נסיעות

א.
להארי פוטר יש את אוטונוס הלילה ולמיאזקי יש את החתולבוס, ושניהם אוטובוסים שאינם נוסעים בקוים המסדירים את המציאות (כלומר שאין להם תחנות לרדת בהם וכבישים לנסוע בהם), אלא קופצים ומדלגים ועושים מה שהם רוצים.

הנהגים של האוטונוס מטורללים קצת והחתול הוא חתול ממֵילא, כך שמראש הוא עושה את מה שירצה. ולנו אין אלא את האוטובוסים המוסדרים שלנו ואת הטיסות הקבועות מראש, ואת הנהגים שבירושלים שדוהרים בסמטאות צרות כאילו אין קירות אבן בעולם ובכל זאת אינם מתנגשים בכלום. הלא דבר הוא.

ב.
יוסף אמר לי שפריפריה היא אכן פריפריה גם כשהיא מנסה להתחמק מזה בכל כוחה, כלומר שהיכולת לאבד את ההקשר ולנתק הכל וליצור איזה עולם אחר, מצג שוא של סטריליות, נמצאת רק במרכז.

וראיה לדבר – הקניונים בצפון הארץ ובדרומה, שמנסים להיות המרחב הסטרילי והמנותק שיש בו רק מותגים ומוזיקת מעליות חרישית, אבל מוצאים את עצמם עם 'חנות כלי כתיבה יוסף ובניו' ועם 'כל בו – חדווה הלבשה תחתונה', והמוזיקה מושמעת מרמקולים שמוצבים ליד חנות האלקטרוניקה, ומדי פעם יש פרסומות מקומיות ואתה מבין שזה רדיו קרית שמונה שמנגן שם.

ואיך המציאות חודרת את השיש ואת הפלורוסנטים.

נסיעה

ג.

פעם קראתי שמסעות נחלקים לשניים, כלומר שיש שאתה הולך בשביל להגיע למקום אחר ויש שאתה הולך כדי לברוח מהמקום בו אתה נמצא. ואחר כך חשבתי שיש מסעות שהם מצד עצמם; שאתה לא הולך משום מקום ולא מגיע לשום מקום, אלא יוצא מהבית וחוזר אל הבית, וכל מטרתו של המסע הוא שתהא הליכה, ויהיו נופים חדשים ודברים חדשים. כלומר שיהיה הֶיוֹת.

וכל כך מפני שאין דברים גרועים יותר מאשר הציפיה האינסופית למשהו שיקרה והגעגוע למשהו שכבר קרה.

ד.

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם שֶׁהוּא מָקוֹם אַחֵר וְשֶׁיֵּשׁ זְמַן שֶׁהוּא אַחַר כָּךְ, וְלָכֵן לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ שָׂדֶה דְּגָנִיוֹת בָּרוּחַ שֶׁל הָאָבִיב וְלִפְעָמִים אֲנַחְנוּ יָם שֶׁצָּרִיךְ לְהִקָּרַע אֲבָל רֹב הַזְּמַן אֲנִי הַיֶּלֶד הַקָּטָן (בְּשֵׁם מוֹיְשֶׁה חַיִּים) שֶׁיָּשַׁב מֵאֲחוֹרַי בַּנְּסִיעָה מִתֵּל אָבִיב לִיְרוּשָׁלַיִם וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ הִתְעוֹרֵר וְהִתְחִיל לִצְעֹק 'הַבַּיְתָה! הַבַּיְתָה!' בְּכָל הַכֹּחַ.

ה.

אדם חושב שהוא נוסע לניו-יורק בשביל לראות את העולם הגדול, אבל למעשה אדם יוצא לחופש לא בכדי להגיע למקום מסוים, אלא בכדי לברוח ממקום אחר; הוא יוצא לצימר כדי לברוח מהבישולים והניקיונות, טס ליוון עם חברים כדי לברוח מהמשפחה, יוצא לחו"ל כדי לא להיות עם העבודה שלו באותה מדינה, יוצא אל הטבע כדי לברוח מהעיר.

ולפעמים אפשר לראות אנשים יושבים בתחילת הקיץ ושואלים את עצמם לאן הם רוצים ללכת, בשעה שהיו צריכים לשאול את עצמם מה חסר להם במקום בו הם נמצאים.

ו.

תָּאֲרוּ לָכֶם אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל פֶּתַח תִּקְוָה, כַּמָּה מָקוֹם נִתַּן לָהּ וְכַמָּה מָקוֹם הִיא צְרִיכָה בֶּאֱמֶת. אִם הָיִינוּ יְכוֹלִים הָיִינוּ מְחַבְּקִים אוֹתָהּ. הָיִינוּ אוֹמְרִים לָהּ שֶׁאֲנָשִׁים צְרִיכִים מַשֶּׁהוּ לִשְׂנֹא וּלְהָנְגִיד אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם. הָיִינוּ מַרְאִים לָהּ שֶׁאָבִיב בַּחוּץ. שֶׁאַהֲבָה בָּעוֹלָם. שֶׁלֹּא תִּפְחַד.

ז.

פעם חשבתי שזמן הוא אשליה, והוא רק עניין של שינויים במרחב. כלומר שאם יש הרבה שינויים הזמן עובר מהר, ואם שום דבר לא קורה הזמן עובר לאט.

אם זה נכון זה מסביר למה נסיעות מעייפות מאוד; הרי היה הרבה יותר זמן, בתוך השינוי הזה במרחב. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר שאדם דתי שאכל בשר בארץ אחת וטס שעתיים ונחת בארץ אחרת מותר לו לאכול חלב, שהרי עברו הרבה יותר משש שעות.

ומי שחשב למדוד מרחק בשנות אור, יפה חשב.

(רק לשמוע את הביטוי; 'שנים של אור'. הלב מצטמרר מעונג)

ח. 

קָרָאתִי בָּעִתּוֹן עַל הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים כְּמוֹ שֶׁמַּר נְתַנְיָהוּ עָשָׂה כָּךְ וְכָךְ וְכֵן מַר בֶּנֶט וַאֲחֵרִים, אֲבָל בֶּאֱמֶת פְּרִיחָה בַּחוּץ וְהָאֲוִיר מָתוֹק וְצָלוּל וְהָמוֹן פַּרְפַּרִים צְהֻבִּים. אוּלַי אִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל הַפְּרִיחָה בְּעִתּוֹן (כִּי הַמִּלִּים אֲפֹרוֹת וְכוּלֵי), אֲבָל לִפְעָמִים צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁלַחַת גְּדוֹלָה שֶׁל כָּל הָעִתּוֹן וְהַפּוֹלִיטִיקָאִים לִשְׂדֵה הַכַּלָּנִיּוֹת לְיַד בֵּית שֶׁמֶשׁ. בְּלִי מַצְלֵמוֹת וּבְלִי שְׁעוֹנִים וּבְלִי עֵטִים. אִם יִרְצוּ לְהִתְחַבֵּק יִתְחַבְּקוּ וְאִם יִרְצוּ לְחַיֵּךְ יְחַיְּכוּ וְאִם יִרְצוּ לְדַבֵּר עַל מַשֶּׁהוּ יִתְקַשְּׁרוּ לַאֲהוּבוֹתֵיהֶם וְיֹאמְרוּ 'אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ'.

מודעות פרסומת

אני רוצה להיות שם

[נתבקשתי לאחרונה על ידי האחראים על אחת התכניות בהן אני לומד לכתוב חמשה עמודים של מסה בנושא חופשי. מטבע הדברים הלכתי למקומות שהתעסקתי בהם בעבר ועל כן אני חש בהם יותר בנוח. אי לכך, אני מניח שקוראי הבלוג הותיקים יזהו כאן רעיונות שכבר נכתבו בעבר. מאידך גיסא- יש כאן, בין השורות, כמה וכמה רעיונות חדשים שנובעים ומשיקים לדברים שכבר נכתבו. בין אם אתם קוראים ישנים ובין אם אתם חדשים, אני תקווה שתמצאו בהם עניין.
המסה תתורגם לאנגלית ותקרא על ידי אקדמאים יהודים אמריקאים, ולכן היא, למעשה, מכוונת קהל קוראים. אפשר להריח את זה בין השורות.
ועוד הערה: זו מסה, לא מאמר. כלומר, יש כאן לא מעט הנחות יסוד שלא הוכחתי. למעשה, קדמה למסה הזאת מסה מקבילה, ובה מופיעות ומתבררות רק הנחות היסוד (בעיקר לגבי היחס שבין האל, הכאוס והשפה). כיון שחשבתי שהנחות יסוד הן לא דבר מעניין מספיק, דחקתי אותן לרקע של המסה הנוכחית. אם מישהו רוצה, אפשר לשלוח מייל ולבקש.]

—-

אני רוצה להיות שם
על תפישות זמן ומרחב, והשקתם אל הגלות והגאולה

א.      פתיחה

 חם בתל אביב, חם מאוד. תל אביב בקיץ לא מעניקה שום חסד להולכים ברחובותיה: רוח חמה נושבת מהים, אחוזי לחות גבוהים מלחלחים את החולצה, שמש צהובה ויוקדת קופחת על הראשים ומעלה אדים מהאספלט. ובכל זאת, הולך אדם בתל אביב בעיצומו של הקיץ ורואה איך אנשים הולכים בתל אביב בחליפות של עורכי דין ושל הייטקיסטים, בידיים עדינות, בחולצות מכופתרות התחובות היטב בתוך המכנסיים. והרי לבוש רפוי, פתוח לאויר, היה נעים הרבה יותר לגוף. לאמור: הלבוש המחוייט לא מתפקד כלבוש המיועד לתפקד בחוץ, במזג האויר, בתוך ההקשר המרחבי שבו האדם נמצא. אלא בתוך מרחבים מתוחמים, גנריים, ממוזגים. מרחב שהוא 'על מרחבי'.

יש משהו תלוש ומנוּכָּר במרחבים הגנריים האלה. צריך להתבונן על המידור שלהם מהסביבה, על המיקום שלהם בתוך מערך מראות, זכוכיות, בטון, מאחורי גדרות. להתבונן, למשל, על נמלי תעופה: לראות איך הזמן והמרחב נעלמים ומתנתקים במקומות כאלה. איך השעה שלש בלילה סואנת בדיוק באותה מידה שבה השעה שלש בצהריים סואנת. טיסות יורדות ועולות, שפות שונות (והרי מה יותר משויך למרחב מאשר השפה שלו) נשמעות בערבוביה. איך כל נמלי התעופה בעולם נראים אותו דבר; האזור ללא-מכס, החנויות הזהות, אותם בקבוקי האלכוהול. הדיילות והטייסים נושאים מזוודות זהות, לבושים במדים דומים. מרחב שאינו ממוקם, שאינו חלק מההקשר שבו הוא נמצא. בצורה קצת אחרת – גם בנייני המשרדים בנויים גנרית, מנותקים מהקשר, ממוזגים. כאשר המקום ממוזג, לא יהיה הבדל במיקום שלו. אפשר היה למקם את חברת ההייטק במצרים, בניו יורק או בפריז; הלבוש היה נשאר אותו לבוש.

מצידה השני של המפה הסוציולוגית, גם המגזר החרדי הולך בבגדים שאינם מתאימים למזג האויר הים-תיכוני בו הוא נמצא. עם שורשים אופנתיים בפולין, גרמניה ואירופה בכלל, המגזר החרדי לבוש במכנסיים מחוייטות, בחולצות מכופתרות היטב, בחליפות. חובשים כובעי פרווה כשבחוץ עולה הטמפרטורה לכדי ארבעים מעלות. אפשר לשים לב לדמיון שבין החרדים ובין אנשי העולם הגדול בפרטי לבוש מסוימים: השימוש בחליפות, במכנסיים מחוייטות, בנעליים שחורות, ובכלל –  השימוש האחיד בקוד לבוש נוקשה בין כל חברי הקבוצה המסוימת. לכל חברה – פאנקיסטים, נוער הגבעות, סטודנטים – קוד לבוש משלה, אלא שלרוב הוא אינו נוקשה כל כך. שהרי יש לזכור: סגנון הלבוש הזה אינו מבקש להיות רק לא מקומי, גנרי (גם ג'ינס וחולצת טריקו ישרתו את המטרה לא רע) אלא גם להיות ביגוד מכובד, שאפשר להסתובב איתו בעולם, כראוי לתפקיד.

אל מול הדמיון בלבוש, צריך להצביע גם על ההבדלים: החברה המכונה 'אנשי העולם הגדול' אינה חברה, או קהילה, ו'הצווארון הלבן' אינו שם של מועדון. בניגוד לחברה החרדית – בה יש האמנה משותפת בערכים ובאידיאולוגיה, המאחדת את החברה – אין לאנשי ההייטק משהו שיאחד ביניהם. כמו כן, אפשר לשים לב ששורשי סגנון הלבוש של המגזר החרדי הוא בזמן מקובע, וממנו הם מגיעים אל החריגה במרחב – הם לבושים בבגדים אנכרוניסטים, מיושנים. הבגדים שבהם הילכו אבותיהם ואבות אבותיהם באירופה. כלומר, מבחינתם לא חלפו שנים בין אבותיהם ובינם. הזמן אותו זמן. החריגה במרחב נוצרת בעקבות ההאחזות שלהם בזמן מקובע, שאינו משתנה ואינו זורם. לעומתם, הנתק של אנשי ההייטק (ובכלל, מובילי ה'קידמה') הוא רק במרחב – הם לבושים בבגדים שאינם משויכים למרחב מסוים, אבל כן משויכים לזמן ספציפי: ההווה. האופנה. כוונתי לומר שהבגדים האלה נחשבים 'מכובדים' כיון שעכשיו הם מכובדים. אנשי הבוהמה של המאה השבע עשרה בצרפת, נניח, היו מבכרים לכנות את הלבוש ה'מכובד' כחולצות עם שרוולים תפוחים וגרביונים תחובים לנעליים שטוחות. כלומר, לחרדים יש הווה נצחי, שאין בו שינוי, וממילא אין חשיבות למרחב. לאנשי הצווארון הלבן אין חשיבות למרחב, ולכן הזמן מהווה הפרמטר היחיד.

מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?
מתוך קטלוג האופנה של 'בגיר'. האם זהו לבוש חרדי או לבוש עסקים? האם יש הבדל?

ב.       עם, מדינה

אני רוצה לצאת מכאן לדיון כולל יותר בשאלת השייכות למרחב, החריגה מהמרחב, ההקשר שבו מונחים הדברים. יש משהו יהודי מאוד בדיון על המיקום החורג או המשתלב שלנו בתוך מישורי המרחב והזמן: שאלת השייכות יכולה להוביל אותנו לדיון בקהילה הממשית, ומתוכה לדיון בקהילה המדומיינת ובקהילה הפרשנית (אם יותר לי לשאול ביטויים מבנדיקט אנדרסון ומסטנלי פיש). זו גם שאלה אישית מאוד, שנוגעת לתפישות הבסיסיות של האדם כחלק מהקשר: חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה ומעם. חלק מהמרחב בו הוא נמצא, בתוך הבית, העיר, הארץ, האזור בעולם. על כל פנים, החריגה הזאת, בלבוש, ממקדת את המבט על חברות שבהם הלבוש הוא מאפיין בולט, אבל מפספסת את האפשרות לדון באמצעותו בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית בכללה, או על קהילות יהודיות ברחבי העולם. על כן, אני רוצה להגדיר את המבט שבו פתחתי, שמזהה את המקום שבו הלבוש חורג מהמרחב,  כסינקדוכה; פרט קטן שמלמד אותנו על התמונה הכוללת.

והתמונה הכוללת מכילה גם דברים רחבים יותר. מדינת ישראל, למשל. אפשר להתבונן גם בישראל בתוך ההקשר הזה, שקוראים לו 'המזרח התיכון', ולראות מן צְרִימָה; איזשהו דיסוננס בין המדינה המערבית, המתפתחת, ובין ההקשר המִדְבָּרִי ומזג האויר המחניק והתרבות המזרחית שעוטפת אותה מכל עבר. אפשר גם לראות איך שורשים אירופיים ושורשים אמריקאיים שזורים בתרבות, בדיבור, בשילוב שלא מכאן ולא משם. אפשר להתבונן בתל אביב ובגנריזציה שהיא עוברת, בגורדי השחקים שמנסים לחקות מקום אחר לגמרי. זה מעניין, כיון שייחודיותה של תל אביב היא דווקא בכך שהיא אינה מיוחדת. שהיא עיר אירופאית לכל דבר, שיכולה להיות באותה מידה, דרך משל, בצ'כיה. גם התרבות הישראלית מכילה הרבה מאוד אלמנטים מערביים וגלובליים, ומעט מדי אלמנטיים מזרחיים – תופעה משונה למדינה ים תיכונית.

במובנים רבים, הצרימה הזאת מזכירה את ההסתגרות בְּרִבְעֵי היהודים בארצות הנכר. גם בארצות שעברו אמנציפיה, ובוודאי במקומות שבהם לא היו גטאות מעולם, הקהילה היהודית מוצאת לעצמה מקום ומסתגרת סביבו. הרובע היהודי הוא אקס טריטוריאלי, הוא חורג בתוך המרחב שבו הוא ממוקם, מתוך חריגותם של השוהים בו. היהודי היווה מחוץ לארץ את הדחוי, החריג, זה שנמצא במרחב לא-לו. במילים אחרות, העם היהודי היה גוֹלֶה, שהרי מהי גלות אם לא להיות מחוץ לבית שלך, להלך בשולי החברה, לחֲרוֹג את ההומוגניות. כשם שבני ברק מהווה חריגה ברצף של גוש דן, כך מהווה ישראל כולה חריגה ברצף המזרח תיכוני. מדינה יהודית בין מדינות מוסלמיות, מערבית בין מזרחיוֹת.

אולי הדוגמה הטובה ביותר לקיום הגלוּתִי של מדינת ישראל הוא הצבא שלה. תחושת ביתיות אמורה להכיל בתוכה, בין היתר, את העדר האיום. כשאדם אומר לחבירו 'תרגיש בבית' הוא מתכוון – אל תחוש מאוים, עשה מה שנוח לך ומה שטוב לך, אל תפחד ואל תתגונן. ואכן, יהודים מרגישים בבית בתוך מדינת ישראל. אבל מדינת ישראל לא מרגישה בבית בתוך המרחב המזרח תיכוני. היא מתגוננת, מקצה תקציבי ענק לביטחון, מחזיקה צבא עצום, מקימה גדרות בינה ובין סביבותיה. יש שורשים והגיון מאחורי ההתגוננות הזו, אבל היא לא משנה את העובדה שעם ישראל, כעם, עדיין לא חש בטוח בארצו.

כתב אדמונד ז'אבס:

"אפילו בישראל היהודי הוא נודד, כלומר, נדודיו הם חלק ממחשבתו. היהודים – גם כשהם מפוזרים בעולם כולו, ובכל מקום שבו הם נמצאים – הם תמיד בגלות ביחס למקום שבו היו.

…האדמה הזאת, שהיא ארצו, היא גם אדמת גלותו."

 הגענו אל הארץ המובטחת, וגילינו שגם היא גלות. גלות יותר גדולה, אולי, יותר מורחבת, אבל סך הכל – עדיין מאוימת, עדיין גלות, עדיין לא גאולה. זו אולי ה'חרדיוּת' שנמצאת בחרדה של מדינת ישראל בכללה. אבל יש, כמובן, ציר נוסף, וגם ממנו אין להתעלם: פתחתי את המסה בתיאור החום התל אביבי והעל-מקומיות של המרחבים הגנריים, והראיתי כיצד הוא חריג בסביבתו. למרות החריגה, זו אינה גלותיות, אולי היפוכה: העדרה של האופציה לִגְלוֹת. כפי שאמר חתול הצ'ייר לאליס: "אם אינך יודעת לאן רצונך להגיע, כל דרך היא הדרך הנכונה". אם שום מקום אינו בית, אין אף מרחב עם סממנים אישיים, מקומיים, אם אין לך הקשר – לעולם לא תוכל לצאת ממנו.

ג.        זמן

גלות, לכאורה, היא זיקה אל המרחב; בניגוד לנוודות, שבה אין מוקד והמרחב אינו משנה, הרי שבגלות ישנה ארץ כלשהי והאדם לא נמצא בה. ישנו בית שממנו האדם יצא. יכול להיות שהוא היה בה בעבר, יכול להיות שהוא מעולם לא היה בה, ובכל זאת היא הבית שלו. כך או כך, מדובר במרחב. אבל הרי העם היהודי יצא מן הארץ, חזר אל הארץ, ובכל זאת, כפי שכתבתי, לא יצא מן הגלות. בשביל לברר את התהיה הזאת, אני מבקש להצטמצם חזרה לבחינת החברה החרדית, שלא מקבלת את ההגעה חזרה לארץ בתור סופה של הגלות. כלומר, הארץ – המרחב – אינה הנקודה היחידה שמגדירה את הגלות. האמירה תהיה: "הגענו לארץ, אבל עדיין לא הגענו אל הגאולה", וה'עדיין לא' הזה יצביע לנו על הציר הנוסף, שסביבו התהלכנו כל הזמן: ציר הזמן, עליו מונחת גם הגאולה.

הזכרתי את קיומו של הציר הזה מקודם, ביחס ללבוש החרדי. ליתר דיוק, הזכרתי את היעדרו של הציר הזה, מקודם, כאשר תיארתי את הלבוש החרדי כ'אנכרוניסטי', משויך לזמן אחר. החרדים לובשים בגדים מסוימים – וכמובן, משמרים פרקטיקות מסוימות – מתוך מחשבה שכך המסורת אומרת. זה מה שאבותי עשו, זה מה שאני אעשה. אין זה משנה שהמרחב הוא לא אותו מרחב, ששמש קופחת על הבגדים השחורים, שרוחות חמות נושבות מן הים, שהרי אני נמצא על ציר זמן ורק עליו. אני ממשיך את העבר, מתוך ציפיה אל העתיד, ולמרחב אין כאן משמעות. על כן אני יכול לשהות בארץ ישראל ולהמשיך להתפלל להגיע אל הגאולה. זהו הווה נצחי של זמן גלות, שאין לו תכלית עד שיבוא המשיח, ואפרט על כך בהמשך.

אפשר להניח שמיקום אדם על ציר הזמן תייצר לו הקשר במסגרת הזמן. כלומר, בין העבר שקדם לו והעתיד שעוד יבוא. מיקומו של האדם על הזמן מייצרת לו סיפור נרטיבי, והוא ממקם את עצמו בנקודה כלשהי על הציר של הסיפור. מתוך התפישה הזו יגזרו גם פרקטיקות מעשיות: כיבוד הזקנים, העמדת המשפחתיות במרכז, היחס המכבד אל הדורות שעברו והציפיה אל המשיח והגאולה. התפישות המשיקות, של 'היהדות החרדית ממשיכה את היהדות שנגדעה בשואה', ושל 'אנחנו לא עושים שום שינוי ממה שעשו אבותינו', מעניקות משמעות לחיים כחלק מרצף היסטורי שממנו נגזרים העם, החברה והמשפחה. בהתאמה, ככל שתפישת הזמן תתחזק, יוצאו החוצה – מהחברה ומהעם – אלה שלא ממשיכים את הרצף ההיסטורי.

כלומר, מיקומו של האדם על ציר הזמן מבצע מעבר מתפיסה מיתית של הזמן לתפישה נרטיבית שלו. מירצ'ה אליאדה, בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' מתאר איך תפישת העולם הקדומה לא הכילה מימד של זמן ליניארי, מתמשך, שבו אנחנו חיים. משמע, בעוד אנחנו סופרים את השנים שלנו בטור שהולך ומוסיף מספר בכל שנה, לתפישת העולם הקדומה לא היה ציר זמן שעליו הם היו ממוקמים. היה זמן מיתי, זמן נצחי, שבו היו האלים ובו התרחשה המיתולוגיה. הזמן המיתי לא התרחש בעבר, לפני כך וכך שנים, אלא מתקיים תמידית בזמן אחר, מיתי. המעשים שאנחנו עושים בזמן הם חסרי משמעות, למעט אלה שמשחזרים את ההתרחשות באותו זמן מיתי. למעשה, הדבר היחיד שקיים – כלומר, שמכיל משמעות – הוא הקדוש, בעל הזיקה אל האלוהים. במילים אחרות, כיון שאין זמן אנושי, הציר היחיד שבו אדם נמצא הוא הקשר מרחבי. אני כנעני, נניח, לא מכיון שאבות אבותי היו כאלה, אלא מכיון שנולדתי בארץ כנען. הקהילה שלי היא זו שנמצאת בארץ כנען. אין לי דבר מלבד ארץ, ובארץ אין לי דבר קבוע מלבד האלוהים, ייצוגיו, פסליו ושאר הזיקות אליו.

תפישת הזמן הזו אינה מופרכת כמו שניתן היה לחשוב. האדם היה זקוק לאלים שיסדרו בעבורו את הכאוס שבו הוא נתקל, שיענו לשאלה 'מה לעשות', שירככו את הפחד מהעתיד, הפחד מהלא-נודע והשילוב הנורא של שניהם, הפחד מהמוות. האלים היו בני אלמוות, הזמן לא חל עליהם, לא היה עליהם איום, הם היו קבועים במרחב. ואלים שאינם קבועים – אינם יכולים לייצר סדר. כך, למשל, תיאור בריאת העולם במיתולוגיה היוונית יוצר את האלים מתוך הכאוס. תחילה היה כאוס, מתוכו נוצרו האלים, ומקיומם של אלים – ממילא נהיה סדר. במובנים מסוימים, המילה 'אל' מקבילה לסימן  במתמטיקה: ייצוג של משהו שאינו מוכר שמאפשר לנו להכניס אותו לתוך המשוואות המוכרות. ממילא, הלא נודע נהיה מוכר. וכשהכל מוכר, לא יתכן עתיד. ההווה משמש כנקודה סינגולרית, שמכיל תמיד את העבר ואת העתיד. למעשה, הוא לא מכיל את שניהם: אין עבר. אין עתיד.

אל מול תפישת הזמן המיתית אפשר להעמיד תפישת זמן נרטיבית, שתופסת את האדם בתוך הזמן. הזמן, בהתאמה, צריך להתחיל ממקום אחד ולהמשיך למקום אחר. אני חושב על אברהם אבינו ובעקבותיו על העם היהודי כולו, מה הוא היה עושה בלי עתיד. אברהם, שבעקבות התגלותו של האל יצא למסע אל הארץ הלא נודעת, בעקבות הבטחה – כלומר, משהו שיחול בעתיד – שהבטיח לו האֵל. אל מרחבי אינו יכול להתגלות, כיון שהוא קבוע. הוא לא עושה משהו בזמן; הלא הזמן האנושי חסר משמעות. אבל האל התגלה לאברהם והבטיח לו על עתיד העם, והנה נוצר לנו זמן ליניארי. תפישת זמן ליניארי מחייבת אל שאינו במרחב, שאסור לעשות לו פסל וכל תמונה, אין לו דמות ואין לו דמות הגוף, שאסור לו להיות קבוע ומוכר. אל שלא נוצר מתוך הכאוס, אלא כזה שברא אותו. אל שנמצא בזמן, שמתגלה ונעלם, שהולך רצוא ושוב. ומה שאני מנסה להצביע עליו בכל המהלך הזה הוא שעל מנת לשנות את מה שנעשה קודם לך, כדי לצאת ממצרים למסע אל הארץ המובטחת, אתה צריך להאמין שיש עתיד, שהוא יכול להיות טוב. כלומר, אתה צריך להאמין שיש תקווה.

אפשר לומר שנתבצע כאן היפוך: במקום שההקשר יהיה מרחבי והזמן יהיה מנותק, ההקשר נהיה הזמן והמרחב הוא נקודת הייחוס שלו. הוא טפל לו, ובהמשך גם מתנתק ממנו. הצעידה היא לכיוון הארץ המובטחת, הארץ שאני לא נמצא בה עכשיו, שאין לי הקשר בתוכה, רק זיקה אליה. בדתות אחרות הסדר במציאות נעשה באמצעות פסלים, הרים מקודשים, חפצים שנמצאים ומתחמים ומסדרים את המרחב. האדם היה מזהה את עצמו בתוך ההקשר המרחבי – ביחס להר המוכר לי, ליד הנהר, בטווח של המקודש – בזמן שהזמן הממשי הפך לחסר משמעות וללא-קיים לעומת הזמן המיתי. כעת, בעם של גוֹלִים, ההקשר נעשה הזמן – האל נגלה לי, כמו שהוא נגלה לאבות אבותי, ומבטיח לי עתיד. חשוב להדגיש שכל עוד הולך העם בדרך אֶל, בשאיפה אל הארץ, הזמן והמרחב עדיין נמצאים יחד. מהרגע בו הגלות הופכת להיות נקודה הווית ותמידית, סטטית, הרי שהזמן מתקבע. בהתאמה, המרחב מתנתק ונעשה מיתי: כזה שאנחנו רק שואפים אליו, מייצגים אותו, מתייחסים אליו – אבל הוא אינו נגיש.

שכן, לכל הסיפור יש גם פן נוסף: אם נאחז רק בפן הנרטיבי, זה יהפוך את הסיפור היהודי לכזה שאין לו סוף. אני תמיד בתוך הזמן, שואף אל סופו. הדרך במרחב הפכה להיות דרך בזמן. במובן הזה, העם תמיד בדרך. אותו סוף טוב לא הגיע ולא יכול להגיע. הארץ נותרה כציפיה לעתיד, והיא זאת שמשמרת את העם כעם. ישעיהו ליבוביץ' ניסח את זה כך: "משיח יבוא. בעתיד. משיח שבא – בעבר, בהווה – הוא משיח שקר." זהו אותו הווה נצחי שתואר לעיל: זהו לא העדר משמעות לזמן, אלא הפיכה הנקודה בה אנחנו נמצאים בזמן לקבועה, ובשל כך אין למרחב הממשי משמעות. המרחב היחיד שקיים הוא מרחב מנותק, 'אלוהי'. על כן, אין זה באמת משנה אם הגענו או לא הגענו אל הארץ המובטחת; אנחנו צריכים להגיע לגן העדן האבוד. ובמבט מפוכח – אליו, ככל הנראה, לא נגיע לעולם.

(בשולי הדברים: דברים מעניינים מתרחשים בגלות שהיא רק בזמן. אפשר לראות איך, בהעדר ארץ ממשית, המרחב הממשי עבר בגלות המרה למרחב טקסטואלי. הטקסט – המקרא, התלמוד, ספרי הפרשנות – הפך להיות ההקשר בו מונח העם, ונקודת היחס בינו ובין הפרטים שבעם יצרו את הקהילה ששמה 'עם ישראל'. בהתאמה, הקהילה הפכה להיות קהילה פרשנית. הטקסט הפך על ידם להיות המקודש, המקובע, ועל כן הועלם ממנו מימד הזמן. כך עבר התלמוד האחדה, ונקרא כאילו נכתב כולו באותו הזמן על ידי אנשים שמכירים זה את זה. כך התאחדו המדרש והמקרא בצורה אנכרוניסטית, כך שהאחד לא יכול להקרא ללא השני; הטקסט נהיה קדוש, ולכן אין בו זמן. במילים אחרות: הטקסט עצמו הפך להיות מיתי, קדוש, עד לרמה שהוא – ובעיקר עולם ההלכה שבו – זה שיוצר את הסדר בעולם.)

שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"
שבתאי צבי, המשיח הכוזב. "משיח שבא הוא משיח שקר"

ד.       גלובליות

בפתיחת המסה תואר כיצד אנשי הצווארון הלבן, ההייטקיסטים, עורכי הדין, רואי החשבון – כולם מתלבשים בהתאם לקוד לבוש גלובלי שהוא חסר ייחוד וחסר התייחסות למרחב בו הוא נמצא. קוד הלבוש הזה יוחס להעדר החשיבות למרחב, ובכך הפיכת ההווה לפרמטר היחיד. החשיבות נובעת מההקשר ומתפישת הלבוש החשוב בהווה, בלי יחס ל'מה היה חשוב פעם'. בעוד שקוד הלבוש החרדי הוסבר באמצעות ההתמקדות בציר הזמן, קיבועו, והפיכת המרחב למיתי, הרי שקוד הלבוש של אנשי העולם הגדול לא יכול להיות מוסבר באמצעי דומה. למעשה, קוד הלבוש הזה צריך להיות מוסבר מהכיוון ההפוך: המרחב מצטמצם וציר הזמן מורחב, דוחס לתוכו יותר ויותר אירועים, עד שלבסוף הוא הופך להיות חסר משמעות.

אם בעבר בשביל להגיע לעיר אחרת נדרשתי ללכת אל אותה עיר, או לכל הפחות לרכוב אליה על גבי הסוס, הרי שבעידן המודרני הלכו המרחקים והצטמצמו: לא עוד הליכה ממשית, בתוך המרחב שסביבי, על האדמה, באויר הפתוח. עברנו לנסיעה בתוך מכוניות ממוזגות, לטיסה במטוסים שעפים מעל המרחב, ולא בתוכו. גם המרחק בין מקומות הולך ומאבד משמעות: המטוסים מקצרים אותו, הופכים את המרחק שבין אירופה וישראל להיות מרחק ההליכה שמקצה אחד של ירושלים אל הקצה השני. גם הזמן הממשי הולך ומאבד משמעות. אם בעבר היה הזמן נמדד באמצעות מרחק הליכת כברת דרך, ובכלל – היה נתפס כשינוי בין מצב אחד למשנהו (יום מתחלף בלילה, חורף מתחלף באביב וכן הלאה), הרי שצמצום המרחב גרם גם לזמן לאבד את משמעותו. במילים קצרות, המרחב מצטצמם אט אט, הולך ומאבד את משמעותו כ'מרחב', שואף להפוך להיות נקודה אחת. הזמן הולך ומאבד את משמעותו כ'פרק זמן' שלוקח לנו לעשות דברים. הפעולות נעשות מהירות יותר, מיידיות יותר, כמעט מצמצמות גם את הזמן לנקודה אחת, סינגולרית-הווית, ותו לא. ואולי, באמצעות האינטרנט, כבר הפכו שניהם להיות נקודה אחת, ולא ציר שעליו ובו מתרחשים הדברים.

בהעדרם של זמן ומרחב, גם אין אפשרות להנחת דברים בתוך ההקשר שלהם. אנחנו לא יכולים למקם אדם בתוך סיפור נרטיבי, אם אין זמן, ולא בתור הקשר מרחבי, אם אין מרחב. ככל שהאדם פחות ופחות מתייחס לזמן ומרחב שלו – אם זה באמצעות הלבוש, השפה, או אפילו שעות העבודה – כך המשמעות שהוענקה לחיים באמצעות אותו הקשר אובדת. הקהילות מתפרקות, המטא נרטיבים לא תופשים עוד, והכאוס – שהודחק ועוצב ונבנה כקוסמוס באמצעות קיבוע המרחב והזמן – שב ונוכח.

זהו מצב מאיים, לכאורה. אבל חשוב לזכור שבאופן כללי, הקידמה נתפשת כמאיימת על הקיים. אבל יש לשים לב שתפישת הקידמה מובילה אותנו חזרה אל תודעת העתיד; סיפורי המדע הבדיוני, תחזיות מומחים שמתפרסמות חדשות לבקרים, סרטים שמדמים מה יהיה בעתיד – ציר הזמן לא בדיוק נעלם. הוא עובר שינוי, אבל נותר כציר. אני מתכוון להגיד – יתכן שהמרחב הספציפי נעלם, אבל העולם עדיין נמצא בתוך ההקשר שקוראים לו 'העולם', וגם אם עמים יעלמו, הרי שהמין האנושי ישאר תמיד בתוך ההקשר שקוראים לו 'המין האנושי'. אולי המזרח התיכון יעלם, אבל העולם עצמו ישאר. בצורה מוזרה, זה קצת דומה לאוטופיה עליה שר ג'ון לנון בשיר 'אימג'ן':

Imagine there's no heaven
It's easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today.

Imagine there's no countries…

יפה לראות איך השיר של לנון מתאר בדיוק את הדברים שתיארתי רגע לפני כן בצורה שלילית. היעלמותו של ציר הזמן: אין גן עדן, אין גיהנום, חיים בשביל היום. וכמובן, היעלמותם של המדינות. ההקשרים נעלמים, המחיצות נופלות. עלייתה של האוטופיה. האם זה יחזיר את המשמעות, ייצור מחדש את הנרטיבים, יכונן זהות אישית בתוך הקשר רחב הרבה יותר? במילים אחרות, האם יכול להיות שהחזרה מן הגלות אינה חזרה לבית שממוקם בתוך הקשר רחב יותר, אלא העלמותו של הצורך בבית? אני לא יודע. אין לי אלא להזכר במילותיו של ישעיהו הנביא, בתארו את הגאולה ואת העלמותם של הדיכוטומיות: "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ," כותב ישעיהו, "וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם".

זה אותו הדבר, לא?

ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום
ג'ון לנון ויוקו אונו בצילום של ג'ק מיטשל. האוטופיה שבהעלמות המקום

 ה.      סיום

יחד עם זאת, אין זה מן הראוי שהגאולה העתידית תשכיח מאיתנו את ההווה. לעת עתה, בתוך הכאוס של הקולות, הרעיונות, ההשתייכויות השונות, יש לאדם צורך בקהילתיות ובמקום בטוח. להיות בתוך הקשר. לשם כך אני מבקש לחזור לחלוקה שעשיתי בין ציר הזמן וציר המרחב, להסתכל על הצורה שבה כּוּנָן עם ישראל במצרים, לפני אלפי שנים, ולראות כיצד ציר הזמן וציר המרחב אינם סותרים זה את זה, אלא משיקים; ההליכה אינה בהכרח גלות, אלא גם גאולה. לא הליכה אל הגאולה, אלא הגאולה עצמה: השאיפה למקום טוב יותר היא זו שמכוננת את העם כעם ומאפשרת לו לפעול יחד, כיחידה אחת. דווקא משום שהיא שאיפה משותפת, ודווקא מתוך ההבנה שהיא לא תתממש אף פעם. היחס למרחב מייצר חוסר נחת תמידי, רצון להניע הלאה, שאיפה למקום אחר, ואילו הזמן הנרטיבי מאפשר תחושת שייכות והזדהות למורשת העבר, מחד, וציפיה לעתיד, מאידך. במילים אחרות, לייצר קיום אוטונומי, חורג מהקשר – אבל לא לשם החריגה, אלא מתוך תודעה עצמאית, שאיפה אישית, שאין בשבילה הבדל אם היא חלק מההקשר או מנותקת ממנו.

הוודאיות שבביאת הגאולה שברה כבר את ליבם ואמונתם של מאמיני שבתאי צבי, יעקב פרנק ואחרים, שהאמינו שבא המשיח וגילו שלא היא; משיח שבא הוא משיח שקר. אבל אולי, אני מהרהר לעצמי, אולי כמו שהאמת עצמה בדור הפוסטמודרני היא יחסית ומכוּנֶנת על ידי הפרט והקהילה שלו, וכשם שהנרטיבים הם הבניה חברתית, כך גם משיח אמת הוא יחסי, מכונן על ידינו, בלי קשר למה שקורה מסביב? אין לי מושג. אני רק מתבונן סביבי, חש את הצְרִימה, את העדר התקשורת ואת פירוקם של תפישות העולם, ומקווה מאוד שכל זה מוביל למקום טוֹב.

אני מבקש לסיים את המסה הזאת במילים שכתב עוזי וייל, סופר ישראלי, בהקדמה לספר של סופר ישראלי אחר, יורם קניוק. הדברים שכתב אינם משיקים באופן ישיר למה שכתבתי, ומדברים בעיקר על התפישה הנרטיבית, ההיסטורית, של המציאות. אולי החידוש הגדול של היהדות. אני מביא את הדברים לא כהצדקה לתפישה הזאת אלא בגלל השאלה הגדולה שמהדהדת בסוף הקטע, ואני כולי תקווה שתמשיך ותהדהד בנו גם לאחר סיום הקריאה.

לראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

הֶקְשֶׁרִים (הרהור יחסית קצר)

אני מסתובב עם המחשבה הזאת הרבה, לאחרונה, ואין לי על מי לפרוק. אחרי שהרהרתי כאן בקול על תפישת מרחב, ובהשפעת אחת הסוגיות ב'אלו מציאות' ('כלי ולידו פירות'), תהיתי לעצמי על הצורה שבה אנחנו יוצרים הקשרים בעולם. התלמוד דן שם על הצורה שבה אנחנו מקשרים כלי שמופנה לכיוון מסוים, עם פירות שמפוזרים באותו כיוון. והשאלה היא – האם נניח שהם נפלו מהכלי? לכאורה כן, אבל למה? חשבתי שאולי זה בגלל שאבידה היא דבר שנמצא מחוץ להקשר. שחורג מן הסדר. מעיל על קולב אינו אבידה, אבל מעיל ברחוב הוא אבידה. כשאנחנו קוראים את המציאות, אנחנו מזהים חריגות בסדר שלנו ומסמנים אותם כאבידה.

זו הייתה הערת אגב. מה שרציתי להגיד הוא שהסוגיה הזו הוביל אותי לחשוב על זה שכל החיים שלנו נתונים בתוך הקשר. זאת אומרת, שאי אפשר לבחון משהו במנותק מההקשר בו הוא נמצא. אין דבר כזה קטגוריות מוחלטות, הן בהכרח תלויות הקשר. זה די ברור, נראה לי. גם נראה לי הגיוני לומר שההקשר זו הצורה שבה אנחנו 'קוראים' את הדברים, האובייקטים, האנשים או מה-שלא-יהיה. מה שלא ברור הוא ההגדרה שלנו ל'הקשר'. כלומר, איך אנחנו מתחמים את המרחב שבו אנחנו בוחנים את ההקשר של מה שאנחנו בוחנים? זה מתקשר לי איכשהו להבניית נרטיבים בתוך מסגרת של זמן (כלומר, כשאנחנו מותחים את הנרטיב למוקדם יותר או מאוחר יותר, או מכניסים לתוך הסיפור אלמנטים נוספים), כלומר שזו איזו החלטה של הקורא, איזו מסגרת לבנות.

ואז חשבתי על טקסטים והצורה בה אנחנו קוראים אותם. כלומר, תיאוריות הקריאה הפשוטות שאני מכיר עובדות על הקשרים של הקורא בתוך קהילה פרשנית (סטנלי פיש ואלה שאיתו), או על הקשרים של מילה בודדת לאלה שסביבתה ('פתח' מול 'דלת' – במסומן – ומול 'שטח' – במסמן), או של משמעות של מילה בתוך ההקשר שלה במשפט (כלומר, משמעותה של המילה משתנה בתוך התבנית של המשפט). אם מעמידים משהו בסימן שאלה את את יציבות הקשר שבין מסמן למסומן, אבל אז חשבתי  לעצמי שכל המשפט הזה לא מוכרח. זאת אומרת, למה אנחנו יוצרים קשרים בין מילים שנמצאות אחת ליד השניה? מתי אנחנו מפסיקים לקשר ביניהן? אם יש מילה בצד אחד של הדף, ומילה בצד השני, אנחנו מקשרים ביניהם?

בכל מקרה, אנחנו מתייחסים לאובייקט שכתובים עליו מילים בתור המרחב המתוחם שבתוכו אנחנו מוצאים הקשרים, ומניחים קשר בין המילים ככל שהן יותר קרובות זו לזו. בזמנו ז'ורז' פרק מיפה את המרחב הזה (ב'חלל וכו', מבחר מרחבים'), אבל לא אמר עליו כלום מעבר למיפוי. ויותר מזה, הוא לא דיבר על זה שקריאה של משפט, רציף, מבוססת הנחה של הקשר בין המילה ובין מה שנמצא סביבה במשפט.  וההקשר הזה הוא לא מחויב, כמו שהכלי והפירות לא חייבים להיות קשורים. זאת אומרת, ברור שאנחנו מנסים לקרוא את הטקסט, אבל הלכידות של הטקסט לא מוכרחת, היא נעשית באמצעות הקריאה.

עד כאן זה די פשוט, אני חושב. אבל בואו נחשוב על דברים אחרים, כמו מטאפורות או מסמנים מדרג שני. נניח, פסקאות בסיפור. לפסקאות יש סדר שבו הן מסודרות על הדף, שהוא לא בהכרח סדר ההתרחשות שלהם. כל פסקה היא מסמן; של אירוע סיפורי, של תיאור דמות וכן הלאה. עכשיו, הצורה בה אנחנו מסדרים אותם במרחב (הממשי, לא המיוצג) מייצרת גם היא צורת קריאה משלה.

זה יהיה יותר מובן אם נחשוב על מטאפורות. אם אני לוקח שני דברים לא קשורים ושם אותם אחד ליד השני, כיון שתהליך הקריאה מייצר לכידות של טקסט, הרי שאנחנו נחפש – ולרוב נמצא – קשרים בין השניים. או אם ניקח מלא אנקדוטות, סיפורים קצרים, ונשתול אותם בתוך סיפור (בלי הקשר סיפורי מובהק, סתם, פסקה חדשה – אנקדוטה לא קשורה – חזרה לסיפור) תהליך הקריאה ייצור קשרים אנלוגיים ומטאפוריים בין השניים, כך שיווצר טקסט לכיד. או, בתסריט, אם נשתול שלש סצנות זו אחר זו, הקורא ילכד אותם בעצמו.

טוב, אין לי הרבה זמן וכח עכשיו לכתוב את ההמשך. יש לזה מלא השלכות גם לעולם האמיתי ולצורה שבה אנחנו מייצרים בו הקשרים ובעצם 'קוראים' אותו. גם הקשרים במרחב (כמו אבידה) וגם הקשרים בזמן (כמו בעיית הסיבתיות המפורסמת של יום), ואם אסביר מתישהו את התיאוריה שלי על הקריאה והפרשנות של המציאות, זה גם יסביר למה אין מוחלטוּת. זה כמובן מתקשר גם לקריאה הרכה שכתבתי עליה פעם, כי גם היא יכולה להציע צורת קריאה של העולם האמיתי. אבל אני בדיוק כותב על זה מאמר כרגע וחבל לעשות לו ספויילר.

[ורק עוד הערה אחת. חשבתי – כל זה טוב ויפה, אבל מה קורה כשהמרחב הקשיח קורס? וחשבתי – אינטרנט, ופייסבוק כמייצג. וזה יופי, כי באמת יש לא מעט סטטוסים – ובפרט ב'סערות רשת' – שהם לא מובנים, כי ההקשר שלהם נמצא מחוץ להם, כי אין מרחב קבוע. כלומר, אדם רואה בפיד שלו מלא התייחסויות למשהו מסוים, ומתייחס גם הוא, ככה שבפיד שלו הוא בתוך ההקשר של ההתייחסות ההמונית. אבל בפיד אחר אין את ההתייחסויות האלה, והטקסט תלוש ממקורו. ובאמת, הוא  לא מפוענח.]

תיאוריה על אבן הבסיס וצורות הַבְּנִיָה של התרבות

הדברים הבאים אינם אלא יריה באויר; רצף של רעיונות שעלה בי, בזמנו, ונראה לי ראוי לבחינה (ולאו דווקא נכון). בשל כך הם אינם מסודרים בצורה לוגית ואינם מסודרים עד הסוף. אם תקראו, אשמח מאוד אם תבטלו את דברי מכל וכל (אינטואיטיבית או לוגית), תחלקו עליהם או תעזרו לכתוב אותם נכונים יותר.
הערה נוספת – אחרי שכתבתי צצו לי מלא דברים שאפשר להוסיף, ואני מניח שהם יווספו לפוסט הזה אט אט. תוספות מאוחרות יופיעו בסוף הפוסט, בצירוף היום בו הן נוספו.


המקום בו התחלתי (והנה אני כבר נתקע, וכותב 'מקום') הוא עולם הדימויים המרחבי שאנחנו עובדים איתו כשאנחנו מתארים תרבות. לכו לכאן, תקראו את הפוסט הקצר שכתבתי בנושא לפני כחודש, ותחזרו. [אפשר גם לקרוא את הדברים שכתבתי על הזמן, ועיקרם: זמן הוא פונקציה של מרחב, כלומר שזמן שהוא הצורה התודעתית שבה אנחנו מזהים שינויים במרחב. מילים אחרות: שיש מרחב בלי זמן, אין זמן בלי מרחב.]
אני אנסה לפתח את הנושאים בפסקאות הבאות, ואנחנו צריכים ליישר קו איכשהו.

האמירה 'עולם הדימויים שלנו למבנים תרבותיים הוא מרחבי' היא קצת טאוטולוגית, כי היא מדברת על מבנים תרבותיים; מובן שמבנים יתוארו בדימויים מרחביים. למרות זאת, אפשר לשלוף מכאן שתרבות עובדת עם מבנים. כשאני אומר 'עובדת עם מבנים' אני מתכוון לשני דברים:
האחד, שכאשר אנחנו מבקשים לתאר זיקה בין שני אובייקטים לכאורה סגורים (כלומר, שהם מערכת קוהרנטית), אני משיק ביניהם באמצעות יצירת מרחב, הנחת שניהם במרחב ותיאור הזיקות ביניהם. הדוגמה הקלאסית יכולה להיות ה'אני' מול ה'אחר': הנחת שני האובייקטים במרחב מייצרת ביניהם זיקה של פנים (אני) מול החוץ (האחר). וכך, חברה תכונן יחסים פנימיים, לחיזוק הזיקות בין חברי החברה, ותכונן יחס דוחה או מנכס כלפי ה'אחר'.
השני, שיצירות תרבותיות הם מבנים. כך, למשל, סיפור מורכב ממספר סיפורים קטנים יותר שמבוססים על אותה תבנית-על. אפשר לקרוא להם 'אירועים סיפוריים' או 'סצנות' בתוך המבנה הכולל של היצירה. ניתוחים ספרותיים (וגם הליכי קריאה שונים) מזהים את המבנים האלה ויוצרים מהם משמעויות.

אז אמרתי לעצמי, אם נגיד שהתרבות היא מבנים ויחס בין מבנים (כמו עיר), שכולם רצים במקביל, מה יקרה אם אני אנסה לחזור אחורה ולבדוק את נקודת המוצא. כשאני אומר 'נקודת המוצא' אני מתכוון לא לנקודת המוצא ההיסטורית, אלא לאבן הבניין הבסיסית: היחידה הבסיסית שעל בסיסה אנחנו בונים מבנים. הסכמה שהובאה ברשומה הקודמת הולכת אחורה במימדים עד שהיא מגיע לנקודה הבודדת. שם כתבתי שהנקודה היא סינגולרית; הכל כלול בה. אחר כך חשבתי שעוד קודם לאותה נקודה יש משהו בסיסי יותר: היש והאין. כלומר, שבכלל קיים דבר מה. אחר כך אנחנו מתייחסים לזה שהוא נקודה, ולצורה שבה אנחנו משתמשים באותה נקודה, אבל הבסיס הוא קיום. מולו, כמובן, עומד חוסר הקיום. כלומר, סוג של ארוס ותנטוס (אהבה ומוות, אבל לא כמו שפרויד הסביר את זה. לא יצר היצירה מול יצר ההרס, אלא הרצון להמשכיות מול הפחד מהמוות). אלה שני הצדדים של אותו המטבע, ולא שני הפכים: הפחד מהמוות מוביל אל הרצון לקיום, ולהפך.

[אני חושב שאחת המחשבות המופשטות (כלומר, הלא קונקרטיות) שחשבתי מעודי הייתה המחשבה על העדר הקיום. זה היה איזה בוקר אחד בגיל חמש, באתי לאמא שלי ושאלתי אותה "אם לא היה שום דבר, מה היה?"]

הפחד מהמוות (ולא אינסטינקט ההישרדות. אנחנו מדברים על תרבות, לא על אינסטינקטים) מחייב תודעת זמן: עכשיו יש, בעתיד יכול להיות שלא יהיה. הזמן מבוסס על שינויים. שינויים שאינם מובחנים על ציר זמן (שהרי אנחנו מדברים על היווצרותה של תודעת הזמן) צריך להיות מבוסס על תנועה במרחב. כמובן שאי אפשר לנתק את אלמנט הזמן מהתנועה, אבל יתכן ואותה תפישת זמן נגזרת מהתנועה במרחב, ולא להפך.

במילים אחרות, אני מנסה להציע שאבן הבניין הבסיסית של התרבות היא הקיום של האדם כגוף בתוך הקשר מרחבי.

עיר, תרבות, מבנים, מרחב, דברים
עיר, תרבות, מבנים, מרחב, דברים

אחר כך יש את העניין של השפה. כשאני אומר שפה אני מתכוון למערכת של סימנים בעלי משמעות. כלומר, ששפה היא מבנית. בזמנו חשבתי על זה ששפה בנויה על זיהוי של חזרות בזמן, כלומר שאני מזהה תופעה חד פעמית מספר פעמים ואז מבצע לה הכללה; נותן לה מילה שמאחדת את האייקון (המוטיבים החוזרים) של התופעה. אבל הליך החזרה הזה הוא נעוץ בזמן, ולא במרחב. כלומר, השפה היא סוג של מהלך הפוך לזמן. אם הזמן מזוהה באמצעות שינויים, הרי שהשפה מדלגת על אותם הבדלים. מצד שני, אם לא היינו מכלילים את התופעות, לא היינו שמים לב שהזמן חולף, כי כל תופעה הייתה עומדת בפני עצמה. זאת אומרת שבשביל שתהיה תודעת זמן אנחנו צריכים שתהיה שפה שתקבע את הדברים. כמו במרחב. בכל מקרה אני חושב שהשפה ותודעת הזמן (ובעיקר תפישת העתיד) הם שני תהליכים שרצים במקביל ותומכים זה בזה. כתבתי על זה הרבה בתיאוריה של הסיפור, ואני לא רואה טעם לחזור על זה. רק אזכיר את זה ששני סוגי הסימנים – הטבעיים והשרירותיים – רצים על אותם צירים: הטבעי הוא תודעת הזמן, והשרירותי הוא הקיבוע המרחבי.

זה, כמובן, חוזר חזרה לקוסמוס (הסדר, המוכר) מול הכאוס (הבלאגן, הלא נודע), משמעות מול חוסר משמעות וכדומה. כתבתי על זה בעבר. אני מפנה את תשומת הלב גם לרגעים שבהם הקוסמוס מתפרק וחושף את הכאוס, ולנסיון שלנו להכניס את הלא נודע לתוך מערכת קוסמית: דתית או מיסטית כזו או אחרת.

חשוב לשים לב ששפה מבוססת סמלים, והסמלים האלה מבצעים איזשהו תהליך של ייצוג. הייצוג הזה חשוב, כי כל התהליך המימטי של האמנות – וממילא, היכולת של האמנות להגיד לנו משהו – מבוסס עליו. מכאן אפשר לרוץ לכל הכיוונים: אנחנו מספרים לעצמינו סיפורים באמצעות קונפליקט והתרה (ייצוג של הזמן), הסיפורים מובילים למיתוסים שמקבעים את הזמן.
מהצד השני, המרחב מקבל תצורה על בסיס סימנים במרחב עצמו, כמו הר גדול. ההר הגדול הופך לאקסיס מונדי. אם ניצור ייצוג של המרחב, נקבל מפה. רציתי להגיד שהמפה מבצעת במרחב את מה שהמיתוס מבצע בזמן, אבל זה לא נכון: המרחב מקובע מהיותו הוא. המפה מאפשרת לנו לתפוש את המרחב, כלומר לצאת מנקודת המבט שלנו לנקודת – על. בכל אופן, הכל מבוסס על אותה בינאריות בסיסית של 'יש' מול 'אין' וגם נסוג אליה בסופו של דבר: אם תקחו מאה ילדים ותבקשו מהם לכתוב סיפורים קצרצרים, סטייל הסיפור-שש-מילים של המינגווי, תגלו שהכל מתנקז למוות ואהבה. בשביל לדבר על דברים מורכבים יותר (כמו יחסי הורים – ילדים) צריך סיפורים יותר ארוכים, שרצים על אותה תפישה בסיסית (אני חוזר שוב ושוב לסיפורים, אבל גם תהליך הייצוג של המרחב מתבצע בצורות דומות. פסלים, ציורים, תמונות: כולם מייצגים את המרחב ומאפשרים לנו להתייחס אליו, והייצוג הופך להיות אבן בסיסית של עבודה).

רציתי להגיד דברים דומים על החברה: החברה מבוססת מיחידות קטנות (נקרא להם מפלגות, אבל זה לא נכון. עוד לפני השיוך הפוליטי, יש שיוכים נוספים) שהולכים ויוצרים קשרים ביניהם, כך שבסופו של דבר אנחנו מתנקזים אל המשפחה הגרעינית (כלומר, הורים ואחים). חשבתי אולי שגם העובדה שאנחנו חיים במשפחות ובשבטים ובקבוצות קשורה בצורה כזו או אחרת לקיום, אבל לאחרונה חשבתי שזה קשור למשמעות ולשייכות, שזה כבר סדר שני.

האפיון הזה מאפשר לי ליצור כלי ניתוח והבנה של המציאות. אולי צורות קריאה של המציאות. בפוסט הקודם כתבתי כמה, ואני חושב שאפשר להוסיף אליהם שאלות כמו "מה היה קורה אם היינו מבטלים את המבנה התרבותי הזה?". נניח, כדורגל. אנשים נוטים להגיד שזה שטויות, אבל השאלה היא לא 'האם יש לזה משמעות' אלא 'מה היה קורה אם זה לא היה קיים', או, במילים אחרות: מה ההקשר של זה. איך זה מתפקד במסגרת המרחב בו זה נמצא. או שאלות מהצד השני, כמו 'ממה זה מורכב' – מהן אבני הבסיס של אותו פרט בתרבות.

כמו כן, אם אנחנו הולכים עם הכלים הפוסט-סטרוקטורליסטים עד הסוף, אנחנו מגיעים לאקזיסטנציאליזם. כלומר: אם אבן הבסיס היא הקיום, וחווית הקיום, והתפישה של האדם בתוך ההקשר בו הוא נמצא. הרי שניתוחים סטרוקטורליסטים (- מבניים) ופוסט-סטרוקטורליסטים (- חשיפת המבנים) של התרבות, יגיעו בשלב ראשון לכיוונים ביקורתיים (כמו, נניח, רולאן בארת שיוצא נגד הבורגנות), אבל אם נמשיך ונפרק את הכל, נגיע לחווית הקיום הבסיסית, המרחבית, ושלב קודם לכן – לפחד מהמוות ולרצון לקיום. אפשר לראות תהליך מהכיוון ההפוך בזן-בודהיזם, שפירק את הסימן למסמן ומסומן, ובמקום להמשיך בפירוק – חזר אחורה, לחווית הקיום בפני עצמה.

לסיום, חשוב להדגיש שהואיל ואנחנו מדברים על מבנים, דברים הולכים ונעשים מורכבים: אחרי היש / אין נוצרים מבנים בינאריים שמבוססים עליו, ועליהם מבנים מרחביים דו מימדים, ועליהם תלת מימד, וכן הלאה – הכל מתואר בפוסט הקודם שקישרתי אליו בהתחלה.


[טוב, כמובן טעיתי מכל וכל. איפה?]

דימויים של מרחב

לאחרונה אני חושב הרבה על השימוש שלנו במרחב כדימוי, וליתר דיוק: בדימויים מרחביים.

אני מתכוון בעיקר לצורה שבה אנחנו בוחרים לתאר דברים כאילו הם בנויים במרחב (כמו 'מרכז' ו'שוליים', 'ימין' ו'שמאל' וגם צורות שונות לתיאור הזמן, כמו 'מעגלי', 'ליניארי', 'ספיראלה' וכדומה), ובצורה מפורטת יותר, לצורה שבה אנחנו מוצאים מבנים (נניח, ספרותיים) בקריאה מרחבית של תרבות או טקסט. כאילו יש אבני בניין קטנות, והמבט שלנו מזהה איפה הם ממוקמות ביחס לאחרות ובעצם יוצר מהן מבנה.

כלומר, אנחנו לא מדמים דברים לזמן, נכון? נקודת היחס היחידה שלנו היא המרחב. הדברים בפועל. הקונקרטיות. והכל מתייחס לזה. סטרוקטורליזם, מבנים של שפה. בכלל, כל מבנה וכל זיהוי של מבנה. תרבות היא מבנית.

נראה ברור שהמבט (קרי, הקריאה המרחבית) יוצר את המבנה. אבל גם הזיהוי של אבני הבניין (כמו יחידות קטנות של טקסט, או זיהוי של מפלגות, או מה שלא יהיה) בנוי על קיומו של המבנה. זה כמו (דימוי מרחבי:) מעגל שמזין את עצמו.

נתנאל הוא צייר, כלומר עובד על מרחב, והוא אומר שכדאי להוסיף לזה את הקיום שלנו במרכז אותו מרחב. אני לא בטוח בזה. יש מבנים שמזוהים גם ללא המרכז (נניח, שפה). והוא אמר שיש משהו במערב שהוא נורא עין-צנטרי; תרבות חזותית מאוד.

בכל מקרה, אני תוהה מה היה קורה לו היינו עובדים אחרת. הזמן, נניח, הוא לא אופציה ריאלית, בין היתר כי הוא מוגדר על ידי שינויים במרחב. אבל נניח שהיינו שמים יחידת תרבות אחת ליד השניה בלי להצביע על הקשר ביניהם. למשל, לבנות סיפור גדול מחמשה סיפורים קטנים וחסרי קשר. לכאורה, המוח שלנו היה בונה אוטומטית קשר ביניהם. לכאורה ככה עובדים דימויים חזותיים, ואולי אני טועה.

או מכיוונים אחרים: האם קיימת תרבות חסרת מבנים תודעתיים? חשבתי שיש משהו בזן-בודהיזם שיכול להיות קשור (קואנים כדוגמה, ודברים כמו ספרים של מורקמי) אבל פתאום אני לא כ"כ בטוח.

ואם אכן העולם בנוי ככה (כלומר, שאנחנו משתמשים בשפה מרחבית כי תפישת העולם שלנו היא מרחבית, או להפך), אז מעניין יהיה לקחת מרחבים ולנסות למצוא את המקבילה התודעתית שלהם. נניח, לקחת טקסט ולתהות איפה המרפסות שלו, או איפה חדרי השירותים, או מה רואים מהגג.

—–

[אני צריך לעשות מהטקסט הזה יותר ממה שהוא, בעיקר כי על כל מילה שכתבתי עלו לי עוד חמש רעיונות חדשים, כמו אופני ייצוג של מרחב, או זה שדימויים עובדים לשני הצדדים, אבל אין לי זמן. שיהיה, לבינתיים.]

———–

תוספת, 21.10.13

איזושהי סכמה לא שלימה שהכנתי לעזור לעצמי להתנהל במבנים תרבותיים:
מרחב (דברים מקובעים)
א. הבסיס: נקודה שמכילה את הכל. יש או אין, סוג של בינאריות. משהו כמו האל"ף של בורחס.
ב. קו ישר (ציר. ליניארי, נניח. היסטוריה? זמן? כרוניקות, בוודאי)
ג. קו לא ישר (ציר שמתכתב עם שני מימדי המרחב הדו מימדי. נניח, עליות וירידות במצבו של עם ישראל)
ד.1. מפה (ייצוג של מרחב) [עיצוב: קומפוזיציה] (למשל, קדושה וחול. מרכז ושוליים. קולוניאליזם)
ד. 2. תמונה (ייצוג של נקודה במרחב) [עיצוב: קומפוזיציה] (נניח, תיאור תמונת מצב. תפישות עולם נקודתיות)
ה. מבנה (תלת מימד) (שילוב של מפה ושל תמונה. צורת חשיבה כוללת שמקבלת פרקטיקות)
ו. מפת תבליט (מערך מבנים; ייצוג של תלת מימד). (פרקטיקות שמכוננות צורות חשיבה? איזשהו ממשק, זה בטוח)
ז. תלת מימד של תלת מימד (אין לי דוגמאות טובות. אבל ההגיון אומר שיש)

זמן (דברים דינמיים) (צריך להתבטא  במעבר בין שתי נקודות שונות)
– תחרות (קפיטליזם?)
– נצח מול רגעיות (מקביל לבינאריות של א' במרחב?)
– הספק
– סיפורים, מבנים של סיפורים (משיק למרחב), נרטיב, מוזיקה.
– סרטים (גם ללא סיפור, בנויים על תנועה; זמן)

מרחב + זמן
– 
דרך

יש לי תחושה שחסרים לי דברים, אבל לכאורה אפשר לתאר כל דְּבר תרבות (במובן הרחב של המילה) על פי הסכמה הזאת.