איך שמחתי על הגשם הראשון

א.
יותר מדי זמן לא ראיתי חדי קרן.

ב.
באחד השיעורים שלנו בקולנוע הסביר המרצה מה זה קולנוע אוונגרד. הוא אמר: קולנוע זה שילוב של קול ותנועה. והבסיס הצילומי הוא, כמובן, היסוד. כי יש סרט אילם, אבל בלי תמונה זה לא סרט. והאוונגרד מתעסק בתנועה הזאת, מנסה לבודד אותה ולבחון אותה. כלומר, שאין סיפור. או לפחות שהסיפור הוא לא המוקד. ופתאום הבנתי שיש הרבה סיפורים שגם ככה. אבל במילים. שהם בוחנים את השפה, לא את מה שהיא אומרת.

ג.
לפני ארבע שנים קראתי ספר, אני חושב שזה היה 'חוק הקוסמים הראשון', ופשוט נשאבתי לתוכו. וזו הייתה הפעם האחרונה שנשאבתי לספר. היו אחריו עוד ספרים שמצאתי את עצמי נהנה, או מזדהה, או אומר שזה ספר טוב. אבל נעלמה לי תנועת ההזרה הזאת, שאתה בעולם אחר למשך, לא יודע, שש שעות, ופתאום חוזר למציאות היומיומית ומסתכל החוצה ורואה שחושך בחוץ, ואומר: רגע, זה לא המציאות שלי. איך חושך בחוץ. מה אני עושה כאן על הספה.
אני בכלל קוסם.

ד.
יש ויכוח, אינסופי, על ההבדל בין הפנטזיה למדע הבדיוני. איפה הגבול. יש דברים שברורים לכאן, יש דברים שברורים לצד השני, אבל מה מפריד. ומעבר לזה שהדיכוטומיה הזאת מיותרת – כלומר, למה זה משנה? – אולי אפשר לומר שהפנטזיה מציגה עולם עם חוקים אחרים, ולא מתיימרת להסביר את אותם חוקים. היא לא שואלת את עצמה 'איך הם ייתכנו, והרי העולם לא ככה'. היא לוקחת גיבור, וזורקת אותו לעולם, ואומרת: שמע נא, הארי פוטר, או בילבו באגינס, או רייסטלין, או מי-שלא-תהיה. הנה עולם חדש, אתה צריך לגלות אותו. צא להרפתקה. וגם אנחנו הגיבור ההוא, בילבו, שבתוך תוכו רוצה להיות עם מטפחת האף שלו והקומקום ובמקום זה הוא מתחבא במרתפי האלפים מתחת לנהר ומתגנבים למערת הדרקון.

והמד"ב הוא להפך: הוא מסביר. משתמש בכלי המדע. כמובן, הוא יכול לנוע על הציר שבין 'קשקוש פסבדו-מדעי' ובין 'מימוש סיפורי של תיאוריות פיזיקליות', אבל העולם הוא אותו עולם, וההזרה נעשית לאדם. זה העולם שלנו. זה לא משנה אם זה העולם שלנו בעוד אלפי שנים, כמו 'המוסד והאימפריה', או העולם הנוכחי – המרחב אותו מרחב, רק הזמן אחר. העולם הוא העולם המוכר, ואנחנו משנים אותו בשביל לבחון את האדם: מה יעשה אדם שמבין שהעולם בו הוא עומד הולך לכליון גמור. מה יעשה אדם שהשמיד בזה הרגע גזע שלם. מי אנחנו בכלל. מה אנחנו עושים כאן. מה ההשלכות של המעשים שלנו.

ה.
אולי אם בוחנים את השפה אי אפשר באמת לבחון את הקיום. כמו כתובית באמצע סרט. יותר טוב, כמו משחק עם המצלמה, עם הזויות, עם התנועה, עד פתאום אתה נזכר שאתה צופה. שיש אולם קולנוע. שיש לך גוף שהוא לא הגוף של הגיבור. האשליה נהרסת. אתה מבין שאתה לא שם, בארץ התיכונה, חווה הרפתקאות נועזות. מבין שאין קיום באמת, שיש רק שפה.
אני לא חושב שזה העולם שאני רוצה לחיות בו.

ו.
אבישי עברי כתב לפני כמה שבועות במקור ראשון על איך אנשים מצליחים להיות ציניקניים בפייסבוק, להמציא המון אמירות של מטא-שפה, דווקא בזכות השטף המילולי שמתעסק כל הזמן באותן נקודות. ואני כל הזמן חושב כמה שקר יש במילים האינסופיות האלה, שנעלמות אחרי זמן. איך הם ייצוג שהוא לא באמת ייצוג. סימולקרה. הצבעה על השיח, לא על המהות שלו. מאוד קל להיות ציניים כשרואים שכולם אומרים אותו דבר במילים שונות. ככה עובדת קלישאה, ואין קל מלצחוק על קלישאה.

ז.
אני חושב הרבה על חדי הקרן האלה. והקנטאורים. וגם על כמה פיות.
פעם הם היו כאן בהמוניהם, ומה עכשיו.

ח.
בשבת הלכתי עם האחיין הקטן שלי ברחוב ופתאום התחיל גשם. והיה אפשר לראות איך זה חדש לו לגמרי, כל הקונספט הזה של מים שיורדים מהשמיים. שפתאום אפשר להיות רטוב בבת אחת. אפילו שהעולם רחוץ. כמו רגע ההולדת של המראה הנושן, רק שאפשר להניח את האצבע ולהגיד: כאן. זה כאן. ואיך שתראה לו את הרגע הזה, ככה הוא יהיה לתמיד. אז הלכנו וקפצנו קצת בשלוליות, ושרנו בגשם. ורקדנו, למרות שהוא לא אוהב. רק קצת, שידע שיש כאלה שרוקדים בגשם. אולי גם הוא יהיה פעם אחד מהם.

ט.
אני עושה עבודה מעשית בכיתת מב"ר. כלומר, החבר'ה הפחות חנונים בבית הספר. ואני צופה בהם קוראים ספרות לבגרות, ואת המורה שלהם מלמד אותם סיפורים ומעשי חכמים, ואפילו מלמד אותם בעצמי. וביום שישי לימדתי אותם שיר של לאה גולדברג, והיה אפשר לראות איך הם נכנסים לתוך הטקסט. איך מתווכחים איתו, לא מסכימים, אומרים 'צודקת' או 'טועה', מנסים להבין למה זה ככה. כלומר, באמת חיים את הטקסט.

י.
לאחרונה הרבה עולה בי הסתיו.
כשאני כותב על זה אני נרעד קצת, כי בכל זאת, סתיו, ובין כל ההתחלות החדשות והגישושים הנבוכים יש רוח ירושלמית שעוטפת כְּסוּדָר את הבניינים. ובצמרמורת הזו אני מחפש בין השדרות העוטפות את הר הצופים מכל קצותיו אם יש עוד עצים אדומים בעולם. חושב: אולי כמו שיש מחפשי זהב בעולם. וזה הרי מקצוע, מחפש זהב. והוא הולך וחופר בהרים ומסנן נהרות, אולי צריך שיהיה גם איזה מחפש שלכת. אחד שילך ברחוב ויסתכל בצמרות העצים וישאל מהם להיות אדומים קצת. קצת בוערים באש אחרונה לפני היובש ולפני הנשירה, שיהיה מישהו שיְיַחֵל לַבּוֹהַק הזה.

[חשבתי בהקשר אחר: איך חורף תמיד מעלה את כל הרומנטיקה שבי]

יא.
בכלל רציתי לכתוב שיש את כל הסטיקרים האלה, של 'אני מאמין בפיות', ו'יש קסמים בעולם'. להגיד שאנחנו מוגבלים, שיש איזשהו מקום שלא מצליח להכנס לתוך השפה שלנו. כמה שאנחנו חושבים, לפעמים, שהשפה והקטגוריות המחשבתיות מצליחות לכנס תחתן הכל — והרי זה לא אפשרי. והרי כל תופעה היא פרטית, ייחודית כמו הגשם הראשון, וזה אנחנו שמכנסים אותם יחד. ואת מה שלא נכנס לתוך הקטגוריות ולתוך המובנוּת אנחנו מכנים, לפעמים, בתור 'קסם', ולפעמים בתור 'אלוהים'. וצריך, אני חושב, להכיר בעודפות הזאת. שהתופעה תמיד תכיל יותר מהתיאור שלה. שמערכת יחסים לא יכולה להיות טקסטואלית. שחייבת להיות ממשות בעולם, שאפשר לשקוע אליה כמו בכורסה רכה.

יב.
אולי, בעצם, אני עדיין רואה חדי קרן, פשוט לא מבין שהם כאלה.

—————-

נספח

גֶּשֶׁם בִּירוּשֶָׁלַיִם. שְׁנֵי אוֹהֲבִים עוֹמְדִים
תַּחַת הָעֵץ לְמַחֲסֵה. הֵם אוֹמְרִים:
לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם כְּמוֹ לַאֲחֵרִים.
וּכְשֶׁיִפָּסֵק הַגֶּשֶׁם הוּא יַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת
רַק עָלֵינוּ מִן הֶעָלִים.
לְהַזְכִּיר.

(יהודה עמיחי)

מה עושים עם כל הזמן הזה

א.
איבדתי את הסיסמה לפייסבוק.

זאת אומרת, כבר מזה שבועיים שהחלפתי את הסיסמה ברצף אותיות אקראי שעשיתי לו 'העתק הדבק', בעיקר בשביל שאני לא אוכל להתחבר מהפלאפון החכם שלי – וממחשבים אחרים – גם אם ארצה מאוד. פשוט בגלל שאני לא יודע את הסיסמה. אבל אז התנתקתי בטעות מהפייסבוק, וכשניסיתי להתחבר מחדש – לא הצלחתי. הסיסמה ששמורה בדפדפן היא הסיסמה הישנה. ובכן, במקום לרפרש בפייסבוק מצאתי את עצמי קורא ספר שהוא לא עיון / שירה / סיפורים קצרים, כמו שהיו כל עשרות הספרים האחרים שקראתי השנה.

זה מוזר לי קצת, לחזור לקרוא. היום הסתובבתי בשבוע הספר ומצאתי את עצמי עובר דוכן דוכן ומזהה את רוב הספרים שעליו. יכולתי להצביע על ספר אקראי ולזהות שאני יודע מה כתוב בו. קראתי אותו, או שקראתי התייחסויות אליו. פתאום הבנתי שהיו זמנים שקראתי בהם המון. איפה אני ואיפה הזמנים האלה. כיום אני קורא ספרי עיון ללימודים, קורא סיפורים קצרים להכין בהם את הסדנאות, ושאר הזמן נבלע איפשהו בתוך האינטרנט הגדול ורחב הידיים הזה. לרבות כתיבת הפוסטים לבלוג הזה, למרות שאני לא כותב בקצב קצוב וכולי.

כל זה הזכיר לי שחנה פנחסי כתבה פוסט על הדברים הטובים שהאינטרנט מזמן לנו. אתרים נחמדים והכל. סוגים חדשים של ידע. אולי יש לומר: הצורות החדשות שהידע מתארגן בהם. פתאום לא צריך לזכור את הדברים, כמו בבגרות בהיסטוריה, ובני תיכון יכולים לקום ולהגיד לי באמצע הדרכה 'אבל 1914, זה לפני או אחרי השואה?' כי מי צריך לזכור כשיש סמארטפון. והשורה האחרונה לא הייתה צינית כלל ועיקר: אני באמת חושב שלא צריך. שפתאום המוח האנושי יכול לוותר על הזיכרון המילולי שלו ולהתחיל לחשוב לרוחב, בהיקפים של קישורים ולינקים שמארגנים את הידע בצורה תלת מימדית. הקיצור, מסתבר מהפוסט, תענוג. המון נגישות לידע חדש.

וזה מלהיב, באמת. אבל–
לא יודע.
כתבתי הרבה פחות סיפורים ושירים בשנתיים האחרונות. הכל התנקז לפוסטים, לשנינויות בשקל בפייסבוק. וכנגד כל דקה שישבתי על כתיבה, הוצאתי עוד עשרים דקות על חיפוש וקריאה של דברים וראיית סרטונים וצ'אטים וכן הלאה. ואני לא באמת יכול להפסיק, גם אם אנסה.

ואני מפחד מרדידות, ומזה שאין טקסט יציב שאפשר להשען עליו , ושאין משהו שכולנו יכולים להתייחס אליו והוא הבסיס התרבותי שלנו. כמו שהיה התנ"ך וכמו הקומדיה האלוהית לאיטלקים וכדומה. אני לא יודע מה יקרה כשהכל יתפרק ויהיה רק עיתונאות בגרסתה המיידית, 'סערות הרשת', הגלים שהולכים וגוועים. ומה ישאר אחרינו מכל הטקסטים האלה.

ועוד מחיר: פתאום הבנתי שאני נקרא בבלוג הזה, וגם בפייסבוק, כ'יודע'. כבקי בחומר. כאדם שיודע מה קורה כאן, בעולם הזה, ובא לספר על זה לכולם. כי אולי בשביל להגיד משהו אי אפשר להסתייג כל הזמן. צריך לעמוד עליו למרות שאתה יודע שהוא שגוי. וגם כאן, הרי. וכל פעם שמתייחסים לרעיונות שלי כאילו עומדים מאחוריהם מאות שעות של לימוד וחשיבה על הנושא–

ב.
— כתבתי למישהו השבוע:

"אלבר קאמי פותח את ´המיתוס של סיזיפוס´ במשפט "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה". אני לא מסכים עם המילה ´התאבדות´ במשפט הזה, אבל עם השאר אני מסכים. השאלה הפילוסופית הגדולה היחידה היא אם כדאי (אולי יש לתרגם – ראוי) לחיות את החיים האלה. ומה אתה עושה איתם. ומה עושים עם הסוף, עם המוות הזה, שרודף אותך בכל אשר תלך.

לא יודע איך עונים על השאלה הזאת.

אני מתכוון – אני יודע את המילים שאחרים עונים לעצמם על השאלה הזו, אבל לא מצליח להבין את הפועל של המַעֲנה. איך קם אדם ומזיז את הנפש כך שתענה על השאלה הזאת. לא יודע.

אני חושב שזו שאלה מהחלל הפנוי. לא כמו שתיאר את זה ר´ נחמן, זו לא שאלה ´שאין עליה תשובה´. זו שאלה מהחלל הפנוי עצמו, לא הסימבולי. החלל שאין בו כלום. שאי אפשר לענות עליו בגלל שהמילים ישר יוצרות בו איזה ´יש´ ודוחקות את החלל הצידה, אבל החלל נשאר. תמיד נשאר. אי שם בין הסרעפת לבטן, באיזו תחושת פאנטום מכווצת היטב, בחנק שעולה בגרון מול דברים יפים מאוד. פעם כתבתי ´אנשים רואים יופי ובוכים´ וחשבתי על ´וואי להאי שופרא דבלי בעפרא´. והכל הולך וסובב לשם.

והידיעה, אולי יש לדייק: האשליה של הידיעה, היא המקום שאנחנו מנסים להתמודד עם השאלה הזאת. אני לא יכול לענות על ההיסוס וגם להסס בו זמנית, התשובה נהרסת כך מהחל ועד כלה. אני חייב לעמוד על הרגליים ולחייך בשביל להגיד משהו. ויותר מזה: לידיעה ברורה יש מוצקות. דברים שנשארים. לא הכל כלה. הרהורים, ובכן, באים והולכים.

זה לא אומר שהשאלה לא נשארת נוכחת. זה רק אומר שברגע שאני אומר משהו, ולא משנה מה, אני לא יכול להשאיר את השאלה כל הזמן בקו החזית. ואין זה משנה איזו מהשאלות הגדולות שלך. ואני חושב שאנשים נשארים עם השאלה, היא לא נמחקת, היא פשוט עוברת לרקע כדי לאפשר, אתה יודע, לדבר. שנוכל לעשות משהו. שנוכל לשלם משכנתא, לקנות טיטולים, להכין מרק לשבת. אני לא יודע באמת, אני רק מציג את עצמי כיודע. אחרת הייתי יושב בצד כל הזמן, מהוסס, חושש לגעת בעולם השביר-כל-כך הזה."

ואולי יש להוסיף: אנחנו גם מייצרים מגננות. אשליות של המשכיות. השאלה לא עוברת בנחת אל הרקע. היא נדחקת לשם בכח.

אני חושב ששני הדברים מתקשרים, לפחות אצלי באיזשהו מהלך זיגמונט-באומני שכזה. מודרני ונזיל. שאנחנו כל הזמן נלחמים בזמן שהולך. מנסים לנצח את המוות איכשהו. כמו הסיפורים על העולם הבא, שתמיד היו נדמים לי כמו מקל הליכה בבית אבות. והלא כולנו עומדים למות, לפחות שיהיה לנו איזה סיפור ותקווה, להישען עליהם. להפיג את הפחד. וכמו שבאומן כותב, לאט לאט, במודרניות, אנחנו מנצחים את הזמן. אנחנו מקצרים את המרחב. כבר לא לוקח זמן לראות דברים שנכתבו במקומות אחרים, וגם הטיסות הולכות ומקצרות מרחקים. והזמן הולך ונעלם.
והפייסבוק, כמו גם האינטרנט בכלל, מעבר לקיומו כרשת חברתית (וצריך לפרט על זה פעם), מאפשר לנו לדלג על הזמן. הכל מאוד מיידי, מתרחש, אתה יוצר טקסט והטקסט קיים ומגיבים אליו מיידית ולייקים והכל כמו ששרים הג'ירפות: 'היו רבים שאמרו שהזמן… הממ… אין בעצם זמן."

אין זמן ואין מרחב. אשליית הניצחון האולטימטיבית. יש לי כל כך הרבה מה לומר על הנושא, אבל זה יחכה למועד אחר. לזמן אחר. ללילה אחר שבו יהיה לי כח.

ג.
אני לא הולך לעזוב את הפייסבוק. מפחיד אותי מדי: כמו המוות הופך להיות הניתוק מהפייסבוק, ולא הניתוק מהחיים עצמם. אבל יקח לי זמן לחזור. אם אתם משתפים בפייסבוק, לפחות תתייגו אותי, שאני אדע שפרסמתם בפעם הבאה שאתחבר. [סמיילי אידיוט] ואני, כך נראה לי, אנסה לחזור עוד קצת אל החיים האמיתיים. מזל שתכף ומיד החופש, ובחופש הולכים לטייל ונוטשים את המחשב לאנחותיו. ואולי אחזור לכתוב דברים מהוססים שכאלה, רכים כמו עננים. בכל מקרה, החלטה יציבה לא תתקבל כאן ועכשיו. אפשר להניח לצורך להחליט, לפעמים.

לבינתיים אכתוב כאן את הסטטוס שרציתי לכתוב הערב בפייסבוק ולא יכולתי. ולפניו: יש משהו מאוד קל בלכתוב על עצב, אתם יודעים? פעם הבאה, אמן, משהו שמח.
———-

אנשים אומרים 'כמו פיל בחנות חרסינה' וחושבים על הספלים נשברים, על השברים על הרצפה, על הגסות שבה הפיל הולך בעולם. אף אחד לא חושב על יהושע (זה שמו של הפיל) שנכנס על קצות אצבעותיו לחנות וביקש להחליף את הספל שקיבל במתנה מרות (שהלכה לה, בינתיים) לפני זמן רב. ועל עצימת העיניים המיידית, המתכווצת, חסרת האונים, כשפנה פניה לא נכונה וידע שאין מה לעשות ובהכרח ישבור עוד משהו בבהלתו, לכשינסה לצאת. 'כמו פיל בחנות חרסינה', הם אומרים, ואף אחד לא חושב על הפחד הגדול שפשט בו כששמע את קול הנפץ וחשש שאולי-וחס-ושלום-אבל אולי נשבר לו, שוב פעם, הלב.

דברים שעוברים לאהוד ברק בראש

יום אחד קם אחד, אהוד ברק, באמצע הלילה ופתאום נגהה עליו ההארה.
"וואי, נילי" הוא דחק בצלעותיה של אשתו, "העם לא סובל אותי!"
"לא נורא," התהפכה נילי על צידה, "עכשיו תגיד משהו חדש".
"אבל הייתה לי ילדות קשה!" אמר ברק, "אבל הייתי בקיבוץ! אבל נלחמתי בכל מלחמות ישראל! אני החייל הכי מעוטר בצה"ל! איך זה שאף אחד לא סובל אותי בעם הזה?"
"כי אתה מעצבן," אמרה נילי, "זה מה שאתה. אתה מעיר אנשים באמצע הלילה ונותן להם דחיקה בצלעות. מה אתה חושב שזה, צלעות כבש?"
"הממ…" אמר ברק, "צלעות כבש". הבטן שלו חשבה על זה שהוא עדיין לא אכל ארוחת בוקר, והוא מצא את עצמו מדשדש עם נעלי הבית הפונפוניות שלו למטבח.
"אאוריקה!" הוא קפצץ חזרה לחדר, "אני יודע! אני יודע!"
"אתה יודע שעכשיו אמצע הלילה?"
"שטויות," אמר ברק, "הם שונאים אותי כי אני גר במגדלי אקירוב, זה למה! כי אני מתנשא עליהם! כי אני יותר עשיר מהם! כי אני יותר מעוטר מהם! כי אני אני!"
"זו באמת סיבה הגיונית," אמרה נילי והתעטפה בשמיכה. "אהוד, עכשיו ארבע בלילה, אתה יכול לתת לי לישון?"
"איזה לישון," צחקק ברק, "אני מוכר את הדירה. עכשיו הם בטח יאהבו אותי."
"שיהיה," פיהקה נילי, "אבל לפחות בעשרים ושש מליון. אני צריכה לשלם לעוזרת הלא חוקית."
"מעולה!" שמח ברק, יש לי חבר שיקנה בעשרים ושש וקצת וגם יתן לי עוזרת בחינם. זה הכי זול שיש! רק היום ורק במחסני חשמל!"
"אה, אבל זה לא יעזור לך," אמרה נילי, "אתה צריך להראות שאתה חלק מהם. אולי תעשה איזה סלוגן, משהו: 'לא מנהיג, סחבק'."
"אה, זה שטויות, כל העם הזה טיפש." אמר ברק ופקק את פרקי אצבעותיו. "אני אראה לך איך כולם אוהבים אותי: אני אכתוב סטטוס בפייסבוק וכולם יתנו לייק."

שלום חברים: היום פורסם בכלי התקשורת השונים כי רעייתי נילי ואני מכרנו את דירתנו במגדלי אקירוב.
לאחר שנים רבות בשירות המדינה וצה"ל ומיד עם תום תפקידי כראש ממשלה בשנת 2001 פניתי לשוק הפרטי למשך כ 6 שנים. בשנים אלו צברתי את רכושי בעמל רב. לאורך כל התקופה כאזרח שומר חוק, עסקי היו שקופים לרשויות ולמותר לציין כי שילמתי את מלוא המיסים כדין וכמתבקש.
במהלך שהותי באזרחות רכשנו ושילמנו רעייתי ואני את הדירה במגדלי אקירוב כהשקעה וכדי לגור בה, עם חזרתי לחיים הציבוריים היה קשה שלא להבחין בביקורת בעניין מקום מגורי ולא חשבתי שנכון להתעלם ממנה לאורך זמן.
רעייתי נילי ואני החלטנו כי מכירת הדירה מתבקשת וזאת נוכח ההכרה כי מקום מגורים זה גורם לתחושת ניכור וניתוק מחלקים רחבים בציבור.
החלטנו לעבור לדירה אחרת, קטנה יותר ופחות יקרה. ובנימה מעט יותר אישית אומר לכם כי את מרבית חיי הבוגרים ביליתי בשירות המדינה וצה״ל, את ילדותי עברתי בקיבוץ בתנאי חיים לא פשוטים. עם זאת הייתה לי ילדות מאושרת ולא הרגשתי שחסר בה דבר. הדבר החשוב היה אהבת העם והארץ.
ספגתי ערכים שמבטאים סולידריות, שותפות ונכונות להקרבה. לא גדלתי עם כפית של כסף אך בהחלט קיבלתי את הכלים שאיפשרו לי לקחת אחריות על גורלי ועל עתידי.
אני מאמין כי על החברה והמדינה להעניק הזדמנות שווה לכל פרט בחברה, אך גם לדרוש ממנו השתתפות ואחריות.
בהזדמנות זו ברצוני להודות לכם, חברי בפייסבוק על התמיכה הרבה לאורך הדרך ולאחל לכולנו עוד שנים רבות של עשייה פורייה. אהוד ברק.

[ממש אפשר לראות מה עבר לו בראש: כלי התקשורת הסתומים האלה פרסמו משהו שקשור לרכוש האישי שלי שבגללו, בטח, כולם שונאים אותי. ולכן כדאי שתדעו שעשיתי את הכסף הזה ביושר, עבדתי שנים רבות בצבא – הופס! צבא! תקפצו לדום! – כמה מילים עם רעייתי נילי וערכי המשפחה החשובים, כמה מילים על קיבוץ, ילדות קשה, אידלאים והבניות תרבותיות, אהבת העם, הארץ, גורל ועתיד ועוד מילים פומפוזיות, ולסיום הערצה עד בלי קץ לאנשים שעשו לי לייק בפייסבוק, מה שמוכיח שלא כולם שונאים אותי.]