בענייני דיומא משבוע הספר ומליגת אלופי עשו

שוב היה מעשה מבחור אחד מבני החמד של ירושלים שהיה משתעשע בתורה וחומדה ושוגה בה תמיד כמאמר הרמב"ם. ולא היה לו בעולמו אלא ספרים כעניין דבן עזאי שחשקה נפשו בתורה. על כל פנים תש כוחו יום אחד ויצא מבית המדרש לפוש וישב על אדן הרחוב ושמע קול מבשר ואומר שבוע הספר בעולם.

עמד ושאל מהו לשבוע הספר, אמרו לו מין מקום יש בירושלים והתחנה הישנה שמו, מפני מה נקרא שמו התחנה הישנה, מפני שבני ירושלים דעתם ישרה; הואיל ועמדה שם תחנה ונתיישנה קראו למקום התחנה הישנה. ובכן בו במקום עומדים תגרנים ורוכלים ומוכרים ספרים, והוא כעין שוק של ספרים אלא שמתקיים שבוע אחד ומפני כן למשך שבוע אחד נקרא שם המקום ההוא שבוע הספר, שהלא כבר נאמר בני ירושלים דעתם ישרה היא.

מיד קם אותו בן תשחורת ונשא את רגליו והלך למקום שהלך. לאן הלך, פשוטו דמקרא, הואיל ואין לו בעולמו אלא ספרים יצא לראות בספרים. ומדרשו יצא לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים, אלא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עוד אנחנו מדברים הגיע אותו בחור לשבוע הספר והיה סובב וממשמש ובוחן בספרים וליבו יוצא אליהם ומתרגש כאותו בן שלש שהניחה לו אימו דבש על האל"ף בי"ת והיה בפיו כדבש למתוק.

כיון שהגיע שמע כרוז יוצא ואומר הנחות ענק ומבצעים בדוכן פלוני אלמוני ונתבלבלה עליו דעתו. הגיע לדוכן, ראה שם תילי תילים של ספרים כרוכים ונאים, חדשים ומזהירים כזוהר הרקיע, והיה מנשק ומחבק הספרים ואומר כמה נאה ספר זה אין זה אלא ספר של דבש וצוקר והיה משתעשע בהם הרבה ולוטפם ושמח בהם כשמחת חתן על כלה.

קיבץ לו ספר מדוכן זה וספר מדוכן זה ובא אצל התגרן לשלם. הייתה ערימה גדולה ונאה מונחת לו על כרסו כרס בן תורה, והייתה דעתו זחה עליו מפני שאסף תורה הרבה. פנה ימין ושמאל ונתקל בעלמה אחת מבנות ירושלים מאיילות או מצבאות השדה, זכה ונעשה לו נס וקפצו מידו כל הספרים ונתפזרו לרגליו. נתבהל מאד וביקש לאספן ואף היא נתבהלה מאוד וביקשה לאספן ויצא שרכנו שניהם יחד.

כיון שעשו שניהם מעשה יחד נתבלבלו המוחין שלהם ונשתכחה ממנו תורתו ונשכח הימנה פלך שלה והיו שניהם מפלבלין בעיניהם ומסמיקים ומרטטין בידיהם והיו הספרים משתמטים מהם והולכים להם שלא להביך אותם בשעת רצון זו. והייתה הלבנה במילואה ומשקיפה עליהם מלמעלה ואומרת ראו ראו בני חביבי דמניחין תורה דליהון ועוסקים בשמחה דילי.

בין כה ובין כה לא הניח לו אותו ברנש גדר להתגדר בה אלא הסיק דבר מתוך דבר ועמד ושאל לשמה ולכתובתה ולשם אמה ולמספר הטלפון שלה ולמעשים שתעשה מחר בערב. וכל התכליתיות הזו למה, אמרו חכמים באמת רומנטיקה דבר נאה הוא אלא כעניין שאמרו חז"ל בפתיחת במדבר שבלא מספר אין פה ולא כלום, והא ראיה למה שאמרנו לעיל שבני ירושלים דעתן ישרה היא. כן יזכינו הקב"ה בביאת גואל צדק ויתקיים בנו וארשתיך לי לעולם אכי"ר.

—-
מעשה שביקש כריסטיאנוס הרשע שחיק עצמות להלעיג על חכמי ישראל, שהם שקועים כל ימיהם בינות למכברי ספרים ואינם בקיאין בדרכי שלום ובתיאטראות ואינן יוצאים מחדריהן אלא כדי לומר שלום זה לזה בשעת קידוש לבנה. מפני מה נקרא כריסטיאנוס שחיק עצמות, מפני שהיה רץ ושוחק עצמותיו. אותה שעה הייתה שעת ליגת האלופות היינו אלופי עשיו, עמד ושיגר להם לחכמים מהו שקורין 'נבדל' ולא הייתה בידם, והיו שחוק לכל שרי רומא ואלופי ספרד. שמעו חכמים והיו יושבים ובוכין על שכינה שהיא בגלות וכבוד שהוא בעפר וחילול ה' ועם ישראל שהוא למשיסה.

עמד אצלם בר בי רב דחד יומא. ומה שאמרן חד יומא, חד יומא ממש, שלא היה לן בבתי חכמים תחת המיטה כמעשה דרב כהנא, אלא בשעת בוקר היה יוצא ובא בבתי חכמים ומדבק אצלם ושותה בצמא את דבריהם ובשעת בין ערביים שהחמה יורדת היה פורש והולך אצל גנים ומשתאות ומגלגל בכדור מכאן לכאן. אמר להם הניחו לי ואענה לו. אם אנצחנו תאמרו קטן שבנו נצחך סינדרלה שבנו ניצחתך, אם אפסיד תאמרו השופט לא היה מהימן ושאר דברים כגון דא.
נענו לו.

עמד ושלח לו לכריסטיאנוס מהו ששאלת, אמר לו מהו נבדל שאלתי, אמר לו מהו נבדל לשיטת הרמב"ם או לשיטת הרמב"ן. אמר לו כריסטיאנוס מה חילוק יש ביניהם, אמר לו ההוא בר בי רב האחד יש לו מ"ם בשמו והאחד יש לו נו"ן בשמו. אמר לו הנח מליצנותא ואמור. אמר לו כבר מצינו במורה הנבוכים בפרק מ"ט מעניין המלאכים שהם שכלים נבדלים. אם כן נבדל הוא מלאך בלי הַשֶׂכל. היינו שליח ששולח כדור מהכא להתם ואין בכך מן התחכום, והודה לו כריסטיאנוס שחיק עצמות לפי שלא הבין מה אמר וביקש שלא להראות שוטה.

חזר אצל חכמים. אמרו לו מה אמרת לו, אמר להם לית מילתא דלא רמיזא באורייתא. אמרו לו ומה עוד אמרת, אמר להם. מילאו פיהם שחוק בעולם הזה וחזרו ללימודם. הלך ההוא בר בי רב וישב לראות ליגת האלופות. יש אומרים לא מפני שחשק במיני משחקי-בקוביא אלא להכיר דרכי האמורי. ויש אומרים מפני שתורה היא וללמוד היה צריך, וכן נראה לומר.

הפרטים הקטנים של הספרות

אנשים חושבים שלשבת שבעה זה לשבת ולבכות כל היום ולהגיד מילים גדולות וחשובות ולא יודעים שלמעשה אנשים יושבים במטבח ומתווכחים אם לאכול פשטידת תרד או לא.

וזה מה שהכי כואב, כי אנשים הם לא אנקדוטה עם פאנץ' ולא איזה דיבור גבוהה גבוהה ולא ערכים, אלא מישהו שלא אוהב תרד ושהולך להדריך טיולים כי זה כיף. ולא שאין ערכים בעולם אלא שהם מנחים את הדרך והם לא הדרך עצמה.

וזה כמו אנשים שחושבים שאהבה זה פרפרים ולבבות וירח מלא ויושבים וכותבים קיטש, בשעה שלמעשה זה הרגע שבו אתה מצחצח שיניים בבוקר ואתה זז קצת הצידה בשביל לפנות לעוד מישהי מקום ליד הכיור והרגל נתקעת לך בקצה של מכונת הכביסה ונורא לא נוח לך כל הסיפור, ובכל זאת.

—

נוצרה איזושהי חלוקה בין אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (נניח, בין מוזיקה קלאסית למוזיקה מזרחית, או בין סיפורים שעוסקים בתמות חשובות ובקונפליקטים מוסריים ובין סיפורים קלילים על החיים בתל אביב), ונדמה לאנשים שזו החלוקה שבין אמנות טובה לאמנות לא טובה, ולא היא.

קודם כל, כי בכלל אין דבר כזה, 'אמנות גבוהה ואמנות נמוכה'. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה. וזה לא קשור לא לצורה ולא לתוכן אלא לאמת. והבעיה היא שאמת זה קריטריון חמקמק. הרבה יותר קל להגיד שאם סיפור עוסק בנושא קליל אז הוא לא משהו, ושאם הוא כתוב במשלב עגנוני הוא ספרות טובה, ושאם השיר הוא ארבע דקות ויש בו תופים בקצב מזרחי אז הוא רדוד.

בכל זאת אני רוצה לדבר על אמת, ולא להגדיר אותה, רק להגיד שהכלל הכי טוב שאפשר לתת לכותב זה לכתוב על דברים שהוא מכיר. כי לפעמים אנשים קוראים על נושא מסוים והם חושבים שאם הם קראו עליו הם מבינים אותו, ובעצם הם לא הבינו כלום, כי יש דברים שצריך לחיות.

מה שזה אומר בעצם זה שאמנות טובה היא אמנות שמצליחה לייצג איזשהו פן במציאות. וה'אמת' כאן זה בעצם שיש איזושהי ממשות בטקסט או במוזיקה. וכמו שיש פן במציאות של הרהורים ופילוסופיה, יש גם פן במציאות של כיף ופנאן ובהיה חסרת תוחלת בקליפים ביוטיוב. ואפשר לייצג את הרגע הזה כמו שאפשר לייצג רגעים אחרים, כבדי משקל יותר. ואלה דברים שהביטלס וליידי גאגא, למשל, הבינו, ולכן הם אמנות טובה.

הבעיה מתחילה כשאנשים לא מייצגים את הרגע עצמו אלא את הסמל שלו. נניח, כשהם חושבים שהייצוג של המתנחלים בטלויזיה זה המתנחלים עצמם, או שאמריקה כפי שהיא מוצגת בספרות זו באמת אמריקה, או שהלחן והקצב הפּוֹפִּי של שיר מסוים הוא הדבר עצמו ולא ייצוג של איזשהו מקצב בחיים. והם מחקים את החיקוי, ומפספסים את הדבר עצמו, ואין בהם אמת.

ואנשים טענו בפני בהודעות פרטיות שאני ממעיט בערכם של הדברים הגדולים ומציג את זה כאילו העולם הוא רק דברים פעוטים וקלי ערך, ומה שניסיתי להגיד זה שהדברים הגדולים כמו אהבה וערכים ומוסר לא קיימים בפני עצמם, והם מורכבים מהמון המון רגעים קטנים של ממשות.

ואם מישהו מחפש דוגמאות יש למכביר. ואפשר לקרוא את ג'ונת'ן פראנזן (שאפילו מתעסק בדימויים כממשות, כי גם להם יש צד ממשי, ועושה את זה יופי) או את דויד גרוסמן ולהדגים עליהם, אבל באמת שהדוגמה הכי טובה שאני מכיר זה טולסטוי, כי דיונים על גירושין נעשים שם תוך כדי גילוח ומחשבות על תכלית הקיום נדונות ברצינות באורווה או בחרישת שדה.

וזו ספרות גדולה באמת.

זה מתקשר לפתיחה. כי אם מישהו כותב על אהבה כערך עליון או על תכלית הקיום או על אדם בתוך דמות עילאית, הוא כותב על הדימוי ולכן אוטומטית נגרר לקלישאות, אבל אם הוא משכיל להבין שיש מציאות מתחת לכל הסמל הזה, הוא יכול לכתוב אמת אפילו על אהבה.

הרהור על הפוליטי

'מועדון קרב' הוא אחד מחמשת הסרטים הטובים שראיתי בחיי (אף שזו רשימה שיש בה לפחות עשרה סרטים). הוא טוב מאוד מבחינה אסתטית: אני חושב שאין בו אפילו שוט אחד מיותר, שהוא מהודק בצורה יוצאת דופן, שהדמות הראשית עשויה למופת. אבל כל אלה שוליים ביחס לסיבה שאני חושב שהוא סרט 'טוב'. הוא טוב, בעיני, כי הוא זעזע אותי במציאות. קמתי ממנו עם קרביים הפוכות ומוח מבולבל והלכתי לשנות את חיי. וכשסרט משנה את חייך, אתה יודע שיש בו משהו.

הפוסטר של מועדון קרב

אני רוצה לדבר קצת על עניין הבעיטה בבטן. לא ספציפית על מה קרה שם, במועדון קרב, שזה נושא ארוך וראוי לדיון אחר, אלא על עצם הבעיטה. או, אם נדייק את זה, על הצורה שבה יצירת אמנות משפיעה בעולם האמיתי, ולמה זה הופך אותה ליצירה טובה.

נראה לי נכון להגיד שיצירת אמנות נשפטת, תמיד, בשני מרחבים. המרחב הראשון הוא פנימי. כלומר, אסתטי: זו הצורה בה האלמנטים והמרכיבים השונים של היצירה מתייחסים זה לזה כך שהיצירה השלימה קוהרנטית, או מהודקת, או פרופורציונלית, או כל דבר מהסוג הזה. כשאנחנו אומרים על משפט שהוא נשמע טוב, הכוונה לכך שיש איזה יחס נכון בין המילים השונות המרכיבות אותו. לרוב זה עניין של טכניקה, אבל לא רק.

המרחב השני הוא המרחב הפוליטי. פוליטי לא במובן העוסק בממשל (כלומר, בגופים הממוסדים) אלא בחברה הסובבת את היצירה, בדעותיה ובאמונותיה. יצירה 'טובה' או 'משמעותית' היא יצירה שמבצעת הזרה, שבועטת בקרביים, שמזעזעת, משמחת, מצחיקה וכן הלאה: שמשפיעה בצורה כזו או אחרת על העולם מחוצה לה. המזרקה של דושאן היא אמנות גדולה, בעיני, כיון שהיא משמעותית במרחב הפוליטי שבו היא פועלת, גם אם דושאן לא נאלץ להפגין טכניקה כשחתם עליה והציג אותה בתערוכה. אפשר לצאת מכאן לדיון נרחב יותר אודות הגדרותיהן של יצירות אמנות ככלל, אבל אני לא מבין בזה כל כך. אני קצת קורא ספרות וקצת רואה קולנוע, ולכן אתמקד בהן.

המזרקה של דושאן

הרבה מהספרות הישראלית החדשה היא, בעיני, ספרות ריקה. המונח ספרות ריקה מתייחס לספרות שמציגה את העולם, אבל לא אומרת עליו שום דבר. כלומר, היא חסרת אמירה אתית אודות המציאות מחוצה לה. היא לא אומרת לאדם 'עשה כך' או 'עשה אחרת', אלא מתארת עולם ותו לא. יכול להיות שתיאור העולם הזה יעשה בכישרון טכני יוצא דופן, אבל כשאתה שואל את עצמך מה הסופר עצמו רוצה, אתה מוצא את עצמך חסר מילים.

השאלה 'מה הסופר רוצה' יכולה להיענות בתשובה כמו 'להוציא ספר', אבל זה לא מספק, בעיני. אני חושב שסופר צריך שתהיה לו אמירה על העולם. היא לא צריכה להיות אמירה חדה וחותכת, אבל צריך שיהיה משהו אליו ניתן להתנגד או להסכים. כלומר, לא די לתאר משפחה החיה בירושלים; צריך להגיד האם הצורה בה המשפחה הזאת חיה היא טובה או רעה, ולמה. לחלופין, צריך להגיד: אני חושב שצריך לחיות כך. ואפילו בשניהם אין צורך: אפשר להגיד, כמו האחים כהן, שהעולם סתמי. שיש בו טוב ורע, אבל אין זה אומר שאנחנו יודעים מה צריך או נכון לעשות. שאנחנו הולכים ומחפשים אחר משמעות. זה בסדר גמור, כל עוד זו אמירה חד משמעית. כלומר, שברור מה היצירה רוצה להגיד לנו על החיים שלנו. אם זו יצירה טובה, היא אומרת אמירה שאינה טבעית לנו: בניגוד למה שחשבתם, העולם הוא כך כך.

למעשה, לפעמים הצד הפוליטי מספיק בהחלט, ואין צורך בצד האסתטי. כך, למשל, השיח שסובב את קבוצת 'ערספואטיקה', וביותר – הויכוח אודות ערכה האמנותי של השירה הנכתבת על ידי המשוררים החברים בערספואטיקה – יושב על הפער בין שני המרחבים שהצגתי קודם. השירה של ערספואטיקה היא, לפני הכל, פוליטית. פוליטית לא רק כיון שהיא מציפה עניין פוליטי (דיכוי מזרחי) ובו היא עוסקת, אלא גם כיון שכוחה הוא בשיח הסובב אותה. כלומר, שאין זה משנה בכלל כמה היא אסתטית או לא. אין זה משנה עד כמה היא משתמשת בדימויים, נניח. מה שמשנה הוא הבעיטה בממסד הספרותי בארץ, בקאנון המתגבש וכן הלאה. במילים אחרות, איכותו הספרותית (המרחב הפנימי) של השיר היא כמעט חסרת משמעות. זה לא משנה. מבחינת השיח הסובב את הקבוצה, השירה היא כלי פוליטי ותו לא. ובאופן כמעט משונה, די בכך.

כוונתי להגיד: כי זו לא הספרות שחשובה, אלא החיים.

הדוגמאות ההפוכות הן אלה שמטרידות אותי יותר. ניקח, למשל, את 'אינספשן' של כריסטופר נולאן. זה סרט כמו פילוסופי, שמדבר על, ובכן, תודעה וחלום וזיכרון. במידת מה, ברור לנו מהן התמות בהן הסרט עוסק. אבל אם ננסה לבחון בצורה ספציפית יותר, נגלה שקשה מאוד להבין מה הוא אומר על תודעה וחלום וזיכרון. אוקיי, אז הם נכנסים לחלום בתוך חלום. ואז מה? מה זה אומר? ניתוח נרטיבי של הסרט יראה שהסיפור הוא סיפור הרבה יותר פשטני, כלומר שהסרט למעשה עוסק בצוות פריצה (כמו סרטי 'אושן', נניח), שלא נתקל בהרבה התנגדות. יש פה ושם שינויים בעולם, אבל מבחינת הסרט – הוא לא מטפל בנושאים האלה. הוא מִדּמה לסרט כבד משקל, ולמעשה לא אומר כלום.

אפשר להדגים גם ספרותית. כשאנחנו קוראים הרלן קובן, נניח, יש לנו טובים ויש לנו רעים (גם אם משחק הזהויות ביניהם אינו חד מימדי כל כך), והאמירה היא שהטוב מנצח את הרע. אם נציב במקום 'הטוב' את 'אמריקה הישנה והטובה' ובמקום 'הרע' את 'אנשי עסקים קרים', נקבל אמירה חדה וברורה יותר, גם אם פשטנית. אבל אם ננסה לבחון את ספרו של אמיר גוטפרוינד 'בשבילה גיבורים עפים', או את ספרו של אשכול נבו 'משאלה אחת ימינה', נגלה שברור לנו על מה הם מדברים: על חבורת אנשים שמתבגרת ביחד. אבל מה איתם? אוקיי, הראית לי את ההיסטוריה של המדינה דרך משקפיים של ילד שגדל בחיפה, ואז מה?

אפשר, כמובן, להתווכח על כל אחת מהדוגמאות שהבאתי כאן, אבל לא לשם כך התכנסנו. אני רוצה להגיד שספר (או סרט) הוא בעל משמעות אם יש לו משמעות פוליטית, ומשמעות פוליטית מן הראוי שתתחיל מאמירה אתית. משמעות פוליטית משמעה שהספר מתפקד בצורה מסוימת בעולם, ואמירה אתית משמעה: המעשה הזה טוב והמעשה הזה רע. אפשר, כמובן, לאתגר את הטוב והרע (עולים לי 'נעלמת' ו'לוליטה' כדוגמאות מובהקות), אבל זהו הבסיס.

חשוב לזכור שיש ספרים עם משמעות פוליטית שאינה אתית. ספר יכול להצחיק או להציע נחמה, וגם אלה דברים משמעותיים בעולם ואין בכך רע. בעיני, זה קצת דומה להבדל בין ממתקי גומי ובין אוכל אמיתי: ממתקי גומי מציעים נחמה, אבל אינם מסוגלים להעניק לך כח. הם לא מזיזים את העולם. הם חשובים בפני עצמם, אבל משאירים את המצב כמות שהוא. אני חושב שלאדם צריך שיהיה אכפת מהמרחב בו הוא נמצא, מהאנשים הנמצאים סביבו, מהעולם בו הוא נתון. ואם כבר הוא יכול להזיז את העולם לכיוון מסוים, מן הראוי שיעשה את זה.

[עם או בלי קשר: בחירות משמעותיות שיהיו]

——-

אני כל כך עסוק בזמן האחרון

א.

לפני חודשיים בערך הלכתי לאכול סעודת ליל שבת עם יואב, והוא עדיין לא חזר מהתפילה אז עמדתי בחוץ וחיכיתי לו. בדיוק הייתה תפילת הפגנה מול עוד מסעדה לא-כשרה שנפתחה בירושלים, ואנשים עמדו ושרו שירי שבת בקול. ישבתי על הספסל וחיכיתי ליואב, ופתאום ראיתי שני חסידים עוברים מולי בבגדי שבת; שטריימל, גרביים משוכים, קפוטה. הטיתי אוזן, ושמעתי את אחד החסידים אומר לשני:

"נו, זה בדיוק אותו הסיפור עם פיות השיניים."

ב.

אני אוהב להיזכר ברגע הזה: היה בו שבריר של אמת. כמו שפעם אחרת הלכתי לקנות אופניים משומשים בחצי השני של העיר, ונכנסתי לחנות אופניים בחניה של קניון חרדי. הקניון עצמו היה קטן מאוד, צפוף מאוד, על גבול המשפחתי, ובחנות היו מוכרים נחמדים מאוד והמון קונים, חרדים ברובם המוחלט.

אחד, בן ארבעים וחמש בערך, ביקש אופניים. לא משנה איזה, פשוט אופניים. שני חסידים עם מעיל ארוך ביקשו אופניים להשכרה, ואחר כך גלגלו את המעיל למעלה, דחסו אותו לחגורה (!) ורכבו משם. ילד בן ארבע עשרה יצא לרכב לבית שמש עם כובע שחור, ובכל הזמן הזה הסתובבו שם אמא אמריקאית אחת ושתי בנותיה, חרדיות גם הן, שביקשו לקנות אופני פעלולים נוצצים.

זה היה נהדר.

ואז יצאתי משם וראיתי את המודעה הזאת.

נהדר, מה יש לומר.

ג.

שיחה ששמעתי פעם בגן סאקר (באמת!), בין זוג חרדי באמצע דייט:

"אני לומד טורשולחנערוך. את יודעת מה זה טורשולחנערוך?"

"לא"

"זה ספר ההלכה הגדול. כולם לומדים את זה. גם הרב של אבא שלך, מזה הוא פוסק"

"מעניין. כולם מהספר הזה, אתה אומר?"

"כן, ומה את עושה?"

"אני מעבירה חוגים ביצירה. אתה יודע, פאייטים ומסגרות. כאלה."

ד.

אלחנן ניר כתב פעם משהו יפה:

אולי בכל זאת

כָּל יְמֵי הַבַּחֲרוֹת הָיָה מַשְׁחִיר עַצְמוֹ
עַל חִדּוּשֵׁי הָאַחֲרוֹנִים
חוֹסֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל
בַּתְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה
בִּילָדִים שֶׁלּוֹ שֶׁדָּפְקוּ וְאָמְרוּ הִגִּיעַ זְמַן.
עַכְשָׁו הוּא מִתְנַדְנֵד,
פֵּאוֹת עֲיֵפוֹת שֶׁלּוֹ נָעוֹת בִּכְבֵדוּת
אִשְׁתּוֹ קְצָת נְבוֹכָה שֶׁיִּרְאוּ אוֹתוֹ.
הוּא אוֹמֵר לָהּ:
אוּלַי בְּכָל זֹאת

ה.

'כל מה שעולה מתכנס' של פלאנרי אוקונור הוא אוסף קטן וראוי, של סיפורים קצרים, המפרק יפה את הגזענות ואת ארצות הברית של אמצע המאה. אותי הוא מעניין, כרגע, בעיקר כספרות דתית. אפילו לא במובן של 'ייצוג המתח בין הקתולים והפרוטסטנטים', אלא בפשטות; כספרות שהאמונה, אלוהים והגאולה משחקים בה תפקיד מרכזי.

 דווקא כי אין הרבה כאלה.

אני מכיר ז'אנר אחד של ספרות כזו: ספרות חרדית (ואני קורא כאן ספרות חרדית גם למה שמכונה 'סיפורי עולם קטן'). הספרות החרדית מתייחסת לאלוהים באחת משתי הצורות – האחת, דאוס אקס מכינה, כלומר שהאל מופיע ופותר את הבעיה. הגיבור במצוקה? יתפלל ויופיע נס. ואפילו לאו דווקא בהתרת הקונפליקט, אלא גם בהובלת העלילה: צירופי מקרים שאינם צירופי מקרים, אלא 'נס'.

הצורה השני היא הרקע של המרחב הסיפורי. האל נוכח ברקע, אבל הוא אינו המוקד. כמו שני הסיפורים שנזכרתי כאן לפני רגע: אנשים הולכים ומדברים ביניהם על פיות שיניים. קונים אופניים. כמו שטיסל, כמו סרוגים. יש אלוהים, אבל הוא אי שם ברקע, והסיפור הוא סיפור שמתרכז באדם ובמערכות היחסים סביבו.

[אוף טופיק: מעניין לחשוב על זה בהקשר שתי התמות המרכזיות שאיתן מתמודדת הספרות החרדית: קונפליקטים סביב המשפחה, וספרות מתח, שבה הגיבור צריך לשמר את הסדר על כנו].

ו.

הצורה השנייה, בה פתחתי, היא דווקא זו שפחות מעניינת אותי כרגע. היא מייצרת את הספציפיות, את הקונקרטיות, אבל לא מעבר. המקומות המעניינים יותר הם אלה שבהם אלוהים הוא זה שמנחה את העלילה ולמעשה מייצר 'נס' שגואל את העולם. זה יוצר ספרות מאוד חינוכית, כיון שההתרה באה מבחוץ, באמצעות כח על שמשיב את הסדר על כנו.

וחזרה לפלאנרי אוקונר; מה שמעניין במיוחד בספרות שלה זה ההיפוך של הסיפורים. בניגוד לספרות החרדית, שבה, בזכות האל, הגיבור זוכה לתיקון והעולם זוכה לגאולה, הרי שאצל אוקונר התהליך הוא שלילי. הסיפור מקבל התרה שלילית (הגיבור מת, נפצע, מתאכזב וכן הלאה) דווקא בגלל העדר האל. במילים אחרות, האל משחק כאן תפקיד הפוך; הוא לא מניע את העלילה. היא נעה בלעדיו, ומגיעה למקום שלילי. ובדרך זו תולה אוקונר את חלאיי העולם המודרני בהעדרו של האל או בהעדרה של האמונה. מה שמייצר, מחד, סיפורים אמינים ו'מערביים' (במובן העלילתי של המילה), ומצד שני סיפורים שמסוגלים לתת לאלוהים מקום מרכזי.

זה קצת מזכיר את תארי השלילה של הרמב"ם: אולי הדרך היחידה לדבר על אלוהים היא לדבר על העדרו.

ז.

אני קצת מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה. אין לי מושג.

אולי במקום זה, עוד סיפור לסיום: פעם הלכתי עם חברים לאכול צ'ולנט ביום חמישי בערב, אי שם בשכונות החרדיות בואכה מוסדות זוועהיל. נכנסנו לאיזה מקום קטן מול ישיבת מיר ושם היו פרסומות של קוקה קולה ושני יהודים עם סיר ענק של צ'ולנט, וקנינו והלכנו לאכול באיזו גינה ציבורית.

עוד אנחנו אוכלים והולכים עברו לנגדינו שני בחורי ישיבה חרדים, והאחד אמר לשני בכאב לב:

"אני כל כך עסוק בזמן האחרון שאין לי זמן לכלום. אפילו לאלוקים אין לי זמן."

(כך אמר, 'אלוקים'. בקו"ף. ואחר כך המשיך ללכת ואנחנו המשכנו לאכול צ'ולנט והעולם חזר להיות מה שהוא תמיד, ורק המתכנן העירוני של ירושלים תכנן את מנורות הרחוב שלה כך שיתנו אור יותר צהוב משאר מנורות הרחוב בשאר הערים, כי יש הוֹד קדוּמִים בעולם.)

מה התוחלת בלימודי סִפרות

הקשר: תיכוניסטית כתבה מכתב נגד לימודי הספרות. פורסם בynet. שי פירון הגיב על קיר הפייסבוק שלו.
—
אני חושב שהעיסוק במכתב הזה, ובתגובתו של שר החינוך אליו, לא צריכים להיות בשאלות ה'האם היא עלגת או לא', או לחילופין – 'האם היא מנסה להתחמק ממבחן בטענת מרד'. שתיהן שאלות אד הומינם, ולכל היותר מובילות לדיון ביקורתי בשיח התקשורתי, אבל אין בהן התמודדות לגופן של דברים.

מעבר לדיון הכולל במיקומם של המבחנים בהבניית החומר או בדרבון התלמיד, אני חושב שצריך להיות איזשהו דיון בשאלת הסיבה. כלומר, למה אנחנו בכלל לומדים ומלמדים ספרות?

ובכן, אני חושב שספרות, כמקצוע, היא מקצוע מיותר. אני חושב ששאלות ידיעת החומר בספרות הן שאלות מיותרות. אני חושב שמבחנים בספרות, באופן כללי, לא מסוגלים לבחון את הסיבה האמיתית בשלה לומדים אותה. ויחד עם זאת, לצערי הגדול ובאנחה כבידה, אני לא רואה הרבה דרכים אחרות.

שי פירון כתב בפוסט שלו: "לימודי הספרות הן ההזדמנות המופלאה לעסוק בגיבוש ועיצוב המידות והזהות, להתמודד עם רגשות, להגדיר אהבה והתמסרות, לעסוק במולדת אהובה, בשורשים מורכבים וביחסים בתוך המשפחה." זה נכון, אבל לעניות דעתי הוא פספס את הנקודה.

שיעור ספרות אינו שיעור חינוך, וספרות אינה מורכבת ממניפסטים עקרים.
סיפורים ושירים (ובכוונה איני מתייחס ל'ספרות' כמושג. זה נכון על סיפורים בכלל ועל שירים בכלל), עוזרים לנו לראות את העולם אחרת. מה שכינו הפורמליסטים בשם 'הזרה', אבל ניתן לתיאור בדרכים רבות ושונות. אולי המילה 'לעזור' אינה נכונה כאן; הם מוסיפים לנו נקודות מבט, תפישות חדשות, ובעיקר – מאפשרים לנו למצוא דרכים חדשות לקריאת המציאות. זה יוצר יכולת אמפתיה, מאפשר לאדם ליצור, לחשוב בעצמו, לבחון את החומר המוגש אליו, לסדר בעצמו את הכאוס ולייצר לעצמו משמעות.

הקיצור, זה עוזר להיות אדם.

תלמיד שמעצמו קורא הרבה לא נזקק לשיעורי הספרות. ההתמקדות באלמנטים השונים של הספרות גם היא מיותרת, אם היא מפספסת את התמות ואת מה שהספרות עושה. מורה שילמד את תלמידיו שיר ולא ינסה לגרום להם להרגיש אותו, או לכל הפחות לברר איתם איך הם מרגישים למולו, פספס את השיר לגמרי. זה כמו ללמד מוזיקה בלי לשמוע אותה.

כך גם לגבי הצמצום לרשימת ספרים ספציפית, וכך לגבי המבחנים – שלא באמת מסוגלים לבחון משהו, מעבר להיכרות המושגית ומעבר לבקיאות ביצירה.

אבל מה אעשה, ועל מרבית התלמידים קשה הקריאה. ומה אעשה וגם חלק מן הקוראים מתמקדים רק בספרים מסוימים, שמאשררים את תפישת העולם שלהם ולא מוסיפה עליה. ומה אעשה, ואני רוצה שמכלול התלמידים יכירו את תפישות העולם האלה ואת הצורות האחרות לראות את המציאות.

על כן; כשאני מלמד ספרות, אני מנסה ללמד איזה תפישות עולם מתגלמות ביצירה. להראות איך האלמנטים השונים בטקסט בונים את התפישה הזאת. ללמד לכתוב, להרגיש, ליצור על בסיס היצירה. אני מנסה לראות איך קוראים יצירה משתיים ושלש זויות, איך מבקרים יצירה, איך אפשר לקחת את המבט הזה ולהסתכל דרכו. הרבה מאוד מילים בניסיון ללמד את התלמיד איך קוראים יצירה ואיך מסתכלים דרכה. דבר שבעולם אידיאלי לא היה בו צורך, וכרגע (בגלל העולם בו אנו חיים, ובלי שום קשר למערכת החינוך) אין לי ברירה אחרת.

—-
ועוד שלש הערות לגופם של מכתב, תגובה ושיח:
א.
במכתב: הצורה בה הוא מתמקד ב'חוסר העניין' שיש לה, ובכך ש'אין לה מה לעשות עם החומר' ולבסוף "אני מרגישה שהחומר שאני לומדת מיותר לחלוטין. אין לי ולא יהיה לי מה לעשות עם המידע שאני לומדת בספרות, אלא אם אגריל שאלה על 'חפץ' ב'אחד נגד מאה'".
מילים אחרות: הנושא אינו צורת הלימוד (זו אינה קריאה ביקורתית נוסח אסכולת פרנקפורט), אלא השעמום שבחומר עצמו.

ב.
בתגובת השר: לאחר הקריאה הלא ברורה ל'למידה אחרת', הוא כותב "כולנו, תלמידים ומורים, נצטרך להתרגל ללמידה משמעותית. כזו שתהפוך את הלמידה לרלוונטית ונוגעת, כזו שתתמודד עם אתגרי המאה ה – 21, כזו שתניע אותנו לקחת אחריות על החברה."
התשובה: נפיג לך את השעמום באמצעות שינוי צורת הלימוד.
והרי כל צורת לימוד, שונה או לא, תהיה ממוסדת.

ג.
בשיח: הצורה שבה הדיון נסב על כותבת המכתב, על הסיבות בשלהן נכתב המכתב, על העילגות המסוימת בה הוא נכתב, על הצילום וההעלאה לYnet וכדומה, גרמו לי להרהר נוגות על הצורה שבה השיח הציבורי קורא טקסטים.

[פורסם בפייסבוק שלי]