שהלב הוא גשר צר מאוד

 [א]

כי כבר חודש וחצי שאני מסתובב סביב עצמי בעיגולים חסרי תוחלת, מחפש מוצא.

חודש וחצי; עוד לפני שהתחיל הכל. לפני שנחטפו שלשת הנערים, לפני שנרצח הנער הערבי, לפני שפרץ המבצע וגויסו המילואים, לפני שכל צלצול טלפון מרעיד נימים נסתרים בלב. לפני חודש וחצי, ממש בבוקרו של יום העיון לזכר הרב שג"ר, נסעתי עם אלחנן ניר ברכב ותהיתי איך אנחנו, כלומר האנשים סביבי, החברים, החברה, א-פוליטיים. כאילו אין פלסטינאים בעולם, ואין צורך להגדיר עצמך בימין או בשמאל, ואנשים כותבים על הדברים החשובים באמת: על אהבה, על מוות, על מצוקות כלל אנושיות. כותבים על קונפליקטים דתיים, על הרצון הנשי לשיר בפני גברים ועל חוסר ההתאמה למסגרות, על זוגיות ועל הכלה, אבל הפוליטי עלוּם, כאילו אין קבוצות בעולם, אין מצוקות חברתיות, אין יחסי כוחות. כאילו המגורים ביישוב בגוש עציון אינם אמירה פוליטית, וההתעלמות ממה שקורה סביבנו – בעולם, בארץ, בחברה הערבית – אינה אמירה פוליטית.

ואלחנן סיפר שפעם, כשהוציא את ספר השירה הראשון שלו, בא להוצאת הקיבוץ המאוחד וישב לפני שלשת גדולי הדור, עורכי ההוצאה, הלא הם עוזי שביט ומנחם פרי ולאה שניר, והם שאלו אותו מהי האמירה הפוליטית שלו. והוא, מתנחל צעיר, אמר שאין לו אמירה פוליטית. ואז צמצם מנחם פרי את עיניו ואמר 'גם לא להיות עם אמירה פוליטית, זוהי אמירה פוליטית'. לאמור: גם ההתעלמות היא הצהרה. גם עצימת העיניים.

וביום העיון עמד אלחנן ודיבר, ואני שהייתי טרוד שמעתי בחצי אוזן איך הוא מזכיר את הדיון הזה ואומר שאולי אנחנו לא פוליטיים כי יש לנו את חזית הדת, כי אנחנו כבר נלחמים באיזו נקודה אחת, ובה מרכזים את הכח. והוא המשיך ודיבר, אבל חזרתי ונטרדתי וכל הזמן חשבתי איך אפשר להפריד בין הפוליטי ובין הדת, שהרי הדת מתעסקת בחולים ובעניים ובעמי כנען ובמלחמות ובמלך ובשר הצבא, ומה כל זה אם לא פוליטיקה.

אחר כך חשבתי על דברים אחרים, וביקשתי לכתוב איזה מניפסט שתוהה למה הספרות הדתית והמוזיקה הדתית מתעלמות ממה שקורה בעולם, שאולי כל זה כי אין לנו עמדה ברורה בנושא, שאנחנו לא יודעים מה עיקר ומה טפל ומה לעשות עם כל הצרות והמצוקות שיש בינינו ובין אחרים. וכתבתי ומחקתי והלב נטרד בעניינים אחרים ולבסוף שכחתי מזה, כדרך העולם.

[ב]

אלא שפתאום התפוצצה אותה 'דרך העולם'. יושב אדם בחדרו וכותב, וחושב מה יעשה בקיץ, מתכנן תכניות, בונה לעצמו איזה מסלול מסודר בתוך הריק הזה שנקרא חופש, ואומר: כאן אלך לטייל בחוץ לארץ, כאן אלך ללמוד במקום זה, לפגוש אנשים, ופתאום נטרפים הקלפים והארץ בוערת. והלא צריך לחשוב משהו על כל מה שקורה כאן. האם זה טוב, האם זה רע, והוא מבקש עצה בעוזרים פרלמנטריים ובכתבי חדשות ובשאר ידעונים ואינו מוצא.

כך שאני מסתובב סביב עצמי ויושב בחדר ואוטם אזניים ומבקש שלא לשמוע. לא פותח וואסטאפ ולא שומע חדשות ולא רואה את כל הסרטונים שמפיצים הלוך והפץ. במקום זה רואה סרטים בהמוניהם, וקורא ספרים, ויוצא החוצה לשתות משהו לפגוש חברים ולגעת באנשים אמיתיים ולהרגיש שיש איזו ממשות בתוך כל הבלאגן הזה. ומנסה בכל כוחי להתנתק, כלומר לברוח, ליצור לעצמי בועה של אסקפיזם בתוך כל התוהו ובוהו הזה, ולהבטיח לעצמי שיהיה בסדר. ומדי פעם מגיעה אמא ואומרת 'יהודה, שמעתי ש-' או שעולה טרמפיסט חרדי ומבקש לדעת את דעתי על המצב בעזה, ואני איני יודע מה קורה, האם קורה, איך ומתי. יודע רק שחברים שלי מגויסים ובני דודים שלי מגויסים, ודואג מאוד. אבל לדעת משהו? אין לי דעה על המצב בעזה.

איני יודע מה לומר.

והלא במדינה כמו שלנו אסור שלא תדע מה לחשוב. אסור שתהסס, שתחשוש, שתחשוב פעמיים. בהולכך לקרב, אתה צריך ללכת בראש מורם ובידיעה שאתה מת למען המולדת. וזו אינה אמירה צינית, אלא ברצינות גמורה. איך כתבה לאה גולדברג? "למי שאינו מאמין, קשה לחיות השנה". יש לדעת: לקרב צריך ללכת כשאתה מאמין בעצמך, בצדקת דרכך. כי אם תלך בראש מורם עוד תוכל לצאת מזה. אם תהסס, מי יודע מה יקרה. וכדי לשרוד במקום המוטרף הזה צריך למצוא את נבכי האידאלים החבויים, לשיר 'עם ישראל חי' שוב ושוב. לשיר 'והעיקר שלא יתפחד כלל' למרות שהגשר צר מאוד. דווקא משום כך, דווקא כי הגשר צר מאוד.

חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד
חיילי הנח"ל רוקדים בחברון, הכל טרוּף מאוד

[ג]

אלא שהדברים נכונים גם להפך, מהצד השני של המפה הפוליטית, ודווקא משום כך הם מעציבים כל כך. מימין ומשמאל אנשים נאחזים באותה אמת ברורה, מפגינים למענה, נלחמים למענה, כותבים, צועקים, מתווכחים, רושמים עצומות. חוזרים עליה שוב ושוב. ומעשה שנסעתי בטרמפ עם חברים מהימין, וכל הדרך רק דברו על דברים ששניהם מסכימים; שצריך להכנס בהם, שצריך להלחם, ומה החמאס רוצה ומה אנחנו רוצים כנגד ומה התקשורת הזרה עושה. ואחרי נסיעה רבה אמר אחד מהם שהוא צפה באולפני החדשות שפתוחים, מסתבר, כל היום, והתפלא איך הם ממחזרים את עצמם לדעת, אומרים שוב ושוב את אותם הדברים, אותן העובדות שנחשפו, אותן הפרשנויות.

מברברים את עצמם לדעת, הוא אמר, ואני חשבתי שהלא כולנו מברברים את עצמינו לדעת, מחזקים את האמונה שלנו בדברים, כאילו אם נשמע אותם שוב ושוב, מכמה אנשים שונים, הם יהפכו להיות נכונים ונוכל להשען עליהם, בהיגיון מוצק, ולהתפלא איך אנשים לא רואים את מה שאנחנו רואים ואיך אנשים לא מבינים את מה שאנחנו מבינים. ובו בזמן חשבתי שככה מתחילות מלחמות, בפליאה הזאת, בכעס על זה שיש מישהו שחושב אחרת ממך, מישהו שחושב שאתה טועה. ואולי לא כל המלחמות מתחילות ככה, אבל אחדות מהן בוודאי, וריבים, ושִׂנְאָה.
וחושב: הלא לשמוע דעות אחרות חשוב לא פחות מאשר לשמוע את העמדה שלך. לא בגלל ההתנחמדות ל'אחר'; בגלל הסכנה שיש בעמדה אחידה, מוצקה, חובקת כל, עד שהכל מסכימים לה. בגלל שאחדות מחשבה וחד-מימדיות מסוכנות לא פחות מריבוי עמדות וממוּרכבוּת. אולי אפילו יותר.

[ד]

וברגע שהדברים ברורים לך, כשכבר אינך עומד בביקורת עצמית, בספקות, במחשבה שאולי יש דרך אחרת, תתרגל. אחד הדברים שאני הכי חושש מהם זה שהכל יכנס להיות שגרה. שנכין את התיק למילואים, שנחזיק תמיד את הנעליים, שתהיה צוואה כתובה ומונחת תמיד אצל חבר קרוב. שהאזעקות יהיו דבר מוכר וטבעי, כמו חום של צהרי היום שצריך לתכנן סביבו את לוח הזמנים. והרי הדברים לא רחוקים מכאן: בפעם הראשונה שהייתה אזעקה הלב קפא ואז המשיך. בפעמים האחרות אתה כבר מתורגל, העין צדה את שלט היציאה, השלט 'אל המרחב המוגן' כבר מוכן, מודבק בסלוטייפ אל הקיר. וזהו, תהיה אזעקה, נלך אל המרחב המוגן, נחכה קצת, אחר כך נצא. ונתרגל, אני יודע שנתרגל. החיים המטורפים יראו לנו רגילים, ונמצא עצמינו רוקדים בלב הקסבה של חברון ומנהלים שיחות פייסבוק מצחיקות עם החמאס והחמאס ישחרר קליפ ביוטיוב וכולנו נהיה משוגעים לגמרי, ודווקא משום כך ניוותר שפויים.

והלא כך אני חושב ביום יום: המצב הבטחוני? הוא תקין. הוא בסדר. כאן אזעקה, פה פיגוע, אבל סך הכל בטוח כאן מאוד. כאילו דבר טבעי הוא. מילדות עד שיבה. ואני לא מפסיק לחשוב על הילד ההוא שהייתי, בן שתיים עשרה, באינתיפאדה השניה, שמשהו קורה סביבו ונראה לו שכך העולם. שהולך עם אלפי קמעות וסגולות בארנק, שקורא תיקון הכללי בכל נסיעה באוטובוס, ושאת שני הדפים האחרונים במחברת חיבור מילא בשיר שיש לכתוב על המצבה, הדביק בסלוטייפ את הקצוות וכתב 'לפתוח אם קורה לי משהו'. כך עשו גם אחרים, והכל היה הגיוני וטבעי; ארץ נקנית בדם. שלום נקנה במאבק.
וגם עכשיו, לאחיין הקטן שלי יש פוסטר גדול של טנק מרכבה תלוי מעל המיטה.

מה יהיה איתנו.

[ה]

יהיה טוב.
אָמֵן.

כי הגשר צר מאוד. כי מכאן תהום ומכאן תהום, ואין מוצא רק הצעקה הזאת.

————–

מוזמנים לשתף בפייסבוק ולתייג אותי; אני לא נכנס לשם לאחרונה, זה עושה לי רע.

ודברים שכתבתי בפעם הקודמת:

הוראות פיקוד העורף

מה אפשר להגיד בשעת מלחמה

מודעות פרסומת

גולדסטאר

[לכל דגי הבננה באשר הם.]

מאה ארבעים ושלשה סטודנטים לרפואת שיניים, אמריקאיים מפרוייקט תגלית, התכוננו לנסוע לתל אביב בקו ארבע מאות שמונים של שעה ארבע וחמישה אחר הצהריים. התחנה המרכזית בירושלים הריחה ממשחות שיניים, אבל עטיפות ממתקים התגוללו בכל מקום כמו עדות מרשיעה. לכן, רק שעה וחמישים לאחר שירד מהאוטובוס הגיע אביתר הביתה. בדרך הספיק להוריד את המדים, לפגוש שתי ידידות לגלידה חפוזה בתחנה המרכזית וגם לקנות ספר מתנה לנורית, המוכרת החמודה מצומת ספרים, שאין לה מושג מי הוא. אחרי שהתפלאה והסמיקה ופנתה להתרגש עם מישהי אחרת, הוא חמק אל הכניסה ונפלט אל ההמולה של רחוב יפו. שעה ומשהו אחר כך נכנס אביתר לבית שהיה מסודר באופן יוצא מן הכלל, זרק את התיק על המיטה בחדר וצנח אחריו. לא היה לו כח לשום דבר.
קרא/י עוד «

הרהורים לפרשת בשלח

I.    זוהי שבת של שירה.

כל שבת היא שירה, למעשה, אבל רק לשבת הזאת קוראים ככה. זקנות ירושלמיות יוצאות בבוקר השבת ומפזרות גרעינים וחתיכות לחם לציפורי הדרור, לעורבים, ליונים שהומות את ה'גור גור גור' של כל בוקר שבת שקט. בבתי הכנסת עומד ילד, קולו דקיק, והוא מנגן בנעימה חדגונית-אך-נאה: 'אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים'.  הרב'ה בחסידות הקרובה עורך טיש מיוחד ומחלק פירות לרגל ט"ו בשבט הממשמש ובא. אנחנו עוקרים את המשמעות הפשוטה, השלווה, של השבת, ומעניקים לה משמעות אחרת: כמה מנהגים, שיר אחד, והשבת מקבלת שם חדש. כבר אינה שבת רגילה, הו לא, זו שבת שירה.
קרא/י עוד «