[א] השהיית הספק ואמונה במיתוסים

הדברים הבאים נכתבו בשביל דף הפייסבוק של תלמידי מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, לבקשת אריאל – מנהל הדף. גם אם כבר קראתם את זה שם, הוספתי כאן כמה דברים בתחתית הפוסט ואתם מוזמנים לקרוא ולהגיב.

————————

אחד הדברים המדהימים בסיפורים היא העובדה שאנחנו מאמינים להם.

כשאני כותב 'מאמינים' אני לא מתכוון לאמונה בקיומם ההיסטורי, או בכך שכל העובדות שלהם מדויקות. אני מתכוון לזה שאנחנו מאמינים לגבולות הסיפור ולנקודות שמניח הסופר כנקודות מוצא של הסיפור. קולרידג' כינה את זה 'השהיית הספק': אני מוכן לקבל את זה שבעולם של טולקין יש מפלצות, או את קיומן של חיות מדברות ב'רוח בערבי הנחל'. באותה מידה אני מוכן לקבל את זה שאני לא יודע את כל הפרטים בסיפורי בלשים, ולא שואל שאלות כמו 'מאיפה הוא יודע' ו'האם זה היה באמת'.

זה הופך למדהים אפילו יותר אם משווים את זה, לדוגמה, לצורה שבה אנחנו קוראים – או אמורים לקרוא – טקסטים אחרים. למשל, כשאנחנו לוקחים לידיים ספר עיון אנחנו שואלים כל הזמן את עצמנו 'מאיפה הוא יודע?', 'על מה הוא מתבסס כשהוא טוען טענות על העולם?'. גם הציפייה שלנו מהטקסט היא שהוא יהיה בנוי בצורה קוהרנטית, או שהטיעונים יהיו מבוססים. כשאנחנו קוראים דף הוראות אנחנו מצפים שהוא יהיה ברור ולא יאפשר כמה פרשנויות שונות להוראות. סיפורים, לעומת זאת, הם כמו הילד שאהוב על המורה: מותר לו כמעט הכל. מותר לסיפור להיות לא קוהרנטי, להכיל כמה פרשנויות, אפילו להתפרע באמצע השיעור ולהכיל אלמנטיים לא הגיוניים. ואנחנו מוכנים לקבל את זה ו'להאמין' לסיפור.

דת מבוססת על סיפורים. לפחות הדתות שאני מכיר. היהדות, למשל, מבוססת על מיתוס בריאת העולם על-ידי שפה, ועל המיתוס של ההליכה לארץ כנען, על המיתוס של יציאת מצרים ועל המיתוס של מעמד הר סיני. כל הסיפורים האלה חופפים ויוצרים מיתולוגיה יהודית (או היסטוריה יהודית – אני מניח שזה קשור לנקודת המבט). הם לא מוגדרים כסיפורים אלא כ'מיתוסים' מהסיבה הפשוטה שהם מכוננים את חייה של הקהילה המאמינה בהם, ונקראים על ידי המאמינים שלהם לא כטקסט סיפורי, אלא כאמת היסטורית.

נטייתם המשונה של אנשים שבטוחים שהם יודעים את האמת על אלוהים היא לרוץ ולספר אותה לכולם. אפשר להתקל בהם בקבוצות דיון, בכנסים יעודיים, בסמינריונים, באמצע המדרחוב כשהם מושכים בשרוול שלך ואפילו בספרים כאלה ואחרים. לכן, כנראה שלא יכולתי לפספס את אחד הטיעונים שחוזרים ונשנים על ידי חוזרים בשאלה ואתיאיסטים אחרים: "הכל הבניה חברתית". או, בניסוחה החינני של אישה אחת שצעקה עליי בגלידריה בתל אביב: "לא, אין לנו תעודת כשרות, אתם הדתיים לא מבינים שהכל משחקי כח?" במילים אחרות, הטענה היא שאלוהים לא היה קיים מעולם, שהדת היא המצאה אנושית, שהטקסים הם בסך-הכל הבניה חברתית אינה אלא משחקי כח.

אני רוצה להניח לצורך העניין כי הטענה הזאת נכונה (למרות שאפשר לערער עליה), ולהציע על בסיסה צורת קריאה אחרת למיתוסים, לדת ולאלוהים באופן כללי; אם יותר לי להרהר בקול, אולי לא סתם מבוססות הדתות על סיפורים. השאלה אינה האמת ההיסטורית, או קיומו של אלוהים האונטולוגי, אלא מה הסיפורים האלה אומרים לנו כסיפורים, ומה מושג ה'אלוהים' מאפשר לנו בקיומו בתרבות שלנו. לדוגמה, הצורה שבה אלוהים והדת מעניקים משמעות לחיים בכללותם ולאירועים גדולים וקטנים שבתוכם. ובניסוח אחר (של שאלה אחרת): השאלה היא לא אם יש אלוהים, ואפילו לא מי המציא את אלוהים, אלא איך הוא מתפקד בתודעה שלנו.

אפשר, כמובן, לטעון שאני מעקר את המימד המיתי מהסיפורים ברגע שאני מציב אותם ככאלה ש'אינם אמת', ובכך גם הריטואלים המבוססים על הטקסים הולכים ומאבדים את משמעותם עד כדי תחושה של 'מה אני עושה כאן, מנענע ערימת צמחים ביד לכל עבר'. אני מסכים, ומצרף להשלכות גם את העלמותו של אלוהים כללי ומטאפיזי, המבוסס על אותם מיתוסים. יחד עם הסכמתי לטענות האלה, אני רוצה להצביע על שתי נקודות מרכזיות:

האחת היא שכאשר אני קורא סיפור אני מאמין בו. במגבלות הז'אנר, כמובן, אבל האמונה נותרת על כנה. קבלתו של הסיפור ושל המשמעותיות הגלומות בו מהווה איזושהי בחירה, אבל הבחירה הזאת עובדת היטב בקריאת סיפורים; ההחלטה והיכולת שלנו לוותר על הצורך באמת מוצקה, לאפשר לנרטיב הסיפורי לתת את האמת שלו ולקבל אותה. זה עובד היטב בסיפורים, ואני חושב שזה יכול לעבוד היטב גם בדת. בתרחיש כזה עדיין ניתן לקיים את הריטואלים – ללא משמעותם – מכוחה של אותה בחירה.

השניה היא אלוהים. השאלה שנזרקת מיד לחלל האויר היא 'איזה מן אלוהים אתה יוצר כאן'. אלוהים שהוא בסך הכל מושג מחשבתי, הבניה חברתית, הוא אלוהים ללא סמכות וללא קיבוע, שבעצם לא היה קיים אלמלא היינו מחליטים שאנחנו מאמינים בו (כדברי בעל התניא לחסידיו: 'אין מלך ללא עם', ואין כאן המקום). ובכן, אם אלוהים תלוי בהאמנה שלי, למה שאקבל את סמכותו?

אתם מוזמנים לבחון את הצורה שבה אתם מתייחסים לילדים קטנים. כאשר לילד קטן יש חבר דמיוני, האם אתם מהאלה שבאים ואומרים לו 'משה זוכמיר לא קיים בכלל', או מאלה שמטפחים את קיומו של החבר? כך או כך, אותו משה זוכמיר אולי לא קיים בתור דמיוני, אבל הוא קיים מאוד בתור חבר, וגם מתפקד בהתאם; מפיג את הבדידות, למשל. הדברים ה'דמיוניים' האלה נוצרים בדיוק כמו כל מושג ממשי: באמצעות שפה.

אז בשביל שיהיה אלוהים גם לספקנים, וגם לאתיאיסטים, אפשר ליצור את המושג. לדבר עליו, לדבר איתו, לשתוק אודותיו. אחד מתרגילי הכתיבה האהובים עלי הוא לכתוב שם של דמות אמיתית בראש הדף, ולכתוב מכתב הפונה אליה בגוף שני. הכתיבה בגוף שני מנכיחה את הדמות ההיא, והופכת אותה לקיימת יותר. גם הדיבור עם אלוהים – התפילה, אם תרצו – יוצר את הדמות של אלוהים. הוא יוצר, אולי, אלוהים מאוד אישי ומאוד פרטי, אבל גם מאוד קיים.

אחרי ככלות הכל, אם העולם שלנו מעוצב וקיים באמצעות השפה, ואם סיפורים עובדים ומתפקדים באמצעות השפה, אין שום סיבה שזה לא יעבוד גם עם האל.

——–

ובכן. כשישבתי וחשבתי על מה אני רוצה לכתוב, הגעתי למסקנה שהייתי רוצה להציג בצורה כזו או אחרת אפשרות לקיום כיהודי דתי בעידן פוסטמודרני. משהו שיישב בין המצפון, התחושה האישית, הרצון להאמין וחוסר היכולת להאמין. נכון, הפייסבוק אינו פלטפורמה נוחה במיוחד להצגה הזאת, אבל הבלוג הזה דווקא כן. אז אני פותח כאן בנסיון להעלות כמה עקרונות על הכתב. אולי חשוב להדגיש שאין כאן יומרה אקדמית או נסיון להציג 'אמת' כלשהי, ובוודאי שאין כאן ניסיון להצגת צורת אמונה 'נכונה יותר' מול היהדות המסורתית. אפילו להפך, הייתי אומר. גם לשיטתיות או לקוהרנטיות אני לא מתיימר. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שכרגע, בעת פרסום הפוסט הזה (והבאים אחריו), צורת החשיבה הזאת עובדת לי.

בפוסטים הבאים בנושא (כרגע יש עוד ארבעה) אגע בצורת ההתייחסות להלכה ולמסורת, ארחיב קצת על האל כנותן משמעות נרטיבית, אכתוב מה אמונה (ולאו דווקא דת) מעניקה לנו כבני אדם ומדוע אנחנו צריכים אותה, ואסיים ברשומה שמציעה אפשרות קיום 'אחרת' ונינוחה יותר בעולם, שמאפשרת גם קיום של ריטואלים וטקסים. אם יש נושאים נוספים שתרצו שאתייחס אליהם, אנא כתבו זאת בתגובה או במייל אלי. לא הכל יתפרסם בדף הפייסבוק, ואני ממליץ לעשות מנוי או להכנס בעוד כמה חודשים ולקרוא הכל ברצף. כמו כן, חלק מהדברים נכתבו כאן בעבר, בין היתר בפוסטים שנכתבו על החגים ועל פרשיות השבוע, וניתן למצוא אותם תחת הלשונית 'מאמרים' או באמצעות התגים והחיפוש המובנה.

[ומלבד זאת, אני פותח בשנה הבאה מספר סדנאות כתיבה ולימוד, בירושלים ובמרכז. מוזמנים להתעניין ולקרוא עליהם כאן.]

סדנה חמישית: מסר ואמירה

[יקירי, קראתם? אנא, תגובה. אפילו רק סימון 'קראתי'. שאני אדע שיש למה להמשיך. תודה.
כמו כן, מספר קבצים שאולי תתעניינו בהם: הקטע להלן, על המסר ב'אליס'. 1 2 3דגלאס אדאמס על מסרדף המקורות שצורף לסדנה]

קשה לי קצת עם ימי שני. הם תמיד באים אחרי יום ראשון, אני חושד שהם עוקבים אחריו או משהו, אבל אין לי הוכחות. בכל אופן אני מקווה מאוד שהשקדים שלכן במצב טוב. ואם לא, מן הראוי לאכול הרבה גלידה. דבר חשוב, גלידה. אומרים שזה בריא וכל זה.

ביום חמישי דיברתי על מסר ואמירה. אני רוצה להדגיש, לפני הכל, את דבריה המופתיים של הדוכסית בקטעים ששלחתי אליכם מתוך 'אליס בארץ הפלאות': "בכל דבר יש מסר, אם רק יודעים לגלות אותו", וכלשון קודשה, שם בהמשך העמוד, "והמסר של זה הוא 'כשהכוונה צלולה, הצלילים מתכווננים מאליהם'." ובמילים אחרות, אומר לנו לואיס קרול, התפישה הדידקטית, הויקטוריאנית, שספרי ילדים צריכים להכיל מסר, היא מטופשת להחריד. "אני חושבת" אומרת אליס בנימוס, "שהייתי יכולה להבין את זה יותר טוב לו הייתי כותבת את זה." והמסר של זה הוא–

לא כלום, בואו נתחיל. זה קצת ארוך, אז תנשמו עמוק.

פתחנו, כמו שהיה ראוי לפתוח, בשירו הנפלא של קובי אוז, 'ידידי די'. לא הזכרתי את הפואנטה של השיר, ובכלל לא דיברנו עליו (היה מי שדיבר איתי עליו אחר כך, אני חושב). במילים קצרות, ישנו דיסוננס בין המילים של השיר למוזיקה של השיר:

קובי אוז. סתם בשביל שיהיה קצת מעניין פה בתמונות.צילום: ויקיפדיה.
קובי אוז. סתם בשביל שיהיה קצת מעניין פה בתמונות.
צילום: ויקיפדיה.

ידידי די / ר' יהודה הלוי

יְדִידַי-דַּי בְּאַהְבַת-בַּת כְּרָמִים 

וְנָשִיר-שיר לְנֶאְדָּר-דָּר מְרוֹמִים.

אֲהוּבָך-בָּך וְעוּזָּך-זַך עֲצוּמִים 

רְחוּמָך-מָך וחוֹמֶר-מַר רְחוּמִים 

פְּלָאוֹת-אוֹת ונִיסִּים-שִֹים לְחוֹסִים

עֲשׁוּקִים-קִים והָאֵר-אוֹר תְּמִימִים 

כְּאֶתמוֹל-מוֹל לְבָבִי-בִּי עֲדֵי כִּי 

בְּפִשְׁרוֹן-רוֹן אֲהַלֵּל-לֵיל וְיָמִים.

 

 

 

אחת המשתתפות תהתה האם השיר, במקורו, הוא עם כפל הצלילים. התשובה (למרות מה שעניתי לך במקום) חיובית. יחד עם זאת, רציתי להוריד את המצלול ולהראות את התוכן בנוחות: המילים כבדות מאוד, מדברות על אהבת הא-ל. תוך כדי שתיית היין, אגב. על כל פנים, קובי אוז לקח את המילים ועיבד אותם למנגינה מאוד מאוד צוחקת, מזדמזמת וכיפית. כלומר, הפער נועד להבהיר שהמילים הכבדות אינן כבדות באמת. הדברים מתקשרים, כמובן, למה שאמרנו בהמשך.

או אז הבאתי שתי פרסומות של אורנג'. שתי הפרסומות מובאות כאן ככתבן וכלשונן, למען תראו ותיראו.

הפרסומת באפריקה:

הפרסומת בונציה:

ניתחנו את ההבדלים בין הפרסומות אחת מול השניה (עשיתם את זה, אגב, ממש מהר). לא ננתח אותם כאן – זה לא הנושא. לאלו שלא היו בסדנה, אתן מוזמנות לקחת דף ועט, ולרשום את ההבדלים: מוזיקה, אנשים, עלילה וכן הלאה. על כל פנים (ספויילר) ראינו שיש הבדל משמעותי בין שתי הפרסומות, על אף ששתיהן אומרות את אותו המסר. המסר הוא, בפשטות: "יש לאורנג' תכנית חדשה, חשבון קבוע מראש, וזה יכול לעזור לכם." למרות זאת, כל אחת מהפרסומות מעצבות עולם אחר.

הפרסומת האורבנית (חוזות העתידות) אומרת: העולם הוא לא צפוי, הוא אכזרי, הוא תוקף אותך מכיוונים לא ידועים. אתה מוצא את עצמך אבוד ולא מוכן לבאות. היא פונה לאנשים שלא ממש יודעים מה לעשות. אנשים שהולכים למגדת עתידות כדי לדעת מה יהיה בעתיד שלהם, כי הוא מאיים עליהם. הם דוחים את תיאום המס עד לרגע האחרון, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם האימה שבשיחה עם אדם לא מוכר שאתה לא ממש יודע מה להגיד לו. אנשים שקונים פירות בשוק במחיר שאומרים להם, ולא מתמקחים. אנשים, אפשר לומר, שמפחדים בכל יום שהשמיים יקרסו להם על הראש. והנה הם קורסים: בא החשבון, ואתה לא יודע מאיפה הסכום הזה הגיע. אנחנו, אומרים לך אורנג', יכולים להיות המטריה שלך. אנחנו יכולים להגן עליך מפני השטפון. ובמילים של הקופרייטר, "כשיודעים דברים מראש, אין הפתעות". והפתעות הן דבר מסוכן מאוד, כידוע.

לעומתה, אומרת הפרסומת האֶתנית, הפשוטה, שלא לומר -הפרימיטיבית: "משתלם לדעת דברים מראש". העולם, היא אומרת, הוא מגרש המשחקים שלך. אתה יכול לעשות כל מה שתרצה. תוכל לבנות סירה באמצעות כמה קרשים וסדינים גנובים, אם רק תנתן לך האפשרות. אנשים שכמוךָ הולכים ישר בעולם, כמו קרנף שלא רואה שום דבר שעומד מולו, וזה לא רלוונטי, כי הרי שום דבר לא עומד מולו. העולם לא תוקף אותך, הוא פשוט מאוד, ואתה עושה בו מה שאתה רוצה. אלא מה? שאין לך כלים. ויותר מזה, אין לך למה לבנות סירה, אתה במדבר. והנה, ברגע שאתה יודע דברים מראש, אתה מתכנן את הצעדים שלך טוב יותר. העתיד לא מאיים: אף אחד לא מפסיד מהעתיד, אבל אתה מרויח. והמים? הם מקור ברכה. איזה כיף זה מים. כל כך שונה מהמים המאיימים, האפרוריים, של העיר.

אז מה היה לנו כאן? שני מושגים חשובים מאוד, חשובים עד כדי כך שמן הראוי לשים אותם בכותרת: אמירה ומסר. אליהן נצרף את המושג 'פרמיס', שפירושו 'הנחת יסוד'. (ההגדרות הבאות הן שלי, ולכן, מטבע הדברים, לא מדויקות).

פרמיס היא נקודת המוצא. הרעיון המעורר.

מסר הוא מה שהסיפור בא למסור, כלומר, להעביר. המסר הוא תוצר ישיר, והוא הצורה בה אנחנו מתירים את הקונפליקט.

אמירה היא מה שהסיפור מעביר לא במפורש, כלומר – תפישת העולם המוצגת בסיפור. אני אומר: "העולם הוא כזה".

סיפור מתחיל תמיד בפרמיס. כיון שסיפור הוא התרחשות, ועל מנת לזהות התרחשות צריך להיות שינוי ממצב אחד לשני (דיברנו על זה כבר), השאלה המנחה אותי היא 'מה יקרה אם'. זה הרגע בו אני אומר לעצמי 'וואי, מה יקרה אם לגברת הזקנה הזו פתאום יצמח זנב של סנאי?'. למרות זאת, אני לא צריך שאלה בשביל פרמיס. פרמיס יכול להיות גם המשפט 'במחילה באדמה חי לו הוביט'. פתאום מתעוררות שאלות: מה זה הוביט? למה הוא חי במחילה באדמה? על כל פנים, הפרמיס הוא הרעיון המעורר. בלעדיו אתם לא מתחילים לכתוב סיפור, כיון ששום דבר לא עורר אתכם לזה. חשוב להבין שסיפור חייב פרמיס. אי אפשר לגשת לסיפור מתוך נסיון לכתוב 'משהו', ואז להמרח עם הפתיחה למשך שנים ארוכות ולפחות שלש זוגות שיניים תותבות.

מסר הוא מה שהקורא יוצא איתו מהסיפור. הוא מה שהסיפור 'מָסר' לנו. בכל סיפור יש לנו קונפליקט (כמו בחיים), והצורה בה הקונפליקט מותר היא המסר. למעשה, המסר הוא ה'רעיון השליט' של הסיפור. כבר דיברנו שאפשר לסכם כל סיפור במשפט קצר, שאומר איך ולמה החיים עברו שינוי. מהמשפט הזה (שאפשר להגיד שהוא הפרמיס), אפשר להוציא בקלות את המסר: אנחנו בודקים את נקודת סוף הסיפור. אנחנו בוחנים האם בסוף הסיפור הקונפליקט הותר לחיוב, הותא לשלילה, או בכלל לא הותר, ובוחן את הסיבה לכך. הסיבה היא המסר, באמירה כללית מאוד.

ברמה התיאורטית, דיברנו על זה שסיפורים הם אחד משני הדברים: סוג של תשובות, או נסיון לחזות את העתיד. המיתוסים סופרו (לפחות חלקם) בשביל לתת סיבות הגיוניות לדברים שקורים במציאות, כמו קשת, מבול או בריאה. הסיפורים סופרו בשביל שהציד יהיה מוצלח, ובשביל להבטיח לשומעים סוף טוב לחייהם, או להסיר מהם את האחריות במקרה של טרגדיה וכן הלאה. בהתאמה, מובן שהצורה שבה אני מתיר את הקונפליקט (שהוא החיים, תופיע טבלה בנושא, מתישהו בהמשך) היא המסר של הסיפור.

דוגמאות:

א.       אפשר לסכם את מלך האריות במשפט "סימבה הפך מילד למבוגר, כיון שהוא התמודד עם העבר שלו". הקונפליקט היה עם העבר (סקאר, מותו של אביו), וההתרה הייתה לקיחת אחריות, מאבק ונצחון. המסר של זה הוא שהתמודדות עם העבר, היא חיובית, מבגרת ומובילה את האדם למצוא את מקומו הטבעי. בניגוד לבריחה ממנו.

ב.       אפשר לסכם את כיפה אדומה במשפט "כיפה אדומה הפסידה במאבק מול הזאב ומתה, כיון שהיא לא הקשיבה לאִמָהּ וסטתה מהשביל". הקונפליקט היה של כיפה אדומה מול הזאב, וההתרה יכלה להיות נצחון של אחד הצדדים או תיקו. כיפה אדומה, ובכן, הפסידה. אני מניח שחלקכם קופץ עכשיו ואומר 'אבל זה לא סוף הסיפור!'. ובכן, במקור זה היה סוף הסיפור. והמסר? קודם כל, צריך להקשיב להורים. והסיבה שצריך להקשיב להורים היא שזאבים יותר חזקים מילדות קטנות.

מה קרה כשבזמנים מאוחרים יותר הוסיפו את חוטב העצים, או הצייד, שבא ומציל את כיפה אדומה? המסר השתנה, כמובן. כיפה אדומה נצחה. והמסר? הפוך. שלא צריך להקשיב להורים. שתמיד מישהו יהיה שם בשביל להציל אותך. שהטוב תמיד מנצח. כלומר, הסיבה בשלה הסיפור הותר (לחיוב, במקרה שלנו), היא המסר שלו.

ג.        שתי הפרסומות שלנו:

          I. הקונפליקט  – הגשם תוקף אותך. ההתרה – מטריה. הסיבה להתרה – הבאתי מטריה כי אני יודע דברים מראש.
          II.הקונפליקט – ילדים בונים סירה במדבר. ההתרה – מגיעים מים. הסיבה להתרה – הם ידעו שיגיעו המים.

אפשר להגיד שהסיפור אומר את המסר שלו בזכות עצמו. אין צורך להביא בסוף איזשהו דמבלדור שמסביר (בחלום, כמובן) מה המסר. אם מעצבים נכון את העלילה, הסיפור מוכיח את הרעיון שלו טוב מאוד. בגדול אפשר להגיד שיש לנו שלשה סוגים של התרה. כלומר, של מסר. חוץ מזה יש לנו אפשרות להותיר את הקונפליקט כמו שהוא, ונדבר על זה בהמשך.

א. התרה אופטימית – בשביל להתיר בצורה חיובית אני צריך לסבך לכיוון שלילי. אני מתחיל, אחרי האקספוזיציה, בסיבוך לרעה, ומתיר לטובה. כך המסר הסופי הוא חיובי. ברמה הכי פשטנית (ברמת הסיפור הקצר הקלאסי) זה יוצא פרבולה מחייכת: סיבוך והתרה. חשוב להבין שהקונפליקט נוכח כבר בפתיחה (לא באקספוזיציה), ולכן הקונפליקט אינו הסיבוך.

ב. התרה פסימית – צריכה ללכת בדיוק לכיוון השני. אני פותר את הקונפליקט, לכאורה, לכיוון חיובי (לדוגמה, השוטרים תופסים את הגנב), ואז מסבך לכיוון שלילי (הגנב מצליח לברוח / הגנב הורג את השוטרים). המסר הוא שלילי ופסימי: הרע מנצח. האהבה לא מצליחה.

לרוב, שני סוגי ההתרות האלה מופיעים כאשר הקונפליקט אינו פנימי, אלא אישי או חיצוני: מול האהובה או מול בית הספר. מול החברה. כל מה שלמדנו בסדנה השלישית. העניין הוא שמה שמיוחד בסיפורים כתובים הוא שהם כתובים, או מסופרים, ולא מומחזים. כלומר, אם בהכללה גסה אפשר להגיד שהסרטים הם הפעולות עצמן והמחזות הם הדיאלוגים, הרי שהיתרון של הסיפור הוא היכולת שלנו להעביר את הפנימיות של הדמויות. מעיצוב הסביבה ועד זרם התודעה: אנחנו יכולים לדעת משהו על הצורה בה הדמות חושבת. ולכן, סיפורים טובים יכולים להכיל גם קונפליקטים פנימיים. בשביל להבין למה גם כאשר מתארים לנו רק את פעולותיו של הגיבור אנחנו עדיין יודעים משהו על הדמות, אתם מוזמנים להשוות בין הסיפור הכתוב 'יום נפלא לדגי בננה' ובין העיבוד הקולנועי שעשה לו וניה היימן.

בקיצור, רציתי להגיד שסיפור טוב מכיל, או על כל פנים מאפשר, קונפליקט פנימי. בין רצונותיו של הגיבור. ולכן, יש לנו אפשרות להתרה מורכבת, שאינה חד מימדית.

ג. התרה מורכבת – גם התרה מורכבת מכילה פסימיות או אופטימיות בסיסית, אבל היא מכילה גם את הניגוד. לדוגמה, בסיפור 'דבר קטן וטוב': סקוטי מת בסוף, אבל יש עוד אופטימיות והלחמניות מתוקות וטעימות. האופה, בעל העיניים המרושעות, מתגלה כאדם טוב בסך הכל. קארבר אומר לנו: אנחנו מתים בסוף, כולנו, אבל יש עוד תקווה בחיים עצמם, למרות קטנותם, למרות אי הידיעה, למרות הבלבול.

בשביל לעצב התרה מורכבת אני צריך קונפליקט פנימי או קונפליקט כפול, כלומר, פנימי וחיצוני. [לדוגמה: האם החד הורית, שרוצה לפרנס את הילדה שלה ובכך שוקעת בעבודה, ואז מתרחקת ממנה. כפול, לדוגמה: ההורים מול המוות וההורים מול המטרידן האנונימי שהוא האופה, ב'דבר קטן וטוב'.] אחרי שעשיתי את זה, אני מעצב את העלילה כך שכל התרה תיצור סיבוך לצד השני. הילד גוסס (התרה שלילית) אבל העוגה נאפתה והאופה מתקשר להודיע עליה (סיבוך). אז אין לי אפשרות ליצור התרה מושלמת. כל התרה שאני אצור תשאיר בעיה כלשהי נוכחת, והשאלה היא באיזה אקורד לסיים.

אני מאוד ממליץ על, ואוהב את, ההתרה הזאת. היא אומרת דברים אמיתיים על העולם, ומאפשרת קריאות נוספות בסיפור, מכיוונים שונים. יותר קשה ליצור אותה, אמנם, אבל התגמול גדול יותר.

ד. הקונפליקט לא מקבל התרה – אין הרבה סיפורים כאלה. קפקא, כדוגמה, בסיפורים מסוימים. סיפור שהוא רק קונפליקט זורק אותך אל המציאות. הוא אומר לך: גם במציאות אין התרה. החיים שלנו הם רק קונפליקט. אין פואנטה, אין מסר. יש רק בעיה, וזו האמירה היחידה האפשרית. זו אמירה כוללת; כשאני לא מתיר את הקונפליקט, אני אומר שכל הקונפליקטים, בכל העולם, נשארים לא מותרים.

כיון שזה המסר היחיד האפשרי, לעניות דעתי זה די ממצה את עצמו באיזשהו שלב, אבל זה מגניב: בסדנה דימיתי את זה לחידות זן, 'קוֹאנים', שמטרתן לעבור מהמילים אל המציאות. מהדימוי אל הממשי. להרוס את המימזיס. כמו שהעובדה שאין התרה לקונפליקט מנכיחה מאוד את הקונפליקט, ובהתאמה מדגישה את המציאות ולא את התרתה. זה דיון ארוך ולא ממש קשור, ולכן לא נעסוק בו כאן. אם זה מעניין מישהו/י, בשביל זה יש את האפשרות להגיב.

ובכן, סיכמנו בקצרה ממש את המסר. נעבור לאמירה. הנה טבלה, כולם, תגידו יפה 'שלום'.

א ב ג ד ה
אמירה קונפליקט  ההווה (המציאות) מוטיב הנכחה של תחושת כאוס(אבל אין כאוס ממשי)
מסר התרה העתיד נרטיב אשליה של קוסמוס

 בעיני הטבלה הזו ממצה יפה מאוד את כל מה שצריך לדעת על אמירה, ובכל זאת נפרט קצת:

א + ב.
האמירה היא מה שאנחנו אומרים על העולם. הצורה בה אנחנו מתארים את העולם. מה אנחנו כוללים, מה אנחנו מחסירים. אם אנחנו מציגים מערכת יחסים מושלמת בין בעל ואישה (לדוגמה, פנלופה ואודיסאוס ב'אודיסיאה'), אנחנו בעצם אומרים שמערכת כזו אפשרית במציאות. אם אנחנו מציגים את כל מערכות היחסים כמורכבות (נניח, ספר בראשית), אנחנו אומרים שכאלה הן מערכות היחסים במציאות. בעצם, אנחנו מציגים את העולם, תמיד, מזוית מסוימת. אנחנו מנכיחים קונפליקטים מציאותיים וטוענים שככה זה בעולם. כמו המוטיבים, תמיד יש לנו אמירה בסיפור: הצורה בה אנחנו מתארים את הסביבה, גם בלי קשר לקונפליקט (אין קונפליקט בין פנלופה לאודיסאוס).

אפשר לראות את ההבדל בין אמירה לבין מסר, בצורה יפה מאוד, בפרסומות שניתחנו קודם. האמירה היא איך העולם ואיך הקונפליקט מופיע בו. המסר הוא ההתרה.

ג.
ולכן, ברור שההתרה – המסר –  היא איך שאנחנו רואים את המוצא מן הקונפליקט, כלומר את העתיד, בעוד שהאמירה היא איך העולם כפי שהוא כרגע. המציאות כפי שהיא. למרות מה שאמרנו בסעיף ד' של המסר, זה לא זהה לקונפליקט. למעשה, קונפליקט ללא התרה אומר שהמציאות היא רק קונפליקט.

ד.
גם אמירה, כמו המוטיבים, תומכת בנרטיב. הבחירה שלי על מה לספר ועל מה לא לספר. הצורה בה אנחנו מספרים את הסיפור יוצרת שיח, כלומר מערכת מושגים סגורה. אם אני מכניס דברים נוספים, הרי שהם הופכים להיות חלק מהשיח. לדוגמה, אם אני מכניס מוות לסיפור על ארץ ישראל, אני בעצם מוסיף למוקד הסיפור את המוות והחיים, ולא רק את הארץ מול הגלות.

ה.
אמנם אמרנו בסדנה השניה שסיפור הוא קוסמוס בכאוס, הוא ברירה של הדברים מתוך הכאוס, אבל גם בסיפור יש כאוס וקוסמוס (דיברנו על זה במוטיבים). חשוב להדגיש שהאמירה אינה מקבילה לכאוס ממשי, אלא היא אשליה, דימוי של כאוס (הקונפליקט), והמסר הוא אשליה של קוסמוס (הצורה בה הדברים מסתדרים בסוף). אלה לא הכאוס והקוסמוס עצמם.

זהו, בגדול. הנה עוד כמה דברים שלא היה לי איפה להגיד אותם לפני.

א.       אין שום בעיה לכתוב סיפור בשביל מסר, אפילו לא מסר חד מימדי. עם זאת, ובהבלטה, חשוב שהקונפליקט יהיה אמיתי. אם אין קונפליקט אמיתי, נוצרת דידקטיות. אם אין דילמה, אם אין מאבק שבו הגיבור יכול להפסיד (ואין זה משנה אם הוא יפסיד למאבק מול הביוקרטיה, או שיבחר בבחורה אחת ויפספס את האחרת), אז אין לנו קונפליקט, יש לנו רק התרה. במקרה שיש לנו רק התרה, ולפי המשוואה 'התרה = מסר', נוצר לנו טקסט דידקטי, צפוי ומשעמם, שאינו ראוי לתואר סיפור.

ב.       סיפור אומר משהו בהתרחשות שלו, לא בדברים שהגיבורים אומרים. אם אני כותב סיפור על ילד שהולך ומתווכח עם אחים שלו על חשיבותם של חלומות, הקונפליקט הוא עם האחים, וההתרה תהיה על יחסים משפחתיים, ולא על חלומות. לכל היותר, החלומות יהוו מוטיב בעלילה.

ג.        ומכאן אנחנו מגיעים למשל ונמשל. לא מעט פעמים אנחנו נוטים לכתוב סיפור שהוא דימוי לחיים, הוא לא החיים עצמם. אפשר לראות דוגמה בסיפור ששלחתי אליכם היישר מעולם קטן. פתאום מופיעים כל מיני דברים שלא ממש ברורים בלי הנמשל. אם אתם מורידים את כל הנמשל, ועדיין נשאר לכם סיפור, האנלוגיה שלכם מוסיפה רובד. אם אתם מורידים והסיפור שלכם משעמם, הרי לא הייתה לו משמעות מלכתחילה. חשוב לא להסחף אחר המשל, ובכלל – עדיף לא לחשוב על זה. אנלוגיות נוצרות מעצמן. אם לעצב לכיוון מסוים, אז רק בתהליך העריכה.

זה כמו ההבדל בין סמל ומוטיב. משמעותו של מוטיב היא מעצמו, בעוד שהסמל בא מבחוץ, והוא רק מייצג משהו שנמצא מעבר לו. זה ייצוג לא נכון של המציאות: המימזיס שלכם לא עובד.

וכמובן, חלומות בסיפור הן תמיד משל ונמשל (נראה אתכן מבינות למה). לכן אני, אישית, משתדל להמנע מזה. זה נורא מעצבן.

ד.        בסיפור פואנטה אתה חושב שההתרה היא א', ואחרי רגע אתה מגלה שההתרה היא ב' ושזה מהפך את כל הסיפור. בהתאמה, ניתן לקרוא סיפור פואנטה, לכל היותר, פעמיים: בפעם הראשונה, המוטעית, ובפעם השניה, שבה אתה מגלה איך אפשר לקרוא את הסיפור אחרת. כלומר, סיפור פואנטה אומר לנו שהמציאות היא לא מה שאנחנו חושבים: אנחנו תופשים את העולם כאמיתי, הוא נתפש כבדיון, והאמיתי נחשף. השינוי הוא, אם כן, משקר לאמת, מבדיון למציאות. אבל אם ככה, בפעמים הבאות אין לנו שינוי. בשביל שסיפור פואנטה יהיה סיפור טוב, אנחנו צריכים שהסיפור יעמוד מעולה, קונפליקט והתרה טובים, גם בלי הטויסט. 'החזרה למוטב' של או הנרי (מצורף בקובץ מעפן) הוא דוגמה טובה לקונפליקט והתרה שעומדים בלי טויסט, ואז הטויסט רק תורם, ולא הורס את הנאת הקריאה השלישית. אם כי, מן הראוי להודות, זה טויסט קצת לא משהו. טוב, זה המחיר שמשלמים על להיות איכותי.

ה.     גלידה.

 שיעורי הבית שלכם הן לקחת סיפור קצר עם מסר חד מימדי (איזה שתבחרו, מצידי אגדת ילדים שמסתיימת ב'והם חיו באושר ועושר'), ולהפוך אותו לסיפור מורכב. אין צורך לספר את כל הסיפור, אלא רק את העלילה, הקונפליקט וההתרה. אם זה דורש ממכם לשנות דמויות, אז גם. 

סדנה שניה: משמעות

קצת על משמעות, קצת על נרטיבים, קצת על הרבה דברים מסביב.

תחילה התנצלות: המחשב שלי עדיין לא מתפקד בשלמותו, ולכן את כל הסריקות, הסיפורים והדברים-שבטח-רציתי-לשלוח-לכם-אבל-שכחתי-מהם – את הכל אשתדל לשלוח מאוחר יותר. בינתיים אני כותב לכם סיכום קצר שיכול לעזור, ועושה את זה ממחשב של חבר. בשביל זה יש חברים, הרי.

 הדברים יהיו מאוד מבולגנים, לא מסודרים, ראשי נקודות וכאלה. מוזמנים לשאול ולבקש הסבר על כל דבר. באמת. אני מצטער שזה ככה, אין לי זמן לכתוב את זה מסודר יותר.

אחת התלמידות שלי, כפרה עליה, גרמה לי להרהר על עומס המלל שאני מעמיס עליכם בנסיון להסביר דברים פשוטים כמו 'איך עובד סיפור' ו'איך כותבים סיפור'. בסופו של דבר, אף אחד לא עמד והסביר לשייקספיר, להומרוס או לגרוסמן איך סיפורים עובדים, ובכל זאת הם הצליחו לכתוב סיפורים טובים. בשביל מה, בכלל, צריך את הדברים האלה?

אין לי תירוצים טובים, מלבד העובדה שהעולם המודרני [הפוסט-מודרני] מבנה לנו סיפורים ומשמעויות שלא היו קיימים עד עכשיו. מכיון שרובינו לא באמת חיים בצורה פוסטמודרנית (אל תנסו את זה בבית), אנחנו עדיין משתמשים בסיפורים קלאסיים, שעבדו אלפי שנים וגם ימשיכו, ככל הנראה. למרות זאת, הבנה מהו סיפור בדיוק ואיך הוא עובד, כך לעניות דעתי, עוזרת להבין למה יש דברים מסוימים בסיפור. עוד לפני שנבוא לבחון מהי משמעותו של מוטיב, נוכל להבין למה יש מוטיבים בכלל, ולמה יש להם משמעות. סתם, דוגמה.

עכשיו, ספציפית לגבי שתי הסדנאות הראשונות: הסדנה הראשונה עסקה בשאלה המטופשת 'על מה לכתוב', וליתר דיוק: 'כשאנחנו מספרים סיפור, על מה בדיוק אנחנו מדברים'. הסדנה השניה עסקה בשאלה הלא-מטופשת 'מהי משמעותו של סיפור', שהובילה אותנו לתפישה שלסיפור יש משמעות כלפינו, וממילא, שיש לסיפורים משמעות בתוך החיים שלנו. אם כמיתוסים ואם כתפישת מציאות 'אובייקטיבית'. ובשתי מילים: הראשונה עסקה ב'מה', השניה עסקה ב'למה', והבאות יעסקו ב'איך'.

ובכן.

פתחתי את הסדנה בתרגיל כתיבת רצף על המילים 'החיים הם'. לצערי, לא הספקתי להגיע לזה בהמשך הסדנה. המטרה הייתה ליצור כאוס שסובב סביב 'החיים', כלומר שמגדיר את החיים על ידי רצף אסוציאטיבי, ואז לבקש ממכם למפות אותו, כשנגיע לדבר על מפות שעוסקות בכאוס. אולי טוב שלא הגעתי לזה, כיון שהטכניקה דורשת כלים שלוקח הרבה זמן ללמוד אותם. (למעוניינים: קחו את הרצף הכאוטי, בליל המילים שלכם, ונסו לעבור עליו ולמצוא חזרות. מילים שחוזרות, ביטויים, רעיונות שסובבים סביב אותה נקודה. אחר כך נסו למקם אותם במרחב בצורה דו מימדית, כלומר על ידי ציור של המיקום שלהם ביחס למילה המקורית. השלב השלישי הוא לסדר מחדש את המילים, כך שתיוצר תמונה הגיונית-לכאורה של בליל המילים המקורי שעשיתם. מנפים את הזבל ויוצאים ממנו לאמירה.) 

הרהרתי קצת על מחול בתור חוויה חד פעמית: חוויה של חוסר אונים, שנובעת מהעובדה שמתרחש מולי משהו ואני מנסה כל הזמן למצוא בו סדר ולהעניק לו משמעות. במאמר מוסגר, אולי משמעותו של המחול הוא בדינמיקה, בתנועה ה'אמיתית' שלו. לא בייצוג של תנועה. כלומר, כל משמעות במחול מעקרת מהחוויה שלו כמפגש עם הגוף, ומעבירה אותו למפגש עם שפת הגוף. לא משנה. מי שזה מעניין אותו, שיגיד ונדבר על זה. 

הזכרתי שדיברנו פעם קודמת על הכאוס ועל קיומו. כלומר, על העובדה שמול כל דבר שכתבתי – וייצגתי אותו, בכך – יש לי אינספור פרטים שלא הזכרתי, במרחב ובזמן. דיברתי על זה שהכאוס הוא במציאות, כלומר, יש לי מרחב אפשרויות אינסופי, במציאות, שמתוכו אני בוחר מה להכניס או לא להכניס לסיפור.

מכאן יצאתי לחיפוש אחר משמעות. שאלתי מהי משמעות. למעשה שאלתי 'איך נוצרת משמעות', אבל זו שאלה גדולה יותר. בכל אופן, נתתי הסברים לא מאוד מלומדים באבולוציה: האדם מחפש סדר, כדי לחזור את העתיד, לתפוש זמן בצורה כוללת. כך הוא מכליל דברים ויוצר סדר ברצף, מתוך נסיון להוציא מתוך הסימנים משהו שיגיד לו דברים גם הלאה. לדוגמה, אם קורה משהו ויורד אחריו גשם, האדם מניח שגם בפעם הבאה שקורה הדבר הזה, ירד גשם. בעצם יש לנו כאן שלשה שלבים: א. האדם קולט שיש 'מחר', כלומר, שיש זמן. ב. האדם לוקח את המפגש הקונקרטי, הרגעי והממשי עם המציאות, ויוצר ממנו כללים. מכניס אותו לזמן. ג. האדם מזהה תבניות וסמלים גם במנותק מהזמן.

אם כן, יש לנו תהליך אנושי למפות, באופן תמידי, את הכאוס. מפה היא, בעצם, אשליה של סדר. אנחנו מנסים לסדר את המציאות בשביל שנוכל להתמצא בה, והמפה מסמלת את הנסיון הזה. (המפה אינה ייצוג של סדר, כיון שהיא לא נוגעת בממשי. היא ייצוג של הנסיון לסדר.) מלבד מפות, אנחנו מנסים להתמצא בכאוס, ובשביל זה אנחנו מנסים לסדר אותו כל הזמן. אם זה לסדר את החדר, אם זה לסדר את הלו"ז, ואם זה לכתוב בפרקים ובפסקאות. הזכרתי גם את הקדושה (שהיא משמעות עודפת, שנובעת משליפה מהרצף לטובת משהו אחר), דגלים, צלבים, כנסיות, מסגדים, ובכלל שליטה במרחבים ונסיון למפות אותם. פרטים נוספים בקישורים, אם אספיק.

אם כן, הגעתי לזה שכל דבר שנשלף מהכאוס למעשה מכיל משמעות. יש מליון אבנים, ואלה היוצאות דופן הן אבני החן. דברים שמשמעותיים לי נשלפים מתוך הרצף, ודברים שנשלפים מתוך הרצף – הופכים להיות משמעותיים בהכרח. לדוגמה הבאתי את האפרוחים, את הפקחים ברכבת הקלה ועוד.

עכשיו הגעתי לפואנטה: כיון שכל סיפור הוא שליטה של מקרים ופרטים ספציפים מתוך הכאוס, כל סיפור למעשה טעון במשמעות, וגם הפרטים שבו.

הדגמתי את זה על הסיפור של סלינג'ר, 'יום נפלא לדגי בננה' (מי שמעוניין, שיגיב או שישלח מייל). טענתי שהפרטים שמובאים בהתחלה הם חסרי משמעות, ומקבלים את משמעותם בגלל ההתאבדות שבסוף. המוות מנכיח חזרה את הפרטים: אני הולך לבדוק מה קרה, וכך אני מגלה שיש משמעות לכל הפרטים שבהתחלה חשבתי ל'לא חשובים'.

רציתי לדבר קצת על מיתוסים, אבל ממש לא היה זמן. רק רציתי להגיד עליהם שמיתוסים מכוננים את חייהם של אלה המאמינים בממשותו של המיתוס (נניח, אקסית מיתולוגית), כיון שהם חורגים מהרצף של 'הטבע' ובכך מקבלים עודף משמעות. כלומר, התערבותו של האל או הכוחות העל טבעיים במציאות היא כל כך חריגה, עד שהיא טעונה בעודף של משמעות. יותר ממה שיש בסיפור רגיל. בעידן המודרני התבצעה המרה של החריגה הזאת לדברים אחרים (לאום, עקרונות, אגדות אורבניות וכדומה), אבל העקרון נשאר.

משם עברתי לנרטיבים. הסברתי מהו נרטיב (הצורה בה אני מספר את הסיפור), הדגמתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני: ציר הזמן שונה, וכך גם הקונפליקט שונה, וההצעה להתרה שונה. הדגמתי גם על 'ההוביט' בפני עצמו, מול 'ההוביט' כחלק משר הטבעות. אחר כך ניסינו את עיקור הנרטיב על כיפה אדומה והלך יופי. חשוב להבין שנרטיב מורכב ממכלול של משמעות במציאות, ושפירוקו נובע מהכללות של דברים אחרים בציר הזמן או בציר המרחב שלו. כלומר, להוסיף דברים לפני או אחרי, או להוסיף פרטים והתרחשויות שקרו בו זמנית.

באותה נשימה: יש נטיה לסופרים מתחילים להכביר בפרטים סמי-מצחיקים. נניח שהגיבור התיישב על כיסא, אני חייב להעיר הערה צינית על הכיסא. זה מעניק לכיסא משמעות שלא שייכת למשמעות הכללית של הסיפור, מסיטה את תשומת הלב והורסת הכל.

הממ. יצא טיפה מבולגן, אבל אני חושב שזה נותן תפישה כללית על מה שהלך בסדנה. אני חוזר ומבקש: אנא, אם לא הבנתם משהו, תגידו. אפשר לשלוח גם מייל אישי, אלי, ולהגיד.  באמת שאני אשמח להבהיר כל דבר, להדגים ולשלוח למקורות נוספים לעיון. זה עוזר לי לא פחות משזה עוזר לכם.

———-

להורדת דף המקורות שלא השתמשתי בו לחצו על הקישור.

ליל סדר פוסטמודרני

להיות יהודי מאמין בדור פוסטמודרני וחילוני שכזה, מלא בהעמדת ספק ובציניות, היא משימה קשה. זו לא משימה קשה רק בגלל שצריך להתמודד עם הדברים מבחוץ. החוץ אכן קיים, וההתמודדות הינה קשה, אבל עיקר המשימה היא בלב: מדי יום ביומו אני נאבק בתוכי עם מן יצר עז שכזה, להשליך את הכל ולצאת אל החילוניות. הקושי העיקרי הוא העובדה שאני יודע שיש אלוקים, אבל זו, לכאורה, נקודה שולית. אז יש אלוקים, אומר לי היצר הרע, ניחא. שיהיה. אלוקים טרנסצדנטי שכזה, שאוהב שעובדים אותו בעשיית מעשים טובים באופן כללי. מעין 'רוח היקום', הגשמה כלשהי: אמא אדמה, גאיה וכדו'. וכשאני אומר את זה לעצמי אני מרגיש טיפש. באמת, יהודה, אתה מאמין בשטויות הניו-אייג'? אתה, בן ישיבה, אדם שעבודת ה' מתאמצת בקרבו להיות מרכז העולם?

ובכל זאת. טקסים דתיים, פולחנים, מעוררים בקרבי מדי פעם את הציניות. אני מוצא את עצמי מסתכל על חבורת פונדמנטלסטים עטויי שביסים וכיפות ממלמלים אל איזה אֵל-לא-נודע, מאדירים את שמו, ומחפש איפה אני בכל המהומה הילדותית  הזו, והרי אני מחשיב את עצמי טיפוס בוגר ומפוכח, ואיך הדרדרתי, במרכאות, לביצוע הטקסים האלה. וכשאני אומר לעצמי שגם רבנים חכמים ומודרניים בהחלט, כהרב שג"ר והרב סולובייצ'יק, בצעו את הפולחנים האלה, וודאי הם ידעו מה הם עושים, אני גם עונה לעצמי – הם הם, ואני אני, ולמה אני לא נוטל אחריות על חיי. ובאמת הרבה מאוד אני מתאמץ להחליף צורת חשיבה, לחזור לאיזו צורה ילדותית חסרת לוגיקה ולעבוד את ה' מתוך חוסר התבוננות חיצונית, מתוכי, לא מבחוץ.

אבל זה לא פשוט. בכלל בכלל לא פשוט. איך אמר הרב סולובייצ'יק? "החוויה הדתית היא בעיקרה חוויה למודת סבל".

והנה מגיע לו ליל הסדר, ואני יושב וקורא בהגדה פסוקים ודרישתם ומאתגר את עצמי בלהיות חלק פעיל, שותף, בהגדה המשותפת של יציאת מצריים. להיות חלק מהמשפחה. ופתאום מכה בי האסימון הנופל: לא רק אני יושב כאן, בבית משפחת גזבר עם סבא וסבתא וקורא את ההגדה. כל היהודים, בכל הדורות, יושבים כמוני וקוראים כמוני. וזה באמת עניינו של חג. לשכוח את החקירות, לעזוב את המשברים, להתכנס אל הנקודה הכי פנימית שיש  אצלנו: המשפחה.

יום הכיפורים, לדוגמא, הוא חג עצמי. אדם עם עצמו. בחינה עצמית. פורים הוא חג של חברים. פסח הוא השורש של הכל: המשפחה. אבא שלי מספר לי את מה שאבא שלו סיפר לו ומה שסבו סיפר לאביו וכן הלאה, דורות על גבי דורות, בלי עיון ובלי פקפוק ובלי חקירות ודרישות והוכחות לוגיות למציאות האלוקים. פשוט, שפעם עם ישראל יצא ממצרים על ידי הקב"ה. לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, על ידי הקב"ה. ומאז שהעם הזה נוצר הוא הולך וקיים. לא חדל, מעין מטרה משותפת מניעה אותו על גלי ההסטוריה- לגאול את העולם. וכמו שאמר הרב קוק: זה לא שבני ישראל יצאו ממצרים באביב, האביב הוא בגלל שעם ישראל יצאו בזמן הזה ממצרים. החלו את אפשרות הגאולה בעולם הבודד והנורא הזה.

וכמוכה ברק קמתי מהכסא, רצתי אל החדר ושלפתי את 'היהודי האחרון' של יורם קניוק. ההוצאה החדשה, עם הקדמה מהממת של עוזי וייל. ובאמצע קטע-לא-קשור היסיתי את כולם והקראתי:

"

יהודים.
אני חושב שתוך כדי קריאתו של הספר הזה, הפכתי ליהודי פעיל. זה הרגע שבו הבנתי שאני דומה, איכשהו, לגיבורי הספר. שאני ממשיך, שכולנו ממשיכים את הסיפור הזה.

12 שנות לימוד תנ"ך לא הביאו אותי לזה. כל סיפורי השואה שסבי וסבתי סירבו לספר לא הביאו אותי לזה. תמונת העולם שלי החזיקה מעמד, עד שהגיע קניוק, והפך את השמיכה, והראה לי שמה שחשבתי שהוא צד התפר — הוא הוא הסיפור האמיתי.
אין לי הסבר לזה. אבל אני חושב שלא הייתי יודע למי להתפלל, לולא היהודי האחרון. היו עוד גורמים, לא פחות חשובים. אבל היה גם זה.

למה?
אולי מפני שלראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

בפעם הראשונה, אני חושב, הבנתי בשביל מה אנשים מתפללים, ולמי. משהו, סיפור תולדות היהודים כמו שקניוק סיפר אותו נשמע לי אמיתי. סיבה טובה לקום בבוקר. המוזיקה הזו היתה מוכרת, מוכרת ועתיקה, מוכרת וחדשה, חרישית מדי בשביל להפוך אותה להמנון, חלשה כל כך שבקושי שומעים אותה, אבל חולשתה היא חולשת המוזיקה האינסופית. רוצה לשמוע אותה?

תתאמץ. תעבוד. תתפלל. תלמד.

"

וזה, אני חושב, כל סיפורו של פסח.

חג מלא חירות וגאולה.