אבינו מלכנו | לערב ראשון של סליחות

לפעמים אני מוצא את עצמי מחפש את השפה הדתית החדשה ההיא, שכולם מדברים בה, ואומר לנפשי איך זה שעדיין לא מצאנו שפה שאפשר לדבר בה והדברים ישמעו הגיוניים ומכוונים דבר דבור על אופניו. דרך משל, שאדם יושב בסליחות ובעשרת ימי תשובה ואומר אבינו מלכנו, ואומר המלך הקדוש, וחוזר ואומר המלך תביאני חדריך נגילה ונשמחה בך, ורק אחרי שהוא אומר כל זאת הוא נזכר שמעודו לא ראה מלך. ויותר משלא ראה מלך מעודו, מנהיגי הציבור שלו הם אנשים אפרוריים ומעשיים. הציבור כבר לא מעריך עושר וכבוד, אלא נסיעות במחלקת תיירים וטיח מתקלף מהקירות בבניין הדירות שבו גר הנשיא עם זוגתו. ואם התברר שראש הממשלה אוהב גלידה, מיד יוצאת מחאה ציבורית ומתריעה ואומרת שאין זה ראוי שראש ממשלה יאכל גלידה. בכן בא אדם לומר סליחות, ומגלה שהוא לא מבין את המטאפורות שהשפה הדתית שלו משתמשת בהן.

אני מרגיש מוזר להגיד את המילים האלה. 'אבינו', אני אומר, אבל היחס ביני לבין אבי הוא לא היחס ביני ובין אלוהי. 'מלכי', אני אומר, אבל לא היה לי מלך מעודי. 'עבד ואדון' אני מפייט, והלא מעולם לא הייתי, לא עבד ולא אדון. אני מביט במערכות היחסים ההיררכיות סביבי: הן מושתתות על כבוד, על הערכה, על יכולת שיתוף. הבוסים שלי בעבודה הם אנשים נחמדים, וגם אם לא היו כאלה, הדבר הכי גרוע שיכלו לעשות לי הוא לפטר אותי. ואתה אומר – שנים, שנים אני אומר את המילים האלה ומתאר את אלוהי בשפה שלא מתארת באמת את היחס ביני ובינו. לא כך אני מרגיש כלפיו. וגם אם אינני מרגיש נכון – אין לי את הכלים, בחברה דמוקרטית, בשביל להרגיש כמו שהשפה מתארת.

luij

והנה מגיע ערב ראשון של סליחות ואדם אומר לעצמו מה לי ולסליחות. ממי יש לי לבקש סליחה. ולמה בפומבי. ולמה להכות על החזה. ומה קורה כאן. אני כמו מצטדק בפני מי שנמצא מעלי בהיררכיה, אבל אני לא מרגיש בהיררכיה. אני לא מרגיש נתון תחת מישהו.

ברגעים האלה אני אומר שאולי צריך לחדול מהעבודה מיראה הזאת, ולפנות לעבודה מאהבה.

אלא שהשפה המטאפורית הזו מזמנת לי קשיים חדשים. לא כי המילה 'אהבה' זרה לי, ולא כי אין לי מושג במערכות יחסים זוגיות. אלא מפני שאני מורגל שמערכת יחסים זוגית היא הדדית. ואם אינה הדדית, מוטב לה שתסתיים. והנה אני מוצא את עצמי מדמה את היחס שלי עם אלוהי כאותו אחד שהלכה חברתו למדינת הים ונפרדה ממנו. אמרה לו אולי נחזור כשאחזור, ולא חזרה. והוא מנסה להתקשר אליה, והיא לא עונה. הוא לוקח את המכתבים שכתבה לו בעבר וקורא בהם שוב ושוב, מנסה לדלות מהם רמזים על העתיד. הולך לחבריו, שואל אותם לדעתם. מתקטנן בכל אות ובכל שורה. ואם היה שואל אדם בר דעת, היה שומע את האמת: שחבל. שהיא לא בעניין שלך. שלא סתם היא לא חוזרת ולא מתקשרת. הקריאה במכתבים שנשלחו בעבר מעידה על שהקשר התקיים בעבר. אבל היום? היום, היה אומר לו בר הדעת, חבל על המאמץ. כשאתה מדבר אליה והיא לא עונה, כשאתה מדמה לעצמך שדברים כאלה ואחרים הם סימנים שהיא שולחת, אתה בעצם מדבר על עצמך ושומע את עצמך, אבל מערכת יחסים אין כאן.

ולא שיש לי פתרון לכל זה, אבל קראתי את תחילת הסליחות האשכנזיות, ובמוצאי שבת שלפני ראש השנה פותחים ואומרים במוצאי מנוחה – קידמנוך תחילה. כמו כמו אדם שניתק באמצע השיחה ואמר שיחזור אליך, ואתה מקדים ומתקשר אליו. וחשבתי לעצמי שסליחה יש במשמעה שתי אפשרויות. האחת חרטה וחזרה בי – "סליחה שדיברתי לא יפה" – והשנייה, כאדם ששואל "סלח לי, מה השעה?", וזו בקשה ופניה להסבת תשומת הלב אליך.

ואפשר שאנחנו אומרים את הראשון, אבל מבקשים את השני.

ענה לנו.


[וגם זה:
סליחה לימים נוראים

מחזור לימי התשובה]

מודעות פרסומת