איך להכין ולהנחות סדנת כתיבה

לפני ארבע שנים פנו אלי מתיכון כלשהו וביקשו שאעביר סדנת כתיבה לנוער. אבל אני לא יודע להעביר, אמרתי. בכל זאת, התעקשה המטלפנת. בלית ברירה התיישבתי וניסחתי לעצמי דברים שראיתי בסדנאות הכתיבה שהייתי בהן, בניסיון לייצר איזשהו מבנה הגיוני של לימוד והבנה. סיימתי את השנה, העברתי עוד מגוון סדנאות, ומצאתי את עצמי מתחיל לנסח ולגבש דברים אודות סדנאות הכתיבה והצורה בה ניתן להעביר אותן.

העניין היה שפחדתי מאוד ממה שמכונה אצלי 'כתיבה על השמיים'; יוצאים המשתתפים החוצה, מביטים על השמיים, כל אחד כותב מה שהוא רוצה לכתוב, יושבים, משתפים, הכל מחמיאים להכל – הרי לא ניתן לבקר את תחושותיו של האחר, וכך יוצאים אנשים החוצה בלי ללמוד ובלי להתּרם מהסדנה. משמעו של עניין – מבלי לקבל דבר. הפחד הזה (שאני לא 'נותן' כלום) הוביל אותי ליצירת מערכי סדנאות שהתרכזו בצורה בה כותבים, כיון שצורה היא דבר שניתן להגדיר כ'טוב' או 'רע', אפשר להעביר עליו ביקורת וכדומה, ובעיקר ניתן ללמדו. זה מאוד נוח, כמרצה, וגרם לי להבין הרבה דברים אודות הכתיבה שלי. אבל לאחר כמה וכמה סבבים של סדנאות מצאתי שגם את המערכים האלה צריך לשדד ולבנות מחדש.

אני כותב כאן את דעתי אודות סדנאות מהמקום בו אני נמצא כרגע. כרגיל בדברים האלה, בעוד שנה או שנתיים אגיד לעצמי שהנה, טעיתי אז מכל וכל. מצד שני, אחרי שלש סבבי סדנאות שהתנהלו בצורה בה אני עומד לתאר, אני מרגיש – לראשונה – מרוצה. מה שהוביל אותי לשבת שוב, אחרי שלש שנים מהפעם הקודמת, ולכתוב.

כאז כן היום, אני חוזר לחלוקה הקיימת בין סדנאות הכתיבה:

  • ישנן סדנאות שמטרתן ללמד טכניקה. הסדנאות האלה מתמקדות בכל מפגש בצורת כתיבה אחרת או בפן אחר של הכתיבה עצמה, בנסיון ללמוד ולהתאמן בטכניקה של כתיבת שירה או פרוזה. לא על אלה אכתוב כאן. לרוב הסדנאות האלה לא מכונות 'סדנת כתיבה' אלא 'בית ספר' או 'לימודי כתיבה' וכדומה.
  • ישנן סדנאות שמיועדות לתת לכותבים זמן, מרחב וקהל קוראים. כלומר כל מטרתן היא להגדיר משבצת בלו"ז, למצוא מקום לכתיבה, ואנשים שיהיו מחויבים לקרוא ולהגיב. תפקידו של מנחה הסדנה, במקרה הזה, הוא פסיבי; הוא צריך לנכוח שם ותו לא. גם על הסדנאות האלה לא אכתוב.
  • הסוג השלישי של הסדנאות הוא סדנאות משוב. זה מה שמכונה בטעות 'סדנאות כתיבה', אבל העיקר בהן אינו הכתיבה אלא המשוב. וכיון שאלה הסדנאות שעליהן אני מתעתד לכתוב, לא אפרט עליהן כאן אלא אדלג באלגנטיות לפיסקה הבאה.

התיאוריה מאחור

בפוסט הקודם כתבתי שמטרת הסדנה היא לתת מסגרת לתחושה ולהאיר פינות חשוכות בנפש באמצעות המילים. זה לא שההגדרה הזאת לא נכונה. היא נכונה, אבל אין צורך בסדנה בשבילה. לא צריך מנחה, לא צריך משתתפים, לא זמן ולא מרחב. כל אחד יכול לגשת לרשימת התרגילים המפורטת והמלאה בהחלט, לבחור לעצמו תרגיל, לכתוב ולברר לעצמו עד דק את עצם הלוז שבנפש.

כוחה של הסדנה, אם כן, היא במשתתפים שבה. כלומר, בדינמיקה הקבוצתית ובכוחו של המנחה לייצר את הדינמיקה הזאת, לאסוף אותה ולהשתמש בשילוב בינה ובין הכתיבה כדי להוביל את המשתתפים הלאה. אבל יותר מזה, כוחה של הסדנה היא לאפשר לאדם לראות את העולם בעיניים של אדם אחר, או לראות כיצד אדם אחר מנסה להביט דרך העיניים שלו. התהליך מאפשר גם הרחבת המבט החוצה, וגם דיוק המבט פנימה. בעיני, אין הרבה דברים גדולים כמו לפגוש אדם אחר. להכיר בהיותו אדם ולהכיר בהיותו אחר.

נשמע מהתיאור הזה כאילו סדנאות הכתיבה משתמשות בכתיבה בשביל ליצור איזו מסגרת דיאלוגית, סטייל מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. לא שאין זה נכון, אלא שכאן נכנסת האפשרות להתייחס גם לצורה בה אדם כותב, ולא רק לתוכן עליו הוא כותב. משמעו של דבר, אם אדם כותב על היחס בינו ובין הוריו, אפשר להתייחס לזה גם תכנית וגם צורנית. היחס לתוכן הוא המפגש עם האדם, היחס לצורה הוא הנכחת המפגש הזה (כלומר, שיש מישהו המביט בך מבחוץ) וניסיון לדייק את הפניה שלו החוצה.

קרמיט מקליד

אז מה עושים עם זה בפועל

הפרקטיקה היוצאת מהתיאוריה הזאת היא פשוטה יחסית ונחלקת לשלשה חלקים: הראשון הוא ההכנה לפני הסדנה, השני הוא תרגילי הכתיבה ובנייתם, והשלישי הוא המשוב.

לפני הסדנה:

  • מקום מתאים

בניגוד לדעה המקובלת, המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא לא המקום הכי רווי השראה שיש לכם בסביבה. ניתן בהחלט להשתמש במרחב בשביל לקבל השראה, אבל המקום הכי מתאים לסדנת כתיבה הוא המקום הכי שקט ומבודד שעומד לרשותכם. כמה שפחות הסחות דעת, כמה שיותר נוחות: שולחנות וכסאות, פינת קפה, שירותים. שאנשים לא יהיו רעבים או צמאים, שלא ינסו למצוא תנוחה נוחה על האבנים, ושלא ימצאו עצמם מתאפקים מחצית הסדנה.

  • כמות הזמן הנזקקת

סדנת כתיבה נזקקת, לרוב, לשעה וחצי לפחות. אני מצאתי ששעתיים ורבע הם הזמן שלוקח לי לעבוד עם קבוצה בינונית, ואני מניח שאתם תמצאו זמנים אחרים שלוקח לכם לעבוד. בסופו של דבר לכל קבוצה יש את כמות הזמן שלוקח לה לעבוד, וגם הזמן הזה אינו קבוע ומוגדר. לעיתים הוא נמרח ולעיתים אין בו די. כדאי מאד מאד שלא להגביל את הזמן, כך שלא יווצר מצב בו אין די זמן לכל המשתתפים לקרוא.

  • כמות האנשים המומלצת

בין עשרה לחמישה עשר. הגבול המקסימלי הוא שבעה עשר, ולדעתי זה מוגזם. הגבול המינימלי הוא ששה, אם כי יש לא מעט ששמים את קו המינימום על שמונה. כללו של דבר הוא לא להוסיף מדי, כיון שזה פוגם באינטימיות וביכולת של הקבוצה לתקשר בינה ובין עצמה. כדאי גם שלא לפחות מדי, מכיון שריבוי הדעות והקולות הופך את הסדנה למה שהיא ומאפשר דינמיקה קבוצתית.

  • דף המקורות

הצעד הבא כבר אינו טכני, אלא תוכני: בתור מנחה, בחר את הנושא בו אתה רוצה להתעסק, וצור דף מקורות עם כמה שיותר התייחסויות שונות לנושא הזה. אם הנושא הוא גשם, מצא לפחות ארבע התייחסויות שונות לגשם: כברכה, כהצפה, קודר או משמח. מעבר לשינוי בתפיסת הנושא, כדאי מאד למצוא קטעים שונים, בסגנונות שונים ובתצורות שונות. זהו, עכשיו שים את כולם על דף מקורות.

יש כאן כמה דוגמאות.

אם הקבוצה אינה מגובשת, אני מציע לבחור נושא תמטי רחב. כלומר משהו כלל אנושי (גשם, ברכה, אהבה, חושך), שכולם יכולים להתייחס אליו. אם הקבוצה מגובשת, אפשר להתמקד יותר ויותר, עד כדי התייחסות ישירה לדברים שהקבוצה חוותה ביחד וכדומה. כדאי מאוד לשבת עם עצמך ולכתוב אפשרויות שונות להתייחסות לנושא, גם כדי להתכונן למשוב וגם כדי לעזור למשתתפים שמתקשים לכתוב.

הסדנה עצמה

  • אם יש לכם דף מקורות, עברו עליו עם המשתתפים. נסו לבחון את הצורה בה המשוררים השונים או הכותבים השונים התייחסו לנושא התמטי. שאלות טובות לבחינה הזאת הן 'מה הוא ניסה להגיד', 'איך הוא תופש את הנושא', 'מה הפריע לכותב'. התשובה לא מנסה להתייחס לכותב עצמו, אלא לבחון את הטקסט דרך העיניים של הכותב. המטרה היא לראות כמה התייחסויות שונות לאותו נושא, ולכן מומלץ שלא לעשות את זה רק עם טקסט אחד – אלא אם כן הטקסט הוא הוא הנושא שלכם (למשל, כתיבה בעקבות סיפור מקראי או שיר).
  • פתחו את הסדנה שלכם בתרגיל חימום. תרגיל חימום הוא תרגיל שמיועד לעזור ליד ולמוח להשתחרר מהתבניות של עצמם, ולכן הוא תרגיל שרץ על טכניקות של הרפיה. אפשר לדלג עליו וללכת ישר לטכניקות הרפיה שונות (כמו מדיטציה, עבודה באמצעות תרגילי נשימות, דמיון מודרך וכדומה), אבל אני מוצא שתרגילי החימום עוזרים מאוד, על אף פשטותם והמונוטוניות שלהם. תרגיל חימום מקובל הוא כתיבת רצף או כתיבה אוטומטית. בפשטות, שמים את העט על הנייר וכותבים מבלי לחשוב. ברגע שהכותב תופש את עצמו שהוא חושב, שיעצור ויתחיל מחדש. אני נוהג להכוין את הכתיבה האוטומית באמצעות חצאי-משפטי מפתח שאליהם חוזרים כשנתקעים, כמו 'הגשם הוא…'.

הזמן המומלץ לתרגיל חימום הוא חמש דקות או למלא דף מחברת. כדאי לא למשוך את זה יותר מדי זמן, ולכן אם אתם רואים שהמשתתפים שלכם כותבים ברצף – קטעו אותם, תנו להם כמה שניות מנוחה ועברו לשלב הבא.

  • תנו תרגיל.

לכאורה זה השלב הקשה, למעשה זה מהשלבים הקלים בכל הסדנה. אפשר להעזר ברשימת התרגילים שקישרתי אליה לעיל, אפשר להמציא תרגיל חדש – כללו של דבר, תרגיל טוב הוא תרגיל שמצליח לשלב בין התוכן עליו כותבים ובין הצורה בה כותבים. שימו לב להגדיר היטב את הזמן שיש לכתיבה, את הנושא עליו כותבים ואת הצורה בה אתם רוצים שהמשתתפים יכתבו. זה צריך להיות מאוד ברור ומאוד מובן. אם אתם לא מצליחים להסביר את זה במילים, כנראה שהתרגיל לא טוב. אם המשתתפים אינם מנוסים בכתיבה, חשוב מאוד לתת להם פורמט מוכר לכתוב בו (כמו מכתב, תחזית, מודעת חיפוש דירה, ידיעה חדשותית), או להראות להם דוגמה לפורמט ('תכתבו כמו השיר של אלתרמן'). בניית הצורה חשובה כדי לאפשר ליצוק לתוכה את התוכן.

חשוב להדגיש באזני המשתתפים שכולם יקריאו את הטקסט הנכתב בזמן המשוב. אם לא עשיתם את זה, תהיה זו עזות מצח לדרוש מאדם לקרוא את מה שכתב. ישנו גם הבדל משמעותי בין הצורה בה אדם כותב לעצמו ובין הצורה בה אדם כותב לאחרים, ובשביל שלא יווצר טקסט יותר מדי אישי – כדאי ליצור את הסיוג הזה מראש. אתם תשימו לב שסדנאות מתמשכות מאפשרות פתיחות ושיתוף, כך שההדגשה הזאת מאבדת אט אט את האִיום שבה והופכת להיות הזדמנות. כדאי גם להדגיש שאין מטרה להוציא טקסט 'טוב', שלא ינסו לסגנן ללא צורך ושלא יחושו אבודים, מאוימים וכדומה.

אני נוטה להיות עם יד על הדופק, ולראות אם אנשים מסיימים לכתוב או שהם זקוקים לעוד זמן לכתיבה. בחישוב הזמן שנצרך לכם, על כל פנים, משך הזמן המומלץ לכתיבה הוא בין חצי שעה לשלשת רבעי. תנו התראה במחצית הזמן, חמש דקות לפני סיום ובדקה לפני הסיום.

המנחה לא כותב בזמן הזה. הוא גם לא מקריא בזמן המשוב. תפקידכם הוא להסתובב בין הכותבים ולשאול אותם אם הכל מובן, אם הם זקוקים לעזרה, אם הטקסט שלהם מתגבש ומגיע למה שהם רוצים שיהיה, וכן על זו הדרך. להראות נוכחות גם אם היא אינה נצרכת, ולו כדי שיהיה להם למי לפנות בשעת הדחק.

  • משוב

בעיני זה החלק החשוב בכל הסדנה, וצריך להקדיש לו כמה שיותר זמן. כלומר לפחות חמש דקות למשתתף, תוך התכנות שזה יגלוש הלאה. כדאי גם לעבור עם המשתתפים על כללים משותפים ולהסביר להם מה מצופה מהם בחלק הזה:

  1. כל משתתף מקריא. לא בצורת פופקורן (מי שרוצה קופץ ומקריא), אלא לפי סדר. הסדר הזה יוצר מן סדר כפוי מלמעלה, ואומר למשתתפים שהם 'חייבים' לקרוא. חשוב להדגיש שלא נכפה על אנשים לקרוא ואם הטקסט אינטימי מדי, זה בסדר. לא חייבים. באופן פרדוקסלי, דווקא האמירה הזאת משחררת את הכותבים לבחון באמת עד כמה הטקסט שלהם אינטימי, ולרוב היא נותנת לאנשים את המרחב שהם חיפשו בשביל לקרוא.
  2. שירים מוקראים פעמיים. טקסטים ארוכים יותר מוקראים פעם אחת, אבל כדאי מאוד לבקש לחזור על קטעים מסוימים.
  3. בזמן ההקראה, כל המקשיבים יושבים כשהעט מוחזק על הדף, וכותבים את דעתם, שורות שתפסו אותם, מטאפורות מפתיעות וכדומה. ההוראה היא לכתוב כל מה שחושבים או מרגישים, כולל משפטים יפים וכדומה. ההקראה הראשונית מיועדת לזה, וההקראה השניה מיועדת לתפוש את הטקסט בכללותו כדי שיהיה אפשר להתייחס אליו כאמירה אחת ולא כרסיסים.
  4. לאחר ההקראה, המשתתפים מתבקשים להגיד למקריא את דעתם. שימו לב, לא למנחה – למקריא. תצטרכו, כמנחים, לשים לב לזה. הם לא מדברים אתכם, אלא עם מי שהקריא. הם לא אומרים 'הוא כתב', אלא 'כתבת' וכן הלאה.
  5. אם המגיבים לא התייחס לזה, שאלו את הקבוצה – איך הכותב תפש את הנושא? מה הוא חושב על 'גשם', על 'אהבה' או על יחסי הורים וילדים? האם זה דומה למי שהקריא לפניו, או שונה ממנו? במקרה שמדובר בכתיבת זיכרון אישי, ולא תמה – השאלות לא יהיו על הנושא, אלא על החוויה של הכותב ביחס להתרחשות. כלומר, איך הוא הגיב. האם זו הצורה בה אתם הייתם מגיבים וכדומה.
  6. בשום פנים ואופן לא לתת למגיבים להגיב על עצמם. כלומר, לא אומרים 'הקטע שלך הזכיר לי משהו שקרה לי', או 'זה מרגש אותי בגלל שגם אני כזה'. נושא התגובה אינו המגיב עצמו, וגם לא האיש אליו מגיבים, אלא הטקסט שהוקרא. אפשר להגיד 'מהטקסט אני שומע ש…' או 'התחושה שלי מהטקסט הזה היא…', אבל הנושא צריך להיות הטקסט.
  7. התגובות חייבות להיות קונקרטיות. לא 'אהבתי', אלא 'אהבתי את…'. אם המגיב אומר אמירה כללית, נסו להוריד אותה לקרקע באמצעות שאלות: 'מה בדיוק אהבת', 'למה המשפט הזה תפש אותך'.
  8. לא נותנים תגובות שיפוטיות. לא 'וואו', לא 'זה טוב', לא 'זה רע'. שלא תיווצר היררכיה של כותבים טובים ופחות טובים בסדנה. על זו הדרך, אין תגובות ציניות או הומוריסטיות. אוירה קלילה זה חשוב, אבל לכבד את האחר חשוב הרבה יותר.
  9. צורה מומלצת לתגובה היא שילוב בין תוכן וצורה. להתייחס לחידוש שבמטאפורות, או לצורת הכתיבה וממנה לגשת אל האמירה אודות התוכן. זה קצת מורכב, ולכן אני לא ממליץ על זה בקבוצה של אנשים שאינם כותבים וקוראים ביום-יום. בגדול, יש כאן עוד המון מקום להרחיב אלא שאין הפוסט עוסק בזה.
  10. אחרי לפחות שלשה מגיבים שונים, המנחה מגיב אחרון ומסיים ב'תודה' אל הכותב. חשוב שהתודה לא תהיה מן השפה ולחוץ, להראות לכותב שאתה באמת מודה לו על השיתוף. אפשר לאסוף את התגובות ואפשר לא להגיב בכלל.
  11. שימו לב: אתם אינכם מטפלים. אל תנסו לטפל או להגיב למצוקות שנחשפות. גלו אמפטיה, היו שם. לכל היותר, אם יש צורך, הפנו את הכותבים לטיפול מתאים. כדאי לאפשר לכותב את המרחב לדבר או לשתוק, כרצונו, אבל להזהר מכיוונים טיפוליים שונים שהסדנה יכולה לקחת.
  12. אם כתב אי מי טקסט שלא עוסק בנושא, או בצורה אחרת מהצורה שכיוונתם אליה, תראו בזה הזדמנות לדבר על דברים אחרים. זה אמנם קצת פוגם בחוויה הקבוצתית, אבל נותן לכותב מרחב בטוח. כדי להעיר בעדינות שהנושא היה אחר, אבל שעדיין אתם מעוניינים מאוד לשמוע מה יש לו להגיד.
  13. טקסטים גרועים במיוחד מזמינים שיחה בעל פה. שאלו את הכותב מה הוא ניסה לכתוב, מה הוא חושב שקרה. האם הוא מרוצה מהתוצאה. מדוע לא, ומה לדעתו ניתן לשפר.
  14. כאמור, המנחה לא כותב ולא מקריא. הכלל הזה חשוב מאוד, גם כדי לא לייצר מדרג של איכות טקסט וגם לאפשר למנחה את הפנאי הנפשי להקשיב ולהגיב כראוי.
  15. לאחר שכולם מקריאים, חשוב לסכם שוב, לאסוף את ההתייחסויות לנושא, לנסות להזכיר את הכותבים במילים ספורות – איך כל אחד מביט על הנושא – ולסכם בתודה לכולם. אם זו מסגרת (כמו בית ספר או מחנה קיץ), הקפידו להשאיר זמן למשתתפים לעכל ולעבד בינם ובין עצמם את החוויה.
  16. חשוב חשוב לזכור שהמנחה אינו הנושא כאן. גם אם אתם מרגישים שאמרתם מעט מדי מילים במהלך הסדנה, אין זה משנה. השאלה היא האם המשתתף מקבל את המשוב שהוא רוצה, ומעניק לאחרים את המשוב שמגיע להם. תפקידכם הוא לנווט את הסדנה בעדינות, ולא להיות במרכזה.

בהצלחה!

מודעות פרסומת

פתיחת הרשמה לסדנאות שלי, וכמה שאלות ותשובות על סדנאות כתיבה באופן כללי

סדנאות כתיבה בירושלים לשנת תשע"ה (2014 – 2015)

תחילה, הודעה קצרה:

היי, שלום לכם.

 בשנה הבאה אני פותח שתי סדנאות כתיבה בירושלים.

 האחת תהיה סדנת כתיבה יוצרת, והיא מיועדת למי שמחפש זמן מוגדר לכתיבה, קבוצה שתגיב ותתן לו משוב, קטעים שיעוררו בה השראה וגם ניסיון להביט מחדש על העולם המוכר לה עד לזרא. אלה יהיו שעתיים של כתיבה, לימוד ומשוב, ביום רביעי, במכון 'כרם' במרכז העיר ירושלים, ובשעות הערב: שמונה עד עשר (תתכן תזוזה של עד כשעה לכיוון שבע עד תשע). היא מיועדת, בצורה כללית מאוד, לסטודנטים ולצעירים.

???????????????????????????????

 השניה תהיה סדנת 'סיפורים', והיא תהיה מעבר ממוקד על נושאים שונים בכתיבת ובקריאת פרוזה, אבל גם באופן כללי – לימוד על סימנים ונרטיבים. אפשר לראות כאן חומרים שכבר העברתי בעבר. היא תהיה משהו בין סדנה להרצאה, ותכלול חומרים (סיפורים, מאמרים, סרטונים) לקריאה ולצפייה בבית, וגם שיעורי בית. היא תתקיים (ככל הנראה כרגע) ביום שישי בבוקר.

 שתי הסדנאות תתקיימנה במרכז העיר. שתיהן יתחילו בכעשרה מפגשים, עם פתיחת שנת הלימודים האוניברסיטאית (אי שם באמצע אוקטובר / תחילת נוב') עם אופציה לסדנת המשך. המחיר עדיין אינו סופי (אני מחכה לתשובה מהמקום שאני שוכר), אבל אפשר לשאול אותי ולקבל תשובה קרובה יחסית. בכל מקרה, הוא יהיה הוגן.

אפשר להרשם אצלי במייל (זו עדיין אינה הרשמה מחייבת, אלא רק התעניינות רצינית):d79cd79cd790-d7a9d79d או דרך העמוד הזה.

נ.ב. אם יש קבוצה במרכז שמעוניינת בסדנה, אני אשמח ממש. פנו אלי.

————

Literature Workshop_Final-01

וגם כמה שאלות ותשובות שנשאלתי בפעמים הקודמות:

 האם ניתן, בכלל, ללמד כתיבה?

 בכן, כן ולא.

אני חושב שהשאלה מורכבת משני חלקים. החלק הראשון הוא 'האם אפשר ללמד יצירתיות?' והתשובה היא: כן, אבל זה לוקח הרבה מאוד זמן, מצריך ראש פתוח ולא תמיד מצליח. כך שהתשובה היא, בעצם, לא. החלק השני הוא 'האם ניתן ללמד איך בונים טקסט?' וגם לזה התשובה היא 'כן', אבל עם פחות הסתייגויות; לטקסט, כל טקסט, יש מבנה ומקצב, ומבנים אפשר ללמד.

אפשר לחשוב על זה במקביל לשאר האמנויות. האם ניתן ללמד מוזיקה? ציור? צילום? שוב, אפשר ללמד את הטכניקה. מטבע הדברים יהיו כאלה שמוכשרים בזה יותר וכאלה שמוכשרים בזה פחות. לא כולם יצליחו להגיע לכדי יצירת משהו עצמאי לגמרי, וחלק יסתפקו רק בחיקויים. בגדול, בכל מקרה, אפשר ללמד.

אני רוצה ללמוד לכתוב סיפור, מה עלי לעשות?

הכי טוב? לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. כמו בכל דבר אחר, בשביל ללמוד לעשות משהו אתה צריך להתאמן עליו הרבה. כמו שאי אפשר ללמוד מוזיקה בלי להקשיב למוזיקה, כך לא ניתן ללמוד לכתוב סיפורים בלי לקרוא אותם. אבל לקרוא הרבה זה אומר באמת הרבה. לקרוא ספריות שלימות. ולכתוב הרבה זה אומר כל יום, לפחות כמה שעות. וזה מצריך לחשוב על מה שאתה עושה ולקרוא מאמרים שמנתחים את מה שאתה עושה ובכלל, להתעניין במטא של התחום.

סדנאות כתיבה מקצרות את הדרך, אבל לקיצורי דרך תמיד יש מחירים; הוראה תמיד מעבירה את צורת החשיבה של המורה, וזה קצת חבל. אז אם יש לך שנה פנויה, שב לקרוא ולכתוב. אם לא, סדנת כתיבה יכולה להיות רעיון טוב.

אני רוצה לכתוב, אבל משהו כיפי. לא איזה 'יוליסס' או 'מלחמה ושלום', אלא עוד הרלן קובן. זה שייך?

אחד הכללים שלמדתי מרבותי היה: 'קרא את מה שאתה אוהב לקרוא, וכתוב את מה שתאהב לקרוא'. ספרות אינה סבל, אלא הנאה. אם הספר לא גורם לך להנות בשום צורה (וגם הנאה אינטלקטואלית היא הנאה), אין צורך לקרוא אותו; זה אינו ידע, זו חוויה. הנח אותו. אבל לרוב, בשלב כזה או אחר, הסיפורים הפשוטים נראים חוזרים על עצמם, ואתה תמצא את עצמך מחפש סיפורים שלא שמעת, עם דימויים שלא נחרשו כבר עד תום. זה לא שהסיפורים הפשוטים אינם טובים; הם אולי הכי טובים, פשוט שמענו אותם כל כך הרבה עד שהם כבר לא מתפקדים.

אני לא אוהב סיפורים בכלל.

אולי אתה לא אוהב את הסיפורים הנכונים. בגדול, זה לא עניין של לאהוב או לא: החיים שלנו מורכבים מסיפורים. אנחנו בונים לעצמינו זהות באמצעות סיפורים. תרבויות קמות ונופלות על סיפורים. גם כתבות בעיתון, גם היסטוריה, אפילו סיפורי דייטים או מסעות קניות הם סיפורים. אולי אתה לא אוהב סיפורים כתובים, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי. וכאן, אני חושב, כדאי לקרוא שוב את התשובה הקודמת.

איך אפשר לעבור על כל הנושאים בפרוזה בעשרה מפגשים?

אי אפשר. אבל אפשר לתת כלים להבחנה, לחשיבה ולניתוח, ככה שבפעם הבאה שתקרא סיפור תבחין לבד בנושאים שלא דיברנו עליהם. בפעמים הקודמות שהעברתי את הסדנה לא הבנתי את הכלל הזה, ובאמת ניסיתי להקיף כמה שיותר. זה לא עובד; סדנאות צריכות להיות ממוקדות בנושא אחד, ולהעביר אותו היטב. אבל כלי ניתוח וחשיבה עובדים היטב וכמעט בכל מצב.

ללמוד פרוזה. זה לא הורס את חווית הקריאה? או מעקר את היכולת לכתוב?

אני לא אשקר: זה כן. לפחות בשלב הראשון.

כמו שסיפר ר' נחמן: 'מי שטעם יין הונגרי, לעולם לא יוכל להנות יותר מיין רגיל'. כשיש לנו כלים להשוואה, כשאנחנו יכולים לברר לעצמינו מה אנחנו אוהבים ומה אנחנו לא, מה טוב יותר לטעמינו ומה פחות, בהכרח יהיה משהו שאנחנו פחות אוהבים. זה נכון לאוכל, זה נכון למוזיקה, זה נכון גם לסיפורים. קצת חבל, אבל אני חושב שללא כלי השוואה כל הסיפורים נראים אותו דבר. כשיש כלים להשוואה יש משהו שהוא פחות טוב או קריא, כמובן, אבל יש גם כאלה שהם הרבה יותר, וההנאה מהם גדילה. סך הכל, זה לא להפסיק להנות מכל הסיפורים, זה פשוט להנות יותר מהטובים ולא להנות בכלל מהגרועים.

בכתיבה זה עניין מורכב יותר. אתה מתחיל לכתוב סיפור והצורה שבה הטקסט בנוי הולכת ומסתבכת בראש, עד שמשתתקים. אבל באיזשהו שלב הדברים האלה מוטמעים בתוך החשיבה, אנחנו עוברים לעבור לחשוב בצורה הזאת, וכבר לא קשה כל כך לכתוב. בשביל זה מתאמנים. ויותר: בשביל זה מכריחים את עצמינו לשבת ולכתוב, גם אם שום דבר לא יוצא.

האם יש טוב ורע בסיפורים? מי קבע? אני יודע הכי טוב מה אני רוצה לקרוא, וזהו.

האם יש טוב ורע בכלל? קשה להגיד. אבל אפשר לקבוע די בוודאות שאופניים בלי פדלים הם אופניים לא טובות; הן פשוט לא מתפקדות כאופניים. גם לסיפורים ולטקסטים יש צורה בה הם מתפקדים. האם אפשר לקבוע שמשהו אחד מתפקד יותר או פחות טוב ממשהו אחר? שוב, קשה להגיד, אבל אפשר בהחלט להצביע על המקומות שבהם הסיפורים שאנחנו כותבים לא מתפקדים, ולנסות לתקן אותם. תחשוב על זה כמו בדיחה: אם היא לא מצחיקה אף אחד, היא פשוט לא בדיחה.

סדנאות כתיבה יוצרת תמיד היו נראות לי שקר. המנחה אומר להסתכל על הירח ואז לכתוב משהו, ובסוף כולם מגיבים ואף אחד לא בצורה מקצועית. מה הקטע?

לסדנת כתיבה יוצרת אין מטרה להוציא אותך עם טקסט שכתוב היטב, אלא לאפשר לך לזקק משהו; תחושה, רגש, מבט על העולם. ולכן, עיקר כוחן הוא לא בתגובה מקצועית על איך הטקסט בנוי, אלא בניסיון של המנחה ושל הקבוצה להקשיב לצורה שבה אתה רואה את העולם ומסתכל עליו אחרת. במילים אחרות, הכח של סדנת כתיבה יוצרת הוא באינטרקציה הקבוצתית ובמבט של האחרים עליך ועל הטקסט שלך. זה כמו רפלקסיה, אבל מבחוץ. המבט החיצוני גורם לנו להבין על עצמינו משהו שלא הבחנו בו לבד, וההקשבה לטקסטים של אחרים מרעננת את החשיבה שלנו. כמובן, זה דורש הנחיה טובה, הובלה של השיח, עין של קורא מנוסה ובעיקר תדרוך של איך להגיב ועל מה להגיב, אבל הרעיון הבסיסי עובד, והוא עובד טוב.

אני לא יודע לקרוא שירה ולא אוהב שירה. יש לי מה לעשות בסדנת כתיבה יוצרת?

שאלה טובה. לכאורה יהיה לך יותר קשה, אבל יש המון סוגים של טקסטים, ושירה היא רק אחת האפשרויות לכתוב. מאוד נוח לכתוב אותה מהר, אז סדנאות כתיבה יוצרת יותר נוטות לשם, אבל זה לא באמת משנה. וחשוב יותר: אפשר ללמוד צורות קריאה. גם איך קוראים שירה. אם אתה מצליח להנות ממוזיקה, משירים מולחנים ואפילו מחרוזים שמקריאים בבר מצוות – בהנחה שהם טובים – אני מאמין שגם תצליח לקרוא ולאהוב שירה.

בכמה דרכים על אדם להלך?

42.

– מוזמנים ממש לשאול בתגובות שאלות נוספות, ולאו דווקא על הסדנאות שלי –

סדנה ראשונה: מימזיס

הסבר כללי: הסדנאות בנויות מחומרים שנשלחים במייל לפני הסדנה, שעתיים לימוד, כתיבה ודיבור, וחומר שנשלח במייל לאחריו.
כמו"כ, אני משתמש בסדנאות במושגים מוכרים, אני מודע לעובדה שאני מעקר את משמעותם המקורית, ככה יותר נוח לי ללמד.
אם מישהו/י קורא, משתמש או כותב בעקבות, אני אשמח מאוד לדעת, במייל או בתגובות כאן.

————–

לפני הסדנה שלחתי:

הסדנה הראשונה תעסוק בשאלה הכי פחות רלוונטית לנו כשאנחנו באים לכתוב סיפור, והיא השאלה 'מהו סיפור'. למרות שהיא הכי פחות רלוונטית, היא חיונית לתפישת הסיפור שלנו, וממילא למה שאנחנו יכולים לעשות איתו.

לפני הסדנה, אתם מוזמנים לקרוא קצת על הספר 'החיים הוראות שימוש' של הסופר ז'ורז' פרק.
אפשר לקרוא פרק או שניים כאן. בטח לא תבינו מה הוא רוצה, ועוד פחות מה אני רוצה ממנו. לצורך העניין, אין צורך בהבנה שלכם.

אפשר גם לקרוא את הערכים 'סיפר' (נרטיב) ו'מיתוס' בויקיפדיה.
שניהם משיקים לנושא, ויכולים לתרום (למרות שלטעמי הם לא מדויקים, או חלקיים, אבל נניח לזה).

ואחרון חביב: פוסט אקראי מבין עשרות מליונים שרצים ברשת. סתם מאיזה בלוג.

—————-

את הסדנה הראשונה פתחתי אתמול בבקשה מכל אחד לכתוב תיאור של עצמו, כאן ועכשיו. הפרשנות האישית ל'עצמי, כאן ועכשיו', הייתה חופשית, וכל אחד היה יכול לכתוב מה שהוא רצה. אחר כך עברתי אחד אחד, וביקשתי ממנו להגיד את שמו, גילו, משפט על עצמו וכן האם הוא כותב, ומה הוא כותב.
מלבד העובדה שזו פתיחה נוחה לסדנה ראשונה, נוצרו לי שני ייצוגים: הייצוג הראשון הוא ייצוג קונקרטי. טקסט כתוב שמתאר נקודת זמן ומרחב מסוימת. אנחנו יוצרים ייצוג של הקונקרטי, המציאותי, על ידי שעתוקו לתוך מרחב טקסטואלי. הייצוג השני הוא ייצוג כולל, שנשלף מתוך המציאות ויצר הכללה של זמנים ומרחבים שנבחרו מראש.

לא הסברתי את מה שעשיתי. במקום זה ביקשתי מהם לכתוב טקסט קצר שמתחיל במילים 'סיפור הוא:'. התרגיל, בעקרון, מכוון לכתיבת רצף. אני עקרתי את הכוונה המקורית וחיפשתי הגדרה. אנחנו משתמשים כל כך הרבה במילה 'סיפור', אמרתי להם, תסבירו לי מה זה. באופן לא מפתיע, לא מעט כתבו שסיפור הוא טקסט כתוב. רגע רגע, אמרתי, ומה לגבי המקרים שבהם אנחנו נגשים לחברים שלנו ואומרים "תשמע סיפור'?
סיפור, בעברית, משמעותו כפולה. מצד אחד הוא משמש אותנו בשביל להגיד 'Story', ומצד שני הוא משמש אותנו בשביל 'פעולת הסיפור', הנגזרת משם הפועל 'To tell'. בכלל, אפשר לראות שמילים של ייצוג, כמו 'מורה' מלשון 'להורות, להראות על', או 'מסמן', וכמובן, המילה 'ייצוג' או 'תיאור', מכילות כפל משמעות. שם עצם ופועל. וגם המילה סיפור מראה לנו שני אופנים, מדוע?

ובכן, אמרתי. הסיפור התחיל כטקסט, אבל לא כטקסט כתוב, אלא כטקסט מסופר. ולמעשה, כמסיח לפי תומו. אני יכול, למשל, לבוא לחבר ולהגיד 'שמע סיפור, אתמול בערב הלכתי…'. המילה סיפור משמשת אותי כאן בשביל לתאר משהו מהחיים. גם הסיפור הכתוב הוא סיפור של משהו מהחיים. וליתר דיוק, חיקוי של המציאות. העתקה ממרחב מציאותי למרחב טקסטואלי.

אריסטו כתב:
"שירה אפית ויצרת הטרגדיה וכן הקומדיה והשירה הדיתירמבית ומרבית הנגינה בחליל ובנבל – כולן בכללותן חיקויים…
כשם שיש מחקים המציירים תמונות של דברים רבים באמצעות צבעים וצורות (חלקם באמנות וחלקם בכח ההרגל), ואילו אחרים – באמצעות הקול, כך גם באמנויות האמורות לעיל. כולן יוצרות את החיקוי באמצעות מקצב, מלים והרמוניה. ובאלה – בין בנפרד בין במצורף, כגון: בהרמוניה ובמקצב לבד משתמשות הנגינה בחליל ובנבל ובכלי נגינה אחרים, שיכולים להיות בעלי אפקט מסוג זה, כדוגמת זה של המשרוקיות. במקצב בלבד, בלי הרמוניה, מחקה זו האמנות של הרקדנים. ואילו האפופיה, שמחקה באמצעות מילים בלבד – בין בפרוזה בין בחרוזה, ובזו האחרונה בין שהיא מצרפת משקלים שונים זה עם זה, בין שהיא משתמשת בסוג אחד מהם – היא חסרת שם עד היום."
[אריסטו, הפואטיקה, ת' שרה הלפרין, פרק א']

המושג מימזיס הוא שמה של הסדנה הראשונה שלנו. הסיפור, ביקשתי להגיד, לפני הכל, הוא ייצוג של המציאות. אריסטו אמנם, השתמש במילה 'מימזיס' של המציאות, אבל זה איפשהו בין חיקוי לייצוג. אם כן, סיפור מייצג מציאות, אבל איזו מציאות? כל מציאות? ומה לגבי סיפור פנטזיה? סיפורי מדע בדיוני? השאלה הקטנה הזאת הביאה אותנו לדיון קצרצר בספרות פנטזיה ובאופני ייצוג. הביטוי 'ייצוג של מציאות' אין פירושה ריאליזם. ייצוג של מציאות יכול להיות ייצוג של תחושות, של רגשות, של דמויות. מה שחשוב זה שהוא ישדר אמינות, כלומר, שהקורא לא ירגיש שיש כאן משהו לא נכון. שלא מתרחש באמת. הדגמתי את הטיעון באמצעות סאורון בשר הטבעות, והעובדה שהוא לא מופיע כדמות, כיון שהוא מייצג את הרוע הטהור. דמות כזו לא תהיה אמינה, לו תופיע. הסברתי קצת על דמויות קרטון, לא ממש שייך לסדנה הזאת. אוקיי, ואז הקראתי את הערך הבא:

מימזיס Mimesis
יחסי דמיון או ייצוג בין יצירת האמנות לבין העולם הפיזי, הסימבולי או המוסרי הניצב מולה… למילה מימזיס טווח דינמי ורחב של משמעויות: חיקוי, עיצוב, גילום, תיאור, ייצוג. רווחת מביניהם היא המילה 'חיקוי'. החיקוי מתאת יחס סטטי בין המקור (החיים) ובין ההעתק שלהם (האובייקט האסטטי). לעומת זאת, המילה 'ייצוג' מצביעה על יחס של תחליף בין המייצג למיוצג. המילים 'עיצוב', 'גילום' ו'תיאור', המצויות אי שם באמצע, מציינות את האופי החושני של פעולת התרגום- במעבר בין העולם ובין יצירת האמנות. הדחף המימטי מגיע לידי פריחה בספרות הריאליסטית, אך הוא הופך לבעייתי בעידן שבו הממשי עצמו הוא סוג של פנטזיה שנויה במחלוקת.
[האנציקלופדיה של הרעיונות, דוד גורביץ' ודן ערב]

המשפט האחרון הוא מעניין. אחד החבר'ה אמר ש'החיים של כולנו הם סיפור אחד גדול ומסובך'. קודם כל, זה משפט נהדר. גם הביטוי 'סיפור אחד גדול' וגם ה'מסובך'. אבל עוד לפני כן, ביקשתי להתעכב קצת על אופני ייצוג ועל תפישת מציאות. סיפורים, אמרתי, מתרחשים כל הזמן סביבינו. בניגוד לתפישה שבה פתחתם, שסיפור הוא טקסט כתוב, הרי שגם פרסומות הן סיפור, בדיחות הן סיפור, כתבות בעיתון הם סיפור, ואפילו הצורה שבה אנחנו תופשים את החיים שלנו היא סיפור [הסיפור, למעשה, משתלט לנו על החיים, אמרתי, והבטחתי להסביר בסדנה הבאה]. אנחנו מספרים לעצמינו את החיים על פי מבנה הסיפור.

הסברתי שניה: סיפור אינו תמונה סטטית, אלא התרחשות. ההתרחשות נובעת מהעובדה שהוא מתקיים בין שני צירי זמן. בסיפורת הישנה היה צריך גם קונפליקט, אבל אנחנו התקדמנו מאז. למרות זאת, אמרתי, אנחנו חיים דרך הקונפליקטים, אז בואו נראה איך זה עובד: בואו ניקח משפט סתמי, שמתאר מציאות סטטית. נניח, 'חנה חכתה לאוטובוס'. זה האקספוזיציה. זה לא שימוש נכון במושג. השימוש הנכון הוא תיאור החיים של חנה עד הרגע שהיא מחכה לאוטובוס. נניח, אם הייתי אומר 'כל יום הייתה חנה מחכה לאוטובוס, עד שיום אחד' אז החצי שלפני הפסיק היה האקספוזיציה, והחצי שאחרי היה הנקודה המובחנת הראשונה. אבל אני אוהב את המילה 'אקספוזיציה', כי היא מתארת נכון את הרגע הקפוא, לפני שהדמויות מתחילות לנוע.
אוקיי, עכשיו נסבך אותו. היא מחכה לאוטובוס. ואז, מה קרה שנוצר קונפליקט? נניח שהיא פספסה אותו. עכשיו היא מתלבטת אם לקחת מונית או לחזור הביתה. נוצר לנו סיבוך.
ההתרה תבוא בצורות שונות. אם היא מחליטה לקחת מונית, נוצרת לנו התרה [1], אם היא מחליטה לחזור, נוצרת לנו התרה [2], ואם רבקה, חברה שלה, עוצרת לה טרמפ, נוצרת לנו התרה [3]. עכשיו, אמרתי להם, בואו נכתוב את הסיפור. אתם חנה, אתם יושבים בפאב על כוס בירה ומספרים לחברה שלכם את הסיפור הזה. מה אתם מספרים?

נוצר סיפור שנשמע בערך ככה: "תשמעי סיפור, פספסתי את האוטובוס האחרון. שעה התלבטתי אם לחזור הביתה או לא. איך שאני חוזרת, עוצרת לי רבקה ואומרת שהיא נוסעת למרכז העיר. איזה מזל." הסיפור הזה מכיל את כל האלמנטים הבסיסים של הסיפור: אקספוזיציה, קונפליקט והתרה. המשפט "איך שאני חוזרת" בא לתאר נקודת מפנה, וגם להעצים את הקונפליקט. כמו כן, יש לנו התרה של 'דאוס אקס מכינֶה'. בקיצור, כך החיים עצמם הפכו להיות סיפור. המציאות קבלה ייצוג טקסטואלי – דרך השפה. חזרתי למה שהם כתבו בהתחלה: התיאור של עצמם בנקודת זמן קונרקטית. אמרתי שסיפור הוא בהכרח קונקרטי, אלא אם כן הוא מייצג משהו שגדול ממנו. סיפור על מוות, נניח, לא צריך להיות קונקרטי. המוות הוא תמיד נוכֵחַ. סיפורים על הקושי האנושי. דברים כמו שכתב קפקא. הם ייצוגים של המציאות רק בעצם הקונפליקט, אבל הקונפליקט כל כך גדול עד שהייצוג נכון גם ללא קונקרטיות.

ואז חזרתי לתהליך הייצוג. בעצם, אמרתי, התפישה שלנו את העולם כסיפור מכונה 'נרטיב'; 'סִיפֵּר'. אנחנו חיים בתוך הסיפור של עצמינו. תחשבו על איך שתיארתם את עצמיכם בהתחלה, אמרתי. למה התחלתם לתאר את עצמיכם החל מכיתה ג', ולא החל מהגן? למה לא תיארתם את חיבתכם לארוחות צהריים קרות, והתעכבתם על חיבתכם למוזיקה? הבחירה של מה לספר ומה לא, בנקודת זמן עדיין-לא מובחנת, מתוך מרחב אינסופי, היא יצירת הנרטיב. גם בזה נעסוק בהמשך, אמרתי, בינתיים אני רוצה לחזור לייצוג.

ברור לנו שיש חץ מהמסמן שמראה על המסומן. כלומר שהמסמן רומז לנו על מה שהוא מסמן. סיפור הוא ייצוג של חיים, כלומר, הוא רומז לנו על החיים עצמם. אבל הקשר הזה הוא דו צדדי. בזמן המודרני, כמו שהסיפור הוא ייצוג של חיים, לפעמים החיים הופכים להיות ייצוג של סיפור. אנחנו מוקפים בסיפורים שאינם שלנו, שלכאורה מספרים לנו את עצמינו. אם בעבר הסיפורים היו על מקומות אחרים, או על גיבורים ואלים, או על העבר הרחוק, המיתוסים הולכים ומספרים לנו איך אנחנו צריכים לחיות. פרסומות אומרות שאנשים כאלה וכאלה עושים דברים איקס. הסיפורים יוצרים מערכת של סמלים, שמהדהדת חזרה אל המציאות ויוצרת מציאות חלופית, שלא מסמנת כלום, במקור.

תרגיל סיום: מה יופיע במודעת פרסומת לשיט נופש? ובכתבה על הנושא? ואיך דיויד פוסטר וולאס ביצע את זה בסוף?

זה מה שבורדיאר מכנה 'סימולקרה'. זה נושא טיפה מורכב, ולא הספקתי לדבר עליו מספיק. בתור דוגמה אפשר להביא את המטריקס, למרות שבורדיאר כעס על ההשוואה: המטריקס אינו ייצוג של ייצוג, אלא כמו 'הדבר עצמו'. אבל גם ללא ייצוג של ייצוג, העובדה היא שאנחנו תופשים את המציאות כייצוג שלה, ולא את המציאות עצמה. מה עושים עם זה? איך מתגברים על הרמאות, ונוגעים בממשות?

ואז הבאתי את הסיפור של ר' נחמן על שני הציירים:
" מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין (ארמון) וקרא לשני אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחוייבים הם לציירו.
וילכו להם שני האנשים. הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאוד. והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל.
וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירה דמלכא. והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באלו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם. ונתיישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריא (מראה) ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חברו.
ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באלו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק שהיה מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הציפורים, המצוירים בחלק הראשון, ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני."

וכאן הסוף מתפצל לשתיים: הגרסה המוכרת מספרת שהמלך שם צרור דינרים אצל הצייר, ואמר לשני שהצרור שלו אצלו במראה. הגרסה של ר' נחמן מספרת: "והוטב הדבר לפני המלך." לפעמים אין לנו ברירה. אנחנו לא יכולים לגעת בממשות עצמה. אנחנו עוסקים כאן בייצוגים, ובייצוגים של ייצוגים. ר' נחמן מספר לנו שהציור, בסופו של דבר, הוא רק ציור. יש כאן מציאות, ייצוג שלה (הצייר הראשון) וייצוג של הייצוג שלה (המראה). ור' נחמן אומר שהייצוג השני, ה'רמאות', למעשה גם הוא ייצוג של המציאות, ולכן זה בסדר. 'והוטב הדבר בעיני המלך'.

הדגמנו את הסיפור: בררנו את הייצוגים, והסברתי – בעקבות ר' נחמן – שהמראה מייצגת את הדינמיות, ולכן היא מייצגת נכון את המציאות. היא מכילה גם מרחב דינמי, ולא רק תמונה קפואה.

———————-

אח"כ שלחתי:

קישורים והערות לכמה מושגים שהתייחסתי אליהם, להרחבה, למי שמעוניין:
א.  מאיפה לנו לדעת שיש מציאות. ובכן, זוהי הבעיה האפיסטמולוגית. אין תשובה ממשית, למקרה שתהית. אני אסתפק בעובדה שיש לי תפיסת מציאות, אין לי צורך שמציאות עצמה בשביל לכתוב.
ב. ייצוג של משהו שמייצג את עצמו: המונח הוא סימולקרה. הנה סיכום אורך וקצת משמים בנושא. אם אתם כבר קוראים אותו, לכו למקום שבו הוא מדבר על דיסנילנד.
ג. הנה קטע מתוך 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם'. ועוד אחד. הנה ביקורת כללית על הספר. ועוד אחת.
ה. מאמר ארוך, אבל יפה, של אסף ענברי, על ספרות עברית. אם זה מציק למישהו, אפשר לשאול אותי בשבוע הבא למה זה קשור.
ושיעורי בית:
קחו סיפור קצר, כל סיפור, פרקו אותו לרכיבים: איפה הפתיחה? איפה הקונפליקט? איפה ההתרה?
כתבו את הסיפור מחדש כשאתם מספרים רק את העובדות, ליתר דיוק, רק את ההתרחשות. מה קורה? מה קרה?
כעת לכו הפוך: קחו סיפור קצר שאתם מכירים רק את העובדות. אפשר סיפור תנכ"י (התנך מאוד מקמץ בפרשנות, אז זה נוח), ואפשר אחרים, ספרו לנו את הפרשנות שלכם לסיפור.
התרגיל ישמש אותנו גם לסדנה הבאה, שתעסוק (ספויילר) במשמעות.