לפני ארבע שנים פנו אלי מתיכון כלשהו וביקשו שאעביר סדנת כתיבה לנוער. אבל אני לא יודע להעביר, אמרתי. בכל זאת, התעקשה המטלפנת. בלית ברירה התיישבתי וניסחתי לעצמי דברים שראיתי בסדנאות הכתיבה שהייתי בהן, בניסיון לייצר איזשהו מבנה הגיוני של לימוד והבנה. סיימתי את השנה, העברתי עוד מגוון סדנאות, ומצאתי את עצמי מתחיל לנסח ולגבש דברים אודות סדנאות הכתיבה והצורה בה ניתן להעביר אותן.
העניין היה שפחדתי מאוד ממה שמכונה אצלי 'כתיבה על השמיים'; יוצאים המשתתפים החוצה, מביטים על השמיים, כל אחד כותב מה שהוא רוצה לכתוב, יושבים, משתפים, הכל מחמיאים להכל – הרי לא ניתן לבקר את תחושותיו של האחר, וכך יוצאים אנשים החוצה בלי ללמוד ובלי להתּרם מהסדנה. משמעו של עניין – מבלי לקבל דבר. הפחד הזה (שאני לא 'נותן' כלום) הוביל אותי ליצירת מערכי סדנאות שהתרכזו בצורה בה כותבים, כיון שצורה היא דבר שניתן להגדיר כ'טוב' או 'רע', אפשר להעביר עליו ביקורת וכדומה, ובעיקר ניתן ללמדו. זה מאוד נוח, כמרצה, וגרם לי להבין הרבה דברים אודות הכתיבה שלי. אבל לאחר כמה וכמה סבבים של סדנאות מצאתי שגם את המערכים האלה צריך לשדד ולבנות מחדש.
אני כותב כאן את דעתי אודות סדנאות מהמקום בו אני נמצא כרגע. כרגיל בדברים האלה, בעוד שנה או שנתיים אגיד לעצמי שהנה, טעיתי אז מכל וכל. מצד שני, אחרי שלש סבבי סדנאות שהתנהלו בצורה בה אני עומד לתאר, אני מרגיש – לראשונה – מרוצה. מה שהוביל אותי לשבת שוב, אחרי שלש שנים מהפעם הקודמת, ולכתוב.
כאז כן היום, אני חוזר לחלוקה הקיימת בין סדנאות הכתיבה:
- ישנן סדנאות שמטרתן ללמד טכניקה. הסדנאות האלה מתמקדות בכל מפגש בצורת כתיבה אחרת או בפן אחר של הכתיבה עצמה, בנסיון ללמוד ולהתאמן בטכניקה של כתיבת שירה או פרוזה. לא על אלה אכתוב כאן. לרוב הסדנאות האלה לא מכונות 'סדנת כתיבה' אלא 'בית ספר' או 'לימודי כתיבה' וכדומה.
- ישנן סדנאות שמיועדות לתת לכותבים זמן, מרחב וקהל קוראים. כלומר כל מטרתן היא להגדיר משבצת בלו"ז, למצוא מקום לכתיבה, ואנשים שיהיו מחויבים לקרוא ולהגיב. תפקידו של מנחה הסדנה, במקרה הזה, הוא פסיבי; הוא צריך לנכוח שם ותו לא. גם על הסדנאות האלה לא אכתוב.
- הסוג השלישי של הסדנאות הוא סדנאות משוב. זה מה שמכונה בטעות 'סדנאות כתיבה', אבל העיקר בהן אינו הכתיבה אלא המשוב. וכיון שאלה הסדנאות שעליהן אני מתעתד לכתוב, לא אפרט עליהן כאן אלא אדלג באלגנטיות לפיסקה הבאה.
התיאוריה מאחור
בפוסט הקודם כתבתי שמטרת הסדנה היא לתת מסגרת לתחושה ולהאיר פינות חשוכות בנפש באמצעות המילים. זה לא שההגדרה הזאת לא נכונה. היא נכונה, אבל אין צורך בסדנה בשבילה. לא צריך מנחה, לא צריך משתתפים, לא זמן ולא מרחב. כל אחד יכול לגשת לרשימת התרגילים המפורטת והמלאה בהחלט, לבחור לעצמו תרגיל, לכתוב ולברר לעצמו עד דק את עצם הלוז שבנפש.
כוחה של הסדנה, אם כן, היא במשתתפים שבה. כלומר, בדינמיקה הקבוצתית ובכוחו של המנחה לייצר את הדינמיקה הזאת, לאסוף אותה ולהשתמש בשילוב בינה ובין הכתיבה כדי להוביל את המשתתפים הלאה. אבל יותר מזה, כוחה של הסדנה היא לאפשר לאדם לראות את העולם בעיניים של אדם אחר, או לראות כיצד אדם אחר מנסה להביט דרך העיניים שלו. התהליך מאפשר גם הרחבת המבט החוצה, וגם דיוק המבט פנימה. בעיני, אין הרבה דברים גדולים כמו לפגוש אדם אחר. להכיר בהיותו אדם ולהכיר בהיותו אחר.
נשמע מהתיאור הזה כאילו סדנאות הכתיבה משתמשות בכתיבה בשביל ליצור איזו מסגרת דיאלוגית, סטייל מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. לא שאין זה נכון, אלא שכאן נכנסת האפשרות להתייחס גם לצורה בה אדם כותב, ולא רק לתוכן עליו הוא כותב. משמעו של דבר, אם אדם כותב על היחס בינו ובין הוריו, אפשר להתייחס לזה גם תכנית וגם צורנית. היחס לתוכן הוא המפגש עם האדם, היחס לצורה הוא הנכחת המפגש הזה (כלומר, שיש מישהו המביט בך מבחוץ) וניסיון לדייק את הפניה שלו החוצה.
אז מה עושים עם זה בפועל
הפרקטיקה היוצאת מהתיאוריה הזאת היא פשוטה יחסית ונחלקת לשלשה חלקים: הראשון הוא ההכנה לפני הסדנה, השני הוא תרגילי הכתיבה ובנייתם, והשלישי הוא המשוב.
לפני הסדנה:
- מקום מתאים
בניגוד לדעה המקובלת, המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא לא המקום הכי רווי השראה שיש לכם בסביבה. ניתן בהחלט להשתמש במרחב בשביל לקבל השראה, אבל המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא המקום הכי שקט ומבודד שעומד לרשותכם. כמה שפחות הסחות דעת, כמה שיותר נוחות: שולחנות וכסאות, פינת קפה, שירותים. שאנשים לא יהיו רעבים או צמאים, שלא ינסו למצוא תנוחה נוחה על האבנים, ושלא ימצאו עצמם מתאפקים מחצית הסדנה.
- כמות הזמן הנזקקת
סדנת כתיבה נזקקת, לרוב, לשעה וחצי לפחות. אני מצאתי ששעתיים ורבע הם הזמן שלוקח לי לעבוד עם קבוצה בינונית, ואני מניח שאתם תמצאו זמנים אחרים שלוקח לכם לעבוד. בסופו של דבר לכל קבוצה יש את כמות הזמן שלוקח לה לעבוד, וגם הזמן הזה אינו קבוע ומוגדר. לעיתים הוא נמרח ולעיתים אין בו די. כדאי מאד מאד שלא להגביל את הזמן, כך שלא יווצר מצב בו אין די זמן לכל המשתתפים לקרוא.
- כמות האנשים המומלצת
בין עשרה לחמישה עשר. הגבול המקסימלי הוא שבעה עשר, ולדעתי זה מוגזם. הגבול המינימלי הוא ששה, אם כי יש לא מעט ששמים את קו המינימום על שמונה. כללו של דבר הוא לא להוסיף מדי, כיון שזה פוגם באינטימיות וביכולת של הקבוצה לתקשר בינה ובין עצמה. כדאי גם שלא לפחות מדי, מכיון שריבוי הדעות והקולות הופך את הסדנה למה שהיא ומאפשר דינמיקה קבוצתית.
- דף המקורות
הצעד הבא כבר אינו טכני, אלא תוכני: בתור מנחה, בחר את הנושא בו אתה רוצה להתעסק, וצור דף מקורות עם כמה שיותר התייחסויות שונות לנושא הזה. אם הנושא הוא גשם, מצא לפחות ארבע התייחסויות שונות לגשם: כברכה, כהצפה, קודר או משמח. מעבר לשינוי בתפיסת הנושא, כדאי מאד למצוא קטעים שונים, בסגנונות שונים ובתצורות שונות. זהו, עכשיו שים את כולם על דף מקורות.
אם הקבוצה אינה מגובשת, אני מציע לבחור נושא תמטי רחב. כלומר משהו כלל אנושי (גשם, ברכה, אהבה, חושך), שכולם יכולים להתייחס אליו. אם הקבוצה מגובשת, אפשר להתמקד יותר ויותר, עד כדי התייחסות ישירה לדברים שהקבוצה חוותה ביחד וכדומה. כדאי מאוד לשבת עם עצמך ולכתוב אפשרויות שונות להתייחסות לנושא, גם כדי להתכונן למשוב וגם כדי לעזור למשתתפים שמתקשים לכתוב.
הסדנה עצמה
- אם יש לכם דף מקורות, עברו עליו עם המשתתפים. נסו לבחון את הצורה בה המשוררים השונים או הכותבים השונים התייחסו לנושא התמטי. שאלות טובות לבחינה הזאת הן 'מה הוא ניסה להגיד', 'איך הוא תופש את הנושא', 'מה הפריע לכותב'. התשובה לא מנסה להתייחס לכותב עצמו, אלא לבחון את הטקסט דרך העיניים של הכותב. המטרה היא לראות כמה התייחסויות שונות לאותו נושא, ולכן מומלץ שלא לעשות את זה רק עם טקסט אחד – אלא אם כן הטקסט הוא הוא הנושא שלכם (למשל, כתיבה בעקבות סיפור מקראי או שיר).
- פתחו את הסדנה שלכם בתרגיל חימום. תרגיל חימום הוא תרגיל שמיועד לעזור ליד ולמוח להשתחרר מהתבניות של עצמם, ולכן הוא תרגיל שרץ על טכניקות של הרפיה. אפשר לדלג עליו וללכת ישר לטכניקות הרפיה שונות (כמו מדיטציה, עבודה באמצעות תרגילי נשימות, דמיון מודרך וכדומה), אבל אני מוצא שתרגילי החימום עוזרים מאוד, על אף פשטותם והמונוטוניות שלהם. תרגיל חימום מקובל הוא כתיבת רצף או כתיבה אוטומטית. בפשטות, שמים את העט על הנייר וכותבים מבלי לחשוב. ברגע שהכותב תופש את עצמו שהוא חושב, שיעצור ויתחיל מחדש. אני נוהג להכוין את הכתיבה האוטומית באמצעות חצאי-משפטי מפתח שאליהם חוזרים כשנתקעים, כמו 'הגשם הוא…'.
הזמן המומלץ לתרגיל חימום הוא חמש דקות או למלא דף מחברת. כדאי לא למשוך את זה יותר מדי זמן, ולכן אם אתם רואים שהמשתתפים שלכם כותבים ברצף – קטעו אותם, תנו להם כמה שניות מנוחה ועברו לשלב הבא.
- תנו תרגיל.
לכאורה זה השלב הקשה, למעשה זה מהשלבים הקלים בכל הסדנה. אפשר להעזר ברשימת התרגילים שקישרתי אליה לעיל, אפשר להמציא תרגיל חדש – כללו של דבר, תרגיל טוב הוא תרגיל שמצליח לשלב בין התוכן עליו כותבים ובין הצורה בה כותבים. שימו לב להגדיר היטב את הזמן שיש לכתיבה, את הנושא עליו כותבים ואת הצורה בה אתם רוצים שהמשתתפים יכתבו. זה צריך להיות מאוד ברור ומאוד מובן. אם אתם לא מצליחים להסביר את זה במילים, כנראה שהתרגיל לא טוב. אם המשתתפים אינם מנוסים בכתיבה, חשוב מאוד לתת להם פורמט מוכר לכתוב בו (כמו מכתב, תחזית, מודעת חיפוש דירה, ידיעה חדשותית), או להראות להם דוגמה לפורמט ('תכתבו כמו השיר של אלתרמן'). בניית הצורה חשובה כדי לאפשר ליצוק לתוכה את התוכן.
חשוב להדגיש באזני המשתתפים שכולם יקריאו את הטקסט הנכתב בזמן המשוב. אם לא עשיתם את זה, תהיה זו עזות מצח לדרוש מאדם לקרוא את מה שכתב. ישנו גם הבדל משמעותי בין הצורה בה אדם כותב לעצמו ובין הצורה בה אדם כותב לאחרים, ובשביל שלא יווצר טקסט יותר מדי אישי – כדאי ליצור את הסיוג הזה מראש. אתם תשימו לב שסדנאות מתמשכות מאפשרות פתיחות ושיתוף, כך שההדגשה הזאת מאבדת אט אט את האִיום שבה והופכת להיות הזדמנות. כדאי גם להדגיש שאין מטרה להוציא טקסט 'טוב', שלא ינסו לסגנן ללא צורך ושלא יחושו אבודים, מאוימים וכדומה.
אני נוטה להיות עם יד על הדופק, ולראות אם אנשים מסיימים לכתוב או שהם זקוקים לעוד זמן לכתיבה. בחישוב הזמן שנצרך לכם, על כל פנים, משך הזמן המומלץ לכתיבה הוא בין חצי שעה לשלשת רבעי. תנו התראה במחצית הזמן, חמש דקות לפני סיום ובדקה לפני הסיום.
המנחה לא כותב בזמן הזה. הוא גם לא מקריא בזמן המשוב. תפקידכם הוא להסתובב בין הכותבים ולשאול אותם אם הכל מובן, אם הם זקוקים לעזרה, אם הטקסט שלהם מתגבש ומגיע למה שהם רוצים שיהיה, וכן על זו הדרך. להראות נוכחות גם אם היא אינה נצרכת, ולו כדי שיהיה להם למי לפנות בשעת הדחק.
- משוב
בעיני זה החלק החשוב בכל הסדנה, וצריך להקדיש לו כמה שיותר זמן. כלומר לפחות חמש דקות למשתתף, תוך התכנות שזה יגלוש הלאה. כדאי גם לעבור עם המשתתפים על כללים משותפים ולהסביר להם מה מצופה מהם בחלק הזה:
- כל משתתף מקריא. לא בצורת פופקורן (מי שרוצה קופץ ומקריא), אלא לפי סדר. הסדר הזה יוצר מן סדר כפוי מלמעלה, ואומר למשתתפים שהם 'חייבים' לקרוא. חשוב להדגיש שלא נכפה על אנשים לקרוא ואם הטקסט אינטימי מדי, זה בסדר. לא חייבים. באופן פרדוקסלי, דווקא האמירה הזאת משחררת את הכותבים לבחון באמת עד כמה הטקסט שלהם אינטימי, ולרוב היא נותנת לאנשים את המרחב שהם חיפשו בשביל לקרוא.
- שירים מוקראים פעמיים. טקסטים ארוכים יותר מוקראים פעם אחת, אבל כדאי מאוד לבקש לחזור על קטעים מסוימים.
- בזמן ההקראה, כל המקשיבים יושבים כשהעט מוחזק על הדף, וכותבים את דעתם, שורות שתפסו אותם, מטאפורות מפתיעות וכדומה. ההוראה היא לכתוב כל מה שחושבים או מרגישים, כולל משפטים יפים וכדומה. ההקראה הראשונית מיועדת לזה, וההקראה השניה מיועדת לתפוש את הטקסט בכללותו כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כאמירה אחת ולא כרסיסים.
- לאחר ההקראה, המשתתפים מתבקשים להגיד למקריא את דעתם. שימו לב, לא למנחה – למקריא. תצטרכו, כמנחים, לשים לב לזה. הם לא מדברים אתכם, אלא עם מי שהקריא. הם לא אומרים 'הוא כתב', אלא 'כתבת' וכן הלאה.
- אם המגיבים לא התייחס לזה, שאלו את הקבוצה – איך הכותב תפש את הנושא? מה הוא חושב על 'גשם', על 'אהבה' או על יחסי הורים וילדים? האם זה דומה למי שהקריא לפניו, או שונה ממנו? במקרה שמדובר בכתיבת זיכרון אישי, ולא תמה – השאלות לא יהיו על הנושא, אלא על החוויה של הכותב ביחס להתרחשות. כלומר, איך הוא הגיב. האם זו הצורה בה אתם הייתם מגיבים וכדומה.
- בשום פנים ואופן לא לתת למגיבים להגיב על עצמם. כלומר, לא אומרים 'הקטע שלך הזכיר לי משהו שקרה לי', או 'זה מרגש אותי בגלל שגם אני כזה'. נושא התגובה אינו המגיב עצמו, וגם לא האיש אליו מגיבים, אלא הטקסט שהוקרא. אפשר להגיד 'מהטקסט אני שומע ש…' או 'התחושה שלי מהטקסט הזה היא…', אבל הנושא צריך להיות הטקסט.
- התגובות חייבות להיות קונקרטיות. לא 'אהבתי', אלא 'אהבתי את…'. אם המגיב אומר אמירה כללית, נסו להוריד אותה לקרקע באמצעות שאלות: 'מה בדיוק אהבת', 'למה המשפט הזה תפש אותך'.
- לא נותנים תגובות שיפוטיות. לא 'וואו', לא 'זה טוב', לא 'זה רע'. שלא תיווצר היררכיה של כותבים טובים ופחות טובים בסדנה. על זו הדרך, אין תגובות ציניות או הומוריסטיות. אוירה קלילה זה חשוב, אבל לכבד את האחר חשוב הרבה יותר.
- צורה מומלצת לתגובה היא שילוב בין תוכן וצורה. להתייחס לחידוש שבמטאפורות, או לצורת הכתיבה וממנה לגשת אל האמירה אודות התוכן. זה קצת מורכב, ולכן אני לא ממליץ על זה בקבוצה של אנשים שאינם כותבים וקוראים ביום-יום. בגדול, יש כאן עוד המון מקום להרחיב אלא שאין הפוסט עוסק בזה.
- אחרי לפחות שלשה מגיבים שונים, המנחה מגיב אחרון ומסיים ב'תודה' אל הכותב. חשוב שהתודה לא תהיה מן השפה ולחוץ, להראות לכותב שאתה באמת מודה לו על השיתוף. אפשר לאסוף את התגובות ואפשר לא להגיב בכלל.
- שימו לב: אתם אינכם מטפלים. אל תנסו לטפל או להגיב למצוקות שנחשפות. גלו אמפטיה, היו שם. לכל היותר, אם יש צורך, הפנו את הכותבים לטיפול מתאים. כדאי לאפשר לכותב את המרחב לדבר או לשתוק, כרצונו, אבל להזהר מכיוונים טיפוליים שונים שהסדנה יכולה לקחת.
- אם כתב אי מי טקסט שלא עוסק בנושא, או בצורה אחרת מהצורה שכיוונתם אליה, תראו בזה הזדמנות לדבר על דברים אחרים. זה אמנם קצת פוגם בחוויה הקבוצתית, אבל נותן לכותב מרחב בטוח. כדי להעיר בעדינות שהנושא היה אחר, אבל שעדיין אתם מעוניינים מאוד לשמוע מה יש לו להגיד.
- טקסטים גרועים במיוחד מזמינים שיחה בעל פה. שאלו את הכותב מה הוא ניסה לכתוב, מה הוא חושב שקרה. האם הוא מרוצה מהתוצאה. מדוע לא, ומה לדעתו ניתן לשפר.
- כאמור, המנחה לא כותב ולא מקריא. הכלל הזה חשוב מאוד, גם כדי לא לייצר מדרג של איכות טקסט וגם לאפשר למנחה את הפנאי הנפשי להקשיב ולהגיב כראוי.
- לאחר שכולם מקריאים, חשוב לסכם שוב, לאסוף את ההתייחסויות לנושא, לנסות להזכיר את הכותבים במילים ספורות – איך כל אחד מביט על הנושא – ולסכם בתודה לכולם. אם זו מסגרת (כמו בית ספר או מחנה קיץ), הקפידו להשאיר זמן למשתתפים לעכל ולעבד בינם ובין עצמם את החוויה.
- חשוב חשוב לזכור שהמנחה אינו הנושא כאן. גם אם אתם מרגישים שאמרתם מעט מדי מילים במהלך הסדנה, אין זה משנה. השאלה היא האם המשתתף מקבל את המשוב שהוא רוצה, ומעניק לאחרים את המשוב שמגיע להם. תפקידכם הוא לנווט את הסדנה בעדינות, ולא להיות במרכזה.
בהצלחה!
הכריכה האחורית 