חורבן

[הפוסט הבא הוא חלקה הראשון של טרילוגיית סדנאות שאני מעביר כרגע לסדנה שלי: במן הקבלה לא מוכרחת לשלשת השבועות. הן עוסקות (לפי הסדר) בחורבן, בגלות ובגאולה. והפוסט הראשון יעסוק בחורבן. מומלץ להוריד את הקובץ המצורף – דף המקורות של הסדנה – ולפתוח אותו ברקע. יועיל מאוד גם אם יהדהדו לכם בראש חלקים מהמאמר שלי כאן, ובעיקר דבריו של קמפבל. בכלל, אני הולך ומוצא את המאמר ההוא מכונן את רצף הסדנאות האלה, ובהתאמה, יותר ממה שאני עומד להגיד לפניכם כתוב שם.]

—–

בכלל שכחתי ששלשת השבועות. ישבתי בחדר וקראתי ספר כשפתאום הכתה בי ההרגשה שאנחנו באמצע שלשת השבועות, ומה זה אומר. שניה לפני כן חשבתי על כמה קשה להמציא סיפורים חדשים, ועל זה שהרבה סופרים השתמשו בסיפורים ישנים ועיבדו אותם מחדש בצורת הכתיבה שלהם. וכשחשבתי על שלשת השבועות, זה היה טבעי מאוד ללכת שוב לאגדות החורבן ולחשוב מה הן אומרות, ואיך אני מוצא את זה בחיים שלי עכשיו. אולי בתור בסיס לכתיבה, אולי בתור המשמעות של שלשת השבועות עכשיו.

אז הלכתי ללמוד שוב את הגמרא בגיטין, ונזכרתי שוב בסיפור הכאוב הבא:

"אמר רב יהודה בשם רב: מה פירוש הפסוק 'ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו?'
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליה של נגר היה. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמר לו: שלח אשתך אצלי ואלוונה. שלח אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו. אמר: אשתי ששיגרתי לך, היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה מיד, ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.
אמר לו: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי – גרשה. אמר לו: כתובתה מרובה. אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגירשה, הלך הוא  ונשאה. כיוון שהגיע זמנו ולא היה לו לפרעו, אמר לו: בוא ועשה עמי בחובך! והיו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נחתם גזר דין."

 [תלמוד בבלי מסכת גיטין, דף נ"ח עמוד א']

במופע שלו בגמרא, הסיפור הזה נדמה תלוש מכל הרצף של סיפורי החורבן; הוא לא עוסק בחורבן בית המקדש עצמו, הוא לא מוביל בשום צורה אל החורבן (כמו סיפורי קמצא ובר קמצא – אשקא דריספק – תרנגול ותרנגולתא), והוא לא מדבר על ההשפעות של החורבן. הוא מדבר על סיפור התעללותו של שוליית הנגר בנגר. אז למה הוא מופיע כאן? נראה שהגמרא עצמה חשה בצורך להוסיף את הקשר:  'ועל אותה שעה נחתם גזר דין', אבל התחושה האישית שלי היא שמופיע כאן עוד משהו. אולי דגם, אולי אנלוגיה, לא יודע. ראוי לציין שהמיקוד הוא על יחסי השולייה ורבו. אפשר לנסות לחשוב על האנלוגיה שבין אדון – עבד ובין אל – מאמין: וממילא, על הצורה שבה המאמין 'בוגד' באל. אבל אני לא יודע.

רציתי להפנות את תשומת הלב לפסוק שמופיע בהתחלה על ידי רב יהודה בשם רב: "ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו". במילים אחרות, יצירה של 'חורבן בית': הרי אחת המשמעויות של 'בית' זה 'משפחה', ואחת האנלוגיות הידועות היא בין יחסי אל-מאמין ואיש-אישה (שיר השירים כדוגמת-על, אבל לא חסרות דוגמאות נוספות). אם נמשיך את האנלוגיה, הרי שחורבן בית המקדש מקביל לגירושין, או לסיומו של הקשר. אז הנגר הוא האל (כמו שאמרה בת הקיסר לר' יהושע: "אלוהיכם נגר הוא, שכתוב בו המקרה במים עליותיו"), העבד הוא המאמין, והאישה היא – האמונה, אולי. או בית המקדש שמסמן את הקשר בין המאמין והאל. אל האנלוגיה הזו אני רוצה לצרף את המשפטים של נתן זך ב'כל החלב והדבש':

"כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת, וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה.
בְּיַלְדוּתִי, לִפְנֵי שָׁנִים, דִּמִיתִי כִּי הִנָּהּ מָוֶת,
עַתָּה בָּגַרְתִי וַאֵדַע:
כָּל פְּרֵדָה הִיא מָוֶת
וּמַשֶּׁהוּ מִטַּעַם הַמָּוֶת יֵשׁ בְּכָל פְּרֵדָה."

נתן זך יוצר את הקשר בין המוות והפרידה: הפרידה היא מוֹתוֹ של הקשר. היא סיומו. אבל הקונוטציה של מוות, וגם המשמעות המקורית שלו, היא 'סיומם של החיים'. בסיכום, נוצרת לנו אנלוגיה שנראית ככה:

איש ואישה

בית – משפחה – קשר זוגי

פרידה, גירושין

אדם ואל

בית מקדש – קהילת מאמינים – אמונה

חורבן הבית, כפירה, ניתוק הקשר

אדם והעולם שסביבו (ולהפך)

החיים

מוות

(בדף המקורות אפשר לראות שלשה שירים שרצים על המשולש האנלוגי הזה: הבאתי את יונה וולך, אדמיאל קוסמן ויהודה עמיחי, אבל יש, כמובן, עוד המון דוגמאות.)

את כל המהלך המוכר-למדי הזה הבאתי רק בשביל לדבר על צורת ההתמודדות שלנו עם החורבן, הפרידה או המוות:
חשבתי קצת, וגם כתבתי כבר בעבר, על הצורה שבה טקסט הוא דבר מקובע, לא משתנה, לא תלוי בזמן. הטקסט שאני כותב עכשיו ישאר אותו טקסט גם בעוד אלפי שנים. כמובן שזה לא הדבר היחיד שמתקבע (פסלים, תמונות; יצירה באופן כללי היא דבר שמתקבע, וכמו שיש בלאי של הפסל או התמונה, יש גם בלאי של השפה), אבל הוא נותן לנו איזו אשליה של ניצחון על המוות, או על הזמן שהולך ולא חוזר. בטקסט אנחנו יכולים כמו לעצור את הזמן. אפשר לראות את ההאחזות הזו בספרי הזיכרון שמוציאים על המתים, בכתיבה התרפויטית אחרי סיום של קשר, וגם בהשערה הידועה על כתיבת המשנה כטקסט ליטרלי אחרי החורבן, כדרך התמודדות.

באופן אירוני למדי, בניתי את הסדנה הזאת קצת אחרי שחשבתי על זה שסרטים מסוימים הפכו להיות טקסט המוצא של התרבות שלנו (ציטוטים ממלך האריות, למשל. ובצורה ממוקדת יותר, ציטוטים של 'ניצה ולחם', 'אסי וגורי' או כל סרט / סרטון אחר שמהווה מוקד התייחסות משותף ומקור לרפרנסים שמלכדים את הקבוצה שמכירה) במקום הטקסטים הישנים כמו התנ"ך, האודיסיאה או הקומדיה האלוהית. תהיתי גם מה זה אומר, שאנחנו מעבירים את המוקד לטקסטים מצחיקים, אבל אין כאן המקום. מה שרציתי להראות בזה מקביל קצת לדברים שכותב בנדיקט אנדרסון ב'קהילות מדומינות' על הצורה שבה התגבשו קהילות מדומיינות סביב עיתונים וכתבי עת – טקסטים משותפים כבסיס תרבותי. כלומר שאם יש לנו טקסט שמדבר רק על זכרון הבית ועל טראומת החורבן (ואני לא מדבר כאן על המשנה. מגילת איכה ומדרש איכה הם דוגמאות טובות יותר), יתכן ותתגבש סביבו קהילה שהיא רק של זיכרון. קשה לי לראות את זה קורה לאורך זמן, אגב, מהסיבה הפשוטה שטקסטים אולי נשארים אותו הדבר, אבל הצורה שבה אנחנו קוראים אותם משתנה עם הזמן, השינויים בשפה, הצורה בה הם הופכים קאנוניים וכן הלאה.

צורת ההתמודדות הזאת באה יפה לכדי ביטוי בבית האחרון בשיר של יהודה עמיחי שמופיע בדף המקורות:

" אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שוּב כָּתוּב
בְּסֵפֶר הַחַיִּים, כָּל יוֹם לִהְיוֹת כָּתוּב,
עַד שֶהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב."

[הכתיבה כהנצחה בספר החיים, וה'כל יום להיות כתוב' משחק על הפער שבין הכתיבה כמשהו מנציח, ובין החיים כמשהו זמני. היה לנו דיון מעניין על השיר הזה ומה הוא אומר בעצם, אתם יכולים לקרוא ולפרש לפי ראות עיניכם.]

עוד דוגמאות: אפשר, נניח, להסתכל על הצורה שבה אנשים אחרי פרידה נוטים לספר את הקשר ואת סופו, כמקביל לצורה שבה אחרי מותו של אדם עוצרים מהכל, יושבים ומספרים על חייו, ועל הצורה שבה אנחנו מספרים על בית המקדש שהיה קיים. או להסתכל על הצורה שבה משמרים את זכרונו של השבר: שבירת הכוס בחופה, לדוגמה, הייתה בהתחלה – אני חושב, לא יודע – לשבור משהו סנטימנטלי בנסיון לשחזר מעט מזעיר מהתחושה של השבר בחורבן בית המקדש. אחר כך זה הפך להיות לשבור סתם כוס, בהדגשה על פעולת השבר ולא על הדבר שנשבר. ואחר כך, פעולת השבר עצמה כפעולה שמהווה את סיומה של הרווקות והתחלת הנישואין, ולכן אנשים מוחאים כפיים וצוהלים ושמחים: זה מסמל את המעבר. אקט לא מילולי 'עושה משהו'. וכן הלאה. או האנשים שהולכים עם חלוק מגבת בצבא, הם יודעים שזה חורג את עניין ה'לא בית' שיש בצבא, אבל זה שחזור של התחושה הביתית במקומות שאינם ביתיים. ומכיוון אחר, החליפות שלובשים הומלסים: 'אני עדיין אדם מכובד' או 'הייתי פעם אדם מכובד, וגם אהיה'.

הנקודה האחרונה הזאת מובילה אותי לסווג שלשה סוגים שונים של התמודדות לאחר שבר, שיכולים להוות גם דגם לתהליך התמודדות:

א.       ענייני אבל: שיתוק, הפסקת פעילות, אכילה מוגברת (האחזות בתחושת החיים), דיבור עם אנשים.
ב.       שחזור של השבר, תחושת השבר וכדומה.
ג.        שחזור של תחושת הביתיות או האחזות במה שמסמל 'בית', גם ללא המסומן עצמו.

 התרגיל שנתתי לתלמידים שלי כלל ליצור רשימה של דברים שמסמלים את הבית. כלומר: דברים שאם אני יוצא מהבית לא יהיה לי אותם, אני אצטרך לוותר עליהם. בית כמושג מטאפורי, כמובן, שמתייחס גם לאמונה ולקשר. אחר כך, לקחת את הדברים ולתת להם המשגה מחוץ לבית. סוג של 'מה עושים איתם עכשיו' או 'איך משחזרים את זה'. כשערכתי לעצמי את התרגיל הזה, בעבר, זה מה שיצא:

" יֵשׁ לְהַשְׁאִיר אֶת הַשְּׁתִיקוֹת לַמְאֹהָבִים, אֶת הַפַּחַד
לַמַּרְתֵּפִים, אֶת הַצְּעָקוֹת לַתַּדְהֵמָה. אֲדִישׁוּת יֵשׁ לִמְכֹּר
כִּמְעַט בְּאַגַּב, בְּעָרְמָה. נְשִׁיקוֹת יֵשׁ לֶאֱרֹז בְּשַׂקִּיּוֹת
נְיָר רַכּוֹת וְלִשְׁלֹחַ לְפִי כְּתֹבֶת הָהַזְמָנָה…"

 וכן הלאה, זה ממשיך, מוזמנים לקרוא את השיר בקישור שהבאתי. מה שנוצר לנו כאן זו צורת התמודדות: שחזור, או המרה של הזכרונות והסימבולים לכדי דברים אחרים, שמרככים את המעבר. אחרי שעשינו את התרגיל הזה ודברנו עוד על נקודות הדמיון שיש בין שלשת צלעות המשולש האנלוגי לעיל (יש עוד עשרות דוגמאות), סיימתי עם הדברים שכתב עומר כיאם, שמדבר על הפרידה כהתחלה של דברים חדשים. ניסיתי להצביע על השימושים החדשים שנוצרים אחרי הפרידה, המוות או החורבן (כלומר, שיש לי משהו שבהתחלה משחזר לי את הבית ואחר כך עובר טרנספורמציה ומקבל משמעות חדשה לגמרי. זה יכול להיות ריטואל ויכול להיות סיפור ויכול להיות עצם ממשי, כמו טבעת נישואין), ובעצם, מה אנחנו עושים בעקבות החורבן. איך מתעלים אותו לכיוונים של יצירה ופריחה מחודשת. אני חושב שהצורה שבה התפתחה ה'תורה שבעל פה' הכתובה אחרי החורבן היא דוגמה טובה למה שניסיתי להדגים; הרגע שבו שוכחים את המטרה המקורית ומתחילים להתפתח לכיוונים נוספים, שבסוף תומכים ומייצרים מחדש את המטרה המקורית. סמל שמתנתק מהמסומן שלו (נניח, דגם של בית מקדש שהיה מוקד של קדושה), הופך להיות הדבר עצמו (מקבל קדושה עצמית) ובמן הפוך על הפוך מייצר מחדש את המסומן המקורי.

אז מה אנחנו עושים עם שלשת השבועות? מְתַעֲלִים את זה לעצמינו. פעם כתבתי על זה:

"גם אצל דתיים זה לא סתם צום. אפילו לא אֶבֶל על בית המקדש: הפך להיות יום של אֶבֶל על כל החיים הגדולים האלה כשהם הולכים בכיוון הלא נכון. אבא שלו מכיל זקן מסודר. בוגר ישיבה. סימני עייפות כבר ניכרים בזויות העיניים, והוא יושב אחרי הקינות וקורא על השואה. אנשים בוכים על פרעות. על קרובים שמתו במלחמה. על מלחמות בכלל. אתם יכולים לבכות את הזמן. כן, גם את את הזמן שחולף לבלי שוב כשאתם קוראים את הסיפור הזה. דבר אינו חוזר. וגם הוא, נעבעך, רחמנות, בוכֶה על הבדידות."

 במילים אחרות: אני חושב שדווקא הניכוס של האבלות לעצמינו למעשה מייצר מחדש את האבלות על חורבן הבית. ובכדי שלא לסיים ברע, אוסיף רק שהסדנה הבאה תראה איך החורבן מייצר את הגלות, והסדנה לאחריה – איך הגלות מהווה פתח לגאולה. וגאולה, בלי ספק, זה מקום טוב לעצור בו.

מודעות פרסומת

דברים שטפט-קיר-פרחוני אומר

[עָלַיִךְ לָלֶכֶת. אֲנִי מְבַקֵּשׁ, עָלַיִךְ לָלֶכֶת. עָלַיִךְ לְהַנִּיחַ אֶת
בְּגָדַיִךְ בְּקַרְקַעִיתָה שֶׁל מוֹנִית מְלֻכְלֶכֶת. לָאַחֲרוֹנָה תּוֹקְפִים
אוֹתִי פְּחָדִים, תּוֹקְפִים אוֹתִי עַמּוּדִים, אֲנָשִׁים צּוֹחֲקִים
בְּקוֹלוֹת מְהַדְהֵדִים. הַלַּיְלָה נִשְׁבַּר, הַכֹּל עָתִיד כְּמוֹ מָחָר. אַתְּ
מְבִינָה, אֲנִי מְפַחֵד, אָז אֲנִי נִזְהַר.

אָמְרוּ לָךְ שֶׁתּוֹדָעָה הִיא נִנּוֹחָה כְּמוֹ נָהָר?

מִי אָמַר? חַסְלִי אוֹתוֹ. טְפוּ! מְטֻמְטָם.
תּוֹדָעָה הִיא נָהָר כְּמוֹ שֶׁצַּלֶּקֶת הִיא דָּם. אֶפְשָׁר לוֹמַר
שֶׁתּוֹדָעָה הִיא כְּמוֹ הַקֶּרַח מֵעַל הַנָּהָר הַקָּפוּא. וְהוּא
נָהָר חוֹגֵג, וְהוּא שׁוֹאֵג, הוּא צָוַח בְּקוֹל נִמְהָר. אַךְ מֵעַל הַכֹּל-
שַׁלְוָה וְשֶׁקֶט! בָּתֵּי קָפֶה לָרֹב! וְשָׁלוֹם, וְכַמָּה אוֹר וְיֹפִי.
בְּחַיַּי, כַּמָּה טוֹב.

וּפְרָחִים, פְּרָחִים בְּכֹל מָקוֹם– ]

פְּרָחִים בַּהֲמוֹנֵיהֶם! מְלָכִים בְּאַרְמוֹנוֹת! נְעָרִים נוֹשְׂאִים
אֲרוּחַת בֹּקֶר מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמִסְדְּרוֹנוֹת. הֵם מְסַדְּרִים
אֶת הַקַּסְקֵט עַל הָרֹאשׁ וּבוֹלְעִים פִּתְּיוֹנוֹת. שְׁטָרוֹת,
זְנָב-לְטָאוֹת. הַצְּלִילִים עֲנֻגִּים וּסְגֻלִים כָּל כָּךְ,
הַפֶּה שֶׁהִתִּיר הוּא הַפֶּה שֶׁסַרַח.

אָדָם יוֹשֵׁב בְּלַאס וֶגָאס בְּתוֹךְ אַמְבָּט יָשָׁן.
הָאַמְבָּט מָלֵא בַּמַּיִם וְהָרֹאשׁ מָלֵא עָשָׁן. הוּא כָּלוּא
בְּתִלְבֹּשֶׁת מְלֵאָה מֵעַצְמָהּ: הָעֲנִיבָה הַנְּכוֹנָה, הַחֻלְצָה
הַמְכוּפְתֶרֶת (מִשְׁתַרְבֶּבֶת מִחוּץ לְמִכְנָסַיִם
בְּמַרְאֶה פִּרְחָחִי. זֶה לֹא יִכָּתֵב בַּחֶשְׁבּוֹן הַסּוֹפִי, כָּאן
יֵשׁ כָּבוֹד לָאוֹרְחִים. וְאִם יֻתַּר לְפָקִיד זוּטָר
לְהוֹסִיף אֵיזוֹ הֲלָצָה, הֲרֵי זוֹ וֶגָאס,
כָּאן כֻּלָּם מְחַפְּשִׂים חֹפֶשׁ
גַּם אִם זוֹ סָךְ הַכֹּל חֻלְצָה.

הָא הָא.

אֲנִי מֵבִין. זוֹ לֹא סָךְ הַכֹּל חֻלְצָה. לֹא סְתָם.
סְלִיחָה. זוֹ הָיְתָה הֲלָצָה מְטֻפֶּשֶׁת,
אֲפִלּוּ לֹא בְּדִיחָה.
עַכְשָׁו אֲנִי אֵצֵא בַּשֶּׁקֶט וְאֵלֵךְ כַּמָּה
צְעַדִים מְנֻמָּסִים בָּמִסְדְּרוֹן
וְרַק אָז אֶבְרַח)

הוּא עוֹשֶׂה אַדְווֹת בַּמַּיִם
עִם קַת שֶׁל אֶקְדָּח.

בָּרְחוֹבוֹת דּוֹהֲרוֹת אַיָּלוֹת יְרֻקּוֹת,
בְּקַרְנֵיהֶן הַקְּטַנּוֹת הֵן נוֹשְׂאוֹת מַתָּנוֹת
לַאֲנָשִׁים טוֹבִים שֶׁאָמְרוּ קְרִיאַת שְׁמַע וְכָרְעוּ עַל בֶּרֶךְ
וְהֶעֱלוּ עַל נֵס אֶת שְׁמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ, אוֹ
אָבִינוּ שֶׁבְּשָׁמַיִם אוֹ הַמַּלְאָךְ מִיכָאֵל,
אוֹ דּוֹנַלְד דָּאק, יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ,
הַבַּרְוָז הַגּוֹאֵל.

אֲבָל הוּא בָּאַמְבָּט וּפְרָחִים מְיֻבָּשִׁים מַקִּיפִים אוֹתוֹ
בִּלְחִישׁוֹת גְּנוּבוֹת כְּמוֹ מִלִּים יָפוֹת. צְמַחִים מְטַפְּסִים,
עֲנָנִים סְגֻלִים מְדַבְּרִים אִתּוֹ עַל דְּבָרִים מְנֻמָּסִים בְּהֶחְלֵט.
וּבֶרֶז הָאַמְבָּט מוֹדִיעַ שֶׁסּוּס מֵרוֹץ אֲצִילִי מֵת. הֵם תָּמִיד
אֲצִילִיִּים בְּמוֹתָם, סוּסֵי הַמֵּרוֹץ הַנְלוֹזִים,
אוּלַי כִּי הָיָה בָּהֶם כֹּחַ לָרוּץ.

[לֹא, אַל תֹּאמְרִי כְּלוּם. הוּא יוֹדֵעַ.
זֶה לֹא נֶחְשַׁב כְּתֵרוּץ.

אֲבָל הוּא דִּבֵּר אִתָּךְ כָּל הַיּוֹם וּכְבָר עֶרֶב אָז הוּא
כְּבָר עָיֵף מִלְּדַבֵּר, הוּא רוֹצֶה לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ
לַהֲגַנָּתוֹ אֲבָל הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ בּוֹעֵר. הוּא עָיֵף גַּם לַחֲשֹׁב.
הוּא קָם מֵהָאַמְבָּט וּמִסְתּוֹבֵב בְּחֶדֶר. הָלוֹךְ וָשׁוֹב.
הָלוֹךְ וָשׁוֹב.]

בַּסָּלוֹן שְׁפוּכִים גְּוִיוֹתֵיהֶם שֶׁל בַּקְבּוּקִים יְשַׁנִים, גְּזִירֵי עִתּוֹנִים,
לֹא מִזְּמַן הָרַג שָׁלֹשׁ תָּכְנִיּוֹת רַדְיוֹ שֶׁמַּעֲלוֹת מַאֲזִינִים. וְסָךְ הַכֹּל,
הַמַּצָּב הוּא לֹא בְּכִי רַע וְתוֹדָעָה הִיא לֹא פְּקָק כָּחֹל: אִי אֶפְשָׁר
לִסְגֹּר בָּהּ כְּבִישִׁים, כִּבְיָכוֹל. הִיא, כָּמוֹךְ, נוֹקֶמֶת. הִיא נוֹטֶרֶת.
הִיא יוֹרָה גַּם בְּסוּסִים, בּוּם! הִיא שׁוֹלַחַת גַּם רַכֶּבֶת. צָרִיךְ
לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר, מִי אָמַר?
עַל הַמִּשְׁמָר? וּבְכֵן,
צָרִיךְ לַעֲמֹד.

וּמֵעַל הַכֹּל מְשׁוּחִים פַּסִים (שֶׁל אֲנָשִׁים
שֶׁנּוֹהֲגִים לָשִׂים פַּס בִּמְקוֹמוֹת שֶׁכָּאֵלֶה)
בִּפְרָאוּת שֶׁאָסוּר לִסְבֹּל וּבְחֹסֶר כָּבוֹד.

הוּא חוֹזֵר לָאַמְבָּט וְהַמַּיִם קָרִים. הוּא רוֹאֶה מִסְּבִיבוֹ
צֵל הָרִים כְּהָרִים. וְיַבָּלוֹת, הֲמוֹנֵי יַבָּלוֹת מְהַדְסוֹת חֲרִישִׁית,
וּמְהַנְדְסִים עֲמֵלִים לְהַשְׁתִּיק אֶת כָּל הַנִסְפִּים
הַצּוֹוְחִים עַד לְזָרָא! בְּחַיַּי! עַד לְזָרָא! שֶׁתָּבוֹא מְאֵרָה
עַל כֻּלָּם מְהֵרָה!

הוּא מְעַשֵּׁן וְהָאֶקְדָּח מְעַשֵּׁן.
נִרְאֶה שֶׁטּוֹב לָהֶם בְּיַחַד,
אָז
אוּלַי
תַּעֲזְבִי אוֹתָם
כְּבָר
לְנַפְשָׁם?

עַל כָּל פָּנִים, אֵיפֹה הָיִינוּ? אַרְנָבִים לְבָנִים? כֵּן,
אָז אַרְנָבִים לְבָנִים רָצִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב. 'אֲנִי
מְאַחֵר', הֵם בּוֹרְחִים, 'אֲנִי מְאַחֵר'. וּמַמְשִׁיכִים לִצְרוֹחַ.
כְּמוֹ-כֵן, לִיְדִיעַת הָיַּמַאִים שֶׁל לוֹנְדוֹן:

מָחָר הַיָּם יֵעָשֶׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

[מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת? אַתְּ לֹא יְכוֹלָה? גְּבִרְתִּי,
יְכוֹלָה זוֹ בְּסַךְ הַכֹּל עוֹד מִלָּה.
אַתְּ תֵּלְכִי.
תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ, תֵּלְכִי בְּלִי לָדַעַת לָמָּה וְאֵיךְ. תֵּלְכִי
בְּמִשְׁעוֹל, תֵּלְכִי בְּגִנָּה. תֵּלְכִי בִּצְבָעִים שֶׁהֵם
כְּמוֹ מַנְגִּינָה. תֵּלְכִי וְתוֹסִיפִי וְתַרְחִיקִי נְדֹד.
מָה קָרָה, קָשֶׁה לְהִפָּרֵד? נוּ, פַּעַם הַבָּאָה
זֶה יִהְיֶה קַל יוֹתֵר. יֵשׁ לְךָ עַכְשָׁו הָמוֹן זְמַן וּמֶרְחָק
וּכְאֵב שֶׁתּוּכְלִי עָלָיו לְהִתְאַמֵּן.

מִי יִתֵּן וְלֹא תֵּדְעִי עוֹד צַעַר.

אָמֵן.]

 

 

אשראי של כלבים מתים

ביום רביעי, שבוע וחצי אחרי שחבר שלה זרק אותה, הלכה נטלי ברחוב ועקפה ערימות קטנות של צואת כלבים יבשה. היא הייתה בדרך לראיון עבודה שלא היה לה כח אליו. אף אחד לא היה ברחוב בצהריים. כולם היו בעבודה, או הלכו לאכול צהריים במסעדות הקטנות שמגישות עיסקית בארבעים. פועלי הנקיון היו בשביתה זה היום השלישי, אבל הכלבים עבדו כסדרם והיא דילגה מעל הערימות. על הגדר הגדולה משמאלה היה גרפיטי גדול: 'מוריסון הוא אלוהים'. היא חשבה מחשבות קטנות, כמו כמה חם ומסריח כאן ולמה יש גרפיטי על הגדר הזאת ומי זה בכלל מוריסון. כמעט תמיד היה גרפיטי על הגדר. כשבנו אותה, אמר אחד הפועלים שגדר הגונה צריכה גרפיטי. בלילה הם התגנבו וכתבו בגדול "מוריסון הוא אלוהים". זה היה הדבר הכי קרוב לסיקסטיז שהם הצליחו למצוא: כבר לא מכרו סמים בעיר הזאת, ועל אהבה אין בכלל מה לדבר. היא לא ידעה את זה.

היה לה חם. היא נכנסה לקנות בקבוק מים במכולת הקטנה שבפינה. מעל המכולת היה שלט ענק של נסטלה, ובקטן היה כתוב 'הקיוסק של אבי המשוגע'. היא לא הכירה את אבי, שהיה בעל הקיוסק. יום אחד הוא יצא מהקיוסק בשביל לקנות משהו ומאז לא חזר. השמועות טענו שהוא הלך לאיבוד בקניון ואז התייאש מהכל. שהוא רואה טלויזיה בבית שלו, אוכל את החסכונות ומחכה ליום בו יופיע הרב של ג'רבה ברחוב ויסביר לו את כל הסיפור. אף אחד לא סיפר איזה סיפור הוא לא מבין.
בפנים היה בחור צעיר שחיטט בציפרניים שלו בעזרת קיסם. היא הלכה למקרר בקצה הקיוסק ולקחה בקבוק מים, ואז נזכרה שאין לה כסף מזומן. היא חזרה אל הבחור. עכשיו ראתה שיש לו פצעונים על כל הפרצוף. ליד הקופה הרושמת היה ספר של סארטר: "בדלתיים סגורות". היא תהתה לרגע אם זה הוא שקורא את הספר.
"תגיד, אפשר לשלם פה באשראי?" היא שאלה וכבר הניחה את הכרטיס על הדלפק.
"מה זה אשראי?" הוא אמר. "אין כאן כזה."
"מה, רק מזומן?"
"כן," הוא אמר.
היא חפשה כמה מטבעות בין כל אלפי הקבלות שבארנקה.
"איפה אבי?" שאלה אגב חיפוש, ראשה נעוץ בארנק. רק רצתה להפר את השקט.
"אבי מת," אמר הבחור.
"מה זאת אומרת?" היא הופתעה. למעשה, היא לא הכירה אותו בכלל. נטלי הזדקפה והגישה לבחור מטבע של עשרה שקלים. "בקבוק מים אחד, אבל מהמקרר. מתי הוא מת?"
"זה אותו מחיר," אמר הבחור. הוא שם את המטבע במגירה הנפתחת וחזר לציפרניים שלו. "מת, חי, מהמקרר, הכל אותו מחיר."
"טוב," היא משכה בכתפיה, "תודה." לקחה שלוק והכניסה את הבקבוק לתיק. היא פנתה לצאת כשהבחור עצר בעדה.
"הוא לא באמת מת." הוא אמר. "סתם משוגע."
"לא הבנתי," היא אמרה. "משוגע או מת? "
"זה הקיוסק משוגע," הוא אמר, "אבי מת. פעם הוא היה המוכר. הוא היה כורדי או משהו בסגנון. לא זוכר. הקיצור, הזדקן, השתגע, ואני נכד שלו או משהו, כלומר, נכד של אח שלו, אז ירשתי את זה."
"אני מצטערת לשמוע," אמרה. באמת הצטערה. עדיין לא הבינה כלום ולמרות זאת הצטערה. כנראה היה משהו עצוב בקולו, ובכל מקרה חבר שלה זרק אותה לפני שבוע וחצי.
"אין מה להצטער," הוא אמר ומשך בכתפיו, "הוא היה בן שמונים וחמש ולא שמע כלום."
נטלי יצאה אל החום.
מאחוריה אמר הבחור: "כולם מתים בסוף, את יודעת".

את זה היא דווקא כן ידעה. היא ניסתה לחשוב על אנשים שהיא מכירה שמתו. אבא שלה, כמובן. וגם איזה חבר מהצבא שהתאבד. למה הוא התאבד? היא שקעה בזכרון ולא שמה לב שהיא דורכת בתוך שלולית של בוץ, הרגישה רק כשהרגל התחילה להרטב. "אויש, איכס," אמרה, מנסה לגרד את הבוץ על אבני השפה של המדרכה. "קיבינימט. אוף. איכס." הייתה לה תחושה שזה לא רק בוץ, אבל היה סרחון כללי בחלק הזה של העיר, והיא לא ניסתה לבדוק מקרוב. "לעזאזל," אמרה, "רק זה היה חסר לי." היא הוציאה מגבון לח מהתיק וניגבה את החלקים המלוכלים ככל שראתה. אחר כך השליכה את המגבון ברחוב והלכה כמה שיותר מהר למרכז העיר.

היא רצתה לאכול ארוחת צהריים עם מישהו, אחרי שהראיון יגמר, אבל הנבלה זרק אותה לפני שבוע וחצי. היא התעצבה קצת כשנזכרה בו ואחר כך התקשרה לדנה.
"דנה," היא אמרה, "מה הולך. כן, רוצה לבוא איתי לארוחה? אני בדרך לאיזה ראיון עבודה. כן, עוד אחת. כי אני צריכה לממן עכשיו דירה לבד." דנה העירה משהו על חברה משותפת. "מה את אומרת? איזה חרא. מתי זה קרה?"
היא דילגה מעל שני ערימות קטנות של טינופת. הכלבים שהשאירו אותם היו חופשיים, לגמרי במקרה. הסתובבו נלהבים ברחוב כאילו זה עתה מצאו אחד את השני. אחר כך פקח העיריה מצא אותם והכניס אותם למכלאה, אבל גם שם הם היו ביחד. הלוכדים של העיריה הביטו בהם מחוייכים. אחד מהם העיר שזוגיות פורחת בתנאי לחץ. השני אמר שחבל שצריך להרדים אותם.
"וואי, מישהו צריך להרוג אותו. אני אומרת לך. צריך ללכוד נבלות כאלה ולכלוא אותם בכלא. ימח שמו. לא, אני לא חושבת. בדרך כלל זה לא ככה, את מבינה. לפעמים כן, אבל בפעמים האחרונות לא. וזה לא שאני עושה משהו, או אומרת לה משהו, אבל היא, כאילו, איבדה את הצפון, אם את מבינה למה אני מתכוונת. סתומה, כמו שכבר הרבה זמן לא ראיתי מישהי סתומה. מסכנה, אני מרחמת עליה. זה לא אשמתה. רגע, אז את באה לצהריים?"
היד התחילה לכאוב לה. היא היטיבה את האחיזה במכשיר והבטיחה לעצמה שהיא קונה אוזניות. דנה אמרה משהו.
"אני לא יודעת." אמרה נטלי, "עבר רק חצי שבוע."
"עבר שבוע וחצי," אמרה דנה.
"בשבילי זה פחות."
"יאללה, תצאי מזה."
"תרדי מזה," אמרה נטלי, "אני לא יכולה לצאת עכשיו עם מישהו."
"טוב," נכנעה דנה. "אז מתי?"
"אני לא יודעת." התעצבה נטלי, ליבה התכווץ. "אני צריכה עוד להתאושש. לשקם את האמון. זה לא כזה פשוט. יום אחד הוא אוהב אותך, יום אחד הוא לא מרגיש כלפייך כלום. כל האמונה שהייתה לך, כמו בום. הכל נופל. אין, אני אומרת לך. גברים הם כלבים. פשוט נבלות."
"התכוונתי, מתי אוכלים?"
"לא יודעת, אחרי הראיון. ואני עוד צריכה להוציא כסף ולקנות לעצמי–" אמרה נטלי. היא חשבה על כרטיס האשראי שלה, פתאום קלטה. "יו, דנה!" אמרה, "שכחתי את הכרטיס שלי בקיוסק שקניתי בו מים!"
"אויש, חמודה," אמרה דנה בהשתתפות, "מה תעשי?"
"אני חייבת לחזור לקחת אותו," אמרה נטלי.
"אבל יש לך ראיון עבודה!"
"אני אספיק הכל," אמרה נטלי, "מקסימום, קיבינימט הראיון. מה, כרטיס אשראי זה הרבה יותר חשוב. יאללה, ביי, נדבר."
היא הסתובבה והתחילה לחזור. הברכיים התחילו לקרוס לה. השמש הייתה חמה מאוד, ובקבוק המים עמד לקראת סיום. היא רצתה לבכות. בגינה קטנה מעל הרחוב ישבו שני קשישים וחייכו אל השמש. למעשה, הם חרטו באולר על קצה הספסל את ראשי התיבות של שמותיהם, למקרה שימותו ואף אחד לא יזכור אותם עוד. זאת יצירת המופת שלי, אמר אחד מהם בגאווה. כל קשיש וכל פילפיני שישב על הספסל הזה מעתה והלאה יראה את ראשי השמות ויחשוב עלי. השני ניסה לחרוט גם, אבל ידיו רעדו והוא שמט אותם בחוסר אונים. לא נורא, אמר הראשון, תנסה שוב מחר. אני לא יודע אם אהיה כאן מחר, אמר הראשון.
הם עצמו עיניים בשמש.

הבחור עדיין ישב וחיטט בצפרניים שלו כשנטלי התפרצה לקיוסק. "כרטיס האשראי שלי," היא התנשפה, "היה כאן, שכחתי, אפשר?"
הבחור הניח את הקיסם. "מה שכחת?" שאל.
"את כרטיס האשראי שלי."
"מה זה אשראי?" הוא אמר, "אין כאן כזה."
"לא, לא הבנת, אני לא צריכה לקנות כזה!" היא אמרה, "הייתי כאן וקניתי מים ושכחתי את הכרטיס."
"באמת היית כאן." אמר הבחור. הוא היה נראה מתפלא קצת. "באמת קנית מים."
"והכרטיס אשראי איפה?"
"אני לא יודע מה זה כרטיס אשראי!" קרא הבחור.
"נו, כרטיס כזה," היא אמרה. "זה בטוח כאן."
"אני לא ראיתי. בטח נפל או משהו." אמר. "את רוצה שאני אעזור לך לחפש?"
"כן, זה יהיה נחמד מצידך," היא אמרה. עדיין לא הצליחה להגדיר לעצמה אם הוא מתמם או באמת לא יודע איפה הכרטיס. "זה היה כאן על השולחן," היא אמרה.
"דלפק." תיקן הבחור.
"דלפק, וואטאבר." אמרה. "העיקר שזה היה כאן."
"העיקר לא לפחד כלל." הוא אמר.
"תגיד לי, אתה פסיכי?" היא לא הצליחה להתאפק. "מה הקשר לא לפחד? אני מדברת על האשראי שלי."
הוא כרע על ברכיו והתחיל לחפש מאחורי הדלפק. פעם, כשאבי עוד היה שם, הוא היה מחביא בקבוקי אלכוהול פתוחים מתחת לדלפק. הריח עדיין נשאר שם. כשהיו באים אליו לקוחות צעירים ומבקשים שימכור להם אלכוהול, הוא היה שואל אותם מה הם עשו שהפך אותם למבוגרים. במשך כמה חודשים הם ניסו לגלות את הסוד. התנשקתי עם מישהי, אמר אחד. עשיתי סיבוב על הרכב של אבא שלי, אמר השני. רק אחרי כמה חודשים בא נחצ'ה, שכולם ידעו שהוא אדיוט, ואמר לו שהוא עומד למות. מה קרה, אמר אבי. היא עזבה אותי, אמר נחצ'ה, אמרה שאני אדיוט. אני הולך להתאבד. אבי הוציא בקבוק של ערק. קח כוסית, הוא אמר לנחצ'ה. זה עוזר, שאל נחצ'ה. לא, אמר אבי, שום דבר לא עוזר. לפחות תוכל לבכות.
"עדיין לא הבנתי מה זה אשראי" אמר המוכר. הוא חיפש מתחת לדלפק ואחר כך יצא והסתכל מסביב. הציפרניים שלו התלכלכו שוב. ריח מסריח נדף מהנעליים של נטלי. היא חיפשה שוב ושוב. אחר כך הזדקפה והסתכלה שוב על הדלפק. היא חשבה שניה והרימה את ערימת העיתונים של היום. הכרטיס הופיע מתחת, נוצץ כתמיד.
"יש אלוהים," היא נאנחה, "מצאתי."
"אה, זה זה?" אמר הבחור. "לא הבנתי. איך משתמשים בזה."
"זה כמו כרטיס שיש בו כסף," היא אמרה, "ומעבירים וזה משלם. במקום מטבעות."
"וזה מגיע אלי בסוף?" התעניין. "איך?"
"לחשבון שלך, או משהו כזה." היא אמרה. "בסוף החודש."
"זה כמו הבטחה לתשלום?" הוא שאל.
"בערך." אמרה נטלי. "זה כמו שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך והכל, אבל הוא יוכל לעזור לך רק בסוף החודש."
"וזה מספיק לך?"
"אם אתה מאמין לו," אמרה נטלי, "זה מספיק לך. זה אומר שיש לו אשראי אצלך."
"וואלה," אמר הבחור. הוא גירד בגרוגרת שלו. "זה בחור אחד מהאוטו עם המוזיקה אמר לי."
"מה הוא אמר לך?"
"לא לפחד."
"איך הפחד קשור עכשיו?"
"לפעמים אני לא מאמין שכל כך טוב לי," אמר הבחור, "ואז אני מפחד."
"לא הבנתי כלום," אמרה נטלי. "עזוב, אני לא שם. הראש שלי במקום אחר ואני חייבת לעוף. תודה שעזרת לי!" היא כמעט יצאה מהחנות לפני שנזכרה במשהו. היא החזירה את הראש. "תגיד," אמרה לבחור, שישב וניקה את הציפרניים שוב, בסבלנות סיזיפית. "אתה באמת לא יודע מה זה כרטיס אשראי?"
הוא חייך. "אני סתם אדיוט," הוא אמר.

כשיצאה מהקיוסק השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים, והיא ידעה שהיא הפסידה את הראיון. ליתר בטחון התקשרה אל המשרד. הגברת רביביאן לא יכולה לענות, אמר מישהו שלעס מסטיק, היא בפגישה. אתה יכול לדחות לי את הפגישה, היא שאלה. לא, אמר הבחור. גם ככה יש לנו עומס מטורף בלו"ז. הוא פוצץ את בלון המסטיק שניפח. יש רק הזדמנות אחת, הוא אמר. מי שמספיק, מספיק. מי שלא, מה אנחנו יכולים לעשות. הוא היה נשמע כמעט מתנצל, אלמלא המסטיק. זה שיגע אותה. בטח יש לו גרוגרת ענקית, היא אמרה לעצמה. בטח הוא רזה ומגולח כמו פושע. למעשה היה בחור שמנמן ועייף שלעס מסטיק בשביל לא להרדם. כשנגמר המסטיק הוא הדביק אותו מתחת לשולחן וחיכה שהגברת רביביאן תשים לב. היא מעולם לא שמה לב. היו שם כבר חמישים מסטיקים כשנטלי התקשרה, והוא בדיוק חשב לעבור ללעוס טבק.

"אני בדרך אלייך ישר. המזכיר שלה אמר שאין עוד הזדמנות," היא התקשרה לדנה.
"היי, היי," עצרה דנה, "את הכרטיס מצאת?"
"מצאתי," אמרה, "היה שם איזה מוכר הזוי. היית מאמינה שיש אנשים שלא יודעים מה זה כרטיס אשראי? ועוד מוכר בחנות!"
"לא להאמין," אמרה דנה. "פשוט לא להאמין. איזה מין אנשים יש."
"כן, אבל פספסתי את הראיון." היא הבינה את זה פתאום. כל המאמץ, וההליכה, והיום הזה. פשוט יום מבוזבז. הלכה. איבדה. חזרה. בשביל מה? "אני כזאת כשלון."
"שטויות," אמרה דנה. "את בחורה נהדרת."
"אני לא." אמרה נטלי, מדוכאת. "יובל זרק אותי, ואני תמיד מאבדת דברים, ויש לי עבודה מחורבנת, ואין לי עוד עבודה, ואפילו לא סוגרת את החודש. ואין לי חברים כי אני עובדת באיזה מקום שאין שם אף אחד נורמלי וכולם פלצנים. ואין לי אהבה בכלל ועוד שניה חורף. איזה חרא."
"אבל את כזאת יפה," ניסתה דנה לעודד, "בטוח תמצאי עבודה."
"מה עבודה, אני צריכה חבר. אם היה לי חבר לא הייתי צריכה את העבודה הזאת מההתחלה."
"טוב," אמרה דנה, נאנחת. "אז תמצאי חבר."
"יופי." אמרה נטלי, "חכמה גדולה. אם זה היה כזה פשוט–"
"אני לא יודעת מה את רוצה," אמרה דנה, "זו את שלא רוצה לצאת עם–"
"לא רוצה לשמוע עליו עוד," אמרה נטלי. "אני רוצה- את יודעת מה אני רוצה?"
"מה?"
"אני רוצה לצרוח."
"זה בסדר," אמרה דנה, "כולם רוצים"
"תתכונני" אמרה נטלי.
היא מלאה את הריאות שלה באויר וצרחה בקול הכח. חלון נפתח מאחוריה, בקומה השניה הופיעה אשה כבת ארבעים והסתכלה עליה. נטלי לא שמה לב אליה. היא הוציאה את האויר מהריאות והרגישה סחרחורת, ובשביל להחזיר את הנשימה התיישבה לחצי דקה על ספסל. הריח המסריח מהנעליים שלה עלה אליה, והיא השתעלה.
"וואי. אוף. אוף. אוף. מה עושים עם כל החיים האלה." אמרה לדנה, שהייתה עדיין המומה מהצרחה.
הייתה שניה של שקט.
"דנה," אמרה נטלי, "את יכולה להשאיר את הטלפון פתוח ברקע? רק שאני אדע שאני לא לבד?"

הטלפון עדיין היה צמוד לאזניים שלה, והיא שמעה את הנשימות של דנה, כשפנתה לטשרניחובסקי וכמעט נתקעה בילד כבן שתיים עשרה שעמד והחזיק גור כלבים בידיים. הכתפיים שלו רעדו, והוא הרים את קצה שרוולו מדי פעם בשביל לנגב את העיניים. היה לו קשה, כי הכלב היה כבד לו ואי אפשר היה להחזיק אותו ביד אחת. כשנטלי הופיעה פתאום, איבד הילד את שיווי משקלו והכלב נפל על האספלט ונשאר שם, גפיו פשוטות לכל עבר.
"אויש," אמרה, "סליחה."
"את הפלת אותו," האשים הילד.
"נכון," התנצלה. "זה לא היה בכוונה, הוא בסדר?"
"את חושבת שהוא מת?" שאל.
היא כל כך הופתעה עד שלא ידעה מה להגיד. היא כיסתה על פיה. "אוי, הוא מת?" רכנה לבחון את הכלב, רק עכשיו שמה לב שמשהו פה היה מוזר. "סליחה דנה," היא אמרה למכשיר, "אני אחזור אלייך."
"וואי, איך זה קרה?" היא שאלה את הילד.
"אני לא יודע," הוא אמר. "הוא לא שלי. אני אפילו לא יודע איך קראו לו."
"אז מה–" היא הזדקפה. הוא הסתכל עליה בחוסר אונים.
"עברתי כאן," הוא אמר, "ופתאום ראיתי כלב על המדרכה. והרמתי אותו, כי הוא היה בצורה מוזרה כזאת."
"כמו שהוא עכשיו"
"כמו שהוא עכשיו." הוא תלה בה עינים חוששות. "את חושבת שהוא מת?"
"אני לא יודעת," אמרה.
היא לא ידעה איך להגיד את זה לילדים קטנים. אצל אבא שלה הכל היה פשוט יותר. היא נכנסה לבית ואמרה: "זה נגמר", וזהו. אבל עכשיו זה ילד. עם ילדים הכל מסובך יותר.
"אני חושבת שזה נגמר," היא אמרה. הילד היה נראה אבוד. אולי זה לא היה המשפט הנכון. היא נסתה לתקן. "אתה רוצה לקבור אותו?" שאלה.
זו הייתה שאלה מטופשת. היא ידעה שזו שאלה מטופשת. היא ידעה שמה שהיא הכי צריכה כרגע זה ללכת להשתכר ולישון חמש ימים. היא ידעה שאין איפה לקבור את הכלב בסביבה. זו עיר. אין פה חורשה, או יער, או בית קברות לחיות. ושהיא לא האדם הנכון לקבור כלבים מתים.

הם הלכו למגרש הריק ליד הקן של הצופים. היו שם כמה בורות שנחפרו להתחלת בניה ואז הפועלים נעלמו. פעם אחת עמד שם מבקר נוצרי שבא לראות את המנזר, הוא ניסה למדוד את עצמו בתוך אחד הבורות ואשתו צעקה עליו ביידיש. הילד הקטן סחב את הכלב – היא סירבה לגעת בו. עכשיו, כשהוא מת בוודאות, הוא היה נראה לה מלא מחלות. הוא הלך לאיטו והזיעה בצבצה על מצחו, אבל בסוף הם הגיעו. הוא הניח את הכלב באחד הבורות. הם עמדו והסתכלו עליו. הייתה לו פרווה חומה וחלקה, והעיניים שלו עדיין היו פקוחות.
"צריך לכסות אותו," אמר הילד.
"כן," היא אמרה. לא היה חול או עפר בסביבה, והם הביאו כמה אבנים גדולות ופשוט הניחו אותם עד שנוצר גל קטן של אבנים. נטלי חככה כפיים ונאנחה. "צריך להגיד משהו," היא אמרה.
"אני לא יודע מה עושים בלוויות," לחש הילד. "מה צריך להגיד?"
"אני אגיד–" היא הססה לרגע. להגיד קדיש על כלב? היה נשמע לה לא נכון. היא גם לא ידעה מה המילים ואיך אומרים את זה. "אני אספיד אותו," אמרה לבסוף.
"אממ," היא אמרה, "אנחנו קוברים כאן כלב, אמ, מסכן, שמת ואנחנו לא יודעים איך קוראים לו, והוא, אממ, בטח נפגע בתאונה כי תמיד דברים שבאים בבום כמו טעויות ותאונות פוגעות הכי קשה, ובטח זה היה מישהו שהוא הכיר כי תמיד זה ככה. ולכן האו כבר לא איתנו, עכשיו הוא בגן עדן לכלבים ויש לו המון עצמות לכרסם."
היא חשבה שזה הספד טוב מאוד, בהתחשב בנסיבות.
"תלך ישר לבית," היא אמרה לילד, "תתקלח טוב טוב במים וסבון, ואחר כך תחליף את כל הבגדים ותבדוק אם יש לך שריטה או משהו, כי זה הכי מסוכן. שלא תהיה לך כלבת." היא הרימה את הפנים שלו והסתכלה עליו.
העיניים של הילד התחילו לדמוע. הוא רעד. "אני אפילו לא יודע למה הוא מת," רעד. נטלי רכנה וחיבקה אותו, והחולצה שלה נמלאה שערות. "הוא היה נראה כל כך חמוד כשראיתי אותו, ורציתי לאמץ אותו, ופתאום– אני לא יודע מה קורה כאן. אני אפילו לא יודע למה," הוא בכה.
גם היא לא ידעה. "יהיה בסדר," היא אמרה מעל לכתפו. נזלת ודמעות התערבבו על הכתף שלה. כבר לא האמינה במילים של עצמה. היא חיבקה חזק יותר. "אל תדאג," חזרה ואמרה, "יהיה בסדר."

דברים אחרים

א. התאהבות

אָדָם שָׁר לְתוֹךְ הָרוּחַ וְהָרוּחַ שׁוֹתָה אֶת מִילוֹתָיו, מִלִּים אֲחֵרוֹת
נִמְסָכוֹת כְּיַיִן הַטּוֹב בְּאֵיבָרָיו. לָכֵן הוּא שָׁר. אֶתְמוֹל הָיָה עָצוּב,
אוּלַי, אֲבָל עַכְשָׁו הוּא מְאֻשָּׁר. עַכְשָׁו צִפָּרִים שָׁרוֹת בְּעֲנָפָיו
אַף שׁבַּחוּץ צְהוֹב מִדְבָּר.

אַתֶּם מִתְפַּעֲלִים מִצִּפָּרִים שָׁרוֹת? אָח, לוּ רַק הֱיִיתֶם יְכוֹלִים
לִרְאוֹת: עֲטֶרֶת רֹאשׁוֹ תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת.

גַּם הוּא שָׁר, כְּבָר נֶאֱמַר, וּמָה נִשְׁאָר אִם לֹא לָשִׁיר, אִם הָיָה יָכֹל
הָיָה נוֹשֵׂא מָתְנַיִם דַּקּוֹת בְּכָל רְחוֹבוֹת הָעִיר. חֲבֵרִים טוֹפְחִים בְּחֲשָׁשׁ
עַל כְּתֵפָיו. אַל חֲשָׁשׁ! כְּמוֹ שֶׁהוּא שָׁר בָּרוּחַ הָרוּחַ שָׁרָה בּוֹ. וְהוּא אֵינוֹ
יָרֵא עוֹד: אַף עַל פִּי שְׁנִתְּמַהְמֵהַ, הִיא תָּבוֹא.

לוּ הָיִיתִי רוּחַ הָיִיתִי רוֹצֶה שֶׁתָּשִׁירִי לְתוֹכִי מִלִּים אֲחֵרוֹת:
שְׁתִיקוֹת אֲרֻכּוֹת וּשְׁתִיקוֹת קְצָרוֹת וְשֶׁקַע צַוָּאר.
גַּם זוֹ חָכְמָה, אַתְּ יוֹדַעַת, לָדַעַת שֶׁלֹּא תּוּכַל לְהַבִּיעַ דָּבָר.
אָז לִשְׁתֹּק, לִשְׁתֹּק גַּם כְּשֶׁאַתָּה מְאֻשָּׁר.

ב. אהבה

אָמַרְתִּי לָךְ עֵץ בַּשַּׁלֶּכֶת וּבְעֶצֶם הִתְכַּוַּנְתִּי
לִדְּבָרִים אֲחֵרִים; שֶׁיֵּשׁ רוּחַ, שֶׁזְּרוֹעוֹת רוֹעֲדוֹת, שֶׁצִּפָּרִים.
וְעָלִים כְּמוּשִׁים בּוֹהֲקִים אָדֹם עַל כְּתֵפַיִם מוּכְבָּדוֹת: יוֹתֵר מִכֹּל
קָשֶׁה הַצֹּרֶךְ לָקוּם וּלְהוֹדוֹת, לָקוּם וְלִצְעֹק בְּגָאוֹן עַל סַפְסָלֵי הָרְחוֹב
וְהַמִּדְרָכוֹת הַמוּצָפוֹת. יוֹתֵר מִכֹּל קָשֶׁה הָרַעַשׁ.
דְּמָמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כָּאן, וְרַק אַחַר כָּךְ
לְהַרְפּוֹת.

וְלִמְשֹׁךְ הַדַּקּוֹת כְּמוֹ מֵעֲטִיפַת מַתָּנָה, כֵּן, לִמְשֹׁךְ גַּם אֶת
הַמַּבָּטִים וְגַם אֶת הַהֲבָנָה. כְּשֶׁכְּבָר כּוֹאֵב וְעָצוּב וְצָרִיךְ לַעֲזֹב
וּבְכָל זֹאת נִמְשָׁכוֹת הַדַּקּוֹת וּשְׁעוֹנִים נִשְׁבָּרִים: אָמַרְתִּי לָךְ
עֵץ בּוֹדֵד בַּשַּׁלֶּכֶת, בְּעֶצֶם הִתְכַּוַּנְתִּי לִדְבָרִים אֲחֵרִים.

ג. פרידה

רָאִיתִי אָדָם אוֹמֵר קַדִּישׁ בְּלַחַשׁ.
כָּל תְּנוּעַת גּוּף שֶׁלּוֹ הָיְתָה כְּאֵב
וְכֹל יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שֶׁלּוֹ אָמְרוּ
לָמָּה.

[שטחי האש של סיירים, חורף תשע"א]


ככה זה


 "I know that you can love me"

I. הוראות לבָּחור אחרי נטישה
יֵשׁ לְהַשְׁאִיר אֶת הַשְּׁתִיקוֹת לַמְאֹהָבִים, אֶת הַפַּחַד
לַמַּרְתֵּפִים, אֶת הַצְּעָקוֹת לַתַּדְהֵמָה. אֲדִישׁוּת יֵשׁ לִמְכֹּר
כִּמְעַט בְּאַגַּב, בְּעָרְמָה. נְשִׁיקוֹת יֵשׁ לֶאֱרֹז בְּשַׂקִּיּוֹת
נְיָר רַכּוֹת וְלִשְׁלֹחַ לְפִי כְּתֹבֶת הָהַזְמָנָה. חִבּוּקִים –
רַק לְאִמָּא וְרַק לִפְנֵי הַשֵּׁנָה. יֵשׁ לְהַפְסִיק בְּהֶקְדֵּם אֶת
הַצִּפִּיָּה לְהוֹדָעָה, אֶת הַלֵּב הַפּוֹעֵם, אֶת הַשֵּׁנָה לְלֹא שֵׁנָה,
יֵשׁ לְהַפְסִיק וּמִיָּד לִשְׁלֹחַ תִּקְוָה לְכָל אוֹהֵב וְסַבְלָנוּת לְכָל הַמְתָּנָה.
חִיּוּכִים יֵשׁ לִשְׁמֹר בַּאֲרִיזָה שֶׁל עוּגִיּוֹת, הֲלִיכוֹת שְׁקֵטוֹת בַּפַּרְק לְהָנִיחַ
לִקְבוּצַת זְקֵנוֹת. אֶת הַסְּרָטִים לְהַשִּׁיל מֵהַמַּתָּנָה, אֶת הַכִּסּוּפִים
לִפְרֹם אַט אַט וּבִנְגִיעָה עֲדִינָה. אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בַּחַלּוֹן, אִם זֶה עוֹזֵר,

אִם מַשֶּׁהוּ בִּכְלָל יָכֹל לַעֲזֹר.

II. ארוחת ערב לבד

אֵין טַעַם לְהָכִין חֲבִיתָה. כְּלוֹמַר,
יֵשׁ סִבָּה לַחֲבִיתָה אֲבָל אֵין לָה טַעַם:
חֲבִיתָה תְּפֵלָה.
גַּם אֵין כָּל סִבָּה לְהַעֲמִיד נֵרוֹת עַל פָּמוֹטִים,
אוֹ לְהַחְשִׁיךְ אֶת הַחֶדֶר וְלִלְכֹּד מַבָּטִים,
אוֹ לְחַיֵּךְ.
אֲפִלּוּ אֵין אֶת מִי לְהַאֲכִיל בְּכַפִּית
אֶת הַקּוֹטֶג' וְאֶת הַסֵּפֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁקָּרָאתָ.

בִּמְקוֹם זֶה אַתָּה יוֹשֵׁב וּבוֹהֶה,
כְּבָר עָדִיף שֶׁתִּבְהֶה בַּחַלּוֹן.

III. חלון, שיהיה

הוּא לֹא מְדַבֵּר אֶל הַחַלּוֹן, הַחַלּוֹן לֹא מְדַבֵּר אֶלָיו.
כַּנִּרְאֶה אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהֵם בְּרֹגֶז נֶעֱלָב, אִם רֹגֶז הוּא
לְהַבִּיט דֶּרֶךְ הַזּוּלָת כְּאִלּוּ הוּא שָׁקוּף, לְהִתְעַלֵּם
בִּנְקִישַׁת רַגְלָיִים וּבְאַף זָקוּף, לָקַחַת זַיִת מִמַּגָּשׁ וּלְהַפְטִיר –
אֲנִי לֹא מַכִּירָה אוֹתְךָ. מִישֶׁהוּ אַחֵר? מִישֶׁהוּ מַכִּיר?
אִם כָּךְ – אָז כֵּן, הֵם בְּרֹגֶז:
הוּא מִסְתַּכֵּל דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן, הַחַלּוֹן מִסְתַּכֵּל דַּרְכּוֹ. דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת רְחוֹב קָטָן וּבָחוּר בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית וְאַסְפַלְט חַם,
אֵינֶנִי יוֹדֵעַ מָה אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכּוֹ,
לֹא אִכְפַּת לִי גַּם.

עַל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה הַבָּחוּר מֵצִיץ בִּשְׁעוֹנוֹ כְּאִלּוּ
הָיוּ כָּל חַיָּיו תְּלוּיִים בַּשָּׁעוֹן הַזֶּה, מִתְנַדְנְדִים כְּמוֹ
גּוּפוֹת עַל חֶבֶל תְּלִיָּה. הוּא מְסַדֵּר אֶת שׁוּלֵי מִכְנְסָיו
וּמֵצִיץ בַּשַּׁקִּית – –

חֶבֶל תְּלִיָּה? אָמַרְתִּי חֶבֶל תְּלִיָּה? אֵלִי, אֵין סָפֵק, הוּא מְחַכֶּה לְנַעֲרָה.

 

————————————————————————————-

[לכאורה לא קשור, למעשה השיר הזה התנגן לי ברקע במשך כל הזמן שלקח לי לכתוב את השיר. כן, בלופים אינסופיים.]

guns'N'roses) "