ליל סדר פוסטמודרני

להיות יהודי מאמין בדור פוסטמודרני וחילוני שכזה, מלא בהעמדת ספק ובציניות, היא משימה קשה. זו לא משימה קשה רק בגלל שצריך להתמודד עם הדברים מבחוץ. החוץ אכן קיים, וההתמודדות הינה קשה, אבל עיקר המשימה היא בלב: מדי יום ביומו אני נאבק בתוכי עם מן יצר עז שכזה, להשליך את הכל ולצאת אל החילוניות. הקושי העיקרי הוא העובדה שאני יודע שיש אלוקים, אבל זו, לכאורה, נקודה שולית. אז יש אלוקים, אומר לי היצר הרע, ניחא. שיהיה. אלוקים טרנסצדנטי שכזה, שאוהב שעובדים אותו בעשיית מעשים טובים באופן כללי. מעין 'רוח היקום', הגשמה כלשהי: אמא אדמה, גאיה וכדו'. וכשאני אומר את זה לעצמי אני מרגיש טיפש. באמת, יהודה, אתה מאמין בשטויות הניו-אייג'? אתה, בן ישיבה, אדם שעבודת ה' מתאמצת בקרבו להיות מרכז העולם?

ובכל זאת. טקסים דתיים, פולחנים, מעוררים בקרבי מדי פעם את הציניות. אני מוצא את עצמי מסתכל על חבורת פונדמנטלסטים עטויי שביסים וכיפות ממלמלים אל איזה אֵל-לא-נודע, מאדירים את שמו, ומחפש איפה אני בכל המהומה הילדותית  הזו, והרי אני מחשיב את עצמי טיפוס בוגר ומפוכח, ואיך הדרדרתי, במרכאות, לביצוע הטקסים האלה. וכשאני אומר לעצמי שגם רבנים חכמים ומודרניים בהחלט, כהרב שג"ר והרב סולובייצ'יק, בצעו את הפולחנים האלה, וודאי הם ידעו מה הם עושים, אני גם עונה לעצמי – הם הם, ואני אני, ולמה אני לא נוטל אחריות על חיי. ובאמת הרבה מאוד אני מתאמץ להחליף צורת חשיבה, לחזור לאיזו צורה ילדותית חסרת לוגיקה ולעבוד את ה' מתוך חוסר התבוננות חיצונית, מתוכי, לא מבחוץ.

אבל זה לא פשוט. בכלל בכלל לא פשוט. איך אמר הרב סולובייצ'יק? "החוויה הדתית היא בעיקרה חוויה למודת סבל".

והנה מגיע לו ליל הסדר, ואני יושב וקורא בהגדה פסוקים ודרישתם ומאתגר את עצמי בלהיות חלק פעיל, שותף, בהגדה המשותפת של יציאת מצריים. להיות חלק מהמשפחה. ופתאום מכה בי האסימון הנופל: לא רק אני יושב כאן, בבית משפחת גזבר עם סבא וסבתא וקורא את ההגדה. כל היהודים, בכל הדורות, יושבים כמוני וקוראים כמוני. וזה באמת עניינו של חג. לשכוח את החקירות, לעזוב את המשברים, להתכנס אל הנקודה הכי פנימית שיש  אצלנו: המשפחה.

יום הכיפורים, לדוגמא, הוא חג עצמי. אדם עם עצמו. בחינה עצמית. פורים הוא חג של חברים. פסח הוא השורש של הכל: המשפחה. אבא שלי מספר לי את מה שאבא שלו סיפר לו ומה שסבו סיפר לאביו וכן הלאה, דורות על גבי דורות, בלי עיון ובלי פקפוק ובלי חקירות ודרישות והוכחות לוגיות למציאות האלוקים. פשוט, שפעם עם ישראל יצא ממצרים על ידי הקב"ה. לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, על ידי הקב"ה. ומאז שהעם הזה נוצר הוא הולך וקיים. לא חדל, מעין מטרה משותפת מניעה אותו על גלי ההסטוריה- לגאול את העולם. וכמו שאמר הרב קוק: זה לא שבני ישראל יצאו ממצרים באביב, האביב הוא בגלל שעם ישראל יצאו בזמן הזה ממצרים. החלו את אפשרות הגאולה בעולם הבודד והנורא הזה.

וכמוכה ברק קמתי מהכסא, רצתי אל החדר ושלפתי את 'היהודי האחרון' של יורם קניוק. ההוצאה החדשה, עם הקדמה מהממת של עוזי וייל. ובאמצע קטע-לא-קשור היסיתי את כולם והקראתי:

"

יהודים.
אני חושב שתוך כדי קריאתו של הספר הזה, הפכתי ליהודי פעיל. זה הרגע שבו הבנתי שאני דומה, איכשהו, לגיבורי הספר. שאני ממשיך, שכולנו ממשיכים את הסיפור הזה.

12 שנות לימוד תנ"ך לא הביאו אותי לזה. כל סיפורי השואה שסבי וסבתי סירבו לספר לא הביאו אותי לזה. תמונת העולם שלי החזיקה מעמד, עד שהגיע קניוק, והפך את השמיכה, והראה לי שמה שחשבתי שהוא צד התפר — הוא הוא הסיפור האמיתי.
אין לי הסבר לזה. אבל אני חושב שלא הייתי יודע למי להתפלל, לולא היהודי האחרון. היו עוד גורמים, לא פחות חשובים. אבל היה גם זה.

למה?
אולי מפני שלראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.

בפעם הראשונה, אני חושב, הבנתי בשביל מה אנשים מתפללים, ולמי. משהו, סיפור תולדות היהודים כמו שקניוק סיפר אותו נשמע לי אמיתי. סיבה טובה לקום בבוקר. המוזיקה הזו היתה מוכרת, מוכרת ועתיקה, מוכרת וחדשה, חרישית מדי בשביל להפוך אותה להמנון, חלשה כל כך שבקושי שומעים אותה, אבל חולשתה היא חולשת המוזיקה האינסופית. רוצה לשמוע אותה?

תתאמץ. תעבוד. תתפלל. תלמד.

"

וזה, אני חושב, כל סיפורו של פסח.

חג מלא חירות וגאולה.