אחת התלמידות שלי, כפרה עליה, גרמה לי להרהר על עומס המלל שאני מעמיס עליכם בנסיון להסביר דברים פשוטים כמו 'איך עובד סיפור' ו'איך כותבים סיפור'. בסופו של דבר, אף אחד לא עמד והסביר לשייקספיר, להומרוס או לגרוסמן איך סיפורים עובדים, ובכל זאת הם הצליחו לכתוב סיפורים טובים. בשביל מה, בכלל, צריך את הדברים האלה?

אין לי תירוצים טובים, מלבד העובדה שהעולם המודרני [הפוסט-מודרני] מבנה לנו סיפורים ומשמעויות שלא היו קיימים עד עכשיו. מכיון שרובינו לא באמת חיים בצורה פוסטמודרנית (אל תנסו את זה בבית), אנחנו עדיין משתמשים בסיפורים קלאסיים, שעבדו אלפי שנים וגם ימשיכו, ככל הנראה. למרות זאת, הבנה מהו סיפור בדיוק ואיך הוא עובד, כך לעניות דעתי, עוזרת להבין למה יש דברים מסוימים בסיפור. עוד לפני שנבוא לבחון מהי משמעותו של מוטיב, נוכל להבין למה יש מוטיבים בכלל, ולמה יש להם משמעות. סתם, דוגמה.

עכשיו, ספציפית לגבי שתי הסדנאות הראשונות: הסדנה הראשונה עסקה בשאלה המטופשת 'על מה לכתוב', וליתר דיוק: 'כשאנחנו מספרים סיפור, על מה בדיוק אנחנו מדברים'. הסדנה השניה עסקה בשאלה הלא-מטופשת 'מהי משמעותו של סיפור', שהובילה אותנו לתפישה שלסיפור יש משמעות כלפינו, וממילא, שיש לסיפורים משמעות בתוך החיים שלנו. אם כמיתוסים ואם כתפישת מציאות 'אובייקטיבית'. ובשתי מילים: הראשונה עסקה ב'מה', השניה עסקה ב'למה', והבאות יעסקו ב'איך'.

ובכן.

פתחתי את הסדנה בתרגיל כתיבת רצף על המילים 'החיים הם'. לצערי, לא הספקתי להגיע לזה בהמשך הסדנה. המטרה הייתה ליצור כאוס שסובב סביב 'החיים', כלומר שמגדיר את החיים על ידי רצף אסוציאטיבי, ואז לבקש ממכם למפות אותו, כשנגיע לדבר על מפות שעוסקות בכאוס. אולי טוב שלא הגעתי לזה, כיון שהטכניקה דורשת כלים שלוקח הרבה זמן ללמוד אותם. (למעוניינים: קחו את הרצף הכאוטי, בליל המילים שלכם, ונסו לעבור עליו ולמצוא חזרות. מילים שחוזרות, ביטויים, רעיונות שסובבים סביב אותה נקודה. אחר כך נסו למקם אותם במרחב בצורה דו מימדית, כלומר על ידי ציור של המיקום שלהם ביחס למילה המקורית. השלב השלישי הוא לסדר מחדש את המילים, כך שתיוצר תמונה הגיונית-לכאורה של בליל המילים המקורי שעשיתם. מנפים את הזבל ויוצאים ממנו לאמירה.) 

הרהרתי קצת על מחול בתור חוויה חד פעמית: חוויה של חוסר אונים, שנובעת מהעובדה שמתרחש מולי משהו ואני מנסה כל הזמן למצוא בו סדר ולהעניק לו משמעות. במאמר מוסגר, אולי משמעותו של המחול הוא בדינמיקה, בתנועה ה'אמיתית' שלו. לא בייצוג של תנועה. כלומר, כל משמעות במחול מעקרת מהחוויה שלו כמפגש עם הגוף, ומעבירה אותו למפגש עם שפת הגוף. לא משנה. מי שזה מעניין אותו, שיגיד ונדבר על זה. 

הזכרתי שדיברנו פעם קודמת על הכאוס ועל קיומו. כלומר, על העובדה שמול כל דבר שכתבתי – וייצגתי אותו, בכך – יש לי אינספור פרטים שלא הזכרתי, במרחב ובזמן. דיברתי על זה שהכאוס הוא במציאות, כלומר, יש לי מרחב אפשרויות אינסופי, במציאות, שמתוכו אני בוחר מה להכניס או לא להכניס לסיפור.

מכאן יצאתי לחיפוש אחר משמעות. שאלתי מהי משמעות. למעשה שאלתי 'איך נוצרת משמעות', אבל זו שאלה גדולה יותר. בכל אופן, נתתי הסברים לא מאוד מלומדים באבולוציה: האדם מחפש סדר, כדי לחזור את העתיד, לתפוש זמן בצורה כוללת. כך הוא מכליל דברים ויוצר סדר ברצף, מתוך נסיון להוציא מתוך הסימנים משהו שיגיד לו דברים גם הלאה. לדוגמה, אם קורה משהו ויורד אחריו גשם, האדם מניח שגם בפעם הבאה שקורה הדבר הזה, ירד גשם. בעצם יש לנו כאן שלשה שלבים: א. האדם קולט שיש 'מחר', כלומר, שיש זמן. ב. האדם לוקח את המפגש הקונקרטי, הרגעי והממשי עם המציאות, ויוצר ממנו כללים. מכניס אותו לזמן. ג. האדם מזהה תבניות וסמלים גם במנותק מהזמן.

אם כן, יש לנו תהליך אנושי למפות, באופן תמידי, את הכאוס. מפה היא, בעצם, אשליה של סדר. אנחנו מנסים לסדר את המציאות בשביל שנוכל להתמצא בה, והמפה מסמלת את הנסיון הזה. (המפה אינה ייצוג של סדר, כיון שהיא לא נוגעת בממשי. היא ייצוג של הנסיון לסדר.) מלבד מפות, אנחנו מנסים להתמצא בכאוס, ובשביל זה אנחנו מנסים לסדר אותו כל הזמן. אם זה לסדר את החדר, אם זה לסדר את הלו"ז, ואם זה לכתוב בפרקים ובפסקאות. הזכרתי גם את הקדושה (שהיא משמעות עודפת, שנובעת משליפה מהרצף לטובת משהו אחר), דגלים, צלבים, כנסיות, מסגדים, ובכלל שליטה במרחבים ונסיון למפות אותם. פרטים נוספים בקישורים, אם אספיק.

אם כן, הגעתי לזה שכל דבר שנשלף מהכאוס למעשה מכיל משמעות. יש מליון אבנים, ואלה היוצאות דופן הן אבני החן. דברים שמשמעותיים לי נשלפים מתוך הרצף, ודברים שנשלפים מתוך הרצף – הופכים להיות משמעותיים בהכרח. לדוגמה הבאתי את האפרוחים, את הפקחים ברכבת הקלה ועוד.

עכשיו הגעתי לפואנטה: כיון שכל סיפור הוא שליטה של מקרים ופרטים ספציפים מתוך הכאוס, כל סיפור למעשה טעון במשמעות, וגם הפרטים שבו.

הדגמתי את זה על הסיפור של סלינג'ר, 'יום נפלא לדגי בננה' (מי שמעוניין, שיגיב או שישלח מייל). טענתי שהפרטים שמובאים בהתחלה הם חסרי משמעות, ומקבלים את משמעותם בגלל ההתאבדות שבסוף. המוות מנכיח חזרה את הפרטים: אני הולך לבדוק מה קרה, וכך אני מגלה שיש משמעות לכל הפרטים שבהתחלה חשבתי ל'לא חשובים'.

רציתי לדבר קצת על מיתוסים, אבל ממש לא היה זמן. רק רציתי להגיד עליהם שמיתוסים מכוננים את חייהם של אלה המאמינים בממשותו של המיתוס (נניח, אקסית מיתולוגית), כיון שהם חורגים מהרצף של 'הטבע' ובכך מקבלים עודף משמעות. כלומר, התערבותו של האל או הכוחות העל טבעיים במציאות היא כל כך חריגה, עד שהיא טעונה בעודף של משמעות. יותר ממה שיש בסיפור רגיל. בעידן המודרני התבצעה המרה של החריגה הזאת לדברים אחרים (לאום, עקרונות, אגדות אורבניות וכדומה), אבל העקרון נשאר.

משם עברתי לנרטיבים. הסברתי מהו נרטיב (הצורה בה אני מספר את הסיפור), הדגמתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני: ציר הזמן שונה, וכך גם הקונפליקט שונה, וההצעה להתרה שונה. הדגמתי גם על 'ההוביט' בפני עצמו, מול 'ההוביט' כחלק משר הטבעות. אחר כך ניסינו את עיקור הנרטיב על כיפה אדומה והלך יופי. חשוב להבין שנרטיב מורכב ממכלול של משמעות במציאות, ושפירוקו נובע מהכללות של דברים אחרים בציר הזמן או בציר המרחב שלו. כלומר, להוסיף דברים לפני או אחרי, או להוסיף פרטים והתרחשויות שקרו בו זמנית.

באותה נשימה: יש נטיה לסופרים מתחילים להכביר בפרטים סמי-מצחיקים. נניח שהגיבור התיישב על כיסא, אני חייב להעיר הערה צינית על הכיסא. זה מעניק לכיסא משמעות שלא שייכת למשמעות הכללית של הסיפור, מסיטה את תשומת הלב והורסת הכל.

הממ. יצא טיפה מבולגן, אבל אני חושב שזה נותן תפישה כללית על מה שהלך בסדנה. אני חוזר ומבקש: אנא, אם לא הבנתם משהו, תגידו. אפשר לשלוח גם מייל אישי, אלי, ולהגיד.  באמת שאני אשמח להבהיר כל דבר, להדגים ולשלוח למקורות נוספים לעיון. זה עוזר לי לא פחות משזה עוזר לכם.

———-

להורדת דף המקורות שלא השתמשתי בו לחצו על הקישור.