אחת עשרה דקות

ממש לאחר מכן מופיע אדם דְּלִיל-שיער בשם נחמן אלא שלמעשה אין הוא קשור לסיפור. הוא גורר את רגליו וכתמים חומים מופיעים על מכנסיו אף שאין בהם כל סדר או הגיון, קפלים ארוכים חורצים כל מכנס ומכנס כמו פסק דין. נחמן פונה לנחום ושואל "מה השעון?" מכיון שנחום סבור שאינו הוא מפשיל את שרוולו ומציג את היד העירומה בתור התנצלות, ואז הוא נזכר בשעה המדויקת שאמר לו אדם אחד (ירחמיאל שמו) לפני כדקה ואומר לנחמן. נחמן מהנהן לו בכובד ראש. "אז מה עושָׂה כאן?" הוא שואל, "ומי אתה מחכָּה?" ואין הוא מניח לנחום לענות אלא ממשיך הלאה ומותיר את תשובתו של נחום תלויה באויר. דווקא היה לנחום מה לענות על הדברים האלה, על אף שעל דברים אחרים לא היה יכול לענות, אבל במקום לרדוף אחרי אותו אדם מגוהץ-כתמים ודליל-שיער, (והרי הוא אינו יודע שקוראים לאותו אדם נחמן, ויש לו אשה שרועדת עכשיו את שמו בצווחות חלושות 'נחמן, נחמן' מבעד לחלונות האפורים-חומים של דרום תל-אביב) הוא נשען עם גבו על המעקה ומביט בנחמן הולך וגורר את רגליו באיטיות על הטיילת עד שהוא פונה והולך באחת הפניות ונעלם מן העין. תחושת עצבות לא ברורה אוחזת בנחום ברגע הזה, אבל הוא נושם עמוק ונושף ככלב חוצות, וכבר משתלשלת לשונו מפיו והוא חוזר להיות אדיש למראה (ורק למראה) כאחד האדם.

קרא/י עוד «