על תפילה שיוויונית

[במקום הבהרה: זה לא פוסט על שוויון אלא פוסט על תפילה. אני לא מבקש להתייחס לנשים ביהדות או למעמד הנשים בכלל, אלא לאיזושהי תנועת נפש שלי.]

מצאתי את עצמי מהרהר השבת, בפעם המי-יודע-כמה, על מניינים שוויוניים. מניינים שנפרשים על פני הספקטרום הרחב שבין תפילה אורתודוקסית ובין תפילה חילונית, בין מניין שפני כולם מכוונים לירושלים ובין מניין שהמוקד הוא הקהילה – ולכן כולם יושבים במעגל. התפילה במניינים שאינם אורתודוקסיים אינה חוויה חדשה לי; מצאתי את עצמי מתפלל, בעבר, בכמעט כל סוגי המניינים. השבת התעוררה המחשבה הזו שוב, בעקבות סוף שבוע שעשיתי עם בית המדרש 'דרישה', ובו התפילות היו שוויוניות. אני לא רוצה לנתח את כל חווית סוף השבוע, אלא רק על התפילה. וגם זה, לא בתור התמקדות על בית המדרש הספציפי. הדברים האלה מתייחסים גם לקהילות אחרות ברחבי הארץ והעולם, וגם לחוויה האישית שלי, כעומד מול האל.

כשהתפללתי במניינים האלה שמתי לב לשלשה הבדלים מהותיים בין המניין האורתודוקסי המקובל ובינם. הראשון הוא, כמובן, היחס לנשים. הנשים במניינים שוויוניים אינן מודרות מהתפילה, אלא מהוות חלק ממנה. במקומות מסוימים הן נוטלות חלק שווה, ובמקומות אחרים הן נוטלות חלק גדול יותר – אם כי, עדיין מוגבל באמצעות ההלכה. הנושא הזה משיק ומושפע משאלת היחס לנשים ולאשה ביהדות, וכבר נכתב עליו רבות. השני הוא היחס לנוסח תפילה המקובל. מניינים מסוימים משנים אותו, אחרים רק מוסיפים לו דברים, ויש כאלה שלא נוגעים בו כלל. הדבר השלישי, שעליו רציתי לכתוב, הוא הרכות של התפילה.

קצת אסתבך בניסיון להסביר מהי 'רכות' של תפילה. זה קשור גם להבדל שבין חזן וחזנית, להבדל שבין לרטון או למלמל את התפילה ובין להגיד כל מילה ומילה בה. זה קשור למבנה של בית הכנסת – אם הוא מעוצב סביב הקהילה (כמו אצל עדות המזרח) או אל ארון הקודש, וזה קשור גם לצורה שבה התפילה הופכת להיות מעין חוויה רוחנית, מרוממת, ורדרדה למדי, אפילו חייכנית, מלאת שיניים צחורות עד אימה. זה קשור לשאלה האם אנחנו מתפללים כי רוצים או מתפללים כי צריך, ובין היתר, זה מתקשר גם לאורך התפילה – שמושפע ישירות מכמות השירים ששרים בה. האם שרים, כמה שרים, מה שרים. בשטיבל שליד הבית שלי, דרך משל, לא שרים את התפילה. לפעמים יש ניגונים, אבל הניגון אינו למילות התפילה (אותם אסור לשיר) אלא נכנס בין בית שיר אחר למשנהו. במניינים שוויוניים יש איזשהו מגע קרליבכי, והשירה משתלטת על התפילה והופכת את התפילה עצמה לשירי מקהלה רכים.

הכלה יכולה להיות אחת התנועות הכי אלימות בעולם. יכולה להיות, כתבתי, כי בכל זאת – חיבוק ונתינת מקום הם גם מהתנועות הכי רכות שיש. השאלה העיקרית היא האם המחובק רוצה את החיבוק או נרתע ממנו. כי אם הוא רוצה, אז החיבוק הוא נהדר. ואם הוא לא רוצה, אז אין לו לאן לברוח. כמו תנועת ה'הכלה' של בתי הספר: לא משנה מה תעשה, יכילו אותך. לא משנה מה תעשה, תהיה חלק מאיתנו. אנחנו מקבלים אותך כמו שאתה, ולכן אין לך שום אפשרות להיות אתה; אי אפשר למרוד בתנועה של ההכלה, כי גם המרד מוּכָל. ממילא, אין איך לצאת. תמיד תהיה חלק.

ויש משהו שמרתיע אותי באותה רכות של תפילה. באיזשהו מקום, תפילה רכה הופכת להיות תפילה שהיא בהכרח שבח, הודאה או בקשה. אבל גם הבקשה, שהיא, לכאורה, היחידה שמצביעה על זה שיש משהו שלא בסדר באופן כללי בעולם הזה, גם היא נעשית ברכות, בהתפנקות, ב'אתה כל כך אוהב אותי, אולי תעשה לי טובה'. אין כאן אפשרות לדרישה, לטרוניה או להטחת דברים כלפי האל. אין כאן אפשרות ל'ברוגז' או לריב. אני רוצה לצעוק, להתעצבן. להיות אדם, לא מלאך מזמרר בקולות רכים ונוגים. אני רוצה למלמל את התפילה שלי. אני רוצה להיות מודר ממנה. לא כמו אותם בתי הכנסת שבהם הכניסה נמצאת מקדימה, כך שאם אתה מאחר הכל רואים אותך. גם לא כמו אותם בתי הכנסת שאין להם 'מאחורה'. שאתה חייב להיות חלק מהתפילה, יהיה מה שיהיה. אני רוצה שיהיו לי אחורי בית הכנסת, שאני אוכל לעמוד שם, להסתובב עם עצמי. להיכנס ולהישאר בחוץ.

האם זה קשור להכנסת הנשים למרחב התפילה? לא בהכרח. יש גם מניינים כאלה שאינם שוויוניים, ויש גם להפך. אבל נוצרה אצלי תחושה שיש קורלציה בין האחד לשני, וככל שהתפילה נהיית פחות ופחות מסורתית, כך גם הרכות הולכת ומשתלטת. אני קצת חושש להגיד את זה, כי אמירה כזו תשליך איזו תפישה מהותנית על נשים ונשיות, וכגבר אני לא מבין בזה כלום, אם אפשר בכלל להבין. אני רק יודע שבאחד השיעורים הקבועים בהם אני משתתף שמתי לב שהבנות לא מדברות בנוכחות בנים. וכשניסיתי לברר למה, גיליתי שקיים 'שיח גברי', שהוא שיח אלים. שיח שמתווכח, שמטיל ספק בהנחות היסוד, שמשוכנע בדברים שהוא אומר ובוטח בהם. הבנות שדיברתי איתן חשו מאוימות מהשיח הזה, וממילא לא פתחו את הפה. כוונתי לומר שאולי, כמו שיש שיח 'גברי' יש גם שיח 'נשי' (שאינם דווקא לגברים או לנשים), שהוא יותר רך ומכיל ופחות מאיים. יכול להיות שיש באמת שיח כזה (אני לא יודע, כפי שאמרתי, אני לא מבין בזה בכלל), ושאולי הוא מייצר את הרכות.

תפילה רכה הרבה יותר. נשות הכותל, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תפילה רכה הרבה יותר. נשות הכותל, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זה קשור קצת, מהכיוון האחר, לשינוי בטקסט.  שמעתי הרבה פעמים בקבלות שבת חילוניות את 'ירדה השבת על בקעת גינוסר', או אפילו את 'אני רוצה תמיד עיניים להלל' של נתן זך, אבל איש לא הביא את 'אין לי צורך ברחמיך, שלושים ושתיים שנה עמדתי תחת שמיך' של אותו נתן זך. הביאו את שירי אלוהים של יהודה עמיחי, אבל לא את 'אל מלא רחמים' שלו או את 'אלוהים מרחם על ילדי הגן שלו'. זה כמו לחבק את הילד, במקום להתייחס אליו כמבוגר: הפנייה אל האל בצורה רכה מפרקת את האחר, את הסובייקט הגדול, ומכילה אותו בתוך הקהילה. ממילא, קווי המתאר של האל הופכים לשבריריים ונטולי זהות.

האמת צריכה להיאמר – התפילה הקבועה שלי אינה תחנונים. היא אינה הטחת דברים, ואני בקושי תופש אותה כפניה אל האל. זה לא שבכל פעם שאני מתפלל אני מוצא את עצמי מתווכח; לרוב אני ממלמל את הדברים שצריך למלמל, לעיתים מציץ בפלאפון, לא יותר. ועוד: זה לא שהתפילה המסורתית צועקת את עצמה. היא מהללת ומשבחת ומליאה בתארים שמשפילים את האדם ומגדילים את האל. אולי זה מה שמציק לי, ולכן אני ממלמל אותה (להתווכח, נניח, היה מרגיש לי הרבה יותר טוב) אבל אבל חוסר היחס הזה הוא נינוח, הוא טבעי לי; אני מתפלל כי אני רוצה. לעומת זאת, כשאני נמצא במניין שכולם שרים ואני היחיד ששותק, אני חש כמו בתוך מלכודת דבש. זה מתקשר לי קצת לדברים שחשבתי פעם על ההלכה האורתודוקסית. במהלך ויכוח כזה או אחר מצאתי את עצמי אומר שאני מעדיף לחטוא, ובלבד שיהיה חטא. כלומר, שאין לי רצון להרחיב ולפורר את ההלכה כך שתכיל אותי כבן לגיטימי, תמיד, בתוך גבולותיה. בלי קשר לשאלת השרידות, ובטח בלי קשר לשאלת הלגיטימיות (ההלכתית, ובכלל) של הצהרה כזו, רק ביקשתי להגיד שאני רוצה את הגבולות כדי שאוכל למצוא את עצמי בתוך המערכת הזאת, בין אם בפנים ובין אם בחוץ. כי אם אין פנים ואין חוץ, גם הדבר עצמו אינו בנמצא.

התחושה הכללית שלי אומרת שזה מתקשר לדברים יותר בסיסים בדת ובתרבות. כלומר, שיש משהו בדת שמחייב חלוקה של פנים וחוץ, להדרה של מישהו אחר וכולי וכולי. לא יודע מה אני חושב על זה. בניגוד למרבית הפוסטים בבלוג שלי, הדברים האלה הרבה פחות ברורים לי, ויותר משניתחתי משהו, כתבתי את התחושה שלי. ממילא, זו אינה הצעה לפתרון או קריאה לפעולה. יותר מזה: הדרת הנשים מהחיים הדתיים מפריעה לי הרבה יותר מכל מה שכתבתי לעיל (אם כי – גם כאן, אין לי מושג מה לעשות). כמובן, אין לי משהו נגד מניינים שוויוניים כאלה ואחרים, להפך. רק רציתי להצביע על משהו שהפריע לי השבת.

מודעות פרסומת