שלג

א.
יש שני רגעים יפים במיוחד בשלג.

הראשון הוא הרגע לפני שהשלג מתחיל. כשלרגע אחד העולם נקי ופתאום הוא בעיצומה של מלחמת כריות עצומה. זה רגע שבא אחרי קריאות חוזרות ונשנות של 'יורד שלג' 'לא, זה לא שלג', 'זה גראופל' (את הקריאה האחרונה קורא מישהו שקרא משהו באינטרנט; שלפני שיורד השלג מגיע גראופל, או משהו דומה שיש לו שם של ספר פנטזיה. והאדם הזה הוא ממין האנשים שמפספסים את אהבת חייהם בגלל שבמקום לרוץ איתה אל השקיעה הוא ראה אותה והתחיל לשאול את עצמו אם זו היא או לא).

אבל פעם אחת מישהו במשרד צועק 'יורד שלג' ואתה שומע את ההתרגשות בקול ויודע שזה באמת. זה הרגע-היפה-במיוחד הראשון. והוא רגע קיבוצי; אתה צריך למצוא אנשים, לאסוף אותם מהמשרדים שלהם, לשאול: ראית? ראית? יורד שלג, ראית? והכל בפליאה עצומה. דווקא כי אנחנו במזרח התיכון, סך הכל, ושלג הוא איזה רגע של פליאה בתוך כל הבִּיצה הזאת, וצריך לחלוק אותו עם אנשים זרים.

אבל יש רגע שהוא למעלה מזה, וזהו הרגע שבו אתה קם בבוקר ומדשדש ברגליים קרות אל החלון מכוסה האדים ומציץ החוצה לראות מה קרה בלילה, ואתה רואה איך העולם כולו מכוסה לבן. ולשניה אתה לא מאמין ועובר לחלון אחר, וגם הוא מכוסה אדים וגם דרכו הכל לבן, ואתה שם קרוקס ויוצא החוצה ורואה מבעד לדלת הכניסה איך כל העולם לבן לכל מלוא רוחב העין. ואם אתה ילד, מציפה אותך הידיעה הזהובה: אין לימודים היום.

גם הרגע הזה הוא רגע של פליאה, אבל זו פליאה ממין אחר. שאין שום צורך לחלוק אותה עם אנשים זרים, ורק לזכור איך היה לרחוב הזה איזה רגע של חסד לפני שיתעוררו כולם ויתחילו לבוסס בו ברגליים מכוסות שקיות. וזה רגע אינטימי נורא. אתה חוזר הביתה וסוגר את הדלת כאילו דבר לא קרה ונשכב שוב במיטה ומתכסה בשמיכה ועוצם עינים וחושב: שלג. יורד שלג. יורד שלג.

giphy (1)

ב.
פעם הייתי חייל ותפסתי מחסום אי שם בבנימין. היה חורף, והיה קר מאוד וכל מה שרצית היה להיות הרחק הרחק משם, להחזיק כוס תה חמה ביד ולדבר עם מישהי. ובאחד הלילות הראשונים שם הגיעו, פתאום, שתי מכוניות, ועצרו בצד המחסום. מהמכוניות יצאו כמה בחורות מהיישוב הסמוך והן התחילו לחלק תה וקפה ועוגות ביתיות בין כל העמדות במחסום.

זה היה רגע טהור ומזוקק של אושר.

לא הרגע עם התה והעוגה. רגע אחד לפני. הרגע בו אתה מבין שהרצון שלך, שהיה נראה כל כך רחוק מן המציאות, קיבל איכשהו מענה. נזכרתי בזה כי גם שני הרגעים האלה שבשלג, הרגע הפומבי והרגע הסמוי, הם רגעים מזוקקים כאלה. רגעים שבהם הזמן עוצר לִשנייה ונותן לך אפשרות להביט עליו, על העולם, על הדברים שאתה רוצה. אלה הרגעים שבהם התקווה הכמוסה שפיעמה בך מוצאת לה סדק להיות.

[לכן, ברגע שהולך מישהו לתפילה וטביעות הרגליים שלו מוטבעות בשלג, הלב נחמץ; הלא השלג חייב להיות נקי, דווקא. ולבן. ושאף אחד לא ידרוך עליו. ששום דבר לא יתנפץ מהפנטזיה שהתממשה לה–]

ושלשום הלכתי לעשות קניות לקראת המצור ובתור מאחורי עמד אדם כבן ארבעים. הוא החזיק סמראטפון ביד אחד והקליד עליו ביד השניה, וכל הזמן רק רטן על התור העצום. ישראלים, הוא אמר, מה יש לכם. סך הכל שלג. במדינה מתוקנת הכל היה פתוח בזמן הזה.

הוא היה עסוק בסלולרי שלו ומאוד ענייני וכעוס,לא הייתה בו שום תקווה כמוסה ושום חלום שאינו מושג, ולי לא הייתה שום יכולת להגיד לו שירים את העיניים ויסתכל. כי זה לא עניין של מדינה מתוקנת או לא מדינה מתוקנת; המלאכים שרים מסביב, זה העניין.

ג.
אני זוכר שלפני שבע עשרה שנה, לערך, היה בירושלים ילד קטן, מנומש וממושקף שאהב לקרוא. בכל יום היה לומד בבית הספר (שהיה בשכונה אחרת) עד שעה מאוחרת מאוד. יום אחד הוא נסע באוטובוס בחזרה מן הלימודים, ובתחזית שברדיו אמרו שמתעתד לרדת שלג בהמשך השבוע.

ובמקום לחשוב על בובת השלג ועל הגזר התחוב באף ועל לבנות איגלו ועל מלחמות כדורי השלג, הילד ההוא חשב על ספר בשם 'גבעת ווטרשיפ', שהיה ספר ארוך מאד. מהארוכים שהיו בספריה. כבר שבועות שרצה להחליף את הספר, אבל לא היה לו זמן גם ללמוד וגם לעשות שיעורי בית וגם לקרוא. והנה מודיעים על שלג.

למחרת לקח הילד ספר ספריה אל בית הספר. במקום ללמוד בשיעור האחרון הוא צעק וזרק עפרונות והפריע, כך שלמורה לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותו הביתה. במקום ללכת הביתה הילד הלך לספריה. הוא הלך ישר אל המדף ושלף את שני הכרכים של גבעת ווטרשיפ ואחר כך הלך הביתה.

וכשהשלג בא – והוא אכן בא, והביא איתו שלשה ימי חופש – הילד לא יצא החוצה ולא בנה איגלו. כשאמא שלו התעקשה הוא יצא החוצה ובנה איש שלג קטן ודלוח ומיד חזר הביתה והחליף בגדים והכין שוקו, ואחר כך פתח את הספר וקרא עד שטבע בין המילים, ואיש לא אמר לו די.

ומאז, בכל פעם שמודיעים בחדשות על שלג – אפילו בתחזית נידחה ומפוקפקת – ישר משהו בלב שלי מדלג וצונח. ולא בגלל המשחקים בשלג והפיסול והלובן האינסופי והאור הרפה השוטף קלות את העיר. אלא כי בין הקניות וההצטיידות ואגירת המים אני מוצא זמן והולך לספריה ולוקח את הספר הכי עבה שאני מוצא, למרות שלא אקרא אותו לעולם, ואי שם בזיכרון שלי מהבהב ילד מנומש וממושקף שיושב וטובע בספר, והוא מאושר עד אין קץ.

מודעות פרסומת

על פנטזיה יהודית

א.

לפני כחודש וחצי קיבלתי הודעה בפייסבוק מיוני שלמון. יוני הוא אנימטור מוכשר, שגם כותב את הבלוג 'שוליית הקוסם'; בלוג שעוסק באנימציה. אני קורא אדוק של הבלוג שלו זה שנים, ולכן אפשר רק לשער כמה התרגשתי לגלות שיוני קיבל הצעה לכתיבת קומיקס, הוא רוצה לעשות קומיקס שיעבוד על בסיס של מיתוסים יהודים קדומים, והוא מחפש כותב.

במאמר מוסגר כדאי להגיד כאן שזה בכלל לא מובן מאליו, לחפש סטוריטלר (storyteller). מרבית האמנויות הנרטיביות  – סיפורת, קולנוע, תיאטרון, לרבות השילובים ביניהן – זקוקות לסיפור טוב שיעמוד בבסיסם ויניע אותם. במקביל, מרבית האמנים שמתעסקים באמנויות הללו לא מבינים את הצורך בסיפור. כך, למשל, במאים רבים יתעסקו בהפקה, באפקטים, בצילומים מרהיבים ובתדרוך שחקנים, אבל יחפפו בתסריט. מנקודת מבטם זה קצת הגיוני, כי בסופו של דבר הצופה מקבל את רצף התמונות, לא את השלד הסיפורי. כך שפריים נכון הרבה יותר חשוב מאשר דמות חסרת רצון. אבל למרות זאת, אין ברירה וחייבים סיפור, אחרת כל הסרט יקרוס.

אם תרצו לשים לב להבדל משמעותי בין מספר סיפורים טוב ובין סתם אמן מוכשר, אני ממליץ לבצע קריאות השוואתיות בין הקומיקס אסטריקס כשכתב אותו גוסיני וצייר אותו אודרזו, ובין אותו קומיקס, אסטריקס, לאחר שגוסיני מת ואודרזו המשיך לכתוב את הקומיקס לבד. הוא צייר קומיקס מדהים, אבל סיפורים הוא לא יודע לספר.

ובכן, קיבלתי את ההודעה בפייסבוק והתלהבתי מאוד, החלפנו מספרי טלפון והתחלנו לדבר. מה שעמד לנגד עיניו של יוני היה הרצון לעבוד עם מיתוסים פנטסטיים יהודיים, ובפרט עם המיתוס של לילית. מה שעומד לנגד עיני כבר הרבה זמן הוא לייצר את העולם המיתי היהודי, כך שהיה כאן הרבה מקום לעבודה משותפת. התחלנו להחליף רעיונות ואפילו התחלתי תחקיר, והיו שבועיים מעניינים מאוד שבהם דיברתי ארוכות עם כמה מומחים לפנטזיה ולפנטזיה יהודית.

לילית על מפתן ביתה, באיורו של יוני שלמון
לילית על מפתן ביתה, באיורו של יוני שלמון

ב.

לא שקיומה של פנסטיה יהודית הוא דבר ברור במיוחד. אחד החידושים הגדולים של המיתוסים היהודיים הוא קיומם על ציר הזמן. הניסים, הנביאים, הדג הגדול שבלע את יונה – מבחינת המיתוס היהודי הם התקיימו בזמן ממשי, ולא בזמן מיתי, ולכן מאוד קשה 'למשוך' אותם לזמן שלנו. גם המיקום הוא מיקום מאופיין: אנחנו יודעים איפה זה הר הכרמל שעליו היו אליהו ונביאי הבעל, הרי אנחנו עושים שם טיולים שנתיים ומחנות קיץ. אין לנו עיירות פרברים אגנריות, כפרים אירופיים חסרי אפיון. ויותר מזה – אין לנו אגדות גנריות. אין 'ג'ינים' ואין 'פיות'. אנחנו יודעים טוב מאוד מי עושה את הניסים ואיך הוא עושה אותם. אלישע הנביא הוא דמות מאובחנת, ולכן קשה לנו ליצור סיפורים חדשים על בסיסו.

ולמרות זאת ישנם הדים לעולמות פנסטיה יהודים. יוני כתב על זה קצת כאן, אבל אני חושב שאפשר להרחיב הרבה יותר בנושא. כך, למשל, ליצור את ההבחנה בין עולם הפנסטיה האירופאי ובין עולם הפנסטיה המזרח תיכוני. או להגדיר נכונה את האגדות שעל בסיסם אנחנו פועלים. יוני ביקש לעבוד עם פנסטיה שממוקמת במרחב הים תיכוני, ולכן נדרש לעולם שרק הדים ממנו נמצאים במדרשים ובספרות ההיכלות. לדעתי זו הייתה בקשה נכונה, כיון שיש לי רצון עז להחזיר את הקסם למרחב שבו אני – אנחנו – חיים. דברים דומים למה שקלי לינק ('דברים מוזרים קורים') עושה. כלומר לקחת את העולם המוכר שלנו ולפרק בו אלמנטים, אפילו לפרק את כולו, כך שיתגלה בו קסם. או שיתגלו בו דברים מופלאים. כתבתי על זה כאן קצת.

[לכן הסיפור החסידי לא יכול לסייע לנו. למרות שבאופן מעניין למדי, הסיפור החסידי – שהתחיל כמאופיין, כלומר ככזה שאנחנו יודעים מי הרב שחולל את הניסים, איפה הוא היה וכדומה – עבר גנריזציה עם המרחק בזמן ובמרחב. סיפורים חסידיים החלו להתבלגן; ה'אדמו"ר' הפך להיות גיבור האגדה, וזה לא היה משנה מיהו באופן ספציפי. ה'פריץ' הפך להיות הרשע, ה'כומר' הפך להיות המכשף וכן הלאה. ישנן עולמות עליונים ומקבילים, יש מלאכים, יש צורות לעשות קסמים. כשגרשום שולם הגדיר את החסידות בתור ההתפרצות של המיתוס בתוך היהדות הוא כנראה לא התכוון לסיפורי החסידים (בין היתר, כיון שכחוקר הוא היה מודע לקיומם הקונקרטי של האדמו"רים), אבל אפשר להגיד שזה בהחלט מה שקרה. זה מדהים, אבל מתרחש באירופה. כשחיפשתי חומרים לעבוד איתם, אני מחפש חומרים שמשוייכים למרחב הים תיכוני. הרים, כפרים חקלאיים, מכשפות ויערות – כל אלה יוצרים עולם פנטסטי נהדר, אבל אירופי וגלותי. הם לא עוזרים לי.]

למעשה, העבודה יכולה קצת יותר מורכבת. כשחושבים על מה שטולקין, האב הגדול של הפנסטיה, עשה, מגלים שהדבר המדהים באמת הוא לא לכתוב את שר הטבעות, אלא לכתוב את הסלמריליון. זהו ספר משעמם למדי ודי חסר טעם לקריאה, אלא אם כן אתם גרופים של שר הטבעות. למרות זאת, זו מלאכת מחשבת מבחינת יצירת עולם פנסטיה חלופי, כי הוא יוצר רקע, בסיס, מגבש את העמים, את האופי ואת הצרכים שלהם. הוא לקח גזעים שהיו קיימים כבר באגדות העם ובמיתוסים הנורדיים. עיבה אותם, ייחד אותם ואיחד אותם בעולם אחד. אם רוצים לחקות אותו עם עולמות הפנסטיה היהודית הקדומה, צריך ללקט את כל המקורות, לגבש אותם ואז להעביר אותם לרקע וליצור עלילה פנטסטית (מסע, אני מניח, הוא הז'אנר הכי קל בשביל זה) שמתרחשת בעולם ומתייחסת אליו באופן טבעי, ולא חושפת אותו ונדהמת למולו.

כוונתי, יש לנו שתי דרכים בעבודה עם פנסטיה. הראשונה היא לקחת את העולם הקיים ולהחיל עליו אלמנטיים פנסטסטיים והשניה היא ליצור עולם פנטסטי ולשלב בו אלמנטים מהעולם הקיים. בשביל לעבוד עם השברירים של עולם הפנסטיה היהודי שהגיעו אלינו אנחנו בהכרח נתקעים; הדרך הראשונה היא בעייתית, כיון שהיא צריכה היכרות מוקדמת עם העולם הפנטסטי כדי שנוכל להחיל אותו על העולם הקיים. והשניה היא קשה, כי היא דורשת המון עבודת רקע ואין לי הרבה כח לזה.

ג.

יוני מתאר בפוסט שלו איך מוטיבים שונים חזרו אצלי, אצלו, ברשומה שכתב מאירי עולמי, חבר משותף של שנינו ובאיזו כתבה שעלתה במאקו. כיון שהוא מספר את תהליך היווצרותה של העלילה, הוא מייצר קשר בין האלמנטים השונים באמצעות תהיה על קיומם של צירופי מקרים. או: האם העובדה שהוא נתקל במהלך שבוע אחד בשלשה טקסטים שונים שמתחברים אצלו, ומוסיף עליהם את ההיכרות ביני ובין מאירי, זה צירוף מקרים או יותר מזה?

כמו המציאות בכלל, גם ההבדל בין צירופי מקרים ובין אות משמיים הוא הבדל בצורת הקריאה יותר מאשר הבדל במציאות. אותם הדברים יכולים להתפרש לכאן או לכאן. מה גם כשכאשר אדם מתעסק בדברים מסוימים, הוא נוטה לראות אותם בכל מקום. אבל דומני שזהו המקום שבו הפנטסיה והקסם שוזרים את המציאות לכדי מכלול. אם באמצעות ארכיטיפים, אם באמצעות סמלים והתכתבויות עם מיתוסים משותפים, אם באמצעות הזרה של הדברים שנראים לכאורה מוכרים. אני באמצע כתיבת מאמר בנושא, אז רק אעיר את זה ולא ארחיב.

כך או כך, הקומיקס לא יוצא בינתיים לכדי מימוש, לצערי. הרעיונות עדיין מחכים לפיתוח, כשם גם העולם המחולן, הסתמי, חסר הקשר וחסר המשמעות, מחכה להחייאה מחודשת; מיתית, פנטסטית או דתית.