ולשמחה מה־זו עושה

1.
קראתי אתמול שתינוקות מחייכים ארבע מאות פעמים ביום ושבני אדם מבוגרים מחייכים עשרים וחמש פעמים ביום, וגם זה רק אם יש להם בחבר'ה את המצחיק ההוא ששולח בדיחות בוואטסאפ.

לפעמים אנשים מסויימים משתמשים בנתון הזה כדי להציע לחזור להיות ילדים, אבל האמת היא שתינוקות גם בוכים ארבע מאות פעמים ביום, ובני אדם מבוגרים, לרוב, לא בוכים יותר מפעם בשבוע וגם זה בהגזמה.

2.
כשאני מחייך יש לי קמטים כאלה, קטנים, בזוויות העיניים. לפעמים אני עומד מול המראה ומחייך חיוך גדול כדי לבדוק את הקמטים האלה ולהבין שהתבגרתי.

3.
תינוק הוא לא דבר מסובך. קצת בינארי, הייתי אומר. רע לו, הוא בוכה. טוב לו, הוא שמח. הוא לא צריך הרבה בשביל שיהיה לו טוב, ולא הרבה בשביל שיהיה לו רע. הוא לא מסובך. אין לו דרישה להצהרת הון שמונחת לו על השולחן כבר חצי שנה, ולא ערימה של כלים בכיור ולא מזוודה לא פרוקה משבת ולא בעיה בלו"ז של היום בערב, שצריך לעשות עשרים טלפונים כדי לסדר אותה.

4.
אולי לכן קשה לי להיות בשמחה שלימה. משהו תמיד לא שלם אצלי, עד הסוף. תמיד יושב על הלב. אני שמח אבל זוכר שיש עוד משהו לעשות. עוד ספר לסיים לכתוב. מטלות שלא הושלמו. 29 מיילים בתיבת המייל. קשה להיות שמח ככה.

5.
לפעמים אני קורא בפייסבוק דברים שאנשים כותבים. וכשאנשים כותבים על רגשות, זה קצת נראה כאילו רגשות הם כמו שיער, או לפחות כמו השיער שלי. כלומר שהם קצת משהו שאין לנו שליטה עליו. כאילו אין בהם בחירה ואי אפשר לכוון אותם, אלא מי שיש לו יום שיער טוב – אז יש לו יום שיער טוב, ומי שלהפך, להפך. ולכן מי שאוהב אוהב ומי ששונא שונא, ומי ששמח שמח ומי שעצוב – עצוב. וככה זה ישאר, ואין לנו אלא לקבל את הצער או לשמוח בשמחה, וזהו.

6.
כשהייתי בן עשרים ואחת לא אהבתי בירה אבל רציתי לאהוב בירה. וישבתי באיזה פאב עם חברים שהיו גדולים ממני בחמש שנים והזמנו המבורגר ובירה וכל אחד שתה ומחה את הקצף ואני שתיתי והיה לי מר, ושתיתי עוד ועדיין היה לי מר, ואז הסתובב לי הראש, ושתיתי עוד, כי רציתי. והיום אני אוהב את המרירות הזו. אוהב את ההתכווצות של הלשון. משהו נכון לי במשקה הזה.

השתניתי.

7.
אני חושב שאנחנו גם שוכחים, לפעמים, שתינוקות לא שמחים ככה סתם. כלומר הם כן, בוודאי שהם כן, אבל הרבה פעמים הם פשוט מגיבים לפרצופים האידיוטיים שאנחנו עושים להם. ואני יודע, כי אני מהאלה שכשמשעמם להם בבית הכנסת הם עושים פרצופים אידיוטיים לתינוקות ומוציאים לשון לילדים.

וממש אפשר לראות, בטח אצל ילדים בגיל הגן, איך הם נדהמים מהמבוגר שמוציא לשון, ואז מתביישים, ואז מוציאים לשון חזרה, ואז צוחקים. וגם אני, כמבוגר, צוחק. ואז אבא שלהם אומר להם שלא מנומס להוציא לשון, ואז אני הולך.

8.
אני חושב שאנחנו מזהים הרבה בין צחוק ובין שמחה, אבל צחוק הוא קצת הפתעה, או תדהמה, או מין משהו שלא ציפינו לו ופתאום. ושמחה היא קצת יותר מיושבת, קצת פחות נבוכה. צחוק הוא רגש שבא מבחוץ, או שמגיב לבחוץ (נסו להצחיק את עצמכם!) אבל שמחה, שמחה היא רגש שנובע מבפנים ומתפשט בכל הגוף. צחוק הוא רגש שטוח ושמחה היא רגש עמוק. וזה קצת כמו ההבדל בין התאהבות ובין אהבה.

9.
ובגלל ששמחה באה מבפנים ולא מבחוץ, אנחנו לא צריכים את החוץ בשבילה. כלומר, באמת לא צריכים. אנחנו יכולים לשמוח גם בלעדיה. אנחנו יכולים לשמח את עצמינו. יכולים לרקוד. יכולים לשיר. יכולים לשמוע מוזיקה שמחה. יכולים לפתוח את החלון ולהריח את הריח ולהגיד 'אתם רואים? אתם רואים? זה אביב!'.

כי אלה החיים שלנו. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו רוצים להעביר אותם. אנחנו יכולים להחליט איך אנחנו מרגישים. באמת.

והמופלא הוא שבאמת תצא שמחה מכל הניסיון המאולץ הזה. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. באמת, תנסו את זה בבית.

(התכוונתי באמת. קומו עכשיו, תמחאו קצת כפיים, שירו לעצמכם משהו שמח, תתיישבו חזרה בכיסא, ותכתבו לי בתגובות: נכון שפתאום התפשטה בכם איזו שמחה? נכון שאתם שמחים יותר? זה פלא, העניין הזה).

10.
פורים הוא קצת חג של צחוק וקצת חג של שמחה, אני חושב. קצת מזה וקצת מזה. יש בו גם הצצה פרועה, חסרת גבולות, למה היה יכול להיות פה אם לא היינו מסודרים ונקיים ומהונדסים כל כך, ויש בו גם משלוח מנות וסעודה ומשהו מאוד מאוד מיושב, מאוד 'טוב לי', שכזה, וזהו.

ואם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אתם מוזמנים לעשות מנוי לבלוג שלי ולקבל למייל שלכם בעוד יומיים משלוח מנות קטן, טקסטואלי, לכבוד הפורים.

מודעות פרסומת

לזכור את אשר שכחנו | הרהורים לפורים

א.       אדם

 לפני כמה ימים בא שלמה ושאל אותי אם אני מכיר קטע, שיר או סיפור, שמדברים על זה שמילים לא אומרות דבר. אמרתי לו שבאופן כללי לכל סופר גדול יש קטע באחד הספרים שלו, בו הוא כותב על עד כמה לא ניתן להגיד כלום באמצעות השפה. עמוס עוז כותב על זה ב'סיפור על אהבה וחושך' וגם ב'קופסה שחורה', מאיר שלו ב'כימים אחדים' (אם אינני טועה), וכן הלאה. אבל הקטע היפה ביותר שאני מכיר, אמרתי, הוא זה שכתב גרוסמן ב'שתהיי לי הסכין'.

 באחד המכתבים הראשונים בספר כותב יאיר למרים:

 "את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי.
את מבינה, נכון?"

המון קסם יש בפסקה הזאת. כי באמת, כל כך הרבה אור, ויש את המילה הקטנה – שיכולה להיות גם התבנית, או הקטגוריה, או הסטריאוטיפ – שמצמצמת את הכל. שהולך אדם בעולם, כמו שכתב מרטין בובר, ורואה אדם בתור 'המורה', 'התלמיד', 'הזה שיושב לידי בשולחן' וכן הלאה. הולכים תחת לכותרות. ובובר כותב שצריך להניח למילים האלה ולחפש נפש אחרת, לראות באדם אישיות בפני עצמה. אישיות כמוני. שאינה נגישה אף פעם עד תום. והרי בזה הספר עוסק.

 כך כותב גרוסמן, בשם יאיר, במכתב אחר:

 "הלוואי שתביני, אני באמת מדבר רק על מיכתבים, לא פגישה, אף פעם לא גוף, לא בשר, לא איתך, זה נעשה לי כל־כך ברור אחרי המיכתב שלך, רק במלים. כי פנים אל פנים זה יתקלקל לנו, יגלוש תיכף לשבילים המוּכּרים."

כל 'שתהיי לי הסכין' עוסק במילים; יאיר כותב למרים, מרים כותבת ליאיר. הם כותבים על מילים, ממציאים מילים (פַּרְפּוּר, נניח, איזו מילה נכונה), ומתעסקים בצורה שבה נחשף אדם באמצעות המילים, אבל גם בצורה שבה אדם נלכד בתוך מילותיו. שהוא שוקע בתוך ההתבוננות העצמית, בהתפלשות בנבכי הנפש, מתחפר באופני הייצוג והדימוי העצמיים. שלמה התהלך עם הספר בספריה ואני נזכרתי שיש משהו בספר הזה שהוא כמו קריצה ליודעי ח"ן. אנשים ונשים שקראו ונתפסו ימשכו אל הכריכה שלו כמו מגנט. ופעם אמרתי לרועי שזה ספר מסוכן מאוד. מסוכן במובן שאנשים לא מסיימים אותו, שהם קוראים את החלק הראשון, המכתבים של יאיר, מוצאים את עצמם בתוך הספר ולא מצליחים לצאת.

כריכת שתהיי לי הסכין: איך יד נאחזת ביד כמו באמצע נפילה
כריכת שתהיי לי הסכין: איך יד נאחזת ביד כמו באמצע נפילה

ב.       מסכה

 אבל אחר כך חשבתי עוד: אולי כל זה הוא אשליה. אולי לא כל הפנים של האדם הם מסכה שמכסה על מי שהוא, אלא גם האני הפנימי שלי הוא מסכה שמכסה על משהו אחר לגמרי. והנה, שלשום הזכירה לי רותם את השיר היפה שכתב שלמה טנאי:

להשאיר | שלמה טנאי

לֹא לוֹמַר אֶת הַכֹּל;
גַּם הָעֵץ אוֹמֵר רַק גֶּזַע וְעָלִים
וּמַשְאִיר שָׁרָשִים בָּאֲפֵלָה

לֹא לַעֲבֹר כָּל הַגְבוּלוֹת;
גַּם אֱלֹהִים מְסַפֵּר רַק שֶמֶש,
יָרֵחַ וְכּוֹכָבִים
וּמַשְׁאִיר יְקוּמִים
מֵעֵבֶר לְמַכְאוֹבֵי-הַדַּעַת.

לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם

 תמיד חשבתי שהשיר הזה מדבר על יחס בין שני אנשים. שלא לספר לאדם השני את הכל. שעמוק עמוק בפנים יש איזה ילד קטן שדופק על הדלת, ויש המון 'עצמי' שטמון עמוק בפנים ולא נמצא ביום יום. הרי שאפשר לפרוש את האדם עד תום, והשיר מבקש שלא לעשות את זה. לא לדבר כל כך הרבה. אבל פתאום הבנתי שהכוונה בשיר אינה דווקא מול המבט של האחר, אלא מול המבט של עצמי: זה אני שלא אומר לעצמי את הכל, זה אני שלא עובר את כל הגבולות של עצמי, וזה אני שלא פורש את עצמי – מול עצמי – עד תום. לא לשחות בתוך בריכת הבוץ שקוראים לו המודעות העצמית. אולי מוטב לשתוק, אומר טנאי. להניח לדברים, לא לפרוש את האדם עד תום; שלא נהיה מובנים גם לעצמינו. שנשאיר בעצמינו קצת עלטה.

אפשר לקרוא את הדברים בהקשר של פורים. הולך אדם בעולם והוא מכוסה מִגְנָנוֹת; ציניות, סרקסטיות, מבוכה. המסכות שאנחנו. אפשר היה לחשוב שמסתתר מישהו מתחת לכל המגננות האלה, מישהו שנחשף כששיכורים. כלומר שפורים הוא החג שבו יורדות המסכות. אבל פעם אחת דיברתי עם תמר על המסכות האלה, ואיך אותו אדם הוא אדם אחר בכל מקום. ואמרתי – בסופו של דבר, המסכות האלה הם אנחנו. וגם השכרות היא מסכה. ובכלל, בכל מבט שאחרים מפנים אלינו וקוראים אותנו, הם רואים רק מסיכה. זה אותו 'אני -לז' של בובר (שמבוסס על הקטגוריות הקנטיאניות, וד"ל). כי אי אפשר ללכת בעולם כשכל דבר הוא חדש ומפליא. הדברים צריכים להכנס לקטגוריות, שנוכל להתמודד עם המוכר ולא עם החדש והמפחיד. ויותר מזה: הכל מסיכה, כי אי אפשר באמת לפרוש אדם אחר עד תום.

אני רוצה לומר: היופי בשכרות הפורימית הוא לא שיורדות המחיצות ומתגלה האדם שמתחת, אלא שיורדות המחיצות והמילים והנסיון להציג את עצמינו. שאולי כל החיים אנחנו מנסים להציג את עצמינו ולהבין את עצמינו. ולפעמים יש המון מגננות שמכסות על אותו האני הבודד שבפנים. ופורים אומר: עזוב אותך משטויות. הנח לדברים. אל תנסה להבין הכל, לסדר הכל, להוציא את עצמך החוצה ולהראות את עצמך כפי שהיית רוצה שיראו אותך. כי החוץ הוא שקר, אבל גם הפנים הוא שקר. ובכלל, כל מבט שמסתכל ומחפש לראות משהו, בין אם זה על האחר ובין אם זה על עצמך – זהו מבט מן החוץ, מבט שרואה רק קליפות. פגישה אמיתית יכולה להתרחש רק באין חיפוש.

שצריך, בפשטות, להניח לעצמינו להיות מי שאנחנו.

 ג.        עולם

 אחרי זה אני קורא את המילים האלה, 'מַכְאוֹבֵי הַדַּעַת', וחושב על הדעת שאוחזת בי בכל השנה. על הצורה שבה אנחנו מסתכלים על העולם ומשליכים עליו את המילים ומסדרים אותו באמצעותם שם. זו הדעת. היא הלוגיקה, היא ההיגיון, אפילו המדע. היא הידיעה מה שייך למה ומה מוביל למה ומה צריך לעשות לפני שחוצים את הכביש. והביטוי 'מכאובי הדעת' אומר שהידיעה הבוטחת, הברורה כל כך, זו שברור לה מה קורה בעולם, יש בה גם משהו כואב. כואב לדעת דברים, שהרי הקסם נעלם. החידוש נעלם. וכבר כתב גרוסמן; הלב נחמץ קצת, באפס קצהו.

 פעם אחת ישבתי אצל ידידה שלי בלילה ירושלמי קר אחד והיא סיפרה סיפור: יצאה עם מישהו ואחרי כך וכך זמן אמר לה, כבדרך אגב, שהיא לא דתיה.
מה זאת אומרת לא דתיה, שאלנו.
זאת אומרת שאני שמאלנית, היא אמרה. זאת אומרת שאני מתעסקת בדברים שדתיים לא מתעסקים בהם. זאת אומרת שאני לא מתאימה לארכיטיפ הדתי. לאותה תדמית הראויה לדתי.
כמובן שכולנו נענענו את ראשנו בביטול, שהרי היינו כולנו דתיים ירושלמים שכאלה. מי מאיתנו לא שמאלני, מי מאיתנו לא יפה נפש. על מה את מדברת.
אבל זה נכון, היא אמרה. יש אי אלו חמישה דתיים עתניאלים שכמוכם, אבל זה לא 'דתי'. אני לא דתיה.
את שומרת שבת, שאל אחד החבר'ה, והיא אמרה – כן, אני שומרת שבת. אני שומרת כשרות. אני אפילו משתדלת ללכת רק עם חצאיות וכן הלאה. אבל באמת אני לא דתיה. לא בפרקטיקה, לא הפרקטיקה אני מקיימת. ולא באמונה, אני מאמינה באלוהים. אבל התיאולוגיה – לא, התאוריה – לא, השורש של ה…  – השעה הייתה אחת וחצי בלילה, והיא הסתבכה קצת.
זו צורת ההסתכלות, אמרה לבסוף. צורת ההסתכלות שלי לא דתית. אני לא מביטה בעולם מנקודת מבט דתית. אין שכר ועונש, אין עולם הבא, אין משיח, אין תחיית המתים. אלוהים לא מנהל את ההיסטוריה ולא משגיח עלי. אני מקיימת את המצוות מנקודת מבט ליבוביצ'יאנית (להחריד, העיר מישהו); שצריך מסגרת, מערכת חוקים.
והוא צודק, היא אמרה. כל זה טוב ויפה, אבל מה יהיה על המבט.

 כבר הרבה זמן אני חושב איך אנחנו מעצבים את העולם סביבינו באמצעות המבט שאנחנו מטילים עליו. אולי אפשר להגיד: קוראים את העולם בצורה מסוימת. וחשבתי הרבה על אם אלוהים קיים או לא, ומה זה הקיום הזה. במקום אחר כתבתי שאלוהים הוא הפליאה, הוא הנכונות להשאיר את העולם לא מוכר ולא מובן, להשאיר אותו מופלא. וחשבתי הרבה על איך שאלוהים נמצא בעולם אם אנחנו מניחים לו להכנס. כלומר שאם אדם קורא את העולם כך שיש בו אלוהים, אז יש אלוהים. ואם אדם קורא את העולם כך שאין, אז אין אלוהים. ובאמת יש, ובאמת אין. הכל תלוי בהסתכלות. כלומר במבט. ובאמת מצאתי את עצמי במילים שלה. שגם אני כך. וכמו שכתב אלחנן פעם:

 "יוֹם שְׁלִישִׁי אֶחָד בַּמָּפָּח הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַקַּיִץ
לִקְרָאת הַצָּהֳרַיִם שַׂמְתִּי לֵב:
אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי"

שאל אותי סבא שלי למה אנשים חוזרים בשאלה. ואמר: תביא לי את האדם הזה, ואני אענה לו על כל השאלות. כל שאלה באמונה שיש לו, אני אענה. וכמו שפעם היו דנים בשאלות של דת ומדע, ואיך יכול המדע לא סותר את הדת. ואמרתי לסבא שלי שלא זה העניין. העניין הוא לא אם יש שאלה או אין שאלה, ולכן גם הביטוי הזה, 'חזרה בשאלה', לא נכון. הנקודה היא איך אדם חווה את העולם: עם אלוהים שמציץ מאחורי הכתף, או בלי. ועל זה קם ונופל הכל. אולי זה המובן הפשוט של 'יראת שמיים'. זה גם מתקשר לעבודה מיראה ועבודה מאהבה, והדברים ארוכים ובאמצע כתיבה.

 רציתי גם לומר שבגלל שאנחנו מפנים מבט, כלומר קוראים את העולם, אז גם העולם הזה עוטה מסכה. לכן הוא 'עלמא דשקרא'; עולם של שקר. אבל המסכה הזאת לא מסתירה תחתיה כלום. וגם אם ננסה להגיד שכל העולם מסמל משהו אחר – עולם קבלי, נניח – אז גם העולם שמתחת יהיה מסכה. זו המשמעות האמיתית של זה שמילים לא אומרות כלום; לא רק שאי אפשר ללכוד את העולם באמצעות המילים, ושהן מצמצמות אותו לכדי מילה קטנה עם מתג כיבוי, אלא שאין עולם בלי מילים. כל מבט החוצה הוא מבט מילולי, תבניתי, מבט שמזהה את העולם כך שנוכל ללכת בו. וכל התבניות האלה אינם אלא מסכה, כי מה שמתחת, אותו ממשי שרוחש מתחת לפני השטח – אי אפשר לראות אותו.

 ד.        אלוהים

 וכאן נכנסת השכרות של פורים, ואולי פורים בכלל. אלוהים לא מוזכר במגילה, והרבה אנשים אמרו: זו הנקודה. שאלוהים מסתתר מאחורי העולם. שאלוהים מוביל ומנחה ועושה מהלכים בהיסטוריה אבל בלי להתגלות. וממקום אחר, אביחי הגיב לי בפייסבוק וכתב:

 "גם לנו יש מלחמה בעמלק. בפורים אנחנו מביאים אותו לידי ביטוי. אנחנו מראים איך האוכל והשתייה הם אמצעי ולא מטרה, עובדה שאפשר להגיע דרכם גם לעבודת ה'"

 אבל לא זה העניין. לא לכן אני שותה בפורים. אני שותה בפורים כי שתיה זה דבר משמח. כי כיף לי לשתות. לא 'כי צריך'. היא לא מסמלת שום דבר, היא לא אומרת שום דבר, היא פשוט היא. מי שהשתכר פעם בוודאי חווה את הרגע הנורא ההוא שבו השכרות עוזבת אותך והעולם חוזר לעצמו. אני חושב שהרגע זה הוא, לאמיתו של דבר, מה שכינה שלמה טנאי 'מכאובי הדעת'. כי בשכרות אתה מפסיק לדרוש מהעולם ולחפש בעולם. אתה מפסיק 'לדרוש אלוהים'; השכרות היא הרגע שבו אתה חוזר לראות את העולם מהפנים החוצה. שאתה מפסיק את ה'הֶיוֹת'.

 פעם הייתי בשיעור ב' באיזו ישיבת הסדר, והייתי דתי קטן וקצת תמים (אפשר לראות את זה בשיר המלא), וכתבתי:

 "אִם לֹא הַיִינוּ מִשְׁתַכְּרִים לֹא הַיִינוּ רוֹאִים אֶת הַקוֹלוֹת,
לֹא הַיִינוּ יְכוֹלִים לִשְׁמוֹעַ אֶת הַבְּרָקִים.
בְּחַלוֹנֵינוּ לַשָׁוְא הַיְתָה מִדָּפֶּקֶת רוּחַ אֱלוֹהִים
וַאֲנַחְנוּ הַיִינוּ יוֹשְׁבִים לְיָד שׁוּלְחָן הַמִטְבָּח וּמְחַבְּקִים
אֵת עַצְמֵינוּ.

וּבְכָל פּוּרִים אֲנִי רוֹאֶה בְּגָּלוּי אֶת הַקוֹלוֹת שֶׁשָׁמַעֲתִי בַּבֶּטֶן.
וְהַקוֹל יוֹצֵא וְהוֹלֵך מִסוֹף הַעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כְּמוֹ אַדְוָה שֶׁל נֵר.
רַק שֶׁבָּסוֹף אֵין מַלְאָךְ שָׂם אֶצְבָּע עֲדִינָה עַל פִּי וְאוֹמֵר לִי: "שְׁכַח",
כָּל פַּעַם אֲנִי מִתְפָּכֵּחַ וּבוֹכֶה אֶת הַשִׁכְחָה מְחָדָשׁ.

כִּי כֵן,
אָנוּ אֵינֶנוּ שׁוֹתִים עַל מְנָת לִשְׁכּוֹחַ,
אָנוּ שׁוֹתִים בִּכְדֵי לִזְכּוֹר אֵת אָשֶׁר שָׁכַחְנוּ."

באה חביבה פדיה להרצות ב'שיח', ושאלתי אותה אם אפשר לומר שכל הטכניקות המיסטיות הן טכניקות של ביטול השפה: שממלמלים את אותה מילה שוב ושוב, או שאומרים ומצרפים ייחודים של אותיות שאין להם משמעות בשפה, וכן הלאה. או ששותקים. והיא חשבה קצת ואמרה שאפשר. ואני חשבתי לעצמי שאולי באמת זה הסיפור: אין לנו נבואה כי יש לנו הלכה. אין לנו אלוהים, כי העולם ברור לנו מדי.

 אפשר לומר שאולי לכן פורים הוא חגיגה שכזו, קרנבל גדול של מסכות ושתיה וקלות ראש. שיש רגע אחד בשנה שאנחנו עוצרים הכל ואומרים: בעצם, דבר משונה מאוד הם החיים הדתיים האלה. והתורה, גם כן, בדיחה גדולה. שהכל מסכות; גם ההלכה וגם התורה וגם המילים וגם הכל. שמתחת לכל הסיפור יש פליאה אחת גדולה, ומן הראוי לתת לה מקום. בישיבות אנשים מתגעגעים אל אלוהים ובוכים על בית המקדש, אבל באמת אפשר לבכות ואפשר לשמוח ואפשר הכל. כי הכל יהיה מכוון. ובאמת, אנשים מקיאים ושופכים יין אחד על השני והולכים מכות ולא שומרים את ההלכה ליום אחד בשנה: שיהיה יום אחד בשנה שאנחנו לא חושבים אלא מרגישים. שלפעמים אדם שותה ומשתכר ופתאום מרגיש אלוהים בכל הממשות הזאת.

רק בשביל זה שווה הכל.

 ה.       אחר כך

 אני זוכר קריאה אחת, השלישית כמדומני, ב'שתהיי לי הסכין'. הדבר היה אחרי יום מיונים לצבא. קראתי את הספר על ספסל בתחנת הרכבת בתל אביב ופתאום היכתה בי הבדידות הקיומית ופשוט התחלתי לבכות. ואני זוכר שהנחתי את הספר בתיק וצעדתי לאורך הרציף וראיתי פתאום (כאילו הודלק האור) שגם בפנים כל האנשים שמציפים את התחנה יש תודעה ויש אדם ויש מחשבות. גרוסמן כתב במכתב הראשון בספר ש"אם צריך להסביר אז אין טעם, ואת אפילו לא חייבת לענות, כי כנראה טעיתי בך. אבל אם זאת את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני."

ואני חשבתי פתאום, שם על הרציף, בין המכונות לממכר חטיפים ובין המחלק של 'ישראל היום', שיכול להיות שגם אני אלך בעולם ופתאום מישהי תחבק את עצמה בחיוך קצת שבור. שגם אני אעמוד פעם בעולם בלי לחפש, בלי המחבואים של דן פגיס, וגם אני אמצא איזו נשמה אחות, מישהי שהיא 'מהגזע שידע את יוסף' כמו שאומרת אן מאבונלי, וניצן קוראת לזה 'האנשים שאנחנו'; שפתאום יתקלפו כל המסכים של המבט המחפש וינשרו כל המסכות ויקרסו כל המגננות שאנחנו מציבים על עצמינו. פתאום יהיו הדברים עין בעין, לב מול לב, וימצאו מכוּונים.

ומה גם אלוהים.

———-
[עוד כתבתי על פורים כאן וכאן]

למעלה מן הזמן והמרחב | הרהורים לפורים

לאגדות עם יש סיום קלאסי: אחרי שהנסיך מעיר את הנסיכה, הם חיים "באושר ועושר עד עצם היום הזה", או באנגלית: 'Happily Ever After'. אחרי שאנחנו מתירים את הקונפליקט, כשהעולם נהיה שלו ורגוע, מגיע האושר, ואושר מקושר איכשהו עם שלמות: אדם ששלם עם עצמו, עם המקום בו הוא נמצא ועם החיים שלו, הוא מאושר. שמחה זה לא ככה. שמחה היא הרבה יותר רגעית, קצרה. היא מציינת את ההתרחשות החיובית: הרגע הזה שמשהו טוב יותר קרה בחיים שלי. ולכן אנחנו מאחלים 'פורים שמח', כי חג הוא רגעי, אבל 'חיים מאושרים'.

חבר שלי סיפר שניגשו אליו כמה ר"מים וכמה אברכים וביקשו ממנו לדאוג שיהיה שמח בפורים, או בשבת זכור. שלא יהיה יבש. וחשבתי לעצמי איך כשאומרים למישהו 'תדאג שיהיה שמח' אתה בעצם מאוד מאוד מנכיח את זה שכל הזמן עצוב. או, לפחות, שלא שמח. איכשהו נראה שפורים הוא החג היחיד ביהדות שבו באמת חוגגים. לא 'מקיימים את מצוות היום' או משהו כזה. פשוט עושים חגיגה, אתם יודעים. ככה שבמובנים מסוימים, פורים הוא חג שאומר משהו עצוב מאוד. אלמלא המצווה להשתכר – כל המאמץ הזה לשמוח היה יכול להיות סיפור לא פשוט בכלל.

אגדות עם גם מתחילות במילים "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה רחוקה". במילים אחרות: אנחנו מנתקים את הסיפור הזה מהרצף של המרחב והזמן. זה לא כאן, זה לא עכשיו, אנחנו לא כבולים לשום דבר. הדמיון שלנו חופשי, אפשר להתפרע. אני חושב שפורים, כחג, עושה איזו תנועה של התנערות. תנועה של 'תעזבו אותי מכל הסיפור הזה ותנו לי לחגוג'. כמובן שיהודים, כיהודים, לא מסוגלים בלי להעמיס המון פרטים; איך קוראים את המגילה? האם מותר לדבר באמצע? איזה יין לשתות? כמה יין לשתות? מותר או אסור להשתכר? אבל ביסודו, פורים עושה את הקפיצה הקטנה הזאת והופך להיות למעלה מן הטבע. רגע חד פעמי שהוא לא חלק מהרצף.

הניתוק מהזמן בולט מאוד במגילה: אין עבר. גם אין עתיד. כמו שהמגילה מנותקת, לכאורה (לא בדיוק) מהרצף היהודי ההסטורי. זה לא היה 'לפני' ו'אחרי'. זה היה בימי אחשוורוש, מלך מאוד מכובד ולא יהודי בכלל, ומסתיים בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. מעין אמירה: אנחנו בכלל לא חלק מהסיפור. המחקר ההסטורי טוען, אגב, שזה היה אחרי עליית עזרא ונחמיה. כלומר, יהודי פרס הם היהודים שלא השתתפו בנסיון להמשיך את הסיפור היהודי הגדול על ידי הקמת הבית השני. במילים אחרות, אנחנו משילים מעלינו את הסיפור של 'הגלות הגאולה ומה שביניהם', וחיים את הרגע. כשחיים ככה, את הרגע, אפשר גם לשמוח. להשתחרר מכובד הראש ומכל עול הדורות שיש עלינו ביום יום.

שאת זה גם השכרות עושה. כשאנחנו שותים אנחנו מבצעים איזשהו אסקפיזם. איך כתוב בנסיך הקטן?

הפלנטה הבאה היתה מיושבת על ידי שתיין.
היה זה ביקור קצר מאד, אבל הוא זרה תוגה גדולה בלב הנסיך הקטן:
"מה אתה עושה ?" שאל את השתיין, אשר ישב אל השולחן בדממה, מול מצבור של בקבוקים ריקים ועוד מצבור של בקבוקים מלאים.
"אני שותה", השיב השיכור נוּגוֹת.
"למה את שותה?" שאל הנסיך הקטן.
"כדי לשכוח." ענה השיכור.
"כדי לשכוח מה?", שאל הנסיך הקטן, שחמל עליו בלבו.
"כדי לשכוח את חרפתי," התוודה השיכור, מרכין ראש.
"מה היא חרפתך?" המשיך לשאול הנסיך הקטן, כי רצה לעזור לו.
"חרפתי היא חרפת השתיה", חתם השיכור את דבריו, ונעטף שתיקה עמוקה. והנסיך הקטן הלך לדרכו, מבולבל.
"המבוגרים הם באמת מאד, מאד, משונים", שח לעצמו בעת שהמשיך במסעו.

אם להמשיך את דבריו, אנחנו שותים בפורים בשביל להתנתק מהסבל שלנו. מהקיום היומיומי. לקטוע את הסיפור האמצע, לצאת להפסקת סיגריות ולחזור אחר כך להמשך צילומים. ובמובן הזה המבוגרים הם באמת משונים. לא בגלל שאנחנו שותים, אלא בגלל שאנחנו לוקחים את הכל בכזאת רצינות. נכון, אין להם לנו כל כך הרבה ברירות. הרי החברה דורשת, העולם דורש, אלוהים דורש, אבל פעם בשנה צריך לקחת הפסקה מכל הסיפור. הפסקה כוללת, אני מתכוון, של כולם: יום אחד שמישהו אומר 'היי, היי, תעצרו רגע, זה לא נראה לכם מוזר כל מה שאנחנו עושים?' וכולם מהנהנים בראשם. אחר כך, אנחנו יודעים, אנחנו נמשיך את החיים הסיזיפיים, אבל בינתיים אנחנו שוכחים.

images

במובנים האלה יש משהו צורם בשכרות של בייני"שים: הם לוקחים אותה ברצינות מדי. בוכים, מרגישים את החובה להראות שהם יודעים, שיש להם דברי תורה בכיס, או – גרוע מזה – שהם חוטאים. והרי כל הסיפור של פורים הוא שאין בו חטאים. שום דבר לא קרה בעבר. אין לנו עבר. לכן פורים הוא חג של כפרה, ושל סליחה. גם מהצד השני אפשר להגיד את אותו הדבר: אנשים שהשכרות מאיימת עליהם. שהם רוצים שהכל ישאר מסודר ומאורגן ונקי ושלם. שלא לקום מחר עם האנגאובר ושלא להתבייש בפני אנשים וכל זה. וכך אפשר לפספס את כל הפואנטה, את כל מה שאנחנו מרויחים מהניתוק, מהזמן שאינו זמן והמקום שאינו מקום.

פורים שמח!

—-

השבוע חגגתי שנה לבלוג. אני לא רואה טעם למסיבות עצומות משתתפים – מוזמנים לשמור אותם ליום חמישי הבא, יום ההולדת שלי. בכל אופן, נהגו בעולם לתת כמה נתונים לקוראים הקבועים, ומי אני שלא אשמור על המסורת. ובכן:
עד היום היו באזור ה34,900 צפיות של דפים באתר. 428 תגובות.
הכי הרבה תגובות יש לביקורת על הספר 'רב הנסתר' של חנוך דאום (31).
הדף הכי נצפה הוא 'מי אני', ואחריו 'למה בדייט הראשון כל הבחורות נראות כמו כוס קפה'.
55 מנויים, את חלקם זכיתי להכיר באופן אישי, את חלקם עדיין לא.
135 רשומות. זה נחמד בשביל שנה, אני חושב.

תודה לכולכם!

ספרים מצחיקים – חלק ב'

ספרים מצחיקים שהיו מופיעים כאן, אלמלא נכתב עליהם כבר: 'אלבי, סיפור אבירים' (יאיר לפיד) 'שלשה בסירה' ו'עין של אשה' (מיכל ווזנר)

ספר הבדיחה והחידוד / אלתר דרויאנוב

[קרדיט מלא לנחשון בירנבאום, שטוען שזה הספר הכי רציני והכי מצחיק שיצא אי פעם בעברית]

מצחיק, לא מצחיק, הומור של זקנים, לא משנה בכלל – הספר הזה הוא המקור לכל ההומור היהודי לדורותיו. העסקן הציוני אלתר דרויאנוב ישב בבית הבראה וקרא ספרי בדיחות (הרופאים אסרו עליו לקרוא ספרי עיון) ומתוך הקריאה עלה שבדעתו שצריך לכנס את כל ההומור היהודי במעין קורפוס ענק, כשם שעשה ביאליק לאגדה. הוא התיישב למלאכה, ומיין את כל 3170 הבדיחות שאסף לבדיחות על קהילות, בדיחות של רבנים, של בדחנים, על יחסי חמות חתן וכדומה. בסיום המלאכה עמדו לו על השולחן שלשה כרכים עבי כרס, שהפכו להיות האנציקלופדיה של הבדיחות היהודיות. גונן גינת, למשל, בטור שלו באחד העיתונים המתחרים של עולם קטן, נוהג להביא בדיחות מעובדות מדרויאנוב, וכך גם כל מי שמחפש בדיחה יהודית, עם עם ריח של צולענט.

ניתן לקריאה (כמעט מלאה) בפרוייקט בן יהודה: http://benyehuda.org/droyanov, והמהדורה האחרונה יצאה ב1990 בהוצאת דביר.

 

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה / דגלאס אדאמס

מאנגלית: מתי ונגריק ודנה לדרר, 221 עמודים

[בנימין פילצר ואיתמר כהן חושבים שזו הבחירה האוטומטית לספר מצחיק. ובכן.]

לכתוב על מדריך הטרמפיסט לגלקסיה הוא מעשה מיותר מאין כמוהו. המעריצים מכירים כבר את הכל בעל פה, אלה שלא, ביקורת לא תגרום להם לקחת את הספר לידיים. דווקא משום שהוא מעשה חסר משמעות, חייבים לעשות אותו, כי הרי זה כל הסיפור של הספר הזה: כדור הארץ מושמד על מנת לבנות במקומו מעקף טרנסאטלנטי, והחיפוש אחר המשמעות לחיים נפתח בקול תרועה רמה. גם ידיעת התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר – 42 – אינה מובילה לשום מקום, שהרי את התשובה אנחנו יודעים, אבל מה, לעזאזל, השאלה? וכך נפתחת סדרה של חמישה ספרים (ועוד שישי שלא נחשב) שמחפשת אחר המשמעות לחיים, מגלה את בעיותיו האמיתיות של רובוט דכאוני ומאוכלסת בעשרות מהדמויות היותר ססגוניות שתפגשו בהם בספרות כלשהי. ומלבד זאת, זה נורא מצחיק. הומור אבסורדי, על גבול הנונסנס, בכמויות משתפכות: לא מעט מעריצים מוכנים לחתום עליו כספר המצחיק ביותר שיצא אי פעם. אגב, אם אתם רוצים להשמע מבינים: המעריצים קוראים לו 'המדריך', בלי ההמשך.

שיכון צדיקים / נילי אושרוב

קרפד בשיתוף הוצאת מודן, 203 עמודים.

[אוריאל קרמר חשף את הספר הזה בפני]

זה אחד הספרים הקטנים, הנעלמים והמצחיקים שיצא לי להכיר. מצד אחד, כל כך מקומי: שיכון רמת גני בשנות החמישים, מפד"לניקים עם שפם ודג מלוח בסעודה שלישית. מצד שני, אולי זה מה שהופך אותו למצחיק. אני אמנם לא בגיל, והזכרונות אינם זכרונות ילדותי, אבל אושרוב מצליחה להעביר את חוויות ילדותה בצורה משעשעת להפליא, עם ציניות אינסופית והמון עין טובה. לא אגיד שלא נעתי בחוסר נוחות פה ושם (לא האמנתי שמישהו יכול להיות ציניקן עד כדי כך), אבל בלי ועם קשר: זה פשוט ספר נהדר. לכו תקראו.

הסאבטקסט של המציאות | לפורים

I.    מי אנחנו באמת

בין הדברים שחוזרים ונשנים בדיבורים על פורים בישיבות (אלה שאני מכיר), הוא שכאשר אנחנו משתכרים, אנחנו מגלים מי אנחנו באמת. כאשר חילוני משתכר, אומר הטיעון, מתגלה שהוא באמת רודף נשים הולל. כאשר בייני"שים משתכרים (תופים!), מתגלה עד כמה הם באמת עובדי ה' / יודעים תורה / אוהבים אחד את השני / מצחיקים. ובאמת, מסיבות פורים בישיבות – למעט הקטע עם ההקאות, כל אלה שלא יודעים להחזיק אלכוהול, וכן הלאה – מלאה באנשים רוקדים, מתחבקים, שמחים, אומרים דברי תורה באמונה יוקדת אי שם בפינת החדר, כשכוס יין לבן זול, ובהתאמה, מגעיל, רועדת בידם האחת, והיד השניה מנסה לצייר את הספירות העליונות והתחתונות. בישיבה התיכונית בה למדתי הדברים היו מדהימים יותר. פתאום מתגלים להם בטלני המחזור, ואני בתוכם, כאוהבי אלוהים גמורים. פתאום שחקן הכדורסל המהולל מתברר לציבור כאידאליסט טהור. שיחו ושמחו! ועמך כולם צדיקים! כמה טוב וכמה נעים.

אבל צריך לשאול: והלא בסופו של יום אנחנו עדיין מי שהיינו לפני כן. נו, שוין, התגלה שאני בתוך תוכי צדיק. מה זה אומר? כמו שאומר דמבלדור: "הבחירות שלנו, הארי, הן שמגלות מי אנחנו באמת – הרבה יותר מאשר היכולות שלנו." העובדה שאדם הוא טוב בתוך תוכו לא משנה את העקרון שהוא בוחר כל יום, וכשהוא בוחר, הוא בוחר לעשות רע. כשאני בוחר להכות מישהו, אין זה משנה אם אני בתוך תוכי אני אדם טוב. העובדה שאני בוחר להכות אותו, היא זו שעושה אותי אדם רע.

יש איזה חוט מקשר בין השכרות ובין התחפושת. שתיהן מובילות, בסופו של דבר, להצגה של מישהו אחר מאשר האדם שאנחנו מציגים בדרך כלל. אלא שהשכרות עושה את זה מלמטה, בצורה נלעגת, חסרת שליטה, מעל לטעם ודעת, ואילו התחפושת עושה את זה בצורה מודעת, אירונית להכעיס, מוקצנת. התחפושת אינה מראה אדם אחר, אלא משהו אחר לגמרי. אף אחד לא חושב שהמלך שמסתובב ברחוב הוא מלך אמיתי, וככל שהתחפושות הולכות ונהיות אבסטרקטיות (חידודי לשון רצים עכשיו, תנסו), כך גם הקשר בינם לבין המציאות רופף. השכרות, לעומת זאת, מציגה מציאות אחרת. אמיתית לא פחות. אולי נלעגת, אך לא אירונית. האמת נלעגת, מה לעשות.

חזרה לדיון  – מה היה קורה לו היינו הופכים את האנלוגיה? כאשר אדם טוב ותמים משתכר ומתגלה שבתוך תוכו הוא רע, אכזר, מרושע וכאלה? גם אז היינו אומרים שפתאום התגלה מה הוא באמת? הרי הוא מתנהג כמו אדם טוב, הוא לא הורג אף אחד ולא שונא אף אחד, ורק בשכרות מתגלה מה הוא רוצה לעשות. אז מה? למה זה עקרוני?
קרא/י עוד «