העניין בסודה הוא שהחיבה אליה באה בפתאום. חצילים, למשל, זה תהליך, וכך גם מיץ אשכוליות, וקפה ובירה, אבל סודה – כך סתם אדם מתעורר בבוקר אחד בגיל עשרים ושבע ומגלה לתדהמתו שהסודה טעימה לו. עד עכשיו מעולם לא הבין מי שותה את זה ולמה, ופתאום – הארה! ראו זה פלא! הסודה נראית לו כנקטר האלים.
והסיבה היא שבעוד כל אותם מאכלים של מבוגרים צריך אדם להרגיל עצמו להרגיש ולהתרגל אל הטעם, ולכן הוא מנסה לשתות קפה ונכשל, ומנסה שוב וטועם משהו מטעם גן עדן, וכך הלאה – כלומר, הכל תהליך של ללמוד לאהוב משהו – הרי שסודה באה בדיוק מהצד ההפוך. מהצד של הנמאס.
הצד של הנמאס מגיע בפתאום בדיוק מאותה סיבה שבשלה אהבה מגיעה בשלבים אבל פרידה היא בבת אחת. זה הרגע שבו הקולה והמיצים מתוקים מדי והטעם שלהם צועק מדי. שותה קולה, צועקת עליך. והכל מתוק מדי ומוגזם באופן כללי, וביום אחד אדם קם בבוקר ואומר לעצמו – די, אין לי כח שיצעקו עלי יותר, והולך לשתות סודה. שהיא פשוטה ויציבה כמו מים, אבל עם טוויסט.
וזו גם הסיבה שסודה עובדת כל כך טוב עם אספרסו, כי האספרסו נותן לך בעיטה ואומר 'החיים מרירים ואמיתיים מאד ולך תעשה משהו עם עצמך', ואז שותים סודה והסודה אומרת לאספרסו – 'בסדר, בסדר, לא צריך לצעוק', וזו זו היא התחושה הבסיסית של החיים המבוגרים.
הכריכה האחורית 