נסיעה של גלות | לשביעי של פסח

שבריר של זכרון: נוהג ברכב. השעה כבר מאוחרת. שלשה טרמפיסטים חרדים מצטופפים במושב האחורי, חוששים להביט לפנים. חג הגאולה, י"ט כסלו, היה לא מזמן, ובחלל הרכב נושב קולו של חמי רודנר, שאומר שגאולה היא אישה. "גאולה," הוא שר," הו, גאולה. חבקי אותי עכשיו אהובה. נשים הן מילים, הן מים חיים, אוהו, גאולה." החרדים שולחים זה אל זה מבטים תוהים: קודם כל, חיבוק ואהובה הם טאבו, הן מילים אינטימיות, שנאמרות, אם בכלל, רק בתוככי הבית ובחשאי. 'הגוף שלה' זה צמד מילים שאינו קיים. ופתאום השחרור הזה, כמו רוח אביב מנשבת בעיצומו של החורף, כמו קצוותיה של חצאית מתנפנפת. הם מסיטים את מבטיהם, נפחדים זה אל זה. אני? אני נוסע הלאה,מדמה לשמוע כמיהה עמוקה בקול הזה, ואולי הקול של חמי תמיד אומר כמיהה.

לפעמים, כשאני שומע את השיר הזה, אני שואל את עצמי למה חמי רודנר החליט שזו גאולה: אדם מחבק את אהובתו. למה גאולה דווקא. גאולה, אני יודע, היא שחרור, היא הצלה. גואל קרקעות משחרר את הקרקעות ומחזיר אותן לבעליהם הראשונים. אחר זמן הפכה המילה 'גאולה' להיות אותה תפיסה לא ממומשת של ציפיה, של המתנה למשהו שיבוא ויגאל אותנו מכל– מכל מה שסביבנו. המשיח יבוא, הוא יפרק את כולם, יתן להם מכות, יוריד אותם על הברכיים, יתן לנו ארץ מהפרת ועד לחידקל ויביא לנו וופלים עם שוקולד. כמובן, אני עושה עוול לכל הסיפור: הגאולה אינה כה פשוטה, לא בכל תפישה דתית, בטח לא ביהדות, שאין בה שום דבר שהוא פשוט לגמרי. מי יבוא, איך יבוא, מה הוא יעשה, האם סדרי עולם ישתנו או לא ישתנו – כל אלה שאלות טובות למדי, אין עליהן תשובה אחידה וכל הבלאגן סביבן רק עושה אותן מעורפלות יותר. מי אמר שנדע כשיבוא המשיח? מי אמר שאנחנו עדיין לא בגאולה? מה קורה כאן? שאלות מעורפלות עושות דברים מעורפלים בעקבותיהן. אבל הן נותנות מרחב תמרון, וגם זה משהו. ערפילים. חוסר ידיעה. אני מתבונן קדימה על הכביש, ונורות הרכב מנחות אותי: סע ישר. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, אבל גם לא משאיר הרבה מקום לדמיון. מזל שיש את שולי הכביש.

סיגריה מציתה את עצמה אל תוך הלילה.

ובסופו של פסח, מספרות האגדות, בשעות האחרונות של היום האחרון, נוהגים החסידים לעשות סעודת משיח. השורשים למנהג הזה מקורם בבעש"ט, שעשה סעודה מיוחדת כיון ש'זה היום בו נתגלה אורו של משיח'. קרקרים אי אפשר, אבל גם מצות והערינג הולכות לא רע. יושבים. מתנדנדים מצד לצד. מספרים סיפורים. מחכים, אם אפשר, שחג הגאולה ההיא יהיה גם חג הגאולה הבאה. אולי זו לא אפשרות גרועה כל כך: נאחד חגים. והלא כבר נאמר במקורותינו "וְלֹא-יֹאמְרוּ עוֹד חַי-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם-חַי-יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת-זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה, וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם, וְיָשְׁבוּ עַל-אַדְמָתָם". פסח הופך מחג הגאולה הקודמת לחג הגאולה הבאה, ועוד לא דיברנו על היחס בין חג הפסח לחג המצות, על גלות מול גאולה, על כלום.

"תגידו דבר תורה," אני מציע לחרדים. מנמיך את הווליום. שניים משיבים בשלילה. אחד מתחיל לדבר על המשיח; חב"דניק. הוא שוחה בסבך של דימויים, אנלוגיות וסמלים; שלש עשרה זה 'אחד' ו'אהבה', ספירת כתר, ספירת יסוד. הכל מייצג משהו. הרבי אמר שתי מילים, הן מייצגות ככה וככה. גם הדתיים-לאומיים ככה: ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה? משיח. עם ישראל התקבץ לארצו? גאולה. אולי כן, אולי לא. אני לא יודע. העמימות הזאת הביאה אותנו לדבר בסמלים.

אולי צריך לפרט, לספר על פיאז'ה: איך היה בוחן בבתי ספר וקלט שהחיים מלמדים מטעויות יותר מאשר הם מלמדים באמצעות הדברים הנכונים. איך הלך לבדוק מדוע ילדים טועים. איך הבין שהמילים נוצרות כאשר הממשות נעלמת. הילד לא צריך לכנות את אימו בשם כאשר היא שם, אבל ברגע שהיא הולכת הוא חש בהעדר ומכנה אותו בשם. הנה, הלך לנו אלוהים, לא חשנו יותר בחסרונו, ומיד פיתחנו לעצמינו מערכת סימבולית מושלמת כל כך: הכל מייצג, מספרים, מילים, כיוונים, מעשים. להכל יש משמעות סימבולית. כל דבר הוא גם מסמן וגם מסומן. מערכת סימבולית, טוטלית, קוהרנטית לעצמה; אין לאן לברוח ממנה.
דיברתם פעם עם הרמורניק? זה מאוד דומה. מערכת גאולית, סימבולית עד אימה, שמתבססת על דימויים, על סמנטיקה ועל סמלים קבליים בשביל להיות נכונה-לכל. ואני אומר: אולי זה מה שקרה. אולי בגלל שאין לנו אלוהים מוחש, שהוא כבר לא מניק אותנו, מצאנו לעצמינו מערכת קבלית סימלית מושלמת שמחפה על חסרונו. העולם בתהליך תיקון. הנפילות הן חלק מהעליה. הנסיגות מוכרחות בשביל ההתקדמות. להכל יש מובן, הכל מסמל משהו בספירות העליונות. הנה, אנחנו לא מרגישים אלוהים, אז אנחנו אומרים אותו בסמלים במקום זה.

ואני מרגיש שהבעיה העיקרית בדבר הזה, הנפגעת העיקרית מהעולם הגאולי-משיחי-סימבולי היא המשמעות. הלא דברים נמדדים במשמעות שאנחנו מייחסים להם, וברגע שאני מעניק להכל משמעות, אני מעקר את המשמעות מתכנה; אם כל דבר הוא חשוב, שום דבר אינו חשוב. פתאום נמלאים אתרים באינטרנט בשלל גימטריות משונות, ומאז כבר אין משמעות לגימטריות. אם יש לנו מערכת סמלים שמעניקה משמעות לכל מילה, לכל אות, לכל מספר, לכל תאריך, לכל מעשה, אולי כבר אין משמעות לשום תאריך, מילה או מעשה. בבית הכנסת שליד הבית שלי יש גביר שלא נותן שיהיה יום בו יאמרו תחנון. בכל יום יש יארצייט לאדמו"ר אחר: הימים המיוחדים, בהם לא אומרים תחנון, כבר איבדו מתקפם.

רציתי לדבר על המשיח הקיים, הממשי, זה שחמורו מטיל גללים. על הגאולה האמיתית, שתהיה אביר על חמור לבן שבא לגאול את העלמה במצוקה, קרי, אנחנו. דוויים כל כך, סחופים כל כך. עוד מעט נלך, נאכל חמץ, נעלה את כלי הפסח לבוידעם ונוריד את הכלים היומיומיים. בינתיים אנחנו משתמשים בכלים המיוחדים שיש לנו, לפסח: מנסים לקלוט את שארית האורות של המכונית, למצוא בעצמינו את הדרך. אבל הוא דיבר בשפה אחרת, ואני שתקתי, וגם כך הייתי עייף מאוד והדרך הייתה חשוכה מאוד.

בסוף הורדתי אותם בטלז-סטון. אחד איחל לי גוט יומטב. היה יכול להיות נחמד אילו מיד אחר כך שלום חנוך היה מתחיל לשיר 'משיח לא בא', אבל זו הייתה תיקיה של 'איפה הילד' והשיר הבא היה 'הביאו את הסתיו'. אולי החיים לא כל כך סימבוליים כמו שאנחנו חושבים. אולי לכן חמי רודנר אומר בשיר:

"אהבה בינינו תתעצם
ותהפוך להיות שתיקה גדולה
כמו מעיין לפלג אלי נחל
בואך נהר לתוך הים שלה
הגוף שלה

יקח מה שיקח
יתן מה שיתן"

שתיקה גדולה, היא זו שצריכה לבוא.

חג שמח!