אני חושב לעשות דבר מה | הרהורים לסוכות

א.
קשה, קשה הגוף הזה. קשָׁה הממשות.

הרבה יותר פשוט לדבר. לחשוב. לכתוב. מה פשוט יותר מאשר לשבת בבית המדרש, להתעסק בטקסטים. למצוא איך הם מתווכים בינינו ובין המציאות. אפילו לכתוב בפייסבוק, לעורר מחאות: מחאה על מחיר הקוטג', ובה יהיה דף שאנשים יעשו לו לייק. והרי להוביל אנשים החוצה, ולעורר אותם לעשיה, ובלי להתראיין ובלי התקשורת, הדבר קשה פי כמה. כי המציאות קיימת וממשית, וקשה היא התנועה בעולם.

ב.
סוכה עוד אפשר לבנות, שהרי יש לה קיום במציאות. היא מבנה, צילתה מרובה מחמתה, ופטיש ומסמרים וצעקות 'אי', והגדרות וארבע אמות שבהם אדם מוצא את עצמו במקום. שאף שאינו מקום באמת, בכל זאת יש בו משהו, ואפשר להניח בו כורסאות ושטיח ולקשט אותו בדברים.

אבל לנענע ארבע מינים. לחבוט ערבות.

זה כמו הרגע ההוא בימים נוראים שבהם פורסים מגבת על הרצפה וכורעים ומשתחווים, ופתאום התפילה המילולית, ההתרכזות הנפשית, הריחוף ברוחניות – אפילו הרעב והצמא והכיסופים – הופכים להיות עינייניים. פתאום צריך להזיז את הסטנדר ולפנות מקום ולהניח ולכרוע ולהשתחוות ובכלל, למצוא את עצמך עושה משהו בעולם. עושה ממש.

וכמה מבוכה יש ברגע זה שבו אתה כורע ומשתחווה ומשתדל שלא להביט ימין ושמאל ולא לקום לפני כולם ולא אחרי כולם, ואולי להפך, לקום לפני כולם ולהראות כאילו לא היית בכלל חלק מהסיפור הזה, מעבודת האלילים הזו. כי לאל שיש לו ייצוג, גם הגשת המנחה נראית הגיונית. אבל אנחנו, והקב"ה, שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף. לפעמים חושבים שגם אנחנו בצלמו כדמותו.

כלומר, שאין לנו גוף ואין לנו דמות הגוף.

ג.
ואולי לחדד יותר: הגוף ידוע. שהוא רעב וצמא, שהוא עייף ומותש, שהוא מתרגש. וגם הרוח ידועה, במידת מה, ורק החיבור ביניהם, להמיר את הרוחני אל הממשות, אל העולם הזה, שהוא באמת ויש בו גוף והגוף נצרך ובאה בנו הנפש הבהמית, ואיך שהיא מבקשת את האוכל במוצאי יום הכיפורים כשם שהנפש האלוקית מבקשת אל האל בעיצומו של יום.

דתיים אינם יודעים לרקוד, כך אומרים. הגוף שלנו נבוך מהתנועה הלא מסודרת. הבו לנו מעגל הורה, צעדי דובים. הבו לנו צעד קדימה וצעד אחורה. אל תשחררו אותנו מכל המגבלות ותגידו – כן, כך, קחו מוזיקה ותתפרעו. כי הדת, הלא, מסדרת ומבדילה בין האור ובין החושך, ויש מותר ויש אסור, ופתאום, כך, לפרוץ כל הגבולות, להמיר את הרוח ואת המנגינה ואת הניגון אל התנועה בעולם,
מה עושים עם כל המרחב הזה.

ד.
נראה לי עוד, שהמבוכה הזאת מתקיימת רק בתפר. החרדים שעושים את מנהג המלקות ומלקים איש את רעהו בערב יום הכיפורים הם עניין אחד, ובהם אין מבוכה כלל. והחברים הרבים שלי שלא ישנים בסוכה ואת ארבעת המינים נוטלים בחדר, בהיחבא, גם בהם אין מבוכה. ובחילונים לא דיברנו כלל. אבל בתפר, במקום שהוא כמו הסוכה, שאינו קיץ ואינו חורף, שהוא ארעי וקבע –

ובכן, שם. ברגע הבלבול הזה, שם המבוכה. במקום שבו אדם נמצא בפנים ובחוץ, שהוא תופש את עצמו בפנים, אבל מתבונן על עצמו מבחוץ, בעיניים 'חילוניות', שהם מחוץ למשחק, זו עיצומה של הנקודה. כלומר, שאני רואה עצמי חובט ערבות כמנהג הנביאים, ואומר – מה אתה עושה, בעצם. ודברים דומים קרו לי כשהייתי בשדה התעופה ובהוסטלים בחוצה לארץ, והנחתי תפילין, והייתי מוזר לעולם וזר לעצמי, כי מה קורה כאן בעצם.

אני נזכר בדברי הרמח"ל בפתיחת מסילת ישרים:

"למה הדבר דומה, לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו".

וחושב: אולי השמחה והמבוכה שזורים זה בזה, והבלבול הוא המבוך, והמבוך הוא חוסר הידיעה, והמבט מבחוץ והמבט מבפנים, ואיך הכל שזור זה בזה.

ה.
כבר הרבה זמן שאני חושב שדווקא בכאן טמון העניין; שהגענו להיות בפנים ובחוץ, ואיך מביאים את הפנים והחוץ הזה האחד לתוך השני. איך מכניסים את האל לעולם החילוני, איך מושכים הלאה את המסורת, ואיך מכניסים את המודרניות אל העולם הדתי שקפא, כך. ובפרט שאנחנו מביטים בעצמינו מבחוץ. הרב שג"ר קרא לזה אירוניה, ודב סדן קרא לזה 'כפל הפנים' ואין כאן המקום להרחיב. אני מבקש להצביע על משהו קצת אחר: העשיה עצמה.

הגוף שמשתתף כאן כחלק מכל הסיפור, והאכילה והשתיה שנכנסות לתוך הסוכה, וארבעת המינים שנעים לכל הכיוונים.

פעם ניסיתי להסביר למישהי, חילוניה, שהלכה לפני בשביל ישראל, איך אדם יכול להיות גם בפנים וגם בחוץ. איזו תנועה זו בנפש. כי תחליט, או שאתה בפנים, או שאתה בחוץ. ובנסיון להסביר לה, פתאום חשבתי על איזה מאמר שקראתי, על שתי בחורות מהחוג לסוציולוגיה שהולכות למסיבה. והן לא חובבות מסיבות, נמצא שהכל מתרחש סביבם כאילו מהצד, כמו הן פרח קיר.

וחשבתי בקול: אבל מה היה קורה אם הן היו שותות ורוקדות, אותן שתי בחורות? איפה הן היו, בפנים או בחוץ? גם לו הן היו מתבוננות על עצמן מבחוץ, עדיין היה בהן איזו תנועה הפוכה, תנועה שהולכת פנימה. כלומר שבשביל להיות בפנים צריך להיות אקטיבי, לעשות משהו באמת. לא מספיק להצהיר שאתה דתי, תעשה מעשה דתי. ולכן האמונה אינה העיקר, אלא המעשה.

ו.
מעשה שבא חסיד לרבו ואמר לו: "הרב, אני חושב שאני לא מאמין באלוהים".
אמר לו הרבֶּה: "אתה שומר שבת?"
אמר החסיד במבוכה: "כן, אבל אני לא–"
אמר הרבֶּה: "וצ'ולנעט בשבת, אתה אוכל?"
אמר החסיד: "כן, אבל אמונה באלוהים -"
אמר הרבה: "נו, שוין. יש אלוהים, אין אלוהים, העיקר שאתה יהודי טוב".

לומר שבשביל להיות חלק מהמסיבה אתה חייב לעשות מעשה ממש; לא די להאמין או לא להאמין באלוהים, ואפילו אין די בהמנעות ממאכלים לא-כשרים. צריך לאכול גפילטע פיש וצ'ולנעט וכל מאכל מסורתי אחר. להקים סוכה. לאכול מצה. לחבוט ערבות. להתפלל וללמוד תורה. לעשות משהו, ממשי, במציאות.
וזהו, דומני, היידישקייט לאמיתו.

ז.

זה גם עניין של השלכה. של ללכת אחריו במדבר בארץ לא זרועה. שהסוכה היא צל האמונה, צילא דמהימנותא, ובאמת היא מנכיחה את הביטחון. ומה ערך לכל הביטחון אם אין עושים שום דבר, ואין מסכנים דברים בגללו ואין משנים דברים משלו. וריה"ל אמר: "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים", כי המעשה הוא העיקר, וכן הלאה.

וכתבתי פעם:

דָּרַשׁ אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן בִּפְנֵי חֲסִידָיו וְאָמַר:
"אֵין מֶלֶךְ בְּלִי עַם, בְּלֹא עוֹמְמוּת". וְהַחֲסִידִים
לֹא הָיוּ צְרִיכִים שֶׁיּוֹסִיף לָהֶם עַל זֶה דָּבָר. גַּם
לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לָהֶם לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם,
אוֹ מַהִי עוֹמְמוּת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם דְּבָרִים אֲחֵרִים.
יָשְׁבוּ יַחַד וְשָׁתוּ מַשְׁקֶה וְיֵין שָׂרָף וְנִהְיוּ שִׁכּוֹרִים,
עַל כֵּן הָיָה שָׂמֵחַ לָהֶם מְאֹד וְדִבּוּק חֲבֵרִים.

ח.
ועל אף השמחה של 'זמן שמחתנו', קשה היא התנועה בעולם. קשה, אבל הכרחית. וגם סוכות הוא חג של תנועה ושל נוודות, כי פועל הכרחי של התנועה הוא ההיות במקום שאינו כאן ואינו שם. והנה, שניה לפני החורף, ההתכנסות, האח המבוערת, אנחנו אוספים את עצמינו. מתגוררים בדירות ארעי, נושמים את תחילתה של הרוח ונפתחים לפני הסוף.

זה מרגיש לי כמו השלכה גמורה של האמון על מישהו אחר, כמו להשען אחורה לתוך הזרועות, כמו ללכת במדבר בארץ לא זרועה. לצאת מהבית, לפתוח את הדלת לאורחים, להאמין שהבחוץ לא נורא כל כך. לאמור שסוכות זה שלב אחד אחרי תחילתה של האהבה. סוכות זה הבטחון: ההבטחה שאחרי כל החורף וההתכנסות והסער שאולי יבוא, סוף כל סוף נצא ממצרים ויהיה אביב ותהיה גאולה.

עיצמו את עיניכם לרווחה.
חג שמח!

ועוד פוסט שכתבתי על סוכות

ריקוד_חסידי

מודעות פרסומת

לצאת, בשביל שיהיה איך לשוב | הרהורים לסוכות

1. לפעמים אדם מוצא את עצמו דורך במקום הלא הנכון. הוא נולד במקום הנכון, והיה לו טוב. הוא גדל במקום הנכון, ועדיין היה לו טוב. הוא לא סבל בשום שלב. לא נותרו בו טראומות, אבל אז הוא מגיע לשלב שבו הוא מבין שהוא במקום הלא נכון. אבל לגמרי. שכל החיים שלו עד עכשיו היו טעיה אינסופית במבוך. שפתאום הוא בן ארבעים, מכריס ומקריח, נשוי ומצליח, והדימוי שלו הוא בכלל לא מי שהוא צריך להיות, ורק עכשיו הוא מבין איך כולנו תקועים בתוך הגבולות של עצמינו. בחברה בה אנחנו חיים. בתדמית שאנחנו יוצרים לעצמינו.

2. והוא מבין שהוא כלוא, אבל אין לו מושג אם הוא רוצה לצאת לחופשי. כי לפעמים, מה לעשות, טוב לנו עם האשה שבחרנו לעצמינו. עם המשפחה שגידלנו. עם העולם כפי שהוא. והוא היה רוצה שהעולם כפי שהוא ימשיך להיות כך, רק עם מרחבים מעבר לאופק. יותר נכון: רק עם אופק.

3. שזו שאיפה שמקיפה הרבה אנשים, בהרבה תחומים: ליצור מרחב שהוא דינמי, שהוא אחר. מרחב שהוא לא מתוחם בגבולות. אנשים רוצים שהמרחב החינוכי יהיה יותר דינמי. שהדת תהיה יותר דינמית. שהכל יהיה יותר רך.

4. אין דבר כזה. גבולות הם יציבים. הם אמנם יכולים להיות ממוקמים בהרבה מקומות, אבל הם חייבים להיות ´גבול´. או קיר. בין אם מדובר במרחב חברתי, כמו ´החברה הדתית´, ובין אם מדובר במרחב פיזי, גיאוגרפי, כמו בית. בית ללא קירות הוא אינו מבנה. לכן, כשאני אומר מרחב דינמי, אני בעצם הולך למרחב אחר, עם גבולות רחבים הרבה יותר, אבל הם עדיין קיימים.

5. אבל סוכה חייבת להיות דירת עראי. אוקסימורון ידוע. אם דירה, איך עראי. אם ארעי, איך דירה. כמו לבקש מבית להיות בשבילך ´הבית´ למשך שבוע, ואז ללכת למקום אחר.

6. והנה המרחב הדינמי: הזמן. הוא עראי. כלומר, במובנים מסוימים אתה חייב שכל הסיפור יהיה זמני. אתה חייב להתייחס למשהו כנקודת יציבות. הבעיה עם מרחבים היא הקביעות שלהם. גם כאשר הגבולות דינמיים, אני עדיין מתייחס למרחב באופן קבוע. אני נע בתוכו, אני מתכתב איתו אני מנכיח אותו. באיזושהי דרך, אפשר להגיד, הוא תמיד שם.

7. הדברים שאתה הכי לא מתייחס אליהם (אבל בהפגנתיות, וברקיעת רגל והפנית עורף), הם הדברים שהכי נוכחים בחיים שלך.

8. כמו אקסית: אחרי שאתה נפרד, אתה מבין עד כמה הייתם ביחד.

9. וגם הסוכה מנכיחה את העובדה שתמיד היה בית. שפתאום אין. שיש איזו נדידה. העונות מתחלפות, הגשמים מגיעים. הסוכה היא הרגע של הדינמיות: בין אור לחושך, בין שתי עונות. בין שנים שונות. אפילו ממוות לחיים. הולכים, כי הולכים. ורגע לפני ששוקעים לתוך השגרה הקפואה של החורף, רגע אחרון של דינמיות. מעין הכנה להנחתה לקראת חג הפסח. שנדע, לפני שאנחנו שוקעים בשינת החורף, שאפשר לצאת ממנה.

10. הרגע שבו אתה יוצא מחוץ לסוכה: אין רגע כזה. אתה הוא הסוכה. לכן הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, כי הם ממילא בדרכים. והגמרא אומרת: ´תשבו בסוכות´ – ´תשבו כעין תדורו´. כלומר, תשבו בסוכות כמו שאתם בבית, כדי להנכיח את חסרונו של הבית. שהרי לעשות פיקניק בחוץ אנחנו ממילא עושים מדי פעם בפעם. בטח בקיץ. אבל פחות מכך ישנים, ופחות מכך רובצים על הכורסא וקוראים ספר, אבל בחוץ.

11. וזה הפתרון של איש העסקים: להיות אחרת לזמן מה. ללכת לטייל. לקחת שנה הפסקה וללמוד לפסל בפימו. אבל זמנית. רק בשביל להנכיח שהוא כבר לא דורך במקום: שהוא יצא מהבית, וחזר אל הבית. שני המקומות נותרו יציבים. הזמן, הוא מה שהיה דינמי כאן. וגם אותו אנחנו מנכיחים. סיפור אחר.

12. והסוכה, אם כן מנכיחה את הדינמיות. את ההליכה במדבר. לא את ארץ ישראל, לא את מצרים: את עצם ההליכה. את העובדה שאנחנו עם של נוודים. גם במרחבים אחרים. גם במקומות אחרים: תמיד להתחדש, אבל תמיד לחזור לאותה נקודה.

13. [אנשים שיודעים אומרים: ככה גם אהבה].

ברנרד פיקרט: יהודים הולנדים פורטוגזים ספרדים במאה ה-18 יושבים בסוכה.
(רשיון חופשי, נלקח מויקיפדיה)