בין חברים / עמוס עוז

הוצאת כתר, 160 עמודים.

 הכריכה של ספרו החדש של עמוס עוז היא עיבוד לכריכה שעטפה את הספר הראשון שלו, אוסף הסיפורים 'ארצות התן'. אולי זה אומר את הכל: עמוס עוז המבוגר, שבע הנסיון, חוזר לאותו מקום שממנו הוא התחיל אבל בעיניים מבינות וסולחות הרבה יותר. ב'ארצות התן' היה זעם, הייתה התרסה: "איך יכול להיות שככה זה הקיבוץ! וכל האתוס הציוני הזה! ואיפה האינדוידואליות?" ועכשיו, בספרו החדש, עמוס עוז הרבה יותר נינוח. השאלות הקשות נותרות ללא מענה, אבל גם ללא זעם, והזרמים המבעבעים והרותחים מוצאים את עצמם נשפכים על הדף לכדי פרוזה חלקה, שותקת, שעונה להגדרה המקורית של 'פרוזה': סיפור יומיומי.

 אם כן, מה יש כאן: שמונה סיפורים על חיי היום יום בקיבוץ. איש לא נולד, איש גם אינו מת. כמעט אף אחד לא צועק בספר הזה, ולכל היותר הוא מעיר נוגות לחבירו בשעת ארוחת הצהריים. סיפור אחד על גנן ששומע את כל חדשות העולם ומספר אותם לחברי הקיבוץ, ובפרט את האסונות שבהם. אישה שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת, כותבת מכתב לאחרת. סיפור על אב מבוגר שביתו עוברת לגור עם מישהו בן גילו, והוא אינו יודע מה לעשות. ילד חוץ שמתמודד עם החידוש שבקיבוץ, היוצא לבקר את אביו בבית חולים לחולי נפש (ומכל הסיפורים, בזה הרגשתי משהו אוטוביוגרפי מאוד. גם ביחס אל הדת, אל הקיבוץ, אל היציאה ואל הכניסה, וכמובן: הורה חולה נפש, כמו אימו של עוז). זהו ספר קטן מאוד, הסיפורים קצרים מאוד, קל מאוד לצלוח אותו ולהמשיך הלאה.

 אבל יש בו משהו, בעוז, שלא לחינם הוא נחשב לאחד הסופרים הגדולים של התרבות הישראלית. בספר הזה הוא הצליח להגיע לאיזו דרגת שלימות שלא הייתה בספרים הקודמים: לא להגיד כלום, לא לספר כלום. לספר קיבוץ מאוד קטן, חסר משמעות, בלב שום מקום. לספר דמויות שלא עושות כלום. אין דרמה גדולה, אין חיבוטי נפש קרועים, ובכל זאת אפשר להרגיש את המכלול שמניע את הסיפור. מעט המחזיק את המרובה. העצבות שורה על הסיפורים, הקושי שבקיבוץ נשקף דרכם, וכל זאת תוך שימוש בשפה פשוטה ונגישה, בתיאורים שלא ממריאים לאלפי מילים, אפילו בכתיבה שכבר אינה מתיימרת. ולמרות שאת זה כבר היה אפשר לראות ב'תמונות מחיי הכפר', הספר הקודם של עוז, כאן הפשטות מגיעה לכדי איזושהי שלימות, והסיפורים משדרים השלמה ואפילו תקווה, מה שאי אפשר לראות ב'תמונות מחיי הכפר', האפלולי והמוריבידי משהו.

 הסיפור האחרון בקובץ מדבר על קשיש שמתעקש לעבוד בסנדלרות למרות שכבר אין צורך בו, ועל ידיעתו את השפה המאחדת, שפת האספרנטו, שהייתה אמורה להיות השפה הגלובלית. יחד עם מותו של הקשיש, נדמה, מספיד עוז את הקיבוץ עצמו. היא עמדה על הקבר של איש האידיאל, הוא כותב, ו"היה לה פתאום איזה רצון להגיד שתיים-שלוש מלים שקטות באספרנטו", אבל היא לא ידעה מילה, ולכן לא אמרה. אולי זה התמצית של כל הספר הזה: הרצון של עוז להגיד את המילים על הקבר, והשתיקה, הכתיבה המדודה וחסרת האֶפִּיוּת, ביודעו שאינו יודע מה באמת להגיד

מודעות פרסומת

מנוחה נכונה – ניתוח

יונתן, גיבור הסיפור [הערת אגב: לא בהכרח. יתכן לא פחות שגיבור הסיפור הוא עזריה], מגיע למסקנה שנמאס לו מהכל, שהוא חייב לנסוע, שאין לו סיבה להשאר כאן, במקום הזה (קיבוץ גרנות) בדווקא. דמויות נוספות שמופיעות תוך כדי: אשתו, רימונה, חיה במצב נפשי עדין, בין שלווה-אפאטיות-אולי מחלת נפש. אביו, יולק, הוא ממקימי הקיבוץ, שר לשעבר בממשלה וידיד טוב של לוי אשכול. אימו, חיה, שחיה במעין טירוף. בין לבין מופיע זר בשערי הקיבוץ. עזריה, שהוא מאופיין במעין דמות יהודית גלותית: הוא נחפז מאוד למצוא חן בעין הכל, שיהיה הוא משפיע וכולם מעריצים ומעריצות אותו. אפילו את עבודת המכונאות הוא עושה ע"י השכל, בזמן שיונתן עושה את המלאכה עצמה. הוא מנגן בגיטרה ומחזיק מעצמו מומחה לפילוסופיה ובפרט לכתבי ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי שנוּדָה. עד כאן פתיחת הסיפור.קרא/י עוד «

מיכאל שלי – ניתוח

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

מה יש בספר הזה, שזכה להִתַּרגם לעשרים ושלש שפות ולהמכר ביותר מ130,000 עותקים בישראל לבדה, שלא לדבר על הכסף שהוצאת כתר עושה ממנו עם כל אלפי ההוצאות המחודשות שלו (והפעם – בפורמט גדול! והפעם – עם אחרית דבר של עמוס עוז! והפעם – שום-דבר-מיוחד-אבל-זה-מה-שחדש) וכל הפטפוטים בתקשורת על עד כמה הספר הזה גדול וחשוב?
בעקרון – כלום. יש כאן ארבע דמויות מרכזיות (חליל ועזיז הן דמות אחת, לעני"ד), ועוד כמה עשרות (אני מעריך באזור החמש עשרה) דמויות משניות שמבליחות ונעלמות, מתות ומשתגעות. אחיה של הגיבורה נכנס להופעה קצרה מאוד מאוד ונעלם, כשכל שאר ההופעות שלו הם רק אזכורים מנצנצים בחלל הספר. מערכת היחסים בין ארבעת הדמויות המרכזיות היא מאוד לא יציבה: חנה גונן, המספרת, נשואה למיכאל גונן, שעוסק במורפוגיאולוגיה. בנה, יאיר, נולד בסביבות חצי הספר. חליל ועזיז לא מופיעים הרבה, אבל הם, לכאורה, תכלית כיסופיה של הגיבורה, וע"כ אני נותן להם דמות מרכזית למרות שאביה של הגיבורה מופיע יותר מהם, כמו גם יורם, סטודנט דתי וצעיר שמהווה גרסה קונקרטית לכיסופים אל חליל ועזיז – משהו בגבול המציאות, שניתן להשגה.

קרא/י עוד «