צָרִיךְ לָקַחַת שֵׁם אָרֹךְ לִנְסִיעָה רְחוֹקָה

כמה הרהורים וציורים שאחרי נסיעה

א.

יש תיירים שהולכים בעולם בבוטות. בהודעה: אני תייר. הם שמים את המצלמה על החזה כמו שלט 'Help me' בכל השפות המדוברות, ופונים באנגלית עוד לפני שהם מבררים אִיף יוּ סְפִּיק אִנְגְלִישׁ. הם דופקים באגרוף קמוץ על השולחן בפאב, צועקים בשפה שלהם, מתיירים. ואפשר לראות את התיירות שבהם מרחפת באויר סביבם, כמו אד מעוּבֶּה. יש אנשים שמחבבים את הסוג הזה של התיירים, ויש אנשים שהם התיירים האלה עצמם, ואולי ליד המילה 'תייר' במילון מופיעה תמונה שלהם עם מצלמה על החזה, קוראות לאֶדִי שיבוא לראות איזה מהמם הפסל פה, בוא נצטלם.
לעומתם יש תיירים שלא רוצים שידעו שהם תיירים. שהולכים לפאבים הלא מפורסמים, ומדברים בשקט, ומנסים להבלע בקירות. את המצלמה הם טומנים בתיק, את הראש בפינה. הם לומדים מילים בשפה המקומית, ומנסים מאוד מאוד להיות חלק מההמון הסוחף את אותה מדינה בה הם מתיירים. ואולי מטיילים היא המילה. כך או כך הם בלתי נראים, מסווגים רק על פי צבע העור השונה, או תחושת הבלבול שאוחזת בהם כשהם צריכים להגיע לאנשהו. הם לא עומדים על המיקח מול המוכרים בשוק. הם תיירים, ואי אפשר לטעות בזה, ואף על פי כן.

2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן
2556 מטר של פסגה, וגלעד ישן

כשאדם אומר שהוא זר, ומצהיר ותולה שלטים בעיר ואומר: אני תייר. הוא בעצם אומר שהוא שייך למקום אחר. משמע- יש מקום אחר אליו הוא שייך. והלא משהו מרכזי בזהות הוא תלוי מרחב. והמילה מרחב מתייחסת גם למקום שבו אתה שוהה וגם לסביבה בה אתה שוהה. הגמרא בקידושין מספרת מה יעשה אדם שיצרו תוקפו: "ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". וחשבתי על כמה זה נכון גם מהכיוון ההפוך. לא רק מחילול שם השמיים, אלא מההרפיה שאוחזת בך כשאין אף אחד שצופה בך מלבד האל. כמה מחיצות יורדות. ולהפך – כמה מחיצות נשארות. מה הגרעין של הזהות שלך שנשאר ולא נעלם. האם אתה מתבייש כשאתה מספר לאחרים מאיזו מדינה באת ולאן אתה הולך, האם אתה מתבייש כשאתה אומר שיש מי שלפניו אתה עתיד לתת דין וחשבון. ואולי העם היהודי בגלות הוא בבחינה של התייר הראשון, הבוטה. הוא לא נבלע בסביבה, אלא משדר את תחושת הזרות שלו. את חוסר השייכות שלו: אני לא מכאן, הוא אומר. אני לא לובש את הבגדים שלכם, לא אוכל את האוכל שלכם. יש לי מקום אחר שאליו אני שייך.

ב.

וחשבתי קצת על הקיום הגלותי, התיירותי (והרי אלה שני מושגים הפוכים) כמושג ארעי. קיום סביב השפה שלי, סביב קהילה. קיום שהוא לא תלוי מרחב, אלא סביב הארעיות וסביב יכולת התקשורת. זאת אומרת, שאדם הולך ברחוב בעיר זרה ומתכנס סביב דוברי השפה שהוא דובר. אם זו אנגלית, הרי אנגלית. אם עברית, הרי עברית. והממשק עם תושבי העיר הזרה מצטמצם ליכולת התקשורת הזו. וממילא נוצר איזה קיום אגוצנטרי (איך הוא יכול לתקשר איתי, מה הוא יכול להציע לי) ואתנוצנטרי (איך הוא מתייחס לקבוצה שלי). ואם העם היהודי הוא תייר, מעניין לחשוב על העברית והיידיש כשפות המייצבות אותו, בטח מול הגרמנית המשכילית. ואפשר לחשוב על התודעה של היהודים בתור מוקד התייחסות, שהרי אני הוא המרכז. ומאוד מוזר ללכת ברחובות בעיר קטנה בסלובקיה ולחשוב על זה שיש שם מלא גויים שלא יודעים שהם גויים. שהקיום שלהם לא מתייחס אלי. שלא אכפת להם מיהודים או מישראל, אם הם יודעים מה זה יהודים, בכלל. ואולי זה מסביר את הרצון של הישראלים בחו"ל להודיע אחד לשני שגם הם ישראלים, או יהודים. שכולנו ביחד נגד כל האנשים ההם, וזה לא משנה שלכל האנשים ההם לא אכפת מהקיום שלנו בכלל.

בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה
בחור צ'כי קורא בקינדל שלו בהוסטל בבודפשט, לפני שיעלה על הרכבת לסלובקיה

אני מוצא את עצמי תוהה איפה אני בתוך הסיפור הזה. תייר שרוצה להתחבא ולהבלע, והוא חלק מעם שלא נותן לו להבלע. שמכריח אותו להניח תפילין באמצע תחנת רכבת באוקראינה כשכולם מסתכלים. וללכת עם כיפה ברחוב. ואני בכלל מהזן השני של האנשים. ואולי צריך לעשות עוד חלוקה בעולם: בין תיירים שיודעים מה צריך לעשות, ובין תיירים שלא יודעים. שאבודים. שיש תיירים שיודעים איפה מזמינים רכבות, וכמה זמן לפני, ומאיפה לאן. ואיזה הוסטל ואיזה מלון ומאיזה דרך תלכו ומה צריך לראות ומה צריך לעשות. ויש תיירים שנוחתים ופוערים עיניים. ואחר כך מחפשים מפה שתסביר להם איפה הם. ומחפשים הוסטל והולכים ונאבדים. זו לא אותה חלוקה בין התייר המצהיר לתייר הנבלע. חלוקה אחרת: התייר היודע והתייר האבוד. ואני, תייר אבוד שכמוני, שנאחז בקרנות הקיום של הזהות שלו (נניח, ארוחות בוקר: הצ'כים אכלו נקניק, הספרדיות שתו מיץ תפוזים שכזה, אנחנו אכלנו חביתה וסלט. ולהבדיל, תפילות, שבת, אוכל כשר), הופך להיות משוייך לאלה שיודעים איפה הזהות שלהם ומה עושים איתה. ועם השיוך מגיע הצורך, ומגיעה האחריות, ואולי תשים כבר את הגרביים שלך ותקפוץ לעמדה, חייל.

ג.

לא זיהו שאני ישראלי. רק אחת, תיירת מקליפורניה, שהסתכלה ואמרה: אתה ישראלי, דונט יו? ואמרו: איטלקי. ואמרו: ספרדי, או יווני. ולפעמים גם לא סיפרתי, רק משכתי בכתפיים. ובפאב קטן בבודפשט בחרתי פלייליסט ושמתי את 'שגר פגר' של הבילויים והעברית רעמה באזניים של שני קוריאנים וכמה גרמנים שישבו שם ושתו. ובמקום אחר, באוקראינה, שרנו קריוקי לשירים של הפינק פלויד וקווין, ואני דפקתי באגרוף וצעקתי "יש לי הודעה לעולם: הכל מעולה", אם כי באנגלית, שוודאי נשמעה יותר טוב. וכל המגדל בבל של הזהויות התנקז לידיעת האנגלית, השפה האחת, הדברים האחדים. כך שנגן הרחוב בבודפשט שזיהה את הכיפה של יאיר התחיל לנגן 'הבה נגילה', ולא ידענו לאן להוליך את עצמינו. שהרי היה מקום שרצינו להתנתק, ללכת למקום אחר, להיות מישהו אחר, איזה תייר אוניברסלי לכמה רגעים, והנה הזהות שלנו מושכת אותנו חזרה. מעניין שהקהילות היהודיות שפגשנו היו מאוד בולטות. הכיפה, הציציות, הכיתוב היהודי. אולי כי הם גדלו מראש כמסומנים, כמודיעים על קיומם. ואנחנו, שגדלנו בישראל והכל היה מאוד טבעי ומאוד נכון, וכולם יהודים וכולם אנשי שלומינו, לא רגילים להיות האחר או הזר. להיות תייר אוניברסלי הרבה יותר קל מאשר להיות הפרטיקולרי, זה שחייבים לגבש עליו דעה.

גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.
גן העדן הסלובקי, אדם זקן מתייעץ עם מישהו בקרחת ומשקפי שמש אודות המשך המסלול. אני חושב שהם שמו לב שאני מצייר אותם.

 עוד משפט: כמעט כל מי שפגשנו היה נחמד מאוד. האוקראינים, הצ'כים, הסלובקים, הגרמנים. ולאו דווקא בגלל שהם ידעו שאנחנו יהודים, מישראל, והתנחמדו בנסיון לכפר על מליוני היהודים שנרצחו שם לפני שישים שנה (כי איך לא. כי בכל מקום שלט זיכרון, ובכל מקום בתי קברות, והרי הדנובה היפיפה האדים מדם יהודים, ומה). ואולי אדרבה. מסתבר שדווקא הסולידריות הישראלית המפורסמת – היא בכלל סולידריות אנושית. ודווקא הסולידריות הישראלית היא כזו שמופנית פנימה, כלפי עצמה והחברים בקבוצה שלה, ולא כלפי הזרים. אולי, אסייג: אני לא באמת יודע. יכול להיות שיש ישראלים שיסיעו ברכב שלהם תייר לקצה השני של ירושלים רק כי הוא איבד את דרכו. אני פשוט לא מכיר מקרים כאלה. ובכלל רק רציתי להגיד שאנשים בעולם נחמדים, לפחות לתיירים, וזה היה דבר נהדר לגלות.

 ד.

אֲנִי מְגַמְגֵּם אֶת הַמַּגָּע שֶׁלִּי בְּעוֹלָם בְּשָׂפוֹת
שֶׁזָּרוֹת זוֹ לְזוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת.
כְּמוֹ טְפִיחָה קַלָּה עַל הַשֶּׁכֶם. כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל כֻּרְסָה.
כְּמוֹ הַזְמָנָה רַכָּה: אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת.

איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.
איש על שפת אגם בעיירת נופש בסלובקיה. הוא לא עצוב, אלא בוהה בהרים בזמן השקיעה.
מודעות פרסומת

גלות

[הנה דף המקורות. זו הסדנה השניה ברצף של חורבן – גלות – גאולה. הנה הראשונה. אני ממליץ לקרוא אותה: קיצרתי כאן מה שפירטתי שם. ושוב אני מזכיר את המאמר הזה: 'עלייתה של האקסית המיתולוגית'. שמציג את הכל באריכות רבה. מסביר, מדגים וכדומה.]

איך קורה שאני מוצא את עצמי אדם הולך בדרך ותרמיל על כתפו, ורק הדרך הזאת אין לה סוף. שאדם יוצא את הבית והבית נחרב מאחוריו ואין לו לאן לחזור, והוא הולך והולך ומוצא את הדרך כל כך אינסופית עד שהיא מתפתלת בתירוצים דחוקים, סובבת כל עלמין וממלאת כל עלמין. הוא הולך. כל כך הרבה ימים ושנים ומקומות עד פתאום כל העולמות הם דרך אחת גדולה וכל הבתים הנדמים-כקבועים הם רק ספסלים על אם הדרך וכל השלטים מצביעים לאותו כיוון: הלאה. הוא הולך וכל זהותו מתמקדת רק בהליכה עצמה: שהוא היהודי הנודד. שהוא סיזיפוס שעולה ויורד את ההר. שהוא היונה שפרחה מן התיבה ולא מצאה מנוח לכף רגלה.

ההליכה הזאת טוטאלית, טוטאלית עד אימה. היא כובשת את כל גילויי הפנים והסתרי הפנים. היא הכל. היא המניע, היא התכלית, היא הדבר עצמו. ואני מוצא את עצמי חושב: אולי היא כזו כי מה שהניע אותה היה טוטאלי. שכתב יהודה עמיחי ""מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רָאָה רַק פַּעַם אַחַת אֶת פְּנֵי הָאֱלֹהִים וְשָׁכַח." ואני חושב לעצמי איך אפשר לשכוח את המראה הזה, וכמה נורא זה לדעת שפעם ראית את פני האלוהים ולרוץ אחרי הזיכרון כמו ילד קטן אבוד בלב הקניון, שנאחז בכל בדל חצאית ורודף אחריה ועוזב את המקום שאימו הניחה אותו, ובינתיים רק הולך ומתרחק.

ומה אדם רוצה אחרי שקם מאבלו. אחרי שהתגרש מאשתו. אחרי שנחרב הבית והוא מוצא את עצמו קם, פותח את הדלת, יוצא החוצה, מתחיל ללכת. לפעמים מתחיל ללכת כי אין ברירה, כי אי אפשר לכלוא את כל הגעגוע הזה בפנים: צריך ללכת כל יום קצת. ולפעמים מתחיל ללכת כי אין בית, כי הוא נווד, הומלס. ולפעמים הולך כדי להרפות, כדי להתנתק מהתובעות של הזיכרון, ללכת למקום אחר, להנפש קצת, לנשום אויר שאין בו ריח עשן ואין בו זכרונות.

וחשבתי שיש איווי. שאדם מתאווה למשהו. מתגעגע. כמו הלב והמעיין, כמו האיווי של לאקאן, כמו תכלית הגעגוע שמצייר יואל הופמן: לאדם שידענו פעם ואיננו זוכרים אותו עוד. והאיווי הזה הוא שמגדיר אותנו. שאם אין לנו ארץ, אנחנו 'העם ללא הארץ'. וזה לא בדיוק 'העם הנווד', שאין לו ארץ בכלל, אלא סוג אחר: עם שמוגדר על ידי זה שהוא נמצא מחוץ לארץ שלו. וזו הזהות שלו. וכל הדברים שהוא עושה בעולם אינם אלא בשביל להזכיר לעצמו שיש לו ארץ, שהיה לו בית, שיש לו סיכוי להנצל.

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'
יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

 אבל מהרגע שהזהות שלו הפכה להיות זהות של גלות, כבר אין לו יכולת להגאל. כי גאולה אומרת שהוא מחליף זהות: שהוא כבר מישהו אחר. במובן מסוים, 'אין להם משיח לישראל'. ואולי לא דווקא שאין משיח, אלא שאין ישראל. שישראל יהיה מישהו אחר. אני לא יודע. אבל הזהות תוחלף. אמר ליבוביץ': "יש משיח, ומשיח שבא הוא משיח שקר". והתכוון שהמשיח הוא הכמיהה אליו, ובאמת זה מה שהפך להיות בכל הדרך האינסופית הזאת.

 צריך לומר שהדרך אינה רק בריחה, ואינה רק געגוע. שהדרך היא גם הדבר עצמו, החיים עצמם. שהיא אינה רק מרחב, אלא גם זמן. וגם גלות יכולה להיות גלות של זמן: שצריך לעבור איזשהו תהליך. לא רק לצאת ולחזור מהמרחב, אלא לעבור את השינוי: להפוך מגולים לנוודים, ומנוודים לאנשי הדרך. כמו שלפעמים אדם הולך ברחוב בשביל להגיע לחבר שלו, או בשביל לחזור הביתה, ולפעמים אדם הולך ברחוב כי הוא צריך לטייל ולנשום אויר ולאכול גלידה, כך גם הגלות הולכת ומשתנה והופכת להיות הדרך בה הולכים בשביל לנשום אויר, בשביל לא להכלא, בשביל לאפשר.

 ואחרי השינוי הזה פתאום הדרך הופכת להיות הגאולה עצמה. גאולה שאינה על מקום. גאולה שהיא הגעגוע, והיכולת להתגעגע, והיכולת להוביל את עצמך הלאה ולא רק לברוח. וזה נכון גם על הזיכרון של המת, וגם על הזיכרון של האקסית, וגם על בית המקדש. ורק אחרי כל זה – איך אומר נתן זך? רק אחרי שאדם מכיר בכך שהוא לבדו בין כה וכה, רק אז הוא – והוא לבדו – יודע "שגם אם יתמהמה, בוא יבוא". ולפעמים אני חושב שלא מדובר כאן על המשיח המתמהמה, אלא על האדם שיושב ומחכה ויודע לבסוף לא תהיה לו ברירה, והוא יצטרך לקום וללכת.

כלומר, לבוא.